0

אני יונק משמע אני קיים – התפתחות הכישורים המוטוריים-אוראליים של התינוק והילד

מאת: ד"ר עדה בקר, יועצת חינוכית-התפתחותית לגיל הרך

אשמח לקבל הערות ותגובות למאמר: adab@netvision.net.il
נכתב עבור חברת AVENT – יצרנית בקבוקים ומוצצים

תינוק חדש נולד. רק לפני דקות אחדות הגיח מן הרחם לאחר מאבק מרשים והוא נח עתה בבטחה וברוגע על בטן אימו. לאחר זמן מה, כשמקרבת אותו אימו אל שדה, עם המגע הראשון בפיו הוא מתחיל לינוק כאילו עשה זאת מאז ומעולם. כלומר, התינוק נולד מצויד ברפלקסים רבים, שהתפתחו עוד ברחם, שמטרתם מצד אחד להגן עליו מפני גירויים מסוכנים ומצד שני להכין אותו למגוון של התנהגויות שמקדמות את השרדותו, כמו השגת מזון ויצירת קשר עם אימו.

כבר פרויד, הזקן והטוב, טען שהאזור החשוב ביותר בגופו של התינוק, הוא אזור הפה. פרויד הגדיר את הפה כאזור המיני הראשון, זאת כיון שהניח שהאדם הוא יצור מיני מרגע לידתו ושבתקופות שונות של חייו, אזורים שונים של גופו מביאים לו הנאה וסיפוק. פרויד צדק במידה רבה. אולי לא נוח לנו עם המושג מיניות כאשר אנו מדברים על תינוקות בני יומם, אולם אזור הפה הוא אכן האזור שמביא לתינוק הנאה, קשר רגשי, סיפוק, רגיעה ומלאות. וכאמור, לפה יש גם תפקיד נוסף רב חשיבות – בעזרתו יכול התינוק, באופן טבעי לחלוטין להשרד. תינוק שאינו יודע לעשות שימוש נכון בפיו כאשר הוא נולד נמצא בסכנה קיום ממשית. (סרוף ושות' 1998).

כיוון חשיבה דומה ניתן למצוא אצל ז'אן פיאז'ה חוקר ההתפתחות הקוגניטיבית. גם הוא חשב שאזור הפה הוא האזור החשוב ביותר לתינוק, והפעם דווקא לצורך למידה. פיאז'ה קרא לשלב הראשון בהתפתחות התינוק, שבמרכזו עומד הפה, השלב הסנסומוטורי – כלומר השלב שבו הילד לומד על העולם דרך חושיו במשולב עם הפעילות המוטורית שלו. פיאז'ה טען שבגילאים שבין הלידה לבין גיל שנה וחצי התינוק והפעוט מרבים להכניס חפצים רבים לפה כדי ללמוד על המרקם שלהם, טעמם, ריחם, המבנה שלהם ועוד. למידה זו עוזרת לתינוק לקבל מושג ראשוני על עולם החפצים (והמזון) שסביבו ובעזרת זאת הוא בונה לעצמו מערכת מושגים שתשרת אותו בהמשך הלמידה שלו בעולם. לאחר שהוא לומד על מורכבותם של חפצים רבים, הוא עובר לשלב שבו הפה הופך להיות הכלי שבעזרתו הוא לומד להגיד ולהבין מושגים (סולברג 1994).

כיום, לאחר שני עשורים של מחקר אינטנסיבי בנושא אנו יודעים שפרויד, וגם פיאז'ה עליו נדבר בהמשך, צדקו רבות בגישותיהם לנושא, אבל מה שהציגו היה רק צעד ראשון וקטן לידע העצום שקיים כיום בנושא המציצה.

השילוש הקדוש
כיום, מתיחסים למרכיב המציצה של התינוק כמרכיב אחד במנגנון המורכב משלושה: מציצה-בליעה-נשימה, כיון שהתיאום (הסינכורניזציה) בין יניקה, בליעה ונשימה הוא הדפוס ההתפתחותי הראשון שדורש תזמון ורצף של תנועות (WOLF & GLASS 1992). היחסים בין שלושת המרכיבים הם סינרגטיים. כלומר, כל אלמנט תומך, מקדם ונמצא באינטראקציה עם כל מרכיב אחר וניתן לראות שאינטראקציה סינרגטית זו ממשיכה לאורך כל חיינו.

