1

בטיחות ילדים: שלושה מהלכים להגנה על ילדים מפני פציעות!

מהו ניגוד העניינים שקיים בביצוע בדיקות בטיחות במוסדות חינוך? האם סטנדרטים של זהירות ראויה שמעלים בתי משפט, אכן מעלים את רמת הזהירות בחברה? מאמר שני לקידום בטיחות הילדים. (להוסיף קישור למאמר הקודם)

מאת: מגיסטר שלין יעקוב,אב לבן10 ולבת6 וחצי,בעל תואר שני MScבבטיחות,יועץ לבטיחות ילדיםwww.yessafety.com
לתגובות והצעות: k@yessafety.com

מניעת ניגוד עניינים

מדי שנה אמורה להתבצע לפחות בדיקת בטיחות אחת בכל מוסד חינוכי ומבנה/שטח (דוגמת מגרש משחקים) ציבורי. עלות בדיקת בטיחות אופיינית במוסד חינוכי למשל, עשויה לנוע בין מאות בודדות של ש"ח לגן ילדים, לבין אלפי ש"ח לבדיקה בבי"ס. להבדיל, עלות תיקון הליקויים שמתגלים באותן בדיקות יכולה להגיע לעשרות ואף למאות-אלפי ש"ח למוסד חינוכי אחד! בשתי העלויות נושאת העירייה: היא זו שמשלמת גם עבור ביצוע בדיקות הבטיחות במבני ושטחי ציבור שבתחומיה, וגם עבור תיקון הליקויים שמתגלים באותן בדיקות.

הבעיה: ניגוד אינטרסים! הגיוני שעירייה תשאף לחסוך ולהקטין הוצאותיה (שהרי יש ייעוד/שימוש אחר לכסף), לרבות את הסכומים שהיא נדרשת לשלם עבור תיקון ליקויי ומפגעי בטיחות, שמתגלים בבדיקות הבטיחות אשר היא עצמה מממנת. למשל: היא עלולה 'ללחוץ' על יועץ הבטיחות או על מנהל בטיחות מוסדות החינוך (גם באיום בהפסקת הסכם התקשרות / בפיטורין) 'להתעלם' מחלק מליקויי הבטיחות ו/או לקחת על עצמו אחריות ולאשר גן/בי"ס/מגרש/מבנה למרות מפגעי הבטיחות שנתגלו בו, היא תתעלם במודע מבדיקות בטיחות שטחיות שמבצע בפועל הבודק ושלא מאפשרות לעלות בזמן על כל מפגעי הבטיחות במקום (כל זמן שהעירייה עצמה 'מכוסה' משפטית בהסכם ההתקשרות), היא תעדיף לפרק (זול יותר) מאשר לתקן מתקני משחקים שנבדקו והוגדרו כמסוכנים לציבור, ועוד.

התוצאה: פגיעה חמורה בבטיחות ילדינו!

פתרון אפשרי הוא הפרדה בין מקורות המימון. הגורם המממן ביצוע בדיקות בטיחות, יהיה שונה מהגורם אשר מממן תיקון ליקויים שמתגלים באותן בדיקות. למשל: בדיקות במימון משרד החינוך/הבריאות, ותיקונים במימון משרד הפנים (רשויות מקומיות). מחלוקות בין משרדיות יימנעו ע"י גיבוש משותף(!) למשל של רשימות ליקויי ומפגעי הבטיחות שייבדקו, ותיעדופם יחד (קביעה משותפת של דחיפות הטיפול בכל ליקוי ומפגע).

כללים של זהירות ראויה

מקרי היפגעויות של ילדים (ומבוגרים) נדונים גם בערכאות שונות של מערכת המשפט. בתי משפט בוחנים אירועי היפגעויות 'לאחר מעשה', ובאווירה הנינוחה יחסית של חדר בית המשפט. במהלך הדיונים עוסק בית המשפט גם בעיצוב אמת המידה שעל פיה נמדד קיום חובת הזהירות כלפי הזולת, ואז הוא עשוי להקפיד ולהחמיר כדי שלא יקופחו חיי אדם. כך יוצרים השופטים סטנדרט מחמיר מכאן ולהבא, וקובעים סטנדרטים של זהירות ראויה (ביהמ"ש העליון קובע הלכות פסוקות): כללי התנהגות בטיחותית, שמאפשרים לבתי המשפט להעלות את רמת הזהירות בחברה, ושאותם ראוי לראות כ'מצוות עשה ואל תעשה'.

לדוגמא: עריכת סיור מקדים לפני יציאה עם ילדים לטיול, כדי להכיר את השטח והסכנות, ולנקוט מראש באמצעי זהירות נדרשים. לעיתים הסכנה אורבת בסמוך למקום מוגן ובטוח, ומוטב להרחיק לכת ובלבד שהסכנה תפחת.
דוגמא נוספת: גם אם נעשה שימוש ברהיט במוסדות חינוך רבים, וגם אם הוא נבדק בכל תחילת שנת לימודים, וגם אם אין לו תקן רלוונטי – אין די בכך: יש לבחון את טיבו, אם הוא מסוכן לא רק כחפץ לכשעצמו אלא גם לאור אפשרות השימוש בו. אין למשל להתיר ישיבה ליד ספסל פנוי בגן ילדים.
דוגמא שלישית: גם אם אכן מדובר במקרה היפגעות יחידי, אין בכך כדי להעיד על בטיחותם של…, "כשמדובר בילדים קטנים, ובהם ילדים בגיל 9, השארת חלון פתוח ללא כל סורג או מחסום אחר, כאשר די בהעמדת כיסא או שולחן כדי להגיע לאדן החלון, כאשר ניתן לשבת על החלון, לעמוד עליו ולהתכופף דרכו כדי להביט אל החצר, הינה כהעמדת מכשול לפני עיוור והיא מהווה מעשה רשלני…".

