0

חופש בתוך גבולות: ציורי גוף בתרפיה באמנות עם ילדים

תקציר מאמר מתוך הספר:
בין כוכבי שמיים לחול הים
עשיית דימוים בטיפול באמנות ובמשחק בחול

מאת: לינור שטיינהרדט, MA, ATR, ISST

מאמר זה עוסק בהיבטים האמנותיים והרגשיים שמתאפשרים בטכניקה של ציורי גוף עם ילדים במסגרת של תרפיה באמנות. המטפל באמנות נשאר גמיש בהתערבויותיו האמנותיות, התנועתיות והמילוליות, כשהוא רגיש לצרכים ולבחירות של הילד בתהליך המילוי של קו-המתאר של גופו. התערבויות המטפל יכולות לשקף את בחירתו של הילד או לעודד אותו לכיוון מתאים ומספק אחר. מומלץ שמטפל באמנות יתנסה בעצמו בטכניקה של ציורי גוף על כל היבטיה, כדרך להבין את הכוח היצירתי והרגשי של טכניקה זאת, ובכך להבטיח הצלחה משמעותיות יותר למטפלים.

ציורי גוף מופיעים באופן טבעי כמעט בטיפול קבוצתי באמנות עם ילדים. כשהתחלתי להשתמש בשיטה זו, לא ציפיתי לקבל תוצאות מגוונות כל-כך, שעלו מתוך שרטוט פשוט של קו-מתאר סביב גופו של הילד. השלב הראשון בשיטה זו הוא שרטוט קו-המתאר של הגוף השוכב על נייר המונח על הרצפה, נייר גדול דיו להכיל את כל הגוף. שלב זה יכול להתבצע גם בעמידה: מצמידים את הנייר לקיר ומשרטטים את קו-המתאר של הגוף הנשען עליו. כשמסיימים, נותנים את הדף לאדם ששרטטנו את קו-המתאר של גופו, והוא יכול להשלים את ציור גופו בכל דרך שיבחר.

לשיטת ציורי הגוף יש שימושים מגוונים ושונים בבתי-ספר טיפוליים, בגני-ילדים, בכיתות אמנות, בכיתות של חינוך מיוחד ובקבוצות של טיפול באמנות בילדים ובמבוגרים. כתרגיל אמנות, יושם הדגש בציור המתפתח, בשיטות הצביעה ובאסתטיקה של התוצר המוגמר. בגני-ילדים ובחינוך המיוחד משתמשים בציורי גוף בעקביות, כדי לפתח מודעות גוף וכדי להבהיר את יחסי-הגומלין בין חלקי הגוף השונים. ילדים גדולים יותר ומבוגרים משנים את גישתם לציור גופם. לעטים יבחרו בציור מוחשי של הופעתם החיצונית ולעטים בציור מופשט. בכל גיל, ציור הגוף המוגמר מתאר את תפיסת הגוף החיצונית, המשקפת גם תפיסה פנימית, ומגלה תכנים רגשיים הקשורים לא רק לדימוי גוף, אלא לאישיות כולה. ניתן לשלב את הציור עצמו במגוון רחב של שיטות נוספות, כגון עיסוי, מדיטציה הממוקדת בחלקי הגוף, תנועה וכתיבה יצירתית. ניתן להשתמש בשיטות אלה כחימום לקראת העבודה או כחלק מתהליך העיבוד בעקבותיה, שיוביל למודעות רחבה ל"עצמי" בהקשר של דימוי הגוף.

המאמר מתאר את השימוש בציורי גוף עם ילדים בני שש עד שלוש-עשרה, במפגשים של טיפול באמנות שנערכו במרכז טיפולי בשעות אחר-הצהריים. קבוצות הטיפול באמנות מונות בין שניים לחמישה ילדים, והן נערכות אחת לשבוע במשך שעה. הילדים מופנים לטיפול באמנות על-ידי הפסיכולוג של בית-הספר בשל מגוון רחב של בעיות רגשיות, הנובעות מלחצים משפחתיים, מלחמות (יתמות, פציעת האב וכד') או ליקויי למידה, ומתבטאות בתפקוד לקוי, בבעיות התנהגות, בקשיים בהשתלבות חברתית ולעטים בתת-משיגנות.