מחקרים רבים מדגישים את הקשר שבין סינכורניזציה של מציצה-בליעה-נשימה לבין תהליכים התפתחותיים אחרים: כלומר, תיאום טוב בין שלושת המרכיבים הללו הוא קריטי להתפתחות הסנסומוטורית, להתפתחות הקוגניטיבית, להתפתחות הדיבור והשפה, לוויסות פיזיולוגי-רגשי, לשליטה בתנוחה, לאכילה ולהאכלה ולהתפתחות האישיות ( OETTER 1990 1993 ).
הסינכרוניזציה ומרכיביה הם כל כך ראשוניים שקל לקחת אותם כמובנים מאליהם. אולם לעיתים, אפילו הפרעה עדינה באחד האלמנטים של מציצה-בליעה-נשימה מתגלה כבעלת השפעה על התפתחות הילד ותפקודו.

כיצד מתפתחת המציצה
נחזור לאותו רגע קסום ומרגש כשהיילוד יונק לראשונה משד אימו במיומנות רבה. כיום כבר איננו מופתעים מהישג זה, כי המחקר מראה שעם הלידה פיו של היילוד הוא בעל האינטגרציה הסנסורית וההתנהגות הנוירומוטורית המאורגנת ביותר הנמצאת ברשותו של היילוד. מחקרים הראו שבמהלך ההתפתחות ברחם אזור הפה מתפתח מוקדם והוא האזור הראשון המגיב למגע כבר בגיל 7 שבועות להריון PEIPER) 1963) ודפוסים של מציצת אצבע, בליעת מי שפיר המתואמות יחד עם תנועות "נשימה" ואפילו שיהוקים כבר מבוססים היטב בגיל 19-18 שבועות להריון (IANNIRUBERTO & TAJANI 1981). כולנו ראינו תמונות שצולמו באולטרה-סאונד שבהן העובר מוצץ בהתלהבות את אגודלו.

במחקרים שבדקו יילודים ניתן היה לראות שכאשר מגרים את חלקי גופו האחרים של היילוד הוא מגיב בהמנעות או ברתיעה, כלומר הוא מגן על עצמו מפני גירויים אלה. לעומת זאת, גירוי טקטילי לפנים או לאזור הפה מעורר אצל היילוד תגובות המראות על רצון לחקור ולהבין את הגירוי.

נהוג לדמות את המציצה למכונת שאיבה ( WOLF & GLASS 1992) כיון שבדומה למכונה היא פועלת כדי להעביר נוזלים על ידי שימוש בשינויי לחץ. מחקרים הראו שבמציצה התזונתית שלו משתמש התינוק בשתי שיטות ביוכימיות :
א. שיטת הלחץ החיובי – בשיטה זו התינוק משתמש ב-COMPRESSION לחיצה/דחיסה כדי לסחוט נוזל מהבקבוק או הפטמה: התינוק סוגר עם שפתיו, חניכיו ולשונו על הפטמה.
ב. שיטת הלחץ השלילי – בשיטה זו התינוק יוצר וואקום כדי למצוץ את הנוזל מהפיטמה. הדבר דורש ממנו ליצור אטימה (SEAL) מסביב לפיטמה ואז להגדיל את חלל הפה, בדרך כלל על ידי הנמכה של החלק האחורי של הלשון והלסת, שיוצר חלל יותר גדול באחורי הפה.

מחקר שבדק את טכניקת המציצה של יילודים בשעת החיים הראשונה ( ELLISON 1979) הראה שתינוקות הגדילו את הכמות והחוזק של שיטת המציצה שלהם והקטינו את אסטרטגית הדחיסה. מחקר אחר (SAMEROFF 1968) הראה שליילודים היתה שליטה על שיטת המציצה שבה בחרו: כאשר הציעו להם פטמות שעבדו רק באחת מהשיטות (דחיסה או אטימה) היילודים יכלו לשנות את אסטרטגית המציצה שלהם. כלומר, תינוקות משתמשים בשתי השיטות ומחליפים ביניהן כדי להשיג זרימה יעילה של הנוזל.

