"אתר הגיל הרך" אינו מספק מאמרים, שאלונים או כל חומר אחר מלבד אלה המתפרסמים באתר

חזקת הגיל הרך והשפעתה על קביעת משמורת וסדרי ראיה ועל הקשר של האבות עם ילדיהם לאחר גירושין – האם הגיע העת לבטל חזקה זו?

אוניברסיטת תל אביב
בית הספר לעבודה סוציאלית על-שם בוב שאפל תוכנית מוסמך
עבודת סכום לתואר מוסמך במסלול ללא תזה

מגישה: סוזי שנפלד
תאריך: אוקטובר 2007

תקציר
חזקת הגיל הרך זוכה היום לביקורת בטענה כי היא אינה מתאימה לתנאים החברתיים והכלכליים של ימינו; היא אינה תואמת תיאוריות פסיכולוגיות מתקדמות אשר גורסות כי טובת הילד הוא לקיים קשר יציב ועקבי עם שני הוריו; והיא משפיעה גם על גורמים נוספים המסייעים לבית המשפט דוגמת עובדים סוציאליים ופסיכולוגיים, אשר נוטים לחוות דעתם המקצועית בהשפעת הדוקטרינה. לפיכך, יש הקוראים לבטל או לשנות את חזקת הגיל הרך בחוק הכשרות והאפוטרופסות ולאפשר לבית המשפט לקבוע את משמורת הילדים בכל מקרה לגופו (ברק, 2001).

עבודה זו מבקשת לבחון את השפעת חזקת הגיל הרך על קביעת משמורת ילדים, הסדרי ראיה והקשר של הילדים עם אביהם לאחר הגירושין. בנוסף, מבקשת עבודה זו להתמודד עם השאלה האם הגיעה העת לביטולה של חזקת הגיל הרך בעידן המודרני. בחלק הראשון של העבודה ניתנת סקירה ספרותית של הרקע ההיסטורי של חזקת הגיל הרך; נידונים הקריטריונים לקביעת משמורת במשפט הישראלי על-פי הפרמטרים של טובת הילד; חזקת הגיל הרך; מסוגלות הורית ורצון הילד מבחינה תיאורטית ומחקרית ולבסוף, בחינת משפט משווה במספר מדינות מערביות. בחלק השני של העבודה נידון נושא ההורות והאבהות; אבות לא משמורנים ואבות משמורנים מבחינה ספרותית ואמפירית ובסוף, סקירה ספרותית ומחקרית של תסקירי פקידי סעד והמלצותיהם ביחס למשמורת ילדים והסדרי ראיה. בחלק האחרון של העבודה מוצגות טענות בעד ונגד ביטולה או שינויה של חזקת הגיל הרך; המלצות וועדת רוטלוי וועדות נוספות הדנות בסוגיה; סקירה ספרותית של פתרונות אפשריים ובסכום מסקנות והמלצות בסוגיית ביטול חזקת הגיל הרך.

מבוא
אחת התופעות החברתיות הבולטות ביותר בעולם המערבי משלהי המאה הקודמת ובתחילת המאה הנוכחית, היא העלייה הגדולה במקרי הגירושין. ניתן לבחון את תהליך הגירושין בחברה המערבית, ובכלל זה הישראלית, על רקע ההתפתחויות החברתיות והתרבותיות. השינויים הדרמטיים שחלו בעשורים האחרונים הן בחיי המשפחה, הן במבנה המשפחה והן ביחסי מגדר אינם מאפשרים יותר להיצמד להגדרות מסורתיות של נשים וגברים (גלין, 2004). אנו חיים בחברה, בה מתפתחים מודלים חדשים של "משפחות חדשות" המייצגות נרטיב משפחתי אחר, מודלים אלטרנטיביים של "אמהות ונשים חדשות", המאפשרות לעצמן לפתח קריירה לצד גידול ילדיהן, ומודלים של "אבות חדשים", אשר מגלים מעורבות פעילה יותר בחיי ילדים ולוקחים חלק גדול יותר בטיפול בילדיהם (ליבליך, 2003). הטענה של האבות בתהליך הגירושין, "במה היא יותר אמא משאני אבא? ", המלווה את ניסיונותיהם להיאבק למען הזכות להחזיק בילדיהם ולהרחיב את הסדרי הראיה, משקפת את הפולמוס התרבותי, החברתי והאקדמי המתנהל לגבי מגדר, סטטוס ויחסי הכוחות בין המינים בתוך החברה המאופיינת במעבר (גלין, 2004).