"…ילד בן שש נמצא ללא רוח חיים – לאחר שנעל את עצמו, ככל הנראה, במקרר. הילד שהה עם אמו משעות הצהריים בבית הוריה, ויצא לשחק בחוץ. בסמוך לשעה 16:00, כאשר בושש לחזור, יצאה האם לחפש אחריו, ולאחר מכן הצטרפו לחיפושים קרובי משפחה נוספים. רק בשעות הערב הם מצאו אותו – למרבה הזוועה – נעול בתוך מקרר ישַן שעמד בחצר בית סמוך, כשהוא מחוסר הכרה…".

הבעיה: כללי התנהגות זהירה לא מובאים לידיעת אנשי המקצוע והציבור הרחב, ולא מיושמים.

התוצאה: ילדים (ומבוגרים) נפצעים פציעות מיותרות לחלוטין, שניתן היה למנוע – או לפחות למזער את חומרתן – לו ייושמו נורמות ההתנהגות שקבעו בתי המשפט.

לפני כשנה התרחש אסון ברהט – כאשר תינוק בן שמונה חודשים טבע למוות בכיור המטבח שבביתו. לאחר שהתינוק חש ברע וחום גופו עלה, אימו…החליטה לנסות להוריד את חום גופו באמבטיה בכיור המטבח. בשלב מסוים – יצאה האם אל חצר הבית כדי להביא לתינוק בגדים נקיים שהתייבשו בשמש. כעבור כמה דקות, כאשר חזרה למטבח – התינוק כבר היה מתחת למים…".

פתרון אפשרי אחד הוא, שמשרדי המשפטים – הבריאות – החינוך – והפנים ייפתחו וייסדו מנגנון, שיקדם באופן שוטף פרסום ולימוד כללים של התנהגות בטיחותית שקובעים בתי המשפט.

בטיחות כמדד הערכה וקידום

ישנם ילדים (צעירים, חדשים, תלמידי כיתות א', ביישנים, ועוד), אשר נמנעים מלספר למבוגר – בעיקר כשאינו מוכר מספיק – שנפצעו: חלקם פשוט 'ממשיכים הלאה', אחרים מתביישים ומסתירים את הפצע בידיהם, ויש שחוששים מהטיפול הרפואי ("הפולידין ישרוף").
בנוסף, היפגעויות רבות של ילדים – במוסדות חינוך, במגרשי משחקים ובשטחים ציבוריים אחרים – לא מדווחות (ע"י מבוגרים/עובדים) לגורמים המתאימים – לרשות המקומית, למשרד החינוך, וכיו"ב: לעיתים מחוסר מודעות לחשיבות הדיווח והתיחקור, ולעיתים מחשש לתדמית הגן/ביה"ס/העירייה.

הבעיה: אי הדיווח מונע תיחקור – הסקת מסקנות והפקת לקחים, גם מפציעות קלות ומאירועי "כמעט ונפגע" (כשהילד 'רק' עלול היה להיפצע אך לא נפצע), פעולות שבכוחן למנוע פציעות עתידיות ואף להציל חיים!

פתרון אפשרי: "מה שלא נמדד לא מבוצע". לעודד (גם) עובדי הוראה לדווח על היפגעויות ילדים ועל אירועי "כמעט ונפגע", ע"י הערכתם וקידומם גם בהתאם לפעילותם למען קידום בטיחות הילדים. המהלך יעודד אותם ולכונן מערכת יחסי אמון ודיווח בינם לבין הילדים שבאחריותם/השגחתם, וידרבן גם אותם לחנך לבטיחות ולדווח ולתחקר כל פציעה וכל אירוע כמעט ונפגע – קלים או שוליים ככל שיראו.

לסיכום

"ילדים הם ילדים. אך טבעי הוא שישתובבו, ואי אפשר לרפד אותם כל הזמן" אמר מי שאמר. וצדק!
אך ניתן למזער את הסיכון לו חשופים ילדינו: זאת ע"י הקטנת הסבירות להיפגעותם, ו/או ע"י צמצום חומרת הפציעה אם בכל-זאת תיגרם. המשאבים אכן מוגבלים, אך דווקא משום כך הכרחי לנקוט פעולות – בעיקר כשהן פשוטות לביצוע וזולות – כדי לגשר על הפערים בטווח המיידי והקצר.

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות: ,

תגובות (1)

Trackback URL | Comments RSS Feed

  1. אחמד הגיב:

    שלום רב
    תודה רבה על המאמר היפה.
    לצערי הרב מסכים אני לכל מה שנאמר.
    השיטה "האלגנטית" והחוקית שהמציאו הרשויות המקומית כדי לעקוף נושא בדיקות עורכי מבדקי הבטיחות

    והנטל הכלכלי שמהווה תיקון הלקויים ע"פ דוחות הבטיחות היא להעסיק במשרה חלקית עורך מבדקים/ממונה בטיחות

    באופן קבוע שיכולה ללחוץ עליו מתי שרוצה בכדי שיתעלם מליקוי בטיחות רבים ולחסוך לה את כסף התיקונים.

    משרד החינוך ואגף הרישוי עד היום לא רואה בעיה בזה ולכן מצב הבטיחות במוסדות החינוך מאד גרוע .
    השאלה המרכזית בעיניי היא למה לא רואים במצב כזה ניגוד אינטרסים ?!!
    תודה רבה
    אחמד אבו עיד – עורך מבדקי בטיחות מוסדות חינוך.

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.