פעולות אזור פה קיימות כאמור אצל התינוק כבר בלידה, ופירוש הדבר שהן רפלקסיביות. למשל, כאשר מגרים את האזור הקרוב לפה, הקולטנים החושיים מגיבים בתגובת ROOTING- התינוק מסובב את ראשו לכיוון הגירוי ופותח את פיו. ברגע שהגירוי מוצג בתוך הפה, התינוק סוגר את פיו ויוצר אטימה ומתחיל למצוץ. הלשון מעבירה את הנוזל לאחורי הלשון עד שמצטברת כמות מספקת של נוזל המגרה את מנגנון הבליעה.

כמובן שגם הלשון מעורבת בתהליך המציצה. הלשון מכילה ומניעה את הנוזל מקדמת הפה לאחור בהכנה לבליעה. קדמת הלשון, יחד עם השפתיים, חשובות בביצוע האטימה על הפיטמה. הלסת והלחיים מספקים ללשון בסיס קבוע שממנו היא יכולה לעבוד. הלחיים יוצרות עבור הלשון גבולות ועוזרות לה להכיל את הנוזל ולייצב את הפיטמה. עד גיל 6 ח' השומן של הלחיים (שהיה נדמה לנו שכל מטרתו הוא לעשות את התינוק עוד יותר אטרקטיבי למטפלים בו) מספק יציבות לפה, ואז הוא מתחיל להעלם וניתן לראות עליה בטונוס ובשימוש של שרירי הלחיים. למי שאוהב לחיים של תינוקות – אצל פעוטות בני שנה ומעלה שעדיין יש להם שומן לחיים משמעותי עלולה להיות התפתחות חלשה של שרירי הלחיים.

הלסת פועלת גם היא בדפוסים ראשוניים ויוצרת יציבות, שמטרתה לתמוך ביניקה. דפוסים מורכבים יותר יתפתחו מאוחר יותר כדי להתאים ללעיסה, גריסה וכרסום. כשהתינוק מתפתח, הוא משתמש רבות במציצה שלא קשורה למזון. גם במציצה זו התינוק יוצר וואקום אולם הוא מוצץ פעמים רבות יותר לפני שהוא מבצע בליעה.

התאמת הפיטמה
לגודל, לצורה ולדרך בה הפיטמה ממלאה את חלל הפה של התינוק יש חשיבות רבה להאכלה ולהתפתחות תנועת הלשון. שלא במפתיע, השד הוא הצורה האידיאלית לתפקיד זה כיון שהוא גמיש דיו כדי להתאים לפיו של התינוק כשהוא משתנה ומתפתח. תינוקות רבים הם בעלי העדפות מוגדרות לגבי הצורה, האורך והמוצקות של הפיטמה או המוצץ ואילו לאחרים אין בעיה להסתגל. גם האגודל מספק התאמה טובה, כפי שניתן לראות אצל תינוקות בוגרים יותר. הצורה וההתאמה של הפיטמה היא משמעותית כיון שהיא משפיעה באופן ישיר על יכולתו של התינוק לעשות אטימה שבתורה מאפשרת לו ליצור וואקום בחלל הפה. ככל שההתאמה טובה יותר, נדרש פחות מאמץ כדי ליצור אטימה. ככל שהצורה ממלאה את חלל הפה, נדרש פחות מאמץ ותנועה כדי ליצור את הלחץ השלילי הנדרש כדי למשוך נוזל מהפיטמה. לכן, ברור שלהזנה נכונה בבקבוק יש השפעה חיובית על התפתחות שרירי פיו של התינוק. ובנוסף לכך, אם מחזיקים את התינוק בתנוחה יציבה וכמעט אנכית מקלים עליו להפעיל כהלכה את שרירי פיו,הן ביניקה מהשד והן ביניקה מהבקבוק.

ככל שהחוזק וההדרגתיות של המציצה מתפתחים, הלסת הצואר והכתפיים גם הם רוכשים יותר יציבות ולתינוק יש יותר שליטה רצונית על הפעילות המוטורית שלו ועל פעולת הראש והצואר (מתחיל בערך בגיל 4 ח').

