0

הילד המאתגר – בתוך עצמו הוא גר

מאת: אורית שטיבר ודלית בלונדר-רון, פסיכולוגית קלינית

מתוך "להיות משפחה", גליון 94, מרץ 2005. הוצאת SBC
WWW.SBC.CO.IL

חמשת הסוגים של הילדים המאתגרים

כתבה זו היא כתבה שנייה בסדרה של חמש כתבות המבוססות על ספרו של פרופסור סטנלי גרינשפן "הילד המאתגר". בספר מציג גרינשפן חמש קטגוריות, אשר כוללות בקווים גסים את אותם מאפיינים המקשים על ההורים את התקשורת וחיי היום יום בבית:
הילד הרגיש, החווה ביתר שאת אירועים רגשיים וחברתיים. הילד הרגיש יגיב בחוזקה לכל גירוי, קול ומגע.
הילד השקוע בעצמו, אשר חי בעולם משל עצמו ועלול להיראות אפאתי, עייף או שקט שאינו מתעניין באנשים ובעולם שסביבו.
הילד הסרבן, המגלה עקשנות ושתלטנות ופעמים רבות עושה את ההפך ממה שמבקשים ממנו. יש לו נטייה לפרפקציוניזם והוא נכנס פעמים רבות למאבקי כוח.
הילד הלא מרוכז, המתקשה להישאר במקום אחד או לשים לב ליותר מנושא אחד בכל פעם. הוא נראה חסר שקט עד שפעמים רבות טועים וחושבים כי מדובר בהפרעת קשב.
הילד הפעיל-אגרסיבי הוא ילד אימפולסיבי, המגיב באופן פיסי למצבים רבים. ילד זה ירבה להפריע בגן ובכיתה, הוא מתוסכל וכועס בקלות ואז מגיב לא פעם, באלימות.
יש לציין כי אישיותם של חלק מהילדים תואמת בדיוק את הדגם המוצג ואילו במקרים אחרים מדובר בשילוב של מספר קטגוריות.

XXXXX

הוריו של רז היו בטוחים ש"זכו בלוטו". מהרגע שהגיח הקטנטן אל עולמם ואל חדרו המעוצב בקפידה, הוא לא בכה, לא יילל ולא הטריד. הוא העסיק את עצמו, היה שקט ולא תובעני ואיפשר לאימו להתאושש בקלות מהלידה.
"איך רז"? שאלו אותם הסובבים וההורים הצעירים מיהרו להשיב "טפו טפו טפו, איזה ילד קל. תענוג".

רק כעבור מספר שבועות, כאשר ניסו לתקשר עימו, גילו הוריו שהמשימה אינה קלה. רז נראה שקוע בעולמו הפרטי, הגיב מעט מאוד וכמעט שלא שיתף פעולה עם הוריו, שניסו לתקשר איתו. הוא בילה שעות רבות בשינה, לא שמר איתם על קשר עין ממושך וחזר לבהות בצעצועיו תוך שניות מועטות.

הרופאים בדקו ודיווחו שהכל תקין ואילו החברות צחקו לאימו שתשמח על מזלה, על כך שקיבלה מתנה והיא חופשייה לעסוק בענייניה. אולם כאשר רז גדל והפך לפעוט, הדאגה גברה. לא היה קשה להבחין שרז פאסיבי יותר מחבריו. הוא אף לא נראה חקרן וסקרן כמוהם. לא ניגש לחפצים כדי לבדוק אותם ולגלות את טיבם, לא אהב הפתעות משום סוג, התעניין פחות במתרחש סביבו ונצמד לדברים הידועים והמוכרים לו. נראה היה כאילו הוא סוגר את עצמו מפני העולם ומשום כך אף לומד ומכיר אותו פחות מילדים אחרים.

רז, על פי הגדרתו של הפסיכיאטר פרופ' סטנלי גרינשפן, בין המובילים בתחום הילדים בארצות הברית, הוא בעל טמפרמנט של ילד השקוע בעצמו.

אפשר לשנות
בין הפסיכולוגים שוררת הסכמה כי כל ילד נולד עם טמפרמנט משלו, כאשר ישנם ילדים בעלי טמפרמנט מאתגר יותר מאחרים. ילדים אלו מציבים בפני הוריהם אתגרים חדשים וקשים. הקושי הכרוך בגידולם ובחינוכם אינו חולף כי אם קבוע ומצריך השקעת אנרגיה רבה וכוחות נפשיים גדולים מההורים. ילדים אלו מכונים על ידי גרינשפן "ילדים מאתגרים".

