0

הרצאה בטקס הענקת פרס פניה לספרות ילדים לשלומית כהן-אסיף

עינת ברעם אשל

עינת ברעם אשל היא מרצה לספרות עברית ולספרות ילדים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ולהוראתה במכללת בית ברל.

דבריה כאן נישאו בתאריך 14.05.2003, בטקס הענקת פרס פניה ברגשטיין לשלומית כהן אסיף על ספרה 'מאחורי וילון האפרסקים' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004).

"מי מכם ילדים, לא שמע את שמעה של פניה המשוררת? דומה גם תינוקות בעריסתם מצפצפים ברוב חן ונועם את חרוזיה התמימים". במילים אלה פותח שלמה אבן שושן, עורך ותיק בהוצאת הקיבוץ המאוחד, את סיפור חיי המשוררת פניה ברגשטיין, החותם את ספר סיפוריה 'חרוזים אדומים' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ב, עמ' 173).
יופיים של הדברים הוא בכך שגם כיום, עשורים לא מעטים לאחר שנכתבו, יש להם אחיזה במציאות. חטיבות מובחרות משירתה של פניה ברגשטיין לילדים עודן מוכרות לילדי הגיל הרך והם עודם "מצפצפים" והוגים אותן באהבה. בדברים האלה אין כדי להסתיר ולטייח את האמת הכואבת המוכרת לכולנו: אמת מעמדה התרבותי הבעייתי של ספרות הילדים; אמת רתיעתם של ילדים מתבגרים מדברי שירה; אמת הבורות המפרידה בין השיר 'פרפר נחמד' לבין המְחברת שלו, ששמה שלה אינו אומר דבר לילדי הגן על אף שהם מדקלמים אותו בחיבה גם היום.

אלא שהעניין שלנו היום אינו בכי ונהי אלא להפך; הפרס המוגש הערב למשוררת שלומית כהן-אסיף הוא חלק מן המאמץ של הרפובליקה הספרותית להנציח אחת מבכירות המשוררות לילדים, לעודד יצירה איכותית לילדים ולשמח אותם ואותנו בפירות המאמץ הזה.

גם אני אתרום אפוא את חלקי הצנוע למאמץ הזה ובדברים שלהלן אנסה להראות חוט אחד המשוח משירתה של פניה ברגשטיין עד לזו של כלת הפרס היום – שלומית כהן-אסיף. אינני מתכוונת לשרטט אנלוגיה כוללת ומקיפה בין השתיים – כי הדבר איננו נכון ואיננו אפשרי – וגם לא לטעון להשפעה ישירה של פניה ברגשטיין על שלומית כהן-אסיף. בכוונתי הצנועה לחלץ משירתן עקרון ספרותי משותף אחד, שבזכותו ראויה פניה ברגשטיין שיקראו על שמה פרס וראויה שלומית כהן-אסיף לקבלו.

שירת הילדים כשמה כן היא: שירה המיועדת וממוענת לילדים. אלא שמיקום העובדה הזאת בקו החזית של הגדרתה עומד לעתים קרובות מדי לרועץ לדברי השירה הנכתבים לילדים.

מדוע?
בגלל שהעברת כל כובד משקלה של הגדרת השירה אל סוגיית המוענים והנמענים שלה הופכת את שירת הילדים לגילוי נוסף של מערכת היחסים הרווחת בין ילדים למבוגרים; העיקרון המנחה של מערכת יחסים זו הוא העברת מסרים חד-כיוונית מן המבוגרים אל הילדים ומרבית המגעים בין שתי הקבוצות מצייתים לו.

הטיפול היומיומי בילד, הניסיון להקנות לו הרגלים נאותים, הדאגה לו, ההגנה עליו וטיפוחו, ובצדם הענישה, ההחמרה וההקפדה על התנהגותו – כל אלה נובעים מן השאיפה לחנך את הילד, לעצב את אישיותו ולהכשיר אותו לחיים שעולים בקנה אחד עם השקפת עולמו של המבוגר.

