0

הסוכר בתה המר- התפתחות האיור בספרות לילדים כגשר בין מגמות חינוכיות מנוגדות

ד"ר תור רות גונן torg@macam.ac.il

"משקפיים" מס' 12. מוזיאון ישראל. עמ' 49-46.

* רשימת פרסומים בסוף המאמר

@ כל הזכויות למאמר שמורות לד"ר תור גונן. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני כלשהו את המאמר בשלימותו או כל חלק ממנו אלא ברשות מפורשת בכתב מ כותב המאמר.

המגמה המרכזית שאיפיינה את הספר לילד במאה ה-17 היתה לימודית ומוסרית. הגישה הלימודית הוטבעה בתקופת טרום המצאת הדפוס, בה הוגבלו הספרים לילדים למטרות לימודיות משום שהיו יקרים ונדירים, והאופי המוסרי, שהיווה קו דומיננטי בספרות לילדים, נבע מן ההשקפה החברתית במאה ה-17 שראתה בילד מעין "שלוח שטן" קטן שצריך להציל את נשמתו מאש גהינום בטוחה על ידי ספרי מוסר והתנהגות. מגמה זו השתנתה בתהליך איטי במשך מאתיים השנים הראשונות לקיומו של הספר המאויר לילדים, והוא הפך מספר בעל גישה ערכית מוסרית ולימודית מובהקת לספר בעל גישה של שעשוע, הנאה ופיתוח רגישויות אסתטיות כערכים לגיטימיים במידה שווה.

הגשר שנמתח בין שתי מגמות דיכוטומיות אלו נוצר דרך האיור והמימד הויזואלי בכללו (דהיינו, הכריכה, גודל הדפים ואיכותם, יפי האות ומידת קריאותה, צבעוניותו של הספר, עיטורי שוליים ועמודי השער והסיום).
מעניין לעקוב כיצד דווקא מימד זה, שניתפש כ"צורתו החיצונית של הספר" והיה שולי בחשיבותו בעיני יוצרי הספרים לילדים, שהרי איננו הישות ה"פנימית-מהותית" שלו, היה למרכיב המוביל הראשון שציין את השינוי בגישה החברתית-חינוכית לילד משמרנות לוחצת לעבר הכרה בזכותו להנות ואף יתרה מכך – לעבר חופש רב יותר מבחינת נורמות התנהגות.

התופעה של איור המקדיש את עצמו להנאה ומרכך טונים קפדניים ניכרה כבר במאה ה-17, צברה תאוצה במאה ה-18 והגיעה לשיאה במאה ה-19, הנתפשת כמאה המשמעותית ביותר בתחום איור ספרי הילדים. בתחילה מלא האיור פונקציה ממחישה להקלת למידה בספרי הלימוד, כתבי הקודש וה-א'ב' ופונקציה של ריכוך מסרים בספרי המוסר והנימוסים. אולם לשיא ההכרה בפונקציה של הנאה לשמה הגיע האיור ב"ספרי הצעצוע" במאה ה-19, שנועדו להנות ילדים מחונכים בני המעמד הגבוה והבינוני, עוד בטרם התקבלו הגישות הרדיקליות-הומניסטיות בחינוך הילד. עם זאת, ההנאה כערך שהתגלם בעצם היותו של האיור חלק בלתי נפרד מן הספר איפיינה גם ספרים שכונו בשם "צ'פ-בוקס" ("CHAPBOOKS"), והיו מיועדים לילדים שלא זכו לחינוך נאות .

כדי להבין את המהפכה שטבע האיור בעצם הימצאו בספרות שנועדה לילדים, יש לזכור כי העולם במאות הקודמות היה עולם בעל גירויים ויזואליים מצויירים מוגבלים ונדירים, שהסתכמו בשלטי מרזח מקושטים ובחלונות הזכוכית הצבעוניים של הכנסיה המקומית. מובן שספרי הלימוד לילדים שנועדו לבני המעמד הגבוה בלבד לא יצאו מכלל זה, ומדפיסיהם לא טרחו מעולם ללוות תיאורים מילולים ומושגים פיזיים על ידי איור ממחיש: הילדים "עונו" כבר בגיל צעיר ביותר בלימודים אבסטרקטיים שכללו תיאולוגיה, שפות זרות ועתיקות ומתימטיקה ללא כל אלמנט שיקל עליהם.