לאחרונה חוזרת ועולה לכותרות סוגיה פסיכולוגית-משפטית-חברתית חשובה, הקשורה בילדים להורים גרושים – חזקת הגיל הרך. סביב דיון באפשרות לבטל את סעיף חזקת הגיל הרך בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התעוררה סערה ציבורית שמעמידה משני צידי המתרס, ארגוני גברים המעוניינים בביטול הסעיף מול ארגוני נשים התומכים בהשארת הסעיף על כנו (גוטליב, 2005).

הגברים טוענים שחזקת הגיל הרך היא הצהרה חברתית הנושאת בחובה מסר שהאבהות חשובה פחות מאימהות בזמן שבמקביל כבר שנים לא מעטות גברים מקבלים מסרים כמעט הפוכים מהנשים, אשר קוראים להם לקחת אחריות מלאה על אבהותם ולהיות שותפי אמת בגידול הילדים. לדבריהם, דווקא משבר הגירושין עשוי להביא את הגבר לחשיבה מחודשת, לשינוי דרך, לחיבור חדש לרגשותיו ולעיתים דווקא לאחר הגירושין מגלים גברים את אבהותם מחדש, ויש מקום לחשוב איך מאפשרים להם זאת (יהלום, תשס"ו). לטענת ארגוני גברים, חזקת הגיל הרך, מעבר להיותה המשענת החוקית לניתוק הילדים מאביהם לאחר הגירושין, מהווה חזקה גזענית המפלה אבות על רקע מיני ויש למחוק אותה מספר החוקים (הורות משותפת שווה: הצעת חוק ההורות המשותפת השווה).

מנגד טוענים ארגוני הנשים שביטול חזקת הגיל הרך עלול לפגוע בטובת הילד הן בשל העלייה הצפויה בהתדיינות על משמורת של ילדים קטנים והן בשל החלשת עמדת האישה בהליך הגירושין, הגורמת גם לפגיעה בילדים עצמם.

בנוסף, הם טוענים שאסור לטפל בסוגיה מחוץ להקשר הכולל ויש לקחת בחשבון את המציאות החברתית בישראל כיום שהיא עדיין זו של העולם המסורתי הפטריארכאלי. חזקת הגיל הרך מהווה ההגנה היחידה שהמשפט הישראלי והחברה הישראלית מעניקה לאם המתגרשת. לטענתם, אם מסתכלים על הליך הגירושין כמכלול, ניתן לטעון כי חזקת הגיל הרך דווקא מפחיתה את אי-השוויון ביחסי הכוח בין הגבר לאישה וביטולה יגביר את אי-השוויון ביניהם (שוז, תשס"ו).

לטענתו של גוטליב (2005) הדיון הציבורי הנוכחי, סביב ביטול חזקת הגיל הרך, מתמקד בהיבטים של זכויות נשים וגברים מתגרשים, שאלות של שוויון חברתי ומשפטי, שינויים חברתיים הקשורים במעמד האישה והגבר, וביחס של בתי המשפט להורים הבאים להתדיין בפניהם. לטענתו, בשיח הציבורי הנוכחי לא באה לביטוי נאות, מרכזיות וחיונית בירור והבנת טובת הילד, בעת קביעת כל משמורת.

בקוד האתי של העבודה הסוציאלית מופיעה המחויבות לעזור לכל אדם בצורה שווה ללא הבדלי מין, גיל, צבע ולאום. עבודה זו אינה יוצאת מנקודת מוצא אנטי-פמיניסטית ולא מתוך אוריינטציה פרו-גברית. היא נובעת מערכים בסיסיים של העבודה הסוציאלית, ערכים המעניקים מנדט לתפיסה שווה ולא מפלה לכל אדם נזקק, או לכל קבוצה שיש לה צורך (באום, 2006). מחויבות העבודה הסוציאלית לשוויון בין המינים ולצדק חברתי מחייבת לבחון את הצורך בביטול חזקת הגיל הרך מתוך התייחסות לצרכים של הילדים והאבות בנוסף להתייחסות לצרכים של האמהות.