אלא שכאשר עקרון העברת המסרים משתלט על עולמו הפואטי של שיר לילדים הוא מאיים לדחוק ולטשטש קריטריון אחר בעל חשיבות עליונה לשלמותו של השיר, הלא הוא הערך האסתטי שלו.

אם נפריד בין הנסמך והסומך המרכיבים את הביטוי "שירת ילדים" נקבל אפוא שני מושגים בעלי הגיון מנוגד: המושג "שירה" תובע לממש את עצמו באמצעים אסתטיים בעוד המושג "לילדים" שואף לממש עצמו באמצעות עקרון העברת המסרים.
כולנו נסכים ששירה טובה לילדים היא זו שמצליחה לפשר בין שתי הדרישות ולייצג את עולמו של הילד תוך העמדת פואטיקה שיש בה תשומת לב אמיתית אל חומרי השיר ואל צורתו.

עם זאת לא כל השירה הנכתבת לילדים היא כזו. בתרבות הישראלית, אשר במשך שנים ארוכות נדרשה לתהליכים מורכבים של עיצוב זהות לאומית, היה פלח גדול משירת הילדים דידקטי ומגויס לצורכי הממסד החינוכי. את עקבות ההשפעה הזאת אנחנו יכולים למצוא לא רק בשירה עצמה אלא גם במערכות המקיפות אותה – מערכות הלימוד, השיפוט והביקורת שלה.

כך פירט למשל אוריאל אופק, ההיסטוריון המשמעותי הראשון של ספרות הילדים העברית, את הפונקציות המורכבות של ספרות הילדים במבוא לספרו 'תנו להם ספרים': בראש הרשימה הציב אופק את ההיבט הפדגוגי שלה; רק בסוף הרשימה – במקום החמישי – הוא מציין את ההיבט האמנותי (ספרית פועלים, תשל"ח).
ההתבוננות בשירה ככלי חינוכי בולטת גם בדבריו של מיכאל דשא, שהיה משורר לילדים ומורה בסמינרים להכשרת עובדי הוראה, שכתב ספר בשם 'חינוך לקריאה טובה: על ספרות ילדים ועל בעיות הקריאה החופשית' (הוצאת יזרעאל, תשל"ח).

בין הנימוקים המכריעים שהוא מונה בעד הקריאה הוא מציין כי: "חשיבות ממדרגה עליונה נודעת לקריאה הטובה [גם] לשם עיצוב אופייה ותרבותה של אומה. בני אומה שבה מושרשים הרגלי קריאה טובים, הליכותיהם נעימות ואדיבות, מושרשת בהם התחשבות ברגשות הזולת, וכל הופעתם רגועה, אצילית ותרבותית. גם הליכוד הרוחני, האחדות הלאומית והשורשיות התרבותית חזקים הרבה יותר באומה של קוראים טובים".

על רקע זה נודעה חשיבותם הגדולה של שירי פניה ברגשטיין. לכאורה נדמה היה ששירתה של ברגשטיין, שנולדה בשנת 1908 בעיירה שצ'וצי'ין שברוסיה הלבנה ועלתה לארץ בשנת 1930 ממניעים ציוניים, היא בית גידול טבעי לשירה מגויסת ודידקטית.

אבל על אף שפניה ברגשטיין חייתה משנת עלייתה ועד מותה בשנת 1950 בקיבוץ גבת ושירתה הייתה מעוגנת בעולם העבודה, החקלאות והקיבוץ, היא הקפידה שלא לשעבד את תכניה אל עולם הערכים האידיאולוגי שהיווה את תשתית עולמה.

בשנות השלושים והארבעים יצרה אפוא שירתה "אי" של תום עבור ילדי ישראל, אי משוחרר מגילויים מוצהרים של עקרון העברת המסרים. חומריו של אי זה היו תמיד חומרי המציאות היומיומית והזְמינה והם מעולם לא הפליגו אל העל טבעי; ואף על פי כן מן השירים ניבט עולם קסום ופלאי.