לכן תובן היטב המהפכה העצומה שחולל ספר הלימוד המאויר "אורביס פיקטוס" ("PICTUS ORBIS") שיצא לאור בנירנברג ב-1658 ע"י הבישוף עמוס קומניוס (COMENIUS AMOS (JAN, שטען כי צריך לתת לילדים אפשרות לקשר אסוציאטיבי בין המלה הכתובה ובין הדימוי המצויר שלה, בתקווה שזה יקסום ללבם ויקל על תלמודם. הספר, שבטא לראשונה באופן רישמי את ההכרה בדבר חיוניותה של פונקצית ההמחשה של האיור, הכיל 150 הדפסי עץ קטנים בגודל של בולי דואר מעשה ידיו של פול קרויצברגר (KREUTZBERGER (PAUL, היווה פריצת דרך בתחום הספר המאויר לילדים והודפס במהדורות, בתרגומים ובחיקויים אין ספור. אפילו גיתה ((GOETHE, המשורר הגרמני המפורסם שחי כ100- שנה לאחר שנת הופעתו הראשונה של הספר "אורביס פיקטוס", הזכיר אותו בהערכה כספר המאויר הראשון שלו .

לאחר קומניוס, החל האיור להשתרש לא רק כאלמנט ממחיש ומפתה בספרי הלימוד אלא כאלמנט מרכך מוסר, זאת למרות שהמסר החינוכי שהיה טבוע בטקסט שלט גם באיור. המחנך האנגלי ג'ון לוק (LOCKE (JOHN, שאיתר מחסור בספרים מהנים שיעבירו מסרים חינוכיים באופן נעים, וטען שאיורים הנם הכרחיים כדי לזרז את לימוד הקריאה תוך יצירת הקשרים ויזואליים, השכיל להכניס אספקט של הנאה לספרי הלימוד של הילדים בני המעמד העליון, ע"י שימוש במשלים מאוירים (איור מס. 9).
כבר בסוף המאה ה-17 ניתן היה למצוא ספרים מאוירים לילדים כתופעה נפוצה יותר, ביניהם משלי אזופוס, ספרי אמבלמות שהוסיפו לקח כתוב לכל תמונת-סמל בעלת מסר מוסרי, ואף ספרי אגדות ראשונים, כגון אגדת אצבעוני, שהנה אחת האגדות העתיקות ביותר (איורים מס. 11-10).

במאה ה18- החלו להיות נפוצים ה"צ'פ-בוקס" ("CHAPBOOKS"), ספרונים קטנים וזולים שהכילו הדפסי עץ זעירים והופצו על ידי רוכלים ("CHAPMAN") בשווקים, בכפרים ובמקומות ישוב עירוניים. הם הכילו תכנים של לימוד א'-ב', אגדות עם, סיפורי-פיות שהוקעו כ"שטותיים" וסיפורי "אמא-אווזה" משעשעים שלא נועדו לילדים בני המעמד הגבוה. גודלם של ספרים אלו היה כגודל כף יד, הם הודפסו באות קטנה וצפופה בשיטות דפוס זולות ופשוטות, באיכות גרועה, על גבי נייר זול, ועוטרו בהדפסי עץ שנעשו בידי מאיירים אנונימיים. איוריהן של יצירות אלו, שניתפשו על ידי חוקרים רבים כ"חסרי עידון ונוי", המשיכו להיות נפוצים גם לאורך המאה ה-19, ותיארו לראשונה דמויות דמיוניות של פיות וענקים בעוררם עליהם את חמתם של המחנכים, ועמדו בניגוד לספרים ה"טובים" שניקנו על ידי ההורים בני המעמד הגבוה עבור ילדיהם. יצירות מאוירות זולות ונפוצות אחרות שניתפשו אף הן כנחותות אך היו פופולריות בקרב ילדים, היו "הדפים המקופלים" ("BILDERBOGEN") בגרמניה, ו"הציורים הפופולריים" ("POPULAIRE IMAGERIE") בצרפת, שהיו מעין גליונות גדולים שחולקו ל"מלבנים" שבהם נעו סיפורים משעשעים בתמונות או סיפורים בעלי מוסר השכל "נורא", בהזכירם באופיים את דפי הקומיקס העכשויים (איור מס. 17).
דווקא ביצירות זולות אלו, התממשה לראשונה פונקציה שחשיבותה הוכרה במלואה רק בסוף המאה ה-19: ההנאה לשמה, שלא היתה עדיין מובנת מאליה במאה ה-18.