לסיכום, הפה הוא מרכז עולמו של התינוק

במהלך ההתנסות החוזרת ונשנית ביניקה מתרחשים שינויים רבים:
· תנועות שרירי הפה של התינוק מתפתחות ומשתכללות; התינוק עובר בהדרגה מיניקה אוטומטית ורפלקסיבית ליניקה רצונית, כלומר, הוא הופך להיות מודע ליכולתו להחליט מתי ברצונו למצוץ, הוא שולט על עוצמת המציצה,
· פעולת המציצה מקבלת משמעויות אחרות והופכת מפעולה קיומית לפעולה שגורמת הנאה GREENSPAN 1985)).
· התנועתיות של הלשון הולכת וגדלה ואיתה גוברת היכולת של התינוק להשתמש בפיו כדי לחקור את העולם:
· מתחיל להופיע ענין בחקירה של טעמים וטקסטורות (של מזונות ושל לא-מזונות כאחד).
· התינוק מכניס לפיו חפצים שונים, טועם, בודק ומוצץ, ובכך חווה את חוויותיו הראשונות בהקשר הסביבתי.
· התינוק (וכמובן גם הפעוט) מתענין בטעמים שונים ובמרקמים וכבר ניתן לראות שיש לו העדפות לטעמים מסוימים ולמרקמים מסוימים.
· למשל, כאשר מציעים לתינוק מזון פחות נוזלי…. הופכת את האכילה למרכיב נוסף שמקדם את התפקוד של הפה ושל הלמידה בעזרתו.
· זמן קצר לאחר הלידה לומד התינוק, שמיד לאחר שרעבונו סופק, הוא יכול להשתמש במנגנון אורלי-מוטורי זה (כלומר בפה) כדי להרגיע את עצמו (מנגנון הוויסות העצמי) בעזרת נגיעה בפה, בעזרת מציצת מוצץ, בעזרת משחק בלשונו ועוד.
· התינוק משתמש בפה לצורך התקשרות למטפל וקיום אינטראקציה חברתית
· להשמיע קולות בכי כדי לקבל תגובה מההורה
· הפה משמש להתעטשות, לפיהוק, לשיהוק, ולגיהוק
· הפה מאפשר לתינוק לערוך את ההבחנות הראשוניות שבין מה 'אני' ומה איננו 'אני'.

המוצץ
· למוצץ תפקיד חשוב כיון שהוא מספק לתינוק בטחון ונינוחות פיזית ונפשית בזמנים שבהם הוא עייף, מוטרד או אינו רגוע.
· מציצת המוצץ מספקת גם הנאה יצרית, ומסייעת לתינוק לעמוד במכאובי הפרידה מההורה.
· רוב הילדים משתמשים במוצץ כמקור עידוד ומתיחסים אליו כאל חפץ אישי ומוכר העוזר להתמודד עם קשיים ועם פחדים.

מרכיב הבליעה
תהליך הבליעה הוא מורכב ביותר (FISHER PAINTER & MILMOE 1981) ונדרש תיאום מוטורי מדויק של מערכת השרירים האוראליים-מוטוריים. תחילה (שלב אוראלי), נערך עיבוד המזון כהכנה למעבר לתוך הלוע. התינוק יוצר וואקום בחלל הפה וכך מניע את המזון לכיוון אחורי הפה כדי לבלוע. על התינוק להחזיק את המזון כגוש כדי למנוע דליפה לתוך הלוע לפני שנערכת הבליעה. בשלב השני, הקולטנים החושיים באחורי הגרון (בפלטה הרכה, בלוע, אחורי הלשון וכו') מפעילים באופן רפלקסיבי סדרה מורכבת של פעילויות מוטוריות המניעות את המזון, בעוד הם נועלים את תעלות האוויר העליונות והתחתונות. לבסוף, המזון עובר ליעדו, דרכי הנשימה נפתחות ונסגר הושט כדי למנוע חזרה של המזון לגרון. בליעה נורמלית דורשת תיאום מורכב של עצבי הגולגולת וכ-26 שרירים של הפה והצואר (MATHEW & BHATIA 1989).

השרירים המעורבים בבליעה כוללים כמה מהשרירים שמיצבים את הראש והלסת. מערכת שרירית זו מתחזקת על ידי מציצה ובהמשך על ידי פעילות אוראלית כמו נגיסה, לעיסה, ליקוק ועוד. פעילויות אלה מחזקות ומארגנות גם מנגנוני הגנה כמו שיעול או הקאה.

השמעת קולות עשויה להיות מושפעת גם היא מאותן סיבות: למרות שהפקת קולות / צלילים הוא תהליך שונה, רבים מהשרירים שבהם משתמשים לבליעה משמשים גם לקוליות. למשל, פעולות הקשורות לזרימת אוויר מדורגת, גובה הצליל ואינטונציה מושפעים מאותה מערכת שרירית. כלומר, תהליך זה קשור ישירות לתהליך של התפתחות הדיבור.