כל התנוחות שילדים בוחרים להניח בהן את גופם על הנייר וכל האפשרויות הצומחות מרעיונותיהם יוצרות רפרטואר המתפתח בהתמדה. לפני שנים רבות הדגיש אחד ממורי האמנות שלי בעיצוב דו-ממדי את הצורך לשים גבולות לעצמי, ואז לעבוד בתוכם. "רק בדרך זו תוכל להשיג את מלוא החירות האפשרית," אמר. אוסיף, שבהתייחס למסגרת הטיפול באמנות, יצירת מרחב העבודה הפיסי והמנטלי הינה מהותית ליצירה החופשית. NcNiff (1979) כותב: "המטפל באמנות חייב לסגל לעצמו חשיבה סביבתית, ולבנות מרחב עבודה שיעזור לאנשים להפריד את עצמם מחוויות חיים מעכבות, הפועלות כמחסומים בפני ביטוי יצירתי." (ע' 160).
האינטימיות השוררת בחדר הטיפול באמנות, ובנוסף לה, הספונטניות והיצירתיות של הילד המקבל רשות להביע את צרכיו הרגשיים, הם המרכיבים המשתלבים זה בזה ויוצרים תודעות חדשות בתוך ציור הגוף ומחוצה לו. May (1975) קובע, שיכולת הקבלה של האמן והרגישות שלו "מאפשרים ל'עצמי' להיות המניע של כל דימוי שעולה, בניגוד לדרישות הסמכותיות הנובעות מכוח הרצון" (ע' 92-91). כך קורה שהילדים מעלים דימויים בביטחון וספונטניות, בכל דרך שהם צריכים להעלות, בעזרת קו-המתאר של גופם הם.

חומרים
הנייר שמשתמשים בו חייב להיות חזק וארוך דיו להכיל את כל אורך הגוף השוכב עליו ברגליים ישרות. הנייר חייב להיות גם רחב דיו לאפשר להניע ידיים כלפי מעלה או לצדדים, בכל מגוון האפשרויות, נוסף להנחת הידיים בצידי הגוף. החומר המועדף לציור קווי-המתאר של הגוף הוא צבעי פנדה. הם עבים דיים, יש מגוון גדול של צבעים שאפשר לבחור מתוכו, והם נוחים לשימוש מהיר. למילוי שטחים גדולים ניתן להשתמש בצבעי פנדה לרוחבם, ואם הנייר עבה דיו לספיגה, ניתן גם להשתמש בצבעי גואש ומכחולים.

ציור קו-המתאר
נחוצים שני אנשים לציור גוף: הילד והמטפל או שותף לקבוצה, שייצור את קו-המתאר. מכיוון שפעילות זו מערבת פעילות-גומלין עם אדם אחר ומגע קרוב, חשוב שהמשתתפים יפתחו אמון בסיסי זה בזה (‘1959Moustakas,). בטיפול קבוצתי באמנות עם ילדים , אני מציגה לפניהם את השיטה בדרך-כלל אחרי הפגישה השביעית, מכיוון שבשלב זה הם מפתחים מוכנות לעבוד בשיתוף-פעולה זה עם זה, ולא להתייחס בלבדית למטפל. אם הגיעה קבוצה לשלב שהילדים מרגישים בו בנוח לעבוד יחד (1974 Stanford & Roark,), עדיף שיציירו את קווי-המתאר זה לזה בהנחיית המטפל ובנוכחותו. מטרות טיפוליות חשובות מושגות בתהליך זה, כגון שיפור קשרים חברתיים ואמון הדדי בין חברי הקבוצה, והזדמנות לבחור ולפתח ספונטניות, דמיון וריכוז ( Kramer, 1971). כל אלה מובילים לתחושת ביטחון עצמי, עצמאות וגאווה לנוכח היכולת לעשות דברים בכוחות עצמיים.
כאשר שני ילדים עובדים יחד, הם יכולים כמובן לצייר את קווי-המתאר שלהם על דפים נפרדים; אך הם יכולים גם להשתמש בנייר גדול מאד, ולצייר את עצמם עושים משהו יחד, למשל, נוגעים זה בזה או אוחזים ידיים.

לתת לילד תחושת שליטה
כשמציירים לראשונה ציור גוף, כמה מהילדים מגיבים בחששות, בהתרגשות, בפחד ובחוסר ביטחון. המטפל יכול לעזור להם, כבר בתחילת התהליך, לחוש שליטה רבה יותר במצב באמצעות שיחה מוקדמת על התנוחה שהם רוצים למקם בה את עצמם בציור, ועל הצבע שהם רוצים שיצבעו בו את קו-המתאר שלהם. התנוחה הפשוטה ביותר היא שכיבה על הגב, כשהידיים והרגליים פשוטות ישר כלפי מטה או קצת מוטות החוצה. אפשרות שונה במקצת היא הרמת יד אחת או שתיהן מהמרפק, כמנופפות לשלום. לצורה הפשוטה יש יתרון בולט, בכך שהיא מראה את גודלו האמיתי של הילד, המופתע בדרך-כלל לגלות עד כמה הוא גדול באמת. תגובות של הפתעה מופיעות תדיר כשהילד קם מהציור, רואה את "עצמו" ומשווה בין ההוכחה לגודלו המצויה על הנייר לבין הדימוי העצמי המופנם שלו- כקטן מאד.

לילדים רבים יש רגישות רבה למגע בעורם, והם רגישים במיוחד למגע באזורים אינטימיים יותר של הגוף. המטפל יכול לנוע באזורים אלה מהר ובעדינות, מבלי לחדור לפרטיות, ואחר-כך לנוע לאט יותר סביב אזורים פחות רגישים בגוף. כשהמטפל מצייר את קוו-המתאר, הוא מזמין את ההשתתפות של הילד, בכך שהילד נוקב בשמות האיברים שהמטפל מקיף. אם הילד אינו יודע את שמות האיברים, ינקוב המטפל בשמות הללו בפשטות, ואולי הילד יזכור אותם כאשר יעבור על אותו איבר בצידו השני של הגוף. בהקשר זה של רכישת ידע על "הגוף שלי", הילד רוכש תחושה של שלמות הגוף והמשכיותו. יש איברים שמשתמשים בהם יותר, ולכן שמים-לב אליהם יותר, ויש איברים שהילד אינו מתייחס אליהם או שהוא נבוך בקשר אליהם. המטפל יכול להעיר על כך ולהעלות את הנושא לשיחה קבוצתית בסיום עבודת האמנות. אם המטפל רוצה להקדים חימום לציור הגוף, פרט לשיחה קבוצתית, עיסוי עצמי יכול להיות יעיל ומהנה, ובסופו הוא יוביל למסז' במעגל, שכל חבר בקבוצה יעסה בו את גב חברו. חימום בתנועה, עם או בלי מוסיקה, יכול להתאים גם הוא.

ציור גוף והתהליך הטיפולי
ההלם הנובע מראיית קו-המתאר של הגוף לראשונה הינו כה גדול לעיתים, שהילד מרגיש אי-יכולת למלא את החלל הפנימי של גופו. אסוציאציות, ספקות ופחדים שעולים מעכבים את התהליך היצירתי של הילד. המקור הטראומטי הטמון בבסיס בעיותיו של הילד עולה לעיתים באופן ספונטני בעת עבודת האמנות. אם הילד מגלה דחייה כלפי הדימוי העצמי שלו, אני עשויה להציע לו להניח את ציור גופו לזמן-מה, ולהכין לי ציור גוף כמתנה, מכיוון שאף פעם אין לי זמן להכין ציור כזה לעצמי. אני מצמידה נייר לקיר ונשענת עליו, הילד משרטט את קו-המתאר של גופי, ואז הוא ממלא אותו בכל דרך שיחפוץ. Wadeson (1980) קובעת: "המטפל באמנות אמור להתייחס בקבלה, ולא בשיפוט, אל כל תוצר אמנותי, כמו גם אל המטופל עצמו, ולהעביר את האחריות לביטוי האמנותי אל המטופל." יוסי בן עשר, ילד זועף מאוד והרסני, הסכים לעשות ציור גוף לאחר שילד אחר עשה ציור כזה, ובחר בצבע שחור לקו-המתאר. הדבר הראשון שצייר היה חץ תקוע בבטן של הגוף המצויר ו"הורג" אותו. ברגע זה חשתי שיוסי לא רק בוחן אותי, אלא שאין זה הרגע המתאים ביחסינו לחשוף את רגשות ההרס העצמי שלו. "הצלתי" אותו על-ידי מחיקת הפצע והארכת החץ, כך שהוא נראה נעוץ בחגורה. עם כל כוונותי הטובות, התכחשתי למעשה לרגשותיו, והוא המשיך להשליך את דימוייו האלימים על הציור: הוא שינה את האינדיאני לצייד, ואת הצייד למבריח נשק. מאחר שלא היה מסוגל להתמקד באף אחד מהם, נטש את הציור לבסוף. ביקשתי ממנו לצייר את קווי-המתאר של גופי, והוא עשה זאת היטב, שוב בשחור. הוא צייר את פני כפני שד אכזרי. קיבלתי את הציור ותליתי אותו על הקיר. ואז שוחחנו על כעסו המכוון כלפי מבוגרים, שתמיד מאכזבים אותו ובוודאי אינם מבינים אותו. הערכת המטפל את ה"מתנה" וקבלת האמת הרגשית המובעת בה מעניקות לעבודה ערך ומסייעות בבניית ערך עצמי אצל הילד. העובדה שיוסי לא היה מסוגל לעבוד על ציור גופו שלו נשכחה, מכיוון שעבד על ציור גוף כלשהו, ואולי בעת שצייר אותי, אדם מבוגר, כפי שהוא תופס אותי, הגיע גם לעידון ה"עצמי" שלו. המשך עבודתי עם יוסי התרכז בניסיון לעזור לו להתגבר על מחשבותיו הכפייתיות על מוות, התאבדות ומחלות במשפחתו. אף-על-פי שהוא ילד בריא בגופו, היה צורך לפתח בו חוסן רגשי ולעזור לו להפריד את עצמו ממושגי החולי הקיימים במשפחתו.

מילוי קו-המתאר
הגישה הרווחת ביותר אצל ילדים להשלמת ציור גוף הוא ציור עצמם כפי שהם לבושים באותו רגע. כמה מהילדים בודקים בקפדנות את הצבע המדויק של בגדיהם או של שערם כנגד הצבעים שבקופסה. ומנסים אף לערבב צבעים כדי להגיע לגוון הנכון. פרטי לבוש, כגון כיסים ורוכסנים או תפרים בנעליים או תוויות יצרן, מועתקים בכוונה רבה. בני, בן תשע, חיקה את המרקם של מכנסי הקורדרוי שלו בכך שחרץ את הצבע לרוחבו ומשך אותו באיטיות כלפי מטה, על הנייר, כך שנוצרו פסים. הוא גם ישב מול המראה ובחן את עצמו זמן רב לפני שצייר את פניו, אותם השאיר לסוף . יש ילדים שמוטרדים מהצורך שלהם לדייק בדמיון בין הציור לבין עצמם. במקרה כזה אני מרגיעה אותם ומדגישה, כי מה שחשוב באמת הם הרגשות המובעים בציור, ולא העתקת הצורות עצמן. לעיתים אני מובילה את ידו של הילד באופן בלתי-מורגש, בכך שאני מניחה את כף ידי בקלות על שלו, שירגיש את תמיכתי. למעשה, הוא מצייר בכוחות עצמו.

דמויות גיבורים, פעילויות ספורטיביות
"מי היית רוצה להיות?" אני שואלת ילד המתלבט באיזו תנוחה לשכב. לפעמים חסרים לי ניירות גדולים, והדרך היחידה לכלול את הרגליים בתמונה היא לקפל אותן. התוצאות מזכירות אנשים בפעילות- ריצה, בעיטה, קפיצה וכדומה. ילדים משתמשים בשיטה זו לעיתים קרובות כדי לצייר את עצמם בפעילות ספורטיבית או כגיבורי-על. רוי צייר את עצמו בסדרת ציורי גוף כאיש-העכביש מטפס על קיר, כבטמן קופץ, כסופרמן עף, כחייל מצדיע וכקאובוי.
לרוי היו קשיים להתנסח מילולית, והדרך היחידה שהצליח להביע בה את צרכיו הייתה באמצעות קללות- הדבר היחיד שהצטיין בו, לדעתו. בתהליך עבודה רציני, שעבר דרך דמויות גיבורים, הוא ניסה לסגל לעצמו אפשרויות התנהגות אחרות, של "האיש הטוב" שהוא יהיה בעתיד.

השימוש הסימבולי בציור הגוף
ציור הגוף מצביע לעתים על בעיות ראשוניות בחיי הילד, והוא יכול גם לשמש לו דרך סימבולית להתמודד איתן.
עומר, ילד בן שמונה הסובל מלקות-למידה, רצה שאצייר את קווי גופו כאילו הוא ישן במיטתו, כפי שהוא אוהב לישון ולחלום. בשל בעיותיו במוטוריקה עדינה, הוא התקשה לצייר את פניו ואת עצמו לבוש בפיג'מה ולצבוע את המיטה כפי שרצה שתהיה. הוא השקיע מאמץ אדיר, והתוצאה שמחה אותו. במהלך הפגישה הבאה ביקש שוב שאצייר אותו באותה תנוחה. מכיוון שהיה ילד שקט בדרך-כלל, הוא הפתיע את הקבוצה כשפתאום דיבר הרבה על אהבתו לישון ולחלום, במיוחד בשבת בבוקר, אז הורשה לישון עד שעה מאוחרת. ואז התחיל לדבר על הרטבת-הלילה שלו, בבדיחות ובפתיחות, כדבר היחיד שמפריע לו לישון. הגישה הקלילה שנקט כלפי בעייתו הניעה את הקבוצה, שמנתה ארבעה בנים בני אותו גיל, לנהל שיחה פתוחה בנושא. זו היתה הפעם הראשונה שכולם דיברו בפתיחות על ההרטבה שלהם, והגיעו לרמת אינטימיות גבוהה, שחסרה עד אז בקבוצה זו.

סיכום
הגיוונים הרבים בשיטות העבודה על ציורי גוף נובעים מצורכי הילדים השונים המשתמשים בהן. עושר הביטוי יכול לגדול בעזרת התערבויות רגישות של המטפל ופעולת-הגומלין בין המטפל לבין הילד המטופל.

מקורות
Bowlby, J. (1973). Attachment and Loss, Vol. II: Separation: Anxiety and Anger. Middlesex, England: Penguin Books.

Hendricks, G. & Wills, R. (1975). The Centering Book. Englewood Cliffs, NJ: Prentice-Hall.

Kramer, E. (1971). Art as Therapy with Children. New York: Schocken Books.

May, R. (1975). The Courage to Create. New York: Norton.

McNiff, S. (1979). From Shamanism to Art Therapy. Art Psychotherapy 6: 155-161.

McNiff, S. (1981). The Arts and Psychotherapy. Springfield, IL: Charles C Thomas.

Moustakas, C. E. (1959). Psychotherapy with Children: The Living Relationship. New York: Harper & Row.

Oaklander, V. (1978). Windows to Our Children. Moab, UT: Real People Press.

Stanford, G. & Roark, A. E. (1974). Human Interaction in Education. Boston: Allyn & Bacon.

Stevens, J. O. (1971) Awareness: Exploring, Experimenting, Experiencing. Moab, UT: Real People Press.

Wadeson, H. (1980). Art Psychotherapy. New York: Wiley.

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות: , ,

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.