אולם גם הספרים שניקנו לבני המעמד הגבוה והבינוני עברו שינוי בתפיסתם החינוכית והדבר התבטא לדוגמה בעיבודו של ספר התנ"ך שהותאם ליכולת התפיסה הילדית, תוך ניסיון להפוך את העיון בו לחוויה מהנה (איור מס. 16-12).
במשך המאה ה18- התפתחו באנגליה גישות חדשות בספרות הילדים שהיו קשורות קשר הדוק במודעות החדשה לתועלתו של החינוך בקידום מעמדו של הילד כמבוגר לעתיד בחברה, והספר המאויר הפך לכלי עזר בתהליך זה (איור מס. 18). באנגליה עלה המעמד הבינוני, שחייו רוכזו במשפחה ובילד, ומו"לים רבים החליטו להוציא לאור ספרי ילדים מאוירים צבעוניים ומעוטרי זהב שנועדו לאוכלוסיה זו, במטרה גלויה ומוצהרת "להנות את האדונים הצעירים והגברות הצעירות". לפניהם עמדה שאלת הנאתם של הילדים שמעולם לא הובאה בחשבון קודם לכן.
המו"ל ניוברי ((NEWBERRY לדוגמה, השכיל לשלב בספריו "שתי שפות" שונות שנועדו לשני סוגי קהל שונים: הטקסט היה מורכב מתכנים שמרניים ומוסריים, בעוד שפע האלמנטים הויזואליים נועדו באופן מפורש לשעשע את הילד ולבדרו. ניוברי, שטען כי הספרים לילדים חייבים להיות מעוצבים במיוחד עבורם, טרח לגלף סט מיוחד של אותיות א'-ב' במקום להשתמש בסטים קיימים, השיג תחריטי נחושת מיוחדים ועטף אותם בנייר הולנדי פרחוני ומוזהב שהזכיר נייר עטיפה של ממתקים. המימד הויזואלי בספרי הילדים הפך יותר ויותר חשוב בנסיונו להמתיק חיים בעלי עקרונות מוסריים נוקשים למדי: הוא היה הסוכר בתה המר .

במחצית השניה של המאה ה-18 הבינו המו"לים את הפוטנציאל הטמון בילדים כקהל צרכנים חדש בעל דרישות מיוחדות משלו, הפכו מודעים לאיור כמרכיב מרכזי וחשוב בדרישות אלו. הם אספו ממקורות שונים ומקריים מלאי של איורים שונים, ויצרו סביבם סיפור או סדרת סיפורים. הרצון לקשט את הספר באיורים גרם לא אחת להכנסת אלמנטים זרים לרצף ההגיוני של הספר, זאת רק משום שתוכן האיור שרצה המו"ל להכניס – הכתיב זאת. למרות שהאיורים שהיו ברשותם של המו"לים חזרו והופיעו בספרים שונים בעלי קונוטציות שונות, ולמרות שאיורים בעלי איכויות ויזואליות שונות, בסגנון שונה ובגדלים שונים הופיעו בספר אחד, אין להתעלם מן העובדה המרכזית והבולטת ביותר שהאיורים הפכו לציר חשוב בספר המאויר לילדים והדבר סימל מפנה שחל בגישה החינוכית של המאה ה-18 בהשוואה לקודמתה.
כדי להאדיר את הנאתם של הקוראים הצעירים, ומאחר שרוב הספרים לילדים הודפסו ללא צבע, נהוג היה בחלק מן הספרים להוסיף צביעה ידנית. האיורים נצבעו בצבעי מים על ידי ילדים, על פי דגם-על ("מסטר") שהונח לדוגמה לפניהם, כשכל ילד אחראי לצבע אחר ולצביעתו של פרט אחר מתוך האיורים הזהים שעברו בסבב מילד לילד. שיטת צביעה זו המשיכה גם במאה ה-19, שבה נימכרו הספרים לילדים בשתי גירסאות – האחת, זולה יותר, שנמכרה בחצי פני ("BOOK HALFPENNY") באיורי שחור לבן, והשניה – יקרה יותר, בפני אחד ("BOOK PENNY") באיורים צבועים ביד.

במשך תקופה ארוכה לא ניתפשו צרכיו של הילד כחשובים, וחשיבות היצירה עבורו היתה פחותה. אם ניתן להבין את האיורים בספרים לילדים כהצהרה ערכית ביחס החברה אל הילד, הסתבר שלמרות שממרכיב שולי שנועד להמחיש את הטקסט, לרככו, או לשמש אלמנט של מוטיבציה ללימוד במאה ה-17, הפך האיור בסוף המאה ה-18 למרכיב המסמל הנאה, היו עדיין מאיירי ספרי הילדים במאות ה-17 וה-18אנונימיים, עבודתם לא הוערכה ולא יוחסה להם כל חשיבות כאמנים. שמם לא הוזכר על גבי שער הספר וחתימתם על האיורים היתה נדירה ונעשתה לרוב בראשי תיבות בלבד.