מרכיב הנשימה
לנשימה יש קודם כל פוקנציה השרדותית בלי קשר לבליעה או מציצה. הזנה, תנוחות, שליטה בדיבור ופעילויות של וויסות עצמי פועלות במשולב עם הנשימה. הנשימה חייבת לעבוד בתיאום עם מרכיבי המציצה והבליעה עקב הצורך לדכא את הנשימה בעת הבליעה כדי למנוע בליעה של חפצים זרים.

הנשימה הראשונה מתרחשת כאשר הלחץ מהתנועה דרך תעלת הלידה לוחץ את חזהו של התינוק. הלחץ עוזר להפטר ממי השפיר מהריאות ומסדר את הבמה לנשימה הראשונה. הנשימה הראשונה מעוררת את מרכז הנשימה בגזע המוח המפעיל את הנשימה.

חוקרים שונים (למשל, (1967,1975 BOSMA מאמינים שיציבות מעבר האוויר מכתיבה תנוחת ראש וצואר שישפיעו על ההתפתחות של אסטרטגיות של תנועה ותנוחה. בין 3-5 ח' כשהתינוק משיג שליטה בראש ומפתח תנועות מובחנות בין הראש לחגורת הכתפיים. השרירים האקססוריים מתארכים בהכנה לפעולה. במהלך תקופה זו התינוק מתחיל לשאת את משקל החלק העליון של גופו ומתחיל לתפוס קדימה. במשחק זה של יחד עם וכנגד כוח המשיכה הוא מפעיל ומחזק את מערכת השרירים של בית החזה הדרושים לנשימה יותר בוגרת. ROCKING בתנוחת אווירון מפתחת את בית החזה התחתון ואת שרירי הבטן ומאכז הכובד עובר לכיוון אגן הירכיים.

התקופה שבין חצי שנה לשנה חשובה בגלל מספר מרכיבים שתורמים להתפתחות של מערכת הנשימה ומערכת הוצאת הקול. במהלך זמן זה התינוק עסוק בהרבה משחק קולי ונסיונות עם עוצמת וטון הקול. פעילויות אלו מתאפשרות כיון שממשיכה להתפתח ההפרדה בין הראש לחגורת הכתפיים וניתן לראות התחלה של תנוחות UPRIGHT כמו ישיבה, או כאשר התינוק מתחיל לשלוח יד כשהוא יושב, נע על ארבע ועושה רוטציה וקאונטר רוטציה (מתיישב מארבע), הדורשות יציבות של חוט השדרה כנגד כוח המשיכה. דפוסים אלה מפתחים את התפיסה של קדימה/אחורה ימין/שמאל ולמעלה/למטה.

אכילה והתפתחות השפה
שרירי הלסת, הלשון, הגרון והחיך שאותם מפעיל הפעוט בשעת האכילה פועלים גם בזמן הדיבור.רבים מהשרירים שבהם משתמשים לבליעה והמתחזקים על ידי מציצה ובהמשך על ידי פעילות אוראלית כמו נגיסה, לעיסה, ליקוק ועוד משמשים גם להשמעת קולות FISHER PAINTER & MILMOE) 1981). למשל, פעולות הקשורות לזרימת אוויר מדורגת, גובה הצליל ואינטונציה מושפעים מאותה מערכת שרירית. כלומר, תהליך זה קשור ישירות לתהליך של התפתחות הדיבור. כלומר שגם לנשימה תפקיד חשוב מאוד בכל המערכת המדהימה הזו. הנשימה חשובה לנו לא רק כדי להשאר בחיים, אלא גם כיון ששליטה בדיבור ופעילות אחרות של וויסות עצמי פועלות במשולב עם הנשימה. בתקופה שבין חצי שנה לשנה מתפתחת מאוד מערכת הנשימה ומערכת הוצאת הקול. במהלך זמן זה התינוק עסוק בהרבה משחקים קוליים ונסיונות עם עוצמת וטון הקול. היכולת לעבוד בסינכרוניזציה של המציצה הבליעה והנשימה קובעת רבות את יכולתו של הפעוט לדבר כהלכה.