את השילוב המיוחד הזה יצרה ברגשטיין באמצעי הפשוט של ההשתאות מקסמו של הקיים. הטלֶה, הפרה, קוביות המשחק והיונה – מול כל אלה העמידה ברגשטיין דוברים צעירים ומוקסמים, שהתבוננו בהם בעניין ובהשתאות. השתאות זו הייתה פועל יוצא של מפגש רענן, תמים ו"נקי" עם העולם, נקי כפי שרק עיניים ילדיות אותנטיות עשויות להיות.

בנקודה הזו בדיוק אני מגיעה אל אותו חוט שרציתי למתוח משירתה של פניה ברגשטיין ועד לזו של שלומית כהן אסיף. החוט הזה נוגע במאפיין שירי אחד המשותף לשתי היוצרות – הלא הוא אלמנט ההזרה.

ההזרה, שם פעולה שנגזר מן המילה "זרוּת", היא עקרון אמנותי שתכליתו להשיב את קליטת המציאות שלנו לתִקנה. ההנחה שעומדת ביסוד עקרון זה גורסת שחוויית המפגש של האדם עם העולם עוברת שחיקה ובנאליזציה, וכי תפקידה של האמנות הוא להחיות ולרענן אותה, כלומר להחזיר לאבן את אבניותה, כדבריו המשכנעים של ויקטור שקלובסקי.

הגשמתו של עקרון זה יכולה להיעשות בדרכים שונות ובטכניקות מגוונות, שהשאיפה לחדד את רגישות הקורא אל העולם משותפת להן.
את השאיפה הזאת ביטאה פניה ברגשטיין בגלוי, באחת מרשימותיה שכותרתה 'הכל מעניין'. וכך כותבת שם ברגשטיין, המתארת ילד רך המטייל בשבילי הקיבוץ: "הכל מעניין, הכל חשוב: הסדק שבמדרכה, העלה הרמוס, החיפושית הקטנה, הציפור שניתרה וקפצה פתאום הצידה והחתולה המתמודדת ומפהקת ברישול [...] החתולה! [...] איזה מקור לא אכזב של פליאה ורוך, של יללה שואלת ושל נהמה כבושה. של תנועות לא צפויות. של גב מתרפק ורגלים רכות" (מתוך: רשימות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ב, עמ' 120).

"הכל מעניין, הכל חשוב" – הן אפוא הסיסמאות של שירת פניה ברגשטיין לילדים: הפרה האדומה, האוטו הירוק והפרח הוורוד – לכל אחד מקומו רב הערך, גם אם המינורי, בעולמנו. בכל השירים האלה ניכרת אפוא חתירה להתבוננות רעננה, המברכת ומקדשת את הטריוויאלי והממילאי שבחיינו.

על ההתבוננות הזאת באגבי ובשגור אני רוצה להתעכב לכמה רגעים תוך כדי קריאה באחד מן המפורסמים שבשירי פניה ברגשטיין. השיר הוא 'בוא אלי פרפר נחמד' והוא שנתן לקובץ שיריה הראשון משנת תש"ה את שמו. "בוא אלי פרפר נחמד" – שוררה כידוע פניה ברגשטיין – "שב אצלי על כף היד / שב, תנוח, אל תירא / ותעוף בחזרה".

ילדה רכה בשנים – ואני אומרת כאן ילדה רק בגלל שהאיור של אילזֶה קנטור קיבע את הדובר או הדוברת חסרי המין של השיר בתודעת כולנו כילדה – פונה כאן בגוף שני אל בן שיחה, הפרפר, ומבקשת ממנו בתחבולות סוגסטיביות שונות לארח לה לחברה. היא מבארת לו את אופי הביקור, כופלת את המילה "שב", מפתה אותו למצוא לו מנוח (זמני) על כף ידה ומרגיעה את חששותיו במילים "אל תירא".