המאייר הראשון ש"שבר" תופעה זו היה תומס בוויק (BEWICK (THOMAS, שאייר באנגליה בסוף המאה ה-18 איורים לילדים על גבי פורמטים גדולים, ושמו הופיע על גבי שער הספרים, ליד שמו של המחבר. אולם המהפך שהנהיג התבטא גם בתכנים שסיפקו איוריו. חיתוכי-העץ המבדחים שלו היוו מפלט נעים מן הקודים המוסריים בטקסט והפכו כה פופולריים עד כי הועתקו שוב ושוב בספרי ילדים שונים אף ללא ידיעתו. עבודתו סימנה תחילתו של מיפנה בספרות הילדים המאוירת, לעבר תשומת לב גוברת והולכת לצרכיו של הילד להנאה ואף לצחוק של קונדסות, בהתייצבה כנגד המסר הטקסטואלי החינוכי-מוסרי שהמשיך להיות המסר המרכזי בספרים לילדים (איור מס. 20).

ואכן, ניתן להווכח כי אל האיור במאה ה-19 חילחלו אט אט שתי מגמות ערכיות שהיו היפוכה של המגמה הלימודית-מוסרית בראשית דרכה של הספרות לילדים. הראשונה, שהיתה גם המרכזית שבהן, רמזה על הלגיטימציה להנאה ולשעשוע, בעוד השניה היתה בוטה יותר אך בולטת פחות, ונעה בין קטבים של קונדסות מרושעת-משהו ובין ביקורת חברתית לגלגנית שנגעה בקריקטורה של מחאה.

המאה ה-19, שבה צמחה העיתונות המקצועית, היתה מאה פחות יציבה מקודמתה ובה עורערה סמכותו של המעמד הגבוה, עובדה שיצרה קרקע נוחה להופעתה של הקריקטורה באירופה ובאנגליה, והדבר השתקף גם באיור ספרי הילדים. דוגמאות לכך מהווים איוריהם של רודולף טופפר (TOEPFFER (RODOLPHE השווייצרי שהפך לאחד מאבות הקומיקס, של גרנוויל (GRANDVILLE, שם העט של האמן GERARD .(I שלא חס על הבורגנות הצרפתית ואיירה בדמותן של חיות לבושות בגדי אדונים, ושל וילהלם בוש (BUSCH (WILHELM, שאיוריו היו מן היצירות ההומוריסטיות המאוירות החשובות ביותר בהסטוריה של הספר המאויר לילדים. למרות קיצם המר והאכזר של מקס ומוריץ טבוע הספר בתודעתם של רבים כספר קונדס משעשע, במידה רבה תודות לאיוריו של בוש (איורים מס. 24-23).

גם איוריו של הקריקטוריסט האנגלי ג'ורג' קרויקשנק (CRUIKSHANK (GEORGE העמידו באור מגוחך את אורחותיהם המוסריות והשמרניות של בני החברה בתחילת המאה ה-19 ורמזו כי ניתן לא רק להנות ולהשתעשע אלא גם ללעוג ולפרוק מתחים חברתיים, כפי שניתן לראות ב"אלפא-בית הקומי" ("ALPHABET COMIC") שיצא לאור ב-1836 (איורים מס. 25-21).

המגמה החדשה באיור ספרות הילדים במאה ה-19, שהנימה ההיתולית או הקונדסית הקיימת בה הקצינה ופנתה גם לעבר קריטורות לעגניות שנועדו לבקר את מנהגיה של החברה, ניכרת גם בספריו של האנגלי וויליאם טקרי (THACKERAY (WILLIAM, שאיוריו "קלטו" אנשי מעלה במצבים מביכים ולא "מכובדים" (איור מס. 26). שיא במגמה החדשה שהאיור החל למלא בחצותו את קוי השעשוע התמים לעבר אמירה ביקורתית בוטה יותר באשר לחוסר יכולתה של החברה להחליט על אופן חינוכו "הנכון" של הילד ניתן לראות בספריו של אדוארד ליר (LEAR (EDWARD, שהיה במקצועו רשם-חיות אקדמי ורציני. ספריו, ביניהם "ספר הנונסנס" ו-"עוד נונסנס" ("NONSENSE OF BOOK THR" משנת 1846, וNONSENSE"- MORE" מ-1874) שומרים על רעננותם ומהווים דגם יסוד לספרי נונסנס עכשוויים, בהכילם חמשירים משוללי הגיון מקובל ומפירי סדר קונפורמי לצד איורים משורבטים, מוזרים וקונדסיים, הפורעים הן את הערכים האמנותיים האקדמיים המחייבים והן את ערכי החברה הבורגנית המסודרת (איור מס. 27).