מיניקה לאכילה ולשלב חדש בהתפתחות השפה
שלב חדש בהתפתחות הפה מתרחש בגיל 4-5 חודשים כאשר תינוקות רבים מתחילים לאכול בעזרת כפית. האכילה בכפית מבצע מאפשרת לתינוק לעשות בשרירי הפה תנועות חדשות שאינן מעורבות ביניקה. כדי שיוכל להעביר את המזון מן הכפית אל פיו, על הפעוט לגרוף אותו תחילה בשפתו העליונה, כששפתו התחתונה תומכת בכפית מלמטה ואחר כך עליו להעביר את המזון לחלק האחורי של הפה בעזרת הלשון, ולבלוע. במהלך המעבר מיניקה לאכילה מתרגל פיו של התינוק בהדרגה למגע עם חומרים פחות רכים, חלה ירידה הדרגתית של רגישות היתר בחלל הפה וכך נסללת הדרך לקראת השלב שבו התינוק מתחיל להכניס חומרים קשים לפיו במטרה לבחון אותם. הפעוט לומד לאכול סוגי מזון שונים שכל אחד מהם מתאפיין במרקם שונה, בקשיות שונה, במבנה שונה וכך מפעיל הפעוט שרירים שונים בפה , בלסת, בשפתיים ובלשון באופן שונה, והדבר דומה להבדלים הנדרשים מן הפה להגיית ההברות השונות.

לעיסת מזון מוצק ופיתוח שרירי הלסת
התנועות השונות ששרירי פיו של התינוק מבצעים תוך אכילת מזון מוצק, משפרות את יכולתו לבצע את התנועות המורכבות והמגוונות שהוא נדרש להן בשלב מאוחר יותר כדי לדבר. המזון המוצק, בעל המרקם הקשה נותן לו הזדמנות ללעוס ולפתח את שרירי הלסת. גם פעולתה של הלשון העתידה למלא תפקיד חשוב בזמן הדיבור מתורגלת לפעול באופן שונה כאשר התינוק לועס.

המעבר מצורת אכילה אחת לאחרת
שלוש צורות האכילה – יניקה, אכילת מזון מרוסק בכפית ולעיסת מזון מוצק – מתפתחות אצל התינוק בזו אחר זו. כל צורת אכילה של כל צורת מזון מפעילה שרירים אחרים התורמים להתפתחות הדיבור. בדרך כלל התינוק מתקשה להפרד בבת אחת מצורת האכילה הקודמת ולהסתגל לחדשה, ולכן יש לאפשר לו מעבר הדרגתי: כדאי לאפשר לו לאכול מדי פעם בצורת האכילה הקודמת גם לאחר שכבר עבר לצורת החדשה. למשל לשתות מדי פעם מבקבוק.

שתיית נוזלים בכוס והשליטה בחלל הפה
השתיה מן הכוס מזמנת לתינוק התנסות מורכבת: התינוק צריך ללמוד להכניס לפיו כמות מסוימת של נוזלים ובו בזמן לשלוט בנוזלים שכבר מצויים בחלל הפה ולבלוע אותם מבלי להשתנק. טכניקת השתיה מן הכוס שונה מטכניקת היניקה – בשתייה מן הכוס התינוק מפעיל שרירי פה חדשים. שרירים שלא הופעלו ביניקה: לשפתיים וללסת תפקיד חדש, ומכלול התנועות החדשות מחזק את השליטה בחלל הפה ובעתיד יסייע להגייה נכונה של צלילים וקולות.

הבדלים אינדיבידואליים ברגישויות אזור הפה
קיימים הבדלים אינדיבידואליים גדולים מאוד ברגישות החושית באזור הפה אצל ילדים שונים. מצד אחד ישנם ילדים שאזור הפה הוא מאוד רגיש אצלם והם מתקשים להתמודד עם גרייה רבה באזור זה. למשל, לכלוך באזור הפה יגרום להם אי נוחות רבה, הם יתקשו לעבור לאכילה של מזונות מגוונים ויעדיפו לאכול מספר מצומצם של מזונות, בעיקר אלה שאינם מלוחים מדי, חמוצים או חריפים מידי. בכלל, כל שינוי בצורת ההאכלה או מרכיב המזונות יהיה להם קשה, למשל המעבר מיניקה לשתיה מכוס תהיה קשה בגלל הלחץ הנוצר על השפתיים בעת שתיה מכוס. לעומתם ישנם ילדים שזקוקים לגריה רבה באזור הפה ולפיכך ישמחו להפעיל איזור זה רבות על ידי אכילה, מציצה, שתיה, מגע רב באזור הפה גם לאחר סיום השלב האוראלי. ילדים כאלה לא יתרגשו מלכלוך באזור הפה, ישמחו לאכול מגוון רחב של מאכלים, ירבו להכניס חפצים רבים לפה או להחזיק משהו בפה באופן קבוע.