מאידך, לא מדובר בגזר דין שאין לשנותו. כדי להתמודד, לסייע ואף לשנות את ה"צו הביולוגי", מציע גרינשפן גישה אופטימית יותר הגורסת, כי חיים עם ילד שהיה בתחילת דרכו מאתגר או "קשה", אינם חייבים להיות שדה קרב תמידי. על פי גישתו, אותה הוא מציג בספרו "הילד המאתגר" (הוצאת Perseus books), גם תכונות הנתפסות ככאלו שאינן משתנות, כמו למשל פחד מגירוי חדש, תגובות ממהרות לכעוס, או חוסר רצון להתערות בחברה ולשחק, יכולות לקבל תפנית משמעותית. למעשה, הוא מסביר, טיפול הורי בשלבים מוקדמים, יכול לא רק לשנות את התנהגותו של הילד ואישיותו אלא אפילו את הדרך שבה מערכת העצבים שלו פועלת. לפי גישה זו יכולים ילדים מאתגרים להפוך נעימים יותר, גמישים ובוטחים באחרים.

איך יודעים שהוא כזה?
התינוק
כאמור, לא תמיד קל להבחין בילד השקוע בעצמו כתינוק מכיוון שהוא שקט, ישן הרבה ואינו מרבה להטריד את הסביבה. הוא בוהה בחפצים המקיפים אותו ומניח לעולם שסביבו להתנהל ללא דרישות מיוחדות.

הפעוט
זהו למעשה השלב שבו רבים מההורים מבינים כי ילדם בעל טמפרמנט שונה. הילד מגלה עניין מועט בילדים אחרים, הוא אינו מביט במעשיהם ואינו מגלה סקרנות. הוא נוטה יותר להגיב מאשר ליזום, ממעט להביע את עצמו באופן מילולי ונמנע מהצגת רעיונות מורכבים. הוא אינו יוזם מעורבות רגשית כגון קריאות "אמא, תראי מה מצאתי", או נצמד אל האם בשעה שהוא פוחד. באופן כללי, נראה שהכל אצלו תמיד בסדר, טוב ורגוע.

גילאי 4-6
משחקי הילד נעדרים יצירתיות. במקום עלילות, בובות, חיות מדברות ואקשן, נשמע מצידו שיח נימוסי בעוצמות נמוכות, החוזר על עצמו. במקום שני גיבורים הנלחמים על הפרס הגדול, יופיע גיבור היושב לאכול. המשחק יהיה אנמי, בעל עלילה דלה וחסר נגיעה ממשית בדמויות. הילדים השקועים בעצמם מתגלים לא פעם כחכמים ולומדים למשל לדבר בקלות, אך הם מעדיפים את העולם הפנימי שלהם על המציאות. כל תקשורת חיצונית הופכת לקשה לביצוע, גם כאשר מדובר בשאלות פשוטות כמו מה הם רוצים לאכול או להיכן הם רוצים ללכת. הצורך להביע את עצמם מול האחר מהווה עבורם קושי מתמיד.

גיל בית הספר
פעמים רבות יהיה זה המומחה למחשבים שתמיד נמצא לבד. יש לו חבר או שניים, אך הוא סגור ומסוגר בעולמו. אם הוא מצטיין בתחום מסוים, הוא יחשב לגאון התמהוני.

איך הוא מרגיש?
מחקרים רבים הוכיחו זה מכבר, כי בניגוד לאמונה לפיה כולנו חווים את החוויות החושיות הבסיסיות שלנו באופן דומה, הרי שילדים נבדלים מהותית בדרך שבה הם קולטים את המראות, הקולות, המגע, הריחות והתנועה.

בניגוד לילד בעל רגישות יתר המוצף מגירויים, שנסיגה פנימה היא מהלך חיובי עבורו, הילד השקוע בעצמו זקוק לגירויים רבים. סף הגירוי שלו גבוה ולכן רק פנייה קולנית וחזקה תשפיע עליו. הוא אינו נענה במהירות לצלילים ולקולות, הוא פחות רגיש לדגדוגים, הרמות והנפות ואף מגיב באיטיות למראות ויזואליים.
בנוסף, ילדים השקועים בעצמם מתאפיינים לרוב בטונוס שרירים נמוך המקשה עליהם עוד יותר להתאים את עצמם לעולם. כתינוקות הם נדרשים למאמץ רב על מנת להחזיק את ראשם ולאזן את עצמם ובהמשך הם סובלים מקואורדינציה שאינה במיטבה. כל תקשורת דורשת מהם מאמץ אדיר ולכן קל להם יותר לסגת לאחור לתוך שריון המגן שלהם.