עם זאת, מאחר שהילדות ניתפשה במאה ה-19 כמעוז "מוגן" – היו הקריקטורות והאיורים הקונדסיים בעמדת מיעוט באיור ספרי הילדים בהשוואה למגמה החדשה המקבילה שהתפתחה וחיזקה את ערכי המשחק והשעשוע אולם היתה תמימה וילדותית יותר באופיה. מגמה זו הגיעה לשיא עם הופעת "ספרי הצעצוע" ("TOYBOOKS") שנועדו ללימוד ולשעות הפנאי.

המו"לים השקיעו כעת מאמץ גדול יותר כדי למשוך את עינם של הילדים, והלגיטימציה להנאה כשלעצמה החלה לחדור: נוצרו משחקים לימודיים רבים והמוכנות להשקיע כספים רבים יותר בספרי שעשוע גדלה, למרות שהעקרונות החינוכיים המשיכו להדגיש כבוד, משמעת והתעלמות מרצונות פיזיים. התפתחות התפישה המשלבת שעשועים שונים בספרי הלימוד והוצאה לאור של ספרי משחק מאוירים, היתה מעוגנת בהכרה גוברת והולכת כי הילדות היא תקופה שונה מן הבגרות, תקופה שנועדה לאושר, להנאה ולשלימות. מבחינה זו, ההבדל בין המאה ה-18 ל-19 היה גדול, וניתן לומר ש"ילדות" היא "המצאה" שמוסדה על ידי המעמד הבינוני בתקופה הויקטוריאנית, זאת למרות שהיחס למוסר נותר חמור.

האיור הפך מ"בן חורג" שמלא תפקידי שירות עבור טקסטים רציניים לבן בית ממוסד ורצוי, ומהותו היא שקבעה את אופיו וגורלו של הספר כולו. לואיס קרול (CARROLL (LEWIS ציווה לגנוז את המהדורה הראשונה של ספרו "עליסה בארץ הפלאות" ("WONDERLAND IN ADVENTURES") ב-1866, מאחר שאיכותם של האיורים בספר לא השביעה את רצונו .

את עידן "ספרי הצעצוע" פתח רוסקו (ROSCOE באנגליה ב-1807 בספר "נשף הפרפרים" ("BALL BUTTERFLY THE"). הספר השרה עם פתיחתו אווירה של עליזות והנאה, בהתמקדו בדמות הילד בלבושו הקל והלא מחייב, המזמין את חבריו לצאת עמו אל הטבע הכפרי הפתוח. הספר הפך פופולרי והוכיח כי האיור, המזמין להרפתקאה מלאת דמיון וחופש, הוא מרכיב חשוב בספר המיועד לילדים .

לאחר הצלחת "נשף הפרפרים" הופיעו ספרי משחק רבים נוספים שטוו סביבה ויזואלית מבדרת ומשעשעת לתכנים טקסטואליים ולנושאים שונים, החל מספרי הדרכה להתנהגות טובה וכלה בשירי "אמא אווזה". "ספרי הצעצוע" הכילו דפים לגזירה שיועדו להדבקה בתוך ציורים מוכנים, או היו ספרים שחלקם נפתח כתיאטרון תלת מימדי. גם "ארגזי הספרים" שיצאו לאור באנגליה במאה ה-19 על ידי מו"ל בשם ג'ון ווליס (WALLIS (JOHN, היו חלק מן התפיסה שהחלה להעניק לצד הויזואלי של הספר המאויר מקום שווה לזה של הטקסט. "ארגזי הספרים" היו קופסאות עץ קטנות בדמות ארון ספרים ומגירות, שהכילו סטים של ספרי אגדות זעירים, ואופנה זו של סט ספרונים זעיר בתוך קופסה קשיחה ממשיכה להופיע עד ימינו אלה ולקצור הצלחה רבה בקרב הילדים.

עוצמתו של המרכיב המשחקי באיור ספרות ילדים הלכה וגברה: אפילו התנ"ך יצא בדמות של "רבוס" יצירתי, ומלות העצם של הפסוקים אויירו במקום להיות כתובות ואיפשרו לילד להשתתף באופן פעיל בקריאת הטקסט השלם. דוגמה לסוג כזה של ספר היה "התנ"ך ההירוגליפי המודרני" (BIBLE HIEROGLYPHIC (MODERN שיצא לאור באנגליה ב-1815.