Bibliography/>

סולברג, ש. (1994). פסיכולוגיה של הילד והמתבגר – מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית.
מאגנס, משכל.
סרוף ושות' (1998). התפתחות הילד- טבעה ומהלכה. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב.

Ayres. A J. (1979). Sensory Integration and the Child. Los Angeles, CA: Western Psychological Services.
Bosma, J. (1967). Oral Sensation and Perception. Springfield, IL: Charles C. Thomas.
Bosma, J. (1975). Anatomic and physiologic development of the speech apparatus. In D. Tower (Ed.), The Nervous System (pp. 469-481).
Cool, S. J. (1992) Pain, Plasticity, Allergies and Behavior: Neurobio logical Discoveries oj1991. Workshop presentation. Minneapo- lis, MN.
Lipsitt. L. P. (1976). Neonatal nutritive sucking: Effects of taste stimulation upon sucking rhythm and heart rate. Child Development. 47. 518-522.
Defazio, J. L. (1986). Intervention in Oral Motor Skills. Akron, OH: Children's Medical Center.
Ellison. S. L.. Vidyasagar, D., Anderson. G. C. (1979). Sucking in the
newborn infant during the first hour of life. Journal of Nurse- Midwifery, 24, 18-25.
Fisher. S. E., Painter, M., Milmoe, G. (1981). Swallowing disorders in infancy. Pediatric Clinics of North America, 28 #4 (November), 845-853.
Fisher, A., Murray, E.. & Bundy, A. (1991). Sensory Integration: Theory and Practice. Philadelphia, PA: F. A. Davis Company.
Greenspan, S. (1985). First Feelings. New York: Penguin Books.
Ianniruberto, A., & Tajani, E. (1981). Ultrasonographic study of fetal movements. Seminars in Perinatology. 5, 1 75-181.
Mathew, O. P., and Bhatia, J. (1989). Sucking and breathing patterns using breast- and bottle-feeding in ten neonates. American Journal of Disease in Children, 143(588-592).
Oetter, P., Laurel, M. K., and Cool, S. J. (1990). Sensonmotor foundations of communication. In C. B. Royeen (Ed.), AOTA Self Study Series. Rockville. MD: The American Occupational Therapy Association.
Oetter, P., Richter, E. W., & Frick, S. M. (1993). MORE: Integrating the Mouth With Sensory and Postural Functions. Hugo, MN: PDP Press, Inc.
Peiper, A. (1963). Cerebral Function in Infancy and Childhood. New York: Consultants Bureau.
Royeen. C. B. (1987). TIP-Touch inventory for preschoolers: a pilot study. Physical and Occupational Therapy in Pediatrics, 7( 1), 29- 41.
Sameroff. A. J. (1968). The components of sucking in the human newborn. Journal of Experimental Child Psychology. 6, 607-23.
Tucker, J. A. (1985). Perspectives of the development of the air and food passages. American Review of Respiratory Diseases, 131, S7-S9.
Weber, F. M.,Woolridge.W., Baum,J. D. (1986). An ultrsonographic study of the organization of sucking and swallowing by newborn infants. Developmental Medicine and Child Neurology, 28, 19-24.
Wilbarger, P. (1984). Planning an adequate sensory diet: Application of sensory processing theory during the first year of life. Zero to Three, V (I), 7-12.
Wilbarger. P.. & Wilbarger. J. L. (1991). Sensory Defensiveness in Children: An Intervention Guidefor Parents and Other Caretalcers. Santa Barbara. CA: Avanti Educational Programs.
Williams, M. S. & Shellenberger. S. (1994). How Does Your Engine Run" : A Leader's Guide to The Alert Program for Self-Regulation.. Albuquerque: Therapy Works, Inc.
Wolf, L. S., & Glass, R P. (1992). Feeding and Swallowing Disorders in Infancy, Assessment and Management. Tucson, AZ: Therapy Skill Builders.
Wolff. P. H. (1968). The serial organization of sucking in the young infant. Pediatrics. 42, 943-955. 
Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות: , ,

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.