הילדים השקועים בעצמם לעיתים אף מתקשים להבין את הנאמר להם. כדי להתחבר לתחושות שלהם, אפשר לדמיין אחר צהריים חם ולח, כאשר אנו חשים משועממים, עייפים וחסרי כוח רצון לזוז ולפעול ונכנסים למעין ערפול חושי המביא אותנו למצב של אפאתיות ורפיון. לעומתנו, הם חשים כך תמיד.

כלפי חוץ מסתמן כי עולמו של הילד עשיר ומספק. הכל נראה "בסדר", אולם האמת למעשה, שונה מאוד. עולמו הפנימי מצומצם דווקא. לא פעם מבקש הילד לפצות את עצמו ומוצא תחום מסוים בו הוא 'מתמקצע', והופך למצטיין בו, אך הדבר אינו תקף באשר לתחומים אחרים. קל לו יותר, לילד השקוע בעצמו, לפנות פנימה מאשר אל הסביבה, אך המציאות מוכיחה כי ככל שמערבים אותו יותר בעולם האמיתי ובחוויות ממנו, הרי שהוא נהנה יותר מאותו עולם.

אז מה עושים?
תפקיד ההורה הוא לשמש כגשר בין ילדו לבין העולם. כדי לחלצו מעולמו הפנימי אל המציאות, חייב ההורה להתעלם מנטייתו שלא להתערב. הוא צריך "להשאיל" לילדו חלק מעצמו בכל שלב, עד שזה יהיה מוכן לפעול בעצמו. כתינוק למשל, ייקח לילד השקוע בעצמו זמן רב יותר 'להתחמם'. דוגמה פשוטה: ייתכן שיעברו 15 דקות תמימות עד שיצחק למראה הפרצופים שיעשו הוריו, בעוד שתינוק אחר יגיב בצחוק באופן מיידי. במקרה כזה, יש להתמיד ולא לוותר עד לקבלת התגובה.

הנה כמה טיפים נוספים שיעזרו לכם לעזור לו

סביבה מפתה
המטרה הניצבת בפני ההורים היא להפוך כל מפגש לחוויה נעימה שילדם יפיק ממנה הנאה. על הסביבה להיות אופטימלית, כזו שבה ירגיש כיף וחשק לבדוק את הגירויים המוצעים לו, ועליה להישאר כזו לאורך כל זמן הפעילות, כדי שלא יסתגר מחדש בתוך עולמו.

אנרגיה ממריצה
על מנת לעורר את הילד מ"תרדמתו" יש לפנות אליו תוך שימוש ברמת אנרגיה גבוהה, בקול רם, במחוות גוף גדולות ובדרמטיות. אפשר להיעזר בהבעות פנים ובאינטונציות שונות בקול ובכל מקרה להפגין התלהבות רבה, גם אם היא מלאכותית.

עבודה הדרגתית
יש לבדוק בזהירות רבה את הדרך הנכונה אל הילד ולעבור אותה בהדרגה ובסבלנות, מילימטר אחר מילימטר. לעיתים נרגיש כאילו אנו מעירים ילד שאינו רוצה להתעורר. בהתחלה הוא רטנוני, אט אט הוא מסיר את קורי השינה ורק לבסוף הוא מוכן לפקוח את העיניים. אנחנו מצידנו, זקוקים לסבלנות רבה ולחימומים. אם הילד אוהב למשל את "דרגון בול זי", נמצא תמונה שלו, נדבר על סצנה מהסדרה, עד שאט אט ייענה הילד ויגביר את שיתוף הפעולה מצדו.

להתחבר לנטיות הילד
לא כדאי לנסות ולתעל את הילד לתחומים שבהם אין לו עניין. אי אפשר להכריח אותו לשחק כדורגל אם אינו אוהב את המשחק. חשוב להתחבר אל הילד ואל רצונותיו. אם הוא אוהב למשל לצפות בסדרה מיוחדת בטלוויזיה, אפשר להתיישב לידו בזהירות, ולהתעניין בעדינות בדעתו על הגיבור. למה הוא אוהב אותו? מה מיוחד בו? אחרי הסדרה אפשר אף להמשיך ולשוחח על התכנים.

חוויה הדדית ואינטראקציה
כאשר הילד משחק בצעצוע מסוים כדאי להתיישב לידו, לבחון את שפת גופו, את מידת מוכנותו לשתף אותנו במשחק. אם הוא מסרב, עלינו להמשיך להתבונן עד שיתרכך ויאפשר לנו להיכנס למשחק ורק אז לנסות ברגישות להשתלב בפעילות ולהפוך אותה למשותפת.

חשוב לזכור כי לילד חסרות יכולות אינטראקטיביות החיוניות למשחק משותף, כמו למשל היכולת לדעת להפסיד. על מנת למשוך אותו למשחקים משותפים ואפילו תחרותיים, כדאי לתת לו לנצח יותר ממחצית מהמשחקים. אפשר גם לקבוע חוקים מסוימים שיקלו עליו. לדוגמה, אתה משחק ביד ימין ואילו אני בשמאל. בדמקה, מותר לך ללכת לאחור, או אתה משחק שני תורות ברצף מול תור שלי. את הסיבה לחוקים ניתן לתרץ בכך שהוא ילד וההורה מבוגר ולכן נעשה האיזון.

עידוד היוזמה
חשוב שלא תעשו הכל במקום הילד, כי אם תעודדו אותו ליזום. כמובן שיש לקחת בחשבון את נטייתו הטבעית שלא ליזום, אך אפשר למצוא פשרה: הוא יזמין חבר ואמא תארגן יום כיף או שהילד יחייג לחבר ואמא היא זו שתזמין אותו הביתה.

ניצול אהבותיו של הילד
אפשר בהחלט לנצל את אהבותיו של הילד כדי להשיג ממנו את הפעילות הרצויה. אם הילד אוהב לשחק במחשב, אפשר להבטיח לו שעת משחק שלמה לאחר כל שיעור התעמלות אליו ילך.

כעס זה חיובי
חשוב מאוד שלא להתייאש כאשר הילד מגיב בהתקפות זעם. יותר מכך, יש לראות בתגובות מסוג זה סימן מעודד להתקדמות שבמסגרתה הילד מגיב כלפי העולם. הכעס עוזר לנו להגדיר גבולות אישיים, לקבוע מה אנחנו מוכנים לעשות ומה לא, ובכך למעשה מהווה תגובה בריאה. בשעה שהילד מתפרץ יש להגיב באמפתיה, ללטף ולהרגיע עד שיישכח הזעם.

חשיבות השיחות
ילדים השקועים בעצמם מנסים להימנע מרגש חזק ונוטים להתעלם מחבר שהעליב או מורה שפגעה. ילד כזה יכחיש למשל באופן מיידי קנאה בחבר אחר. עלינו לנסות ולעודד את הילד להיות מחובר לרגשותיו. יש לשוחח עמו על מה שעבר עליו במהלך היום ולתת לו להתעמק ברגשות אלו משך מספר דקות, כדי שילמד לחוות אותם ולהתמודד עימם.

פעילות גופנית
טונוס השרירים הנמוך המאפיין ילדים השקועים בעצמם, דורש פעילות גופנית קבועה וחשוב מאוד לחזק את הילד אם בחוגים ואם בפעילות בחצר שתכלול נדנדות, מגלשות, ריצה ועצירה.

מה אסור לעשות?

לא לעזוב אותו בשקט
קל מאוד לעזוב ילד השקוע בעצמו ולהניח לו לשקוע בעולמו הפנימי. הוא אינו מציק לאחיו, חבריו או הוריו ובקלות ניתן להיסחף ולחשוב כי עולמו עשיר ומספק והוא חש בו מצוין. חשוב מאוד להימנע מדרך זו. הילד זקוק להזמנה אנרגטית לעולם. אם ההורה לא יפעל בדרמטיות – הילד ישקע.

להיות החלטיים
אין לעבור מקיצוניות אחת לשנייה. הורים מסוימים נעים בין רגעים שבהם הם מניחים לילד לנפשו, לבין זמנים שבהם הם מציפים אותו בגירויי יתר. מטוטלת שכזו תגרום לילד להינעל עוד יותר בדלת אמותיו. הוא זקוק לתנאים אופטימליים ורציפים על מנת לצאת החוצה.

לא לוותר
הורה עשוי לחוש דחוי בשל התנהגותו של ילד השקוע בעצמו. הוא יכול להרגיש כי הילד אינו זקוק לו, אינו מגיב כלפיו ומסתדר בעצמו משך רוב היום. דפוס ההתקשרות הוא בעייתי וההורה עלול להתייאש ולחפש סיפוק במקום אחר כמו למשל אח נוסף, עבודה או חברים. אסור כמובן לוותר על הקשר. יש להתמיד ולנסות ליצור אותו ובכל מקרה להתמיד בהרעפת אהבה על הילד.

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות: ,

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.