האיור היה כעת מקור להנאה לגיטימית, ואם נשווה את האיורים בסוף המאה ה-19 לאלו של תחילת ה-17 נבין את הדרך הארוכה שעשה מן הזמן שבו היווה מרכיב שולי ו"גס" מבחינה ויזואלית, לעבר תפקידו העכשווי כפנינת הספר כולו.
הדבר מודגם היטב בספרו של ריצ'רד דויל (DOYLE (RICHARD האנגלי "בארץ הפיות" ("FAIRYLAND IN") משנת 1870, שבו הושג אחד השיאים המעודנים ביותר באיור עולם קסום של פיות ויצירי יער דמיוניים וזעירים, באיורים מלאי פנטזיה, הנאה ושיכחה עצמית (איור מס. 34). רעיון דומה של הנאה לנוכח יופי מושלם הציגו איוריו של המאייר האנגלי וולטר קריין (CRANE (WALTER. קריין עבד בשיתוף עם אדמונד אוונס (EVANS (EDMUND, המדפיס שלו חייב עולם הספר המאויר את היפים שבספריו. שיתוף זה התבסס על פילוסופיה משותפת, בדבר הצורך ליצור עבור ילדים ספרים בעלי ערך אסתטי, ובדבר ההכרח ליצור ספרים כחפצים אסתטיים בעלי שלימות, החל מאיכות הנייר, ההדפסה האיכותית, עיצוב העמודים כמיפתח שלם (ולא עיצובם כבודדים), הטיפוגרפיה והכריכה המיוחדת, וכלה בשוליים, בקישוט הנלווה ובעמודי הפתיח והסיום ("PAGES END").

בסוף המאה ה-19, שבה הפך האיור למרכיב המרכזי בספר לילדים, מחה אוונס כנגד צבעוניותם הגסה של האיורים בספרי הילדים, וטען כי ספרי המשחק במחצית השניה של המאה ה-19 הם חסרי השראה. יחד עם קריין הוציא ספרי אגדות מאוירים ומודפסים בצבע במחיר גבוה פי שש מזה הנהוג בשוק שעלו באיכותם על הקיים. הצבעים בספריו היו "שטוחים" ומעוטרי קו מיתאר שחור סביבם בהשראת ההדפסים היפניים, והעיצוב שלהם נשאב מכתבי היד המעוטרים של ימי הביניים.

הידועים שבספרי קריין היו דווקא "ספרי המתנה" המהודרים ("BOOKS GIFT"), ביניהם "אופרת-התינוק" ("OPERA BABY'S THE"), שבו יצר עולם הרמוני ומעודן. עם ספר זה, ויחד עם "ספרי המתנה" שיצרו המאיירים האנגליים קייט גרינוויי ורנדולף קלדקוט (GREENAWAY KATE וCALDECOTT- (RANDOLPH, החל עידן חדש בספר המאויר. "דקורטיביות" היתה מלת מפתח בספרים אלו, שנועדו להנות את העין כחפץ אמנותי וספגו השראתם מספרי תנועת ה"דפוס הפרטי" ("PRESS PRIVATE"), שיסד האמן וויליאם מוריס (MORRIS (WILLIAM ב-1891, מתוך רצון להשיב לספר את ערכו בעבר ולהפכו למוצר אמנותי.

"ספרי המתנה" נוצרו מלכתחילה כספרים בעלי הידור אסתטי רב שלא נועדו למגע ידיו של ילד למרות שדנו בעולם האגדות המיועד עבורו. אלו היו למעשה חפצי אמנות במספר עותקים מוגבל, שכוונו לקהל מבוגר בעל אמצעים ואנין-טעם, והציורים המקוריים שמהם הודפסו האיורים ב"ספרי המתנה" הוצגו בגלריות לאמנות בלונדון ונמכרו כיצירות אמנות לכל דבר. בספרים אלו, שכיום יוצאים לאור במהדורות זולות יותר המוצאות מקומן על מדפי ספרות הילדים, מתואר עולם הילדות כעולם אידאלי של סדר, יופי ושלימות, המתבטא בצבעים רכים וורודים, בדמויות עדינות, ובנופים כפריים פסטורליים הרחוקים מכל התמודדות עם ריאליזם מכוער או בעייתי.

לסיכום, ניתן לראות כי הספר המאויר לילדים השתנה תכלית שינוי מאז המאה ה-17 ועד המאה ה-19 כשהאיור היה המימד שייצג שינוי זה יותר מכל ותיפקד כסיסמוגרף לתמורות שחלו במגמות החינוכיות בכלל.

מספר רציני רצוף מוסר ולקח, הפך ספר הילדים המאויר למקור של שעשוע, שבו האיור שימש בתחילה למטרות המחשה והנאה בספרי לימוד, אחר כך – למטרות של ריכוך טון ההטפה בטקסטים המוסריים שהקפידו המו"לים לכלול, ומאוחר יותר, כאשר הנטיה לשעשע את הילד כבר הושרשה, אף למטרות קונדסיות שלעתים היקנו לספר קונוטציה תרבותית "אנטי דידאקטית" וביקורתית, או לחליפין – להעברת מסר ערכי של ילדות שמחה ומושלמת ובתיאור עולמה כעולם אידאלי. המימד הויזואלי התפתח מבחינת תשומת הלב שהוקדשה לו, האיור החל לתפוס שטח רב יותר בספר ומטרתו המוצהרת לשעשע "בלבד" סימנה כי הנאה לשמה הפכה לערך לגיטימי עבור הילד בצד חשיבותו של פיתוח העידון החושי של הילד: אלו הפכו לערכי יסוד בספרות הילדים העכשווית.