ברמת הפשט נושא השיר אינו אלא השיח, למעשה שיח חד-צדדי, בין הדוברת, נציגה טהורה של עולם ילדות מלא תום, אל הפרפר, גילויו העדין והיפה של עולם הטבע. אלא שבכך לא תם הדיון התמטי בשיר, המאפשר, כמו שירים נוספים של פניה ברגשטיין, גם דיון ברמת הדרש שלו.

דיון כזה מרמז על נטייתה של הילדה אל הפרפר בשל הדמיון הסטריאוטיפי הקיים ביניהם. הילדה נמשכת אל הפרפר משום שהיא רואה בו את בבואתה שלה והשיר פועל בעקיפין ומחזק את הדימוי של תקופת הילדות כתקופה של תמימות, חירות וטוהר וגם של עדינות, שבריריות ופגיעוּת.

וגם על רמת "הסוד" ניתן לדבר כאן. דוגמה לכך היא מאמר – כבר לא חדש אבל עוד לא ישן, משנת 1989 – שראה אור בכתב העת 'החינוך המשותף'. מחבר המאמר, שחתם עליו בראשי תיבות בלבד [אב"ש], טוען כך: "שיר הילדים התמים והיפה הזה הוא אחת מן הקריאות היותר נואשות בספרות העולם לקרבה, לחום ולאי-בדידות. [...] הילדה בשיר הפשוט והנוגע ללב היא כל אדם באשר הוא: [...] (היא מבטאה) היכספות נואשת למגע, ולו גם חמקמק ורפרפני, קל ואוורירי [...] העטיפה הרכה, דברי הכיבושין, המוסיקה השקטה של התמונה, אינם יכולים לטשטש את ההבחנה הבסיסית העולה מן השיר שהאדם הוא בודד מעצם קיומו" (שם, כרך מ"ג, עמ' 41).
לא הפרפר הוא הירא, טוען מחבר המאמר, כי אם הילדה, היוצרת העתקה רגשית וחשה צורך להרגיע את חששותיו של הפרפר. ארבע השורות הללו, שמעמידות תמונה מדויקת של שידול מכמיר לב, מתגלות אפוא כמי שטומנות בחובן איזו אמת עמומה, שאינה מוגבלת בגיל והיא תלויה ועומדת, כמו בכל שיר טוב, על פוטנציאל ההפשטה וההכללה של הנושא הבסיסי של השיר. המבנה הפורמלי הפשוט והקצר של השיר, איכותו המוסיקלית, הסדירות המשקלית והחריזה הנקיה, מוסיפים ומזקקים את עמקות המחשבה והרגש המשוקעים בו.

שיר זה מנציח אפוא את בקשתה התמימה של ילדה אחת מפרפר מזדמן, משום שהיא מייצגת את בקשתה של הנפש האנושית, כל נפש אנושית, לקרבה. שיר זה מנציח את בקשתה גם מפני ש"הכל מעניין והכל חשוב".

בנקודה הזאת אעשה מעשה בלתי אחראי מבחינה אקדמית ואדלג באחת אל הרבע האחרון של המאה העשרים, אל שירתה של שלומית כהן אסיף. כהן-אסיף איננה בת האסכולה של פניה ברגשטיין, וכפי שהקדמתי ואמרתי אין בכוונתי להצביע על ברגשטיין כעל מקור השראה שלה. ובכל זאת מצאתי שעיון מרוכז בנושא ההזרה יכול להצביע על רגישותן המשותפת של שתי המשוררות אל עולמו של הילד וגם להצביע על ההתפתחות שחלה בשירת הילדים בחמישים השנים האחרונות.