רקע היסטורי

נושא החזקת הילד עבר גלגולים במהלך השנים. עד לשלהי המאה-התשע עשרה נהנו האבות ממעמד מועדף כמשמורנים לילדים שנולדו במסגרת הנישואין. בתחום המשפחתי שלט בעבר ברוב הארצות העקרון הרומי patria potestas, כלומר: האב הפטריארכאלי שליט על ילדיו, יהיו גילם ומינם אשר יהיו, לו יש זכות משפטית עליהם כולל זכות להחזקתם במקרה של פירוד (שניט, 1994).
על-פי עקרון זה, לפי החוק הרומי והחוק האנגלי עברה המשמורת על הילד, במקרה של גירושין או פרידה, אוטומטית לאב שהיה הגורם המפרנס והילד נחשב לרכושו (שמואל, 1992). זכות האמהות לקבל ילדים למשמורתן סויגה לילדים שנולדו מחוץ לנישואין ולמקרים שבהם הוכחה התנהגות שלילית ואלימה מצד האבות (שניט, 1994).
אולם משלהי המאה-השמונה עשרה, לאחר המהפכה הצרפתית, החלה ריאקציה נגד השפיטה השרירותית ששררה בתקופת המלכים האבסולוטיים. בתהליך הדרגתי נעה המטולטלת בכיוון העדפת האם כמשמורנית, בעיקר כשמדובר בילדים בגיל הרך.
העקרון המשפטי שהחל להנחות את בית המשפט הוא עקרון הגיל הרך (חזקת הגיל הרך). לפי עקרון זה, ילד רך בשנים (שהגדרתו משתנה מחברה לחברה) יועבר, במקרה של פרידה או גירושין, לחזקת אמו, אלא אם קיימות סיבות מיוחדות לנהוג אחרת. מכאן החל להתפתח קו חשיבה שאישה מתאימה ביולוגית ונפשית יותר מגבר לטפל בילדיה (פרושטיק, 2005).
מדיניות זאת נשענה על שני יסודות מרכזיים, הקשורים בעקרון של טובת הילד. היסוד הראשון מתייחס למציאות החברתית, המעבר מחברה חקלאית לחברה עירונית-תעשייתית, שבה הגבר יוצא לעבודה מחוץ לבית ודואג לצרכים החומריים של בני משפחתו, והאישה נשארת בבית לטפל בילדיה ובמשק הבית.
היסוד השני ניזון מתיאוריות פסיכולוגיות לגבי צורכי הילד בשלבי התפתחותו הראשונים ומן התפיסה כי אמהות מסוגלות למלא את הפונקציה הנדרשת בשלבי התפתחות אלה טוב יותר מאבות (פרישטיק, 2005; שניט, 1994).
עמדה זו קיבלה חיזוק במאה העשרים בעקבות התפתחות הפסיכואנליזה והמחקרים הפסיכודינמיים, שהתמקדו בחשיבות האם במשפחה, יותר מאשר בחשיבות האב במשפחה (Hetherington, Cox & Cox, 1982) .
במחצית השנייה של המאה העשרים משתנה המגמה שוב והמטולטלת נעה בחזרה לכיוון האמצע. מאז שנות השבעים של המאה העשרים החלו תנועות של גברים ואנשי מקצוע במדעי ההתנהגות לערער על חזקת הגיל הרך בטוענות שונות, כגון: חוסר השוויון המיני הגלום בעקרון ושלילת הטענה שהאם חשובה לילד יותר מאשר אביו, שכן מקורה של זו בדעה קדומה .(Cohen & Segal-Engelchin, 2000)
סוגיית השוויון בין ההורים בכל הנוגע בזכות ובאחריות למילוי התפקיד של המשמורנים כלפי ילדיהם הרכים זכה בדיון ובהכרה בבתי המשפט בכמה מדינות מערביות (פרישטיק, 2005). כיום מתרבות המדינות שבהן מתבטלות חזקות אלה לטובת דגמים ניטרליים מבחינה מגדרית; דגמים בדוגמת "ההורה המטפל", "משמורת משותפת" ו"אחריות הורית ((Fine & Fine, 1994.

שניט (1994) טוען שתהליך דומה לא קרה בארצנו. בישראל, הפסיקה המתייחסת לסכסוכים בין הורים לגבי המשמורת על הילדים, ממשיכה להחיל את חזקת הגיל הרך כרוחה וכלשונה. השופטים מוצאים כי עקרון זה הולם גם כיום את צורכי הילדים ואת טובתם.
עקרון מנחה זה תואם גם את הכללים של הדין הדתי ואת שיקול הדעת של הדיינים. לדעתו, הימצאותו של ההסדר המשפטי הישראלי מחוץ למסגרת המכנה המשותף המסתמן בחלק חשוב של העולם המערבי מעניקה משנה חשיבות לבחינת הצידוק שבהמשך שימורה של חזקת הגיל הרך וההשלכות הישירות והעקיפות הנובעות מהחלתה הלכה למעשה.

קריטריונים לקביעת משמורת בארץ
טובת הילד – העקרון המדריך את בית המשפט בישראל בנושא של קביעת הזכות למשמורת הוא עקרון של טובת הילד. מושג טובת הילד הינו מושג קדום ומושרש עמוק בספרות המשפט העברי, גם החקיקה הישראלית אימצה מושג זה כעקרון בלעדי לפתרון סכסוכי משמורת בין ההורים. עקרון זה נקבע גם בחוק שיווי זכויות האישה, תש"א – 1951 וגם בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 (שמואל, 1992).

בסעיף 3 (א) לחוק שיווי זכויות האישה תש"א-1951 נקבע עקרון השוויון המלא, בחובות ובזכויות של האם והאב במילוי תפקידם כאפוטרופוסים של ילדיהם. שוויון זה הוגבל בסעיף 3 (ב) לאותו חוק בכך שהוטל על בית המשפט או בית הדין להתחשב "עם טובת הילדים בלבד".

סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962 קובע כי "היו הורי הקטין חיים בנפרד… רשאים הם להסכים ביניהם על מי תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עימו במגע…" ובסעיף 25 נקבע כי "לא באו ההורים לידי הסכם… רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל שש יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".

בתי משפט בישראל הדגישו חזור והדגש, כי עקרון טובת הילד הוא ריאקציה לגישות קדומות שראו בילד רכוש השייך להוריו ומעמידה את הילד כבן אדם בעל זכויות וצרכים משלו. טובת הילד נתפסת על-ידי בית המשפט כטובה יחסית. הפירוד מהורה זה או אחר הוא רעה לעצמה, כך שכל הכרעה משפטית בנושא משמורת על-פי עקרון טובת הילד הינה תמיד הכרעה של "הרע במיעוטו", שמשמעותה בחירת החלופה הפחות מזיקה שתוכל לענות על צרכי הילד (שאקי, 1984).

המושג טובת הילד אינו מוגדר בצורה אובייקטיבית ואבסולוטית בחוק ונתון לפרשנות שונה על-ידי אנשים שונים ובתרבויות שונות (ברקאי ומאסס, 1998). עם זאת, במהלך השנים גיבשו בתי המשפט בארץ ובשאר העולם המערבי תפיסה כללית לגבי מרכיבים אשר כולם ביחד מהווים טובת הילד. טובת הילד הינה מושג מורכב ביותר הכולל שיקולים בדבר מסוגלות ההורים לטפל בילד ותנאי החיים הצפויים לילד מבחינה כלכלית, רגשית, תרבותית, דתית וכיוצא בזה. טובתו של הילד פירושה זכותו של הילד לבית אוהב ויציב המאפשר החזקתו, חינוכו וקשר מתמשך עם ההורה שאינו בעל משמורת על הילד (גוטליב, 1997).

חוק הכשרות ואפוטרופסות מאפשר להורים החיים בנפרד להסכים בינם לבין עצמם על אופן חלוקת האפוטרופסות על הקטין, סוגיית החזקת הקטין ועל זכות ההורה שאינו מחזיק בקטין לבוא עמו במגע, היינו, הם רשאים להסכים בדבר המשמורת המשפטית, המשמורת הפיזית והסדרי ראיה (הקר, 2006). גם כאשר ההסכם נחתם בהסכמת שני ההורים, בית המשפט נוטה לבדוק הסכמים אלה בין הורים, על מנת לדאוג כי נשמרת טובת הילד. יחד עם זה, לרוב בית המשפט לא ישנה את סדר המשמורת, כאשר יש הסכמה בין ההורים, בהתבסס על הנחה שהסכמת ההורים משקפת את טובת הילד, ולכן הוא הופך להיות "חותמת גומי" לרוב הסכסוכים (רונן, 1997).

יחד עם קביעה זו, יש לציין כי במחקרם של הרשטיק ויגלניק (2007) נמצא כי במקרים מסוימים (במקרים שבהם בית המשפט סבור שההסכם עומד בניגוד לטובת הילד) בית המשפט אינו מאשר את ההסכם ומקבל החלטה הנוגדת את רצון ההורים.
מתוך ממצאי המחקר עולה כי ב-1.2% מהמקרים החליט בית המשפט שהילד יהיה בידי האב כשההסכם היה שהילד יהיה בידי האם, וב-18.8% מהמקרים החליט בית המשפט שהילד יהיה בידי האם כאשר ההסכם היה שהילד יהיה בידי האב. כלומר, בית המשפט נטה שלא לקבל את ההסכם בעיקר כאשר ההסכם הוא שהילד יהיה בחזקת האב. במקרים שלא היה הסכם בין ההורים, וכל הורה נאבק על החזקה, עלו סיכויי האב לקבל את הילד (ב-22.5% מעל הממוצע הכללי). יצוין כי רק ב-17.1% מהמקרים נאבקו ההורים על החזקה. לרוב, ב-59.6% מהמקרים, הייתה הסכמה בין ההורים שהילד יהיה בחזקת אמו.

חזקת הגיל הרך – יחד עם קביעת החוק, כי על בית המשפט לפסוק לפי טובת הקטין, קיימת עדיין בחוק (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) תפיסה של מתן עדיפות לאם כמשמורנית של ילדים בגיל הרך (ילדים עד גיל 6).
עדיפות זו נקראת בספרות המקצועית דוקטרינת הגיל הרך (Tender Years Doctrine) או חזקת גיל הרך (שניט, 1994). חזקה זו יוצרת מצב לפיו בגילאים הרכים כמעט ולא קיים צורך להוכיח אי מסוגלות אבהית כדי שהאם תקבל משמורת על הילדים הרכים, בעוד שבטווח השנים הרכות יש צורך להוכיח אי מסוגלות בוטה אצל האם בכדי שמשמורת תילקח מהאם ותימסר לאב (שמואל, 1992).
בשנת 1982, רמסי קלף (Klaff, 1982)פרסם מאמר שכותרתו "The Tender Years Doctrine: A Defense" אשר הווה כתב הגנה על חזקת הגיל הרך לנוכח המתקפות שספגה מכותבים רבים באותה תקופה בארצות-הברית. הכותב מייחס משקל דווקא למחקרים המחזקים את טענתו שעדיף לילדים קטנים להיות במשמורת אמם (הקר ושמיר, 2003).

גישות פסיכולוגיות – עקרון זה נטוע בהדגשים שנתנו התיאוריות הפסיכואנליטיות לנזקים הנובעים מחסך אימהי בשנים הראשונות לחיי הילד. בעת הצורך להכריע בסכסוך משמורת, מקובל להניח כי בשנות ההתפתחות הראשונות, נזקק הילד יותר לטיפולה של האם ולקשר פיזי עמה, בעוד חיסרון הקשר הישיר עם האב בשלבי התפתחות מוקדמים אלה משמעותי פחות.

תיאוריה זו הוצגה לראשונה על-ידי בולבי (Bowlby, 1969) והדגישה את התיזה כי מטבעו של הילד לקשור עצמו לאדם אחד בלבד והיא האם. על-פי תיאורית ההתקשרות ,(attachment) המייחסת משקל לקשר הפיזי האימהי החם עם הילד בשנותיו הראשונות, חיוני לקיים את המשכיות הקשר בין הילד לאמו להבטחת התפתחות תקינה בשלבים המוקדמים של חייו ולמניעת משברים בשלבים מאוחרים יותר(Winnicott, 1978) .

בהדרגה התגבשו גישות ותיאוריות נוספות והחלו להצטבר מחקרים פסיכולוגיים, אשר נערכו מסוף שנות השישים במאה העשרים, אשר דוחים את גישת בולבי. מהמחקרים עולה שלא בהכרח התקשרותם הראשונה של ילדים היא לאם, וכי ילדים מתקשרים רגשית ובאופן ראשוני למספר דמויות. כן מתברר, כי לא הובאה כל ראייה לכך שההתקשרות לאם היא שונה מזו לאב(Kelly & Lamb, 2000) .
גולדשטיין, פרויד וסולניט (Goldstein, Freud & Solnit, 1973)הציעו פירוש רחב למונח טובת הילד וטענו כי יש לקחת בחשבון את הקשרים הנפשיים של הילד עם הוריו ולהתייחס באופן אינדיבידואלי לכל מקרה ומקרה.

הם הציעו את עקרון "ההורה הפסיכולוגי", הנובע מהתיאוריה הפסיכואנליטית של קביעות האובייקט. לטענתם, ההורה הפסיכולוגי הינו אותו אדם אשר בדאגתו לצרכי הילד, מפתח עם הילד יחסים פסיכולוגיים הדדיים. הורה, בין אם זה אם או אב, שאובחן כאדם הדואג יותר לצרכים הרגשיים של הילד, מעניק לו חום ואהבה על בסיס קבוע, רצוף ומתמשך, הוא זה שיוגדר כמטפל העיקרי של הילד, כ"הורה הפסיכולוגי". מכאן הציעו המחברים לתת משמורת להורה אחד והציעו כי להורה המשמורן תהיה בקרה בלעדית על סדרי הראיה (שרון,2001).

גולדשטיין ועמיתיו (Goldstein et al., 1973) גרסו כי קשה לילדים להיות ביחסים חיוביים בו-זמנית עם שני הורים שאינם בקשר חיובי אחד עם השני והמליצו שסידורי ביקורים יגובשו רק במסגרת הסכמי משמורת רצוניים בין ההורים ללא התערבות בית המשפט, כאשר ההורה המשמורן יהיה זה שיקבע את היקף הקשר בין ההורה השני לילד, אם בכלל.
הם הניחו שיש להעדיף את רצון המשמורן, בהיותו "ההורה הפסיכולוגי", וכי הקשר עימו חייב להכריע במקרה של התנגשות. הם לא לקחו בחשבון את יכולת המניפולציה שעלולה להינתן אז להורה משמורן לפעול בניגוד לצרכי הילד ומסקנותיהם זכו לביקורת חריפה בספרות (שרון, 2001).

מעבר לקושי האובייקטיבי לקבוע מיהו "ההורה הפסיכולוגי", קמו מבקרים רבים לעקרון עצמו. מחקרים הוכיחו שוב ושוב את המסקנה ההפוכה, כי ילדים זקוקים לקשר עם שני הורים ויינזקו אם לא יזכו בקשר עם הורה לא משמורן במצבי גירושין (Bender, 1994).
פוסטר Foster, 1974)) התנגד נמרצות לגישתם של גולדשטיין ועמ' הן מההיבט המשפטי והן מההיבט ההתפתחותי של טובת הקטין והדגיש את חשיבות הקשר עם שני ההורים כסוגיה חשובה לאין ערוך מסוגיית המשמורת. הנחת "ההורה הפסיכולוגי" האחד והיחיד נסתרה גם על-ידי הממצאים האמפיריים במחקרו של רוטר(Rutter, 1974) אשר טען כי החל מהילדות המוקדמת לילד יכול להיות יותר מאשר "הורה פסיכולוגי" אחד. יתרה מזאת, רוטר טען, כי זה אופייני לילדים בגיל הרך, ומעבר לגיל זה, שיהיו להם "זיקות מרובות" -multiple attachments – להורים, סבים, אחים, חברי משפחה מורחבת ומטפלים אחרים, כאשר החשוב הוא האמיתיות והקביעות שבטיפול בילד. זיקות אלה חשובות לילד לפיתוח זהות מינית, ליצירת מודל משפחתי וקשרים בין-דוריים .(Wallerstein & Kelly, 1976)

המחקר האפדימיולוגי של הטרינגטון, קוקס וקוקס(Hetherington, Cox & Cox, 1977) , אחד המחקרים המצוטטים ביותר בספרות, אודות התנהגותם של הורים גרושים והשפעות התנהגות זו על יחסיהם עם ילדיהם, מציין כי התפתחותו התקינה של ילד קשורה הדוקות לחשיפה ולזיקה בו-זמנית לשני ההורים.
צרכיו של הילד משתנים על רקע המחזוריות של חיי המשפחה, עובדה שמחזקת את החשיבות של מגעים עם כל אחד מההורים וזיקה לכל אחד מהם, בהתאם לשלב ההתפתחות ולצרכים הפסיכולוגיים של הילד באותה העת.
ועדה אמריקנית שהעמיקה בבחינת הסוגיה ב- 1980 ביקרה את גישת "ההורה הפסיכולוגי" בטענה שאין לה תוקף במציאות הגירושין מול הניסיון הקליני והאמפירי ואימצה תפישה רחבה יותר, וזאת מתוך גישה פסיכולוגית, כי טובת הילד הינה לקיים, בעקבות הגירושין, אם הדבר ניתן לביצוע, קשר קבוע עם שני ההורים (בתוך שרון, 2001).

השלכות חזקת גיל הרך – ההכרעה בסכסוך משמורת של ילדים נוספים במשפחה, אשר מלאו להם שש שנים, עשויה להיות מושפעת מדוקטרינת הגיל הרך. הקביעה כי על-פי החזקה יש להפקיד את המשמורת של הילד שטרם מלאו לו שש שנים בידי האם, מגבירה את הסיכוי שגם ילדים בוגרים יותר יישארו במשמורתה של האם. קיימת נטייה לא להפריד בין אחים, משום שגידולם יחד הינו לטובתם במקרים רבים, ולפיכך גם כאשר ידונו במשמורתם של ילדי משפחה בוגרים תגבר הנטייה להשאירם בידי האם.

בנוסף, התגבשה בפרקטיקה השיפוטית גישה המבוססת על ידע טיפולי פסיכולוגי, אשר קובעת כי בהעדר אינדיקציות שליליות סותרות, ראוי לעודד המשכיות ויציבות בקשרים שפיתחו הילדים במהלך התקופה שבה יושם הסדר המשמורת בעבר. לפיכך, המומחים בתחום אינם ממליצים על שינויים המתאפיינים בניתוק משגרת החיים של ילדים, ניתוק שהוא תוצאה בלתי נמנעת במקרים של מעבר ממשמורת הורה אחד למשמורת של הורה אחר. מעבר כזה כרוך בזעזועים ובחוסר ודאות בחייהם של ילדים שהיו חשופים בלאו הכי למשברים ולפרידות בגין גירושי ההורים (שיפמן,1995, שניט,1994)
המסקנה המתבקשת הינה שלדוקטרינה אשר מעדיפה את האם כמשמורנית, כאשר מדובר בסכסוך על משמורת של ילד שטרם מלאו לו שש שנים, יש השלכות רחבות יותר על קביעת משמורת על-ידי בית המשפט (שניט, 1994). ישנם הטוענים כי בדרך זו עלולה להתגבש תוצאה שונה מזו שהיו מגיעים אליה השופטים אילו הפעילו את השיקולים של טובת הילדים בלבד, ללא אילוצים דוקטריניים שנקבעו בחוק (ברק, 2001; שיפמן, 1995; שניט, 2001).

מסוגלות הורית
שיטת אבחון להחזקת ילדים שנעשתה נפוצה, וצמחה בעקבות ירידת קרנו של עקרון "ההורה הפסיכולוגי", היא השיטה של "מסוגלות הורית". הנושא של "קביעת מסוגלות הורית" הוא אחד הנושאים המורכבים והקשים ביותר שבית המשפט חייב להתמודד עימם. הבעיה מתעוררת בכל חומרתה כאשר שני ההורים נראים מתאימים להחזיק בילד ושניהם רוצים בכך. בהיעדר הסכמה בין ההורים, בית המשפט נתקל בקושי כאשר עליו להחליט מי מהם יזכה במשמורת הילד (אלמגור, 1999).
המורכבות נוצרת מעצם העובדה, שבמרבית המקרים, יש צורך לקבוע "מסוגלות הורית" מועדפת של הורה אחד על פני הורה שני, בעוד שאלמלא גירושי בני הזוג, כל אחד מהם בנפרד מסוגל להורות מתגמלת. יתרה מזאת, הורים אלה בעודם נשואים, לא אחת, למרות הבדלים אישיותיים, מהווים ביחד הורות מסוגלת בשל הקומפלמנטריות התפקודית. במקרים אלו, יטה בית המשפט להזדקק לכישוריו של מאבחן מקצועי (שרון, 2001).

בבדיקת "מסוגלות הורית" מתייחסים למידת התאמתו של הורה להעריך נכונה את צרכיו הפיזיים, רגשיים, חינוכיים ורוחניים של ילדו בהקשר לגילו ושלב התפתחותו ולפניות הפיזית ורגשית שיש להורה כדי להיענות בפועל על צרכים אלה. על המאבחן להתייחס למספר משתנים, הכוללים אישיותו, ותפיסותיו הערכיות של ההורה לגבי יחסי הורה-ילד ותפקודו בפועל לאורך זמן. הדגש על תפקוד המשמורן מאפיל על הדגש החשוב לא פחות, ואולי אפילו יותר, עידוד הקשר בין הילד להורה הלא משמורן (גוטליב, 1997; שרון, 2001). בעת הצורך, הבוחן נעזר במבחנים פסיכולוגיים, פסיכיאטריים ופרוגנוסטיים לניבוי מסוגלות הורית עתידית. בסופו של התהליך, המאבחן עורך מאזן של יתרונות וחסרונות של כל הורה והורה וקובע על סמך זה מי מן ההורים מסוגל יותר להיות המשמורן (שרון, 2001).

אלמגור (1999) בוחן את הכלים העומדים לרשותו של הפסיכולוג הקליני בבואו לערוך "מסוגלות הורית" בהליכי גירושין ומצביע על מוגבלותם, במיוחד במקרים ששני ההורים אינם עונים על התנאים של אי-מסוגלות. אלמגור מציין את ההטיה הנובעת מרצון הצדדים להרשים את הפסיכולוג ומהלחץ הנפשי שהם מצויים בו, את הקושי הנובע מהעדר אמת מידה להשוואת שני ההורים, ואת הבעייתיות מבחינת המהימנות והתקפות של הראיון הקליני ושל מבחנים שונים שהמומחים הטיפוליים משתמשים בהם בבואם לחוות את דעתם במקרה הנדון בבית המשפט. אלמגור מוסיף כי שימוש במספר כלים אינו פותר את הבעיה, מכיוון שצירוף של כלים לא תקפים אינו הופך את הממצאים לתקפים אפילו אם הם עקביים. אלמגור מסכם ואומר שהכלים הקיימים יכולים לשמש להעלאת השערות בלבד, השערות החייבות להיבחן, בין השאר, על-ידי ריכוז מידע מגורמים נוספים, דוגמת פקידי סעד, מורים ויועצים.

ברקאי ומאסס (1998) מציינים כי אין דרך ברורה ומוסכמת להערכת מסוגלות הורית וקיומן של הנחיות כלליות אינו פותר את הבעיה הכרוכה בכך. לטענתם, בהערכת ההורים כלולים גורמים שאינם קשורים ישירות לאופן הטיפול בילדים ומושגים מעורפלים שאינם ניתנים לצפייה. הערכת מצבו של הילד ושל האינטראקציה בינו לבין הוריו כרוכה אף היא בשימוש במושגים מופשטים וקשים להגדרה. הערכה זו אף עשויה להשתנות מזמן לזמן בשל העובדה שבכל תקופה ניתן דגש רב יותר להיבט אחר של חייו ורווחתו של הילד. בנוסף לכך, הדעות חלוקות באשר לשאלה אם ומתי אפשר להסיק ממצבו של הילד על מסוגלות הוריו. בשל הסיבות האלה, טוענות המחברות, לא ניתן לומר כי יש למושג זה הגדרה חד-משמעית ועל כן לא ניתן לראותו כהגדרה אמפירית.

רצון הילד
בדיון בנושא קביעת משמורתו של הילד, יש לבחון גם את זכות הילד להשמיע את דעתו. זכות זו מעוגנת בסעיף 12 באמנה הבינלאומית לזכויות הילד, שאושררה על-ידי מדינת ישראל ב-1991, המחייב מדינות החתומות על האמנה לתת לכל ילד המסוגל לכך, להביע את דעתו בכל העניינים הנוגעים לו, ולתת משקל לרצונו בהתאם לגילו ולבגרותו (הקר, 2006).
יהיו שיטענו כי במקרה של סכסוכי משמורת, טובת הילד עשויה להתנגש עם זכות הילד כאשר הצורך להכריע בין הוריו, עשוי לפגוע בו ובטובתו הפסיכולוגית, וכי שיתוף הילד בהחלטה הוא צעד שעלול להיות לו משמעויות שליליות מבחינת רווחתו של הילד וקשריו עם הוריו בטווח הקצר והארוך (אלמגור, 1999). מנגד יש הטוענים, כי קביעת טובת הילד מחייבת את שמיעתו של הילד, בהליכים הנוגעים לגורלו. לפיכך, יש לבחון את מידת שיתופו של הילד, בהתאם לגילו ובגרותו הנפשית בתהליכי משמורת, באופן אשר יאפשר לילד להביע את רצונותיו, לממש