ד"ר תור רות גונן

מרצה וחוקרת ספרות ילדים מאוירת לגיל הרך, תוך התמקדות באיור, בערכים שהוא מעביר ובשלמותו האמנותית של הספר המאויר. יועצת מדעית לתערוכות איור במוזיאונים ובמרכזי-תרבות. מתרגלת ומורה למדיטציה ב"בית בהאוונא", מרכז ללימוד ולתרגול דרך החיים הבודהיסטית.
לשעבר – אוצרת איור ביחידה לספרות ילדים מאוירת במוזיאון ישראל, ירושלים;
עורכת כתב-עת לספרות ילדים באוניברסיטת חיפה;
עוזרת מנהל גלריה "גולדמן" לאמנות בחיפה.

רשימת פרסומים

גונן, ר. (1985) – על תפקידה של הרצנזיה בישראל. יד לקורא, י"א. עמ'105-93.

גונן, ר. (1985) – רות צרפתי כמאיירת. מ. ברוך ומ. פרוכטמן (ערכו): מחקרים בספרות ילדים. ת"א,אוצר המורה עמ. 182-175.

גונן, ר. (1987) – לעבר מחקר מובנה באיור ספרות ילדים. מעגלי קריאה, 16-15. עמ' 90-97.

גונן, ר. (1989) – אגדות עם כמתוות עקרונות סמויים לדרך התפתחותו האפשרית של האדם (עפי משנתו של גורדז'ייף). מעגלי קריאה, 19. עמ' 98-83.

גונן, ר. (1989) – בריאה בין אפור לסגול: דיון בפן הויזואלי ב"וולפינאה מומי בלום" מאת נורית זרחי. ספרות ילדים ונוער, נ"ט-ס'. עמ' 74-66.

גונן, ר. (1989) – מאייר ברוסית טובה: איוואן ביליבין. משקפיים, 6. מוזיאון ישראל.
עמ' 37-35.

גונן, ר. (1991) – דובים, דובונים וכל השאר. קטלוג לתערוכת דובים. בית אריאלה, ת"א. מאי 1991.

גונן, ר. (1991) – הומור כתוצאה של אי הלימה והפונקציות שהוא ממלא בשירי ילדים
לגיל הרך. מעגלי קריאה, 20. עמ' 66-47.

גונן, ר. (1991) – הסוכר בתה המר: האיור בספרות לילדים במאות ה17 -19. משקפיים, 12. מוזיאון ישראל. עמ' 49-46.

גונן, ר. (1992) – עם המסרב לשאת ולסבול: הפן הויזואלי ל"עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור". מעגלי קריאה, 21. עמ' 84-63.

גונן, ר. (1992) – וולטר טרייר: אופטימיסט. ספרות ילדים ונוער, ס"ג. עמ' 55-45.

גונן, ר. (1993) – השתקפות וציטוט – אמנות פלסטית באיור ספרי ילדים. מעגלי קריאה, 22. עמ' 128-111.

גונן, ר. (1994) – אורה אייל: חמישה בלונים לילדה לבדה – מאפיינים סגנוניים ומקורות
השראה. באמת, 8. עמ' 111-77.
גונן, ר. (1994) – צלה בינדר כמאיירת שיריה של מרים ילן שטקליס. ספרות ילדים ונוער 79-80. עמ' 49-36ג.

גונן, ר. (1995) – מסרים ערכיים בספרי ילדים ישראליים מאויירים לגיל הרך בין השנים
1948-1984 . מעגלי קריאה, 24-23: ספר מאסף לזכרו של פרופ' יוסף שורץ.
עמ' 53 – 94 .

גונן, ת.ר. (1995) – סוד המכשפות. קטלוג תערוכה. בית אריאלה. ת"א. אביב 1995.

גונן, ת.ר. (1995) – מרכיביו ותכונותיו של הרצף הויזואלי בספר הילדים המאויר ובספר-
תמונות. ספרות ילדים ונוער, כרך 23, חוברת 3. עמ' 39-27 ; חוברת 4. עמ' 24-13.

גונן, ת.ר. (1996) – מקורותיו ההסטוריים והאמנותיים של האיור בספרות הילדים המערבית. באמת, 10-9. עמ' 142-109.

גונן, ת.ר. (1996) – מרישום בקו לרישום במספריים: איוריה של אראלה כמייצגי הרעיון החלוצי. ספרות ילדים ונוער, כרך 24 ,חוברת 1. עמ' 41 – 52.

גונן, ת.ר. (1997) – ספר ילדים מאויר איננו טקסט מלווה בתמונות: קריטריונים לניתוח מוצר-צריכה המוגדר כחפץ אמנות, דרכי הוראת התחום ומטרותיו. ספרות ילדים ונוער, כרך 23, חוברת 4. עמ' 10-1. כרך 24 , חוברת 1. עמ' 44-34.

גונן, ת.ר. (1997) – אם חלום איננו פנטזיה – אז מה כאן ממשי ? מציאות בהקיץ, חלום בהקיץ ומציאות של חלום בספרי ילדים. ספרות ילדים ונוער, כרך 23 , חוברת 2. עמ' 30-17.

גונן, ת.ר. (1998) – ציטוטים ואיזכורים חזותיים בספרי ילדים מאוירים עכשוויים. ספרות ילדים ונוער, כרך , 24 חוברת 4. עמ' 17-6.

גונן, ת.ר. (1999) – אמריקאי בפריז ופריזאית באמריקה: במלמן ו"מדלנה". ספרות ילדים ונוער,כרך 25 , חוברת ג'. עמ' 15-34 .

גונן, ת.ר. (1999) – עצים מאויירים. קטלוג לתערוכת איורים בנושא עץ. מוזיאון נחום גוטמן.

גונן, ת.ר. (1999) – ההפתעה שמאחורי הכריכה: דפי פתיח וסגור. ספרות ילדים ונוער, כרך 25 חוברת 4. עמ' 61 – 69 .

גונן, ת.ר. (2000) – טבעי שיהיה איור, לא ? תקשורת חזותית בישראל 2000 . פוגל רפאל ואגודת המאיירים.

גונן, ת.ר. (2000) – בין השורות ובין צורות: רכיבים לזיהוי מסרים ערכיים באיור, בעיצוב ובטקסט של ספרים מאוירים לילדים. עולם קטן, כתב עת לספרות ילדים
ונוער, כרך 1 . עמ' 41 – 70.

גונן, ת.ר. (2000) – כריכה היא סוג של הבטחה בספרות ילדים מאוירת. ספרות ילדים ונוער. כרך 26 חוב' 4. עמ' 15 – 35 .

גונן, ת.ר. (2000) – ספר הילדים המאויר מתחילתו ועד להופעתם של "ספרי- תמונע" קינטיים. ספרות ילדים ונוער. כרך 27 חוברת ב'. עמ. 37 – 54 .

גונן, ת.ר. (2001) – מה נשלף מן המדף: דיון בפורמט של ספרי ילדים. מעגלי קריאה, 27 . עמ' 82 – 87 .

גונן, ת.ר. (2002) – מרים ילן-שטקליס בראי האיור: אינטרפרטציות ויזואליות ליצירותיה. עיונים בספרות ילדים, 12. עמ. 39 – 60.

גונן, ת.ר. (2004) –4 פנים לאיור: הפונקציות שהאיור ממלא בספרי ילדים מאוירים.
עולם קטן, 2 . (בדפוס)

גונן, ת.ר. (בדפוס) – מה שלא הורג אותנו – מעדן אותנו: על סבל בספרי ילדים מאוירים בעלי פוטנציאל טיפולי.

גונן, ת.ר. (בדפוס) –קונבנציה ושבירת קונבנציה: טיפוגרפיה בספרי ילדים מאוירים עכשוויים.

גונן, ת.ר. (בדפוס) – האיור הארץ-ישראלי: טרה אינקוגניטה.

גונן, ת.ר. (בדפוס) – אורה איתן: ליבת האיור הארץ-ישראלי.

גורדון, א. וגונן, ר. (1986) – פנינים בספרי ילדים מאויירים. קטלוג תערוכה. מוזיאון ישראל, ירושלים. קיץ-סתיו 1986.

גריפל, א. וגונן, ר. (1991) – ההומור ותפקידו בשירי ילדים: מחקר אמפירי על פי גישת
השטחות. ש. שי (ערך): תורת השטחות ויישומיה. לזכר פרופ' א.ל. גוטמן. מגמות, ל"ג, 34 . עמ' 359-370.

גריפל, א. וגונן, ר. (1993) – אזותרפיה: שימוש בתורות אזוטריות לתרפיה נפשית. כן – רבעון לטיפול ולחינוך יצירתי, 1. עמ' 80-71.

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות:

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.

  • להרשמה לעדכנים במייל, מלאו את פרטיכם בטופס הבא

    captcha