את שלומית כהן-אסיף אין צורך להציג בפני הנוכחים. היא כתבה קרוב לארבעים ספרים לילדים, בהם ספרי שירה, ספרי סיפורים וקובצי אגדות שעובדו למחזות. היא גם זכתה להיות כלתם של מספר לא מבוטל של פרסים חשובים, בהם פרס אקו"ם על מפעל חיים. נימוקי השופטים בכל אחד מן המעמדים החשובים הללו כללו התייחסות אל ממד המשחק, הדמיון והחלום שביצירתה והצבעה על השימושים הרגשיים והנפשיים שהיא עושה בהם למען הילדים, קוראיה.

ואמנם, שלומית כהן-אסיף משתמשת בשלל רב של אמצעים כדי לייצג את עולמו הפנימי של הילד, בהם משחקי דמיון, חלימה, המצאה, כישוף, האנשה והנפשה. ייעודם של כל אלה משותף: הם משרתים את עקרון ההזרה; כלומר הם עוסקים בבדיקה מתמדת של גבולות ההכרה האנושית ותוהים על משמעותם המקובלת של רכיבי המציאות.

לא נטעה אם נקבע שההזרה בשירים של כהן-אסיף היא חריפה ומתריסה לעין ערוך יותר מאשר בשירת פניה ברגשטיין. זאת בגלל שהיא לא מסתפקת בחוויה של התבוננות פסיבית בעולם אלא הופכת את הדוברים הצעירים שבשיריה לפעילים ומעורבים בעולם המתואר.

הילד הדובר בשיריה מאניש עץ ומספר לו את סודותיו, הוא זורק סוכריות אל הים ומגלגל במוחו את שלשלת האירועים הנובעת מכך עד אבסורדום, הוא מחליט על מבצע העברת הים לירושלים באמצעות שקיות ניילון קטנות ובתוכן גלים שישגר במתנה לסבו. כל השירים הללו מיוסדים על טשטוש האבחנות המקובלות בין האפשרי לבלתי אפשרי ועל ניכוס המציאות אל תוך עולמו הפנימי של הילד.

דוגמה ברורה לניכוס מסוג זה נמצא בשיר היפה 'אתמול על הדשא': "אתמול על הדשא / שכבתי על הבטן ועל הגב. העשב דגדג לי את האף. / השמש הביטה עלי. נמלה טיילה בין כפות רגלי. / אתמול היה לי חג. שתי יונים ראיתי על הגג / (תמיד ראיתי שם רק יונה אחת). / הזמנתי אותן לאכול פרורים, הזמנתי גם את הציפורים/ והן שרו לי בקול / הלוואי שעוד פעם יהיה אתמול" (מתוך: גבעת הכפתורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה, עמ' 22).

השיר הזה הוא שיר הלל לעשב, לנמלה, לשמש וליונים והוא מלמד שגם גיבוריה של כהן-אסיף, ממש כמו גיבוריה של פניה ברגשטיין, יודעים להוקיר את היופי הפשוט והבלתי מתוחכם של הטבע הזמין והיומיומי.

אבל בניגוד למרבית שירי ההתבוננות של פניה ברגשטיין, שבהם הילדים קולטים את המציאות באופן סביל ומעורבותם בנעשה באה לכל היותר באמצעות ביטויי קניין נדירים ומעודנים (כמו 'בובתי', 'ציפורי' או 'חיפושית לי'), הילד הדובר בשירה של כהן-אסיף הוא יצירתי, כריזמטי ומודע לעצמו. למעשה הילד הדובר כה שיכור מתשומת ליבו של הטבע, עד שאנחנו שואלים את עצמנו האם התרפקותו על החוויה המתוארת (וחששו שמא היא לא תישנה) אינם מעידים על כך שהנאתו הרבה נשאבת בעיקר ממעמדו המיוחס במצב המתואר. ובהקצנה: נראה שרק המעורבות של הילד ממשמעת את הטבע, וכי העשב, הנמלה והיונים אינם מתוארים בשיר בזכות עצמם; חשיבותם נובעת מן העובדה שהם סובבים את הדובר ומנעימים לו את זמנו.

הדובר בשיר הזה מיטיב לייצג את דמויות הילדים הדוברים בשירים רבים נוספים של שלומית כהן-אסיף. כולם מלאים בעולמם הפנימי, מביעים דעות, שואלים שאלות, מותחים ביקורת, מתפלאים ונפעמים מן העולם.

בכך יש התרסה עקיפה על הנורמה של עיצוב דמות הילד כאובייקט לחינוך. הילד בשיריה של כהן-אסיף למד מן העולם אמיתות רבות אך הוא אינו מתחנך כי אם להפך, מחנך. בכך אינני מתכוונת לומר שהילדים בשיריה מצויים דווקא בעמדת הטפה (אם כי לא מעטים השירים המקנים להם גם עמדה כזו) אלא לטעון שהשירים מעמידים מעין סכר, שעוצר את הזרימה הטבעית של העברת המסרים מן המבוגרים אל הילדים ומטה אותה לאחור. כלומר, שיריה של כהן-אסיף מהווים ניסיון חתרני להפוך על פיו את הכיוון השגור של הנחלת הידע, כיוּון שיעדו המסורתי הוא מן המבוגר אל הילד.
ומהי הטכניקה שבאמצעותה מפעילה שלומית כהן-אסיף סכר מטפורי זה? כמובן, ההזרה.

כשהילד-הדובר משחיל לחברתו החולה רות מחרוזת שקופה העשויה מטיפות הגשם אנחנו למדים מהי התמסרות ומהי נתינה;
כשהילדה בשיר אחר מספרת על אבקת קסמים המנצחת פחדים היא מלמדת אותנו מהי אמונה;
כשדוב הקרח פוגש את דוב האש והם מתחבקים בחוזקה ונמוגים אנחנו למדים מהי אהבה וגם איזו סכנה טמונה בהתמזגות ובאיבוד העצמי.
כשיונתן עולה על כסא ולוחש אל אביו המת שבתמונה את כל סודותיו אנחנו למדים מהם געגועים.

שלל האמצעים שבהם משתמשת כהן-אסיף כדי לארגן את העולם באופן רענן – אף אם לא בהכרח אלטרנטיבי – מעניקים לילדים המיוצגים בשיריה כוח והם עושים בכוח הזה שימוש חיובי: הם מדבירים את הרע, שוזרים צבעוניות בתוך הבנאליה, נרגעים ומרגיעים מצוקות וכאבים.

ההתבוננות המרפרפת בעולמן הפואטי של פניה ברגשטיין ושל שלומית כהן-אסיף היא שיעור מאלף בהשתנות הדור. פניה ברגשטיין חידשה חידוש חשוב בשנות השלושים והארבעים משום ששיריה סירבו בדרך כלל לראות בילד אובייקט לחינוך; אבל בנקודה הזו היא נעצרה.

הילד בשיריה אינו בונה ואינו בורא דבר. מהסיבה הזו ההזרה שהיא יצרה הייתה הזרה במובן "הרך" ביותר של המושג: המציאות שנתונה בתוך שיריה לא עוברת טלטלה על מנת להשיב לכלב הנאמן את כלביותו ולתרנגולת את תרנגוליותה. המציאות הזו מיוצגת בעיניים מוקסמות – אך פסיביות.

בעשורים שחלפו מאז השתנו נורמות התרבות ואיתן השתנה מעמדו של הילד בחברה. הוא אף פעם לא פסק להיות אובייקט לחינוך, אך זכויותיו, עולמו הפנימי וצרכיו הלכו והתחוורו לנו יותר ויותר.

שלומית כהן-אסיף, בחושיה החדים, היטיבה לייצג שינוי זה והמשיכה לצעוד הלאה מן הנקודה שבה נעצרה פניה ברגשטיין. מסיבה זו היא מייצגת בשיריה ילדים פעילים; ילדים שמכוננים בכוח דמיונם את העולם הראוי להם.

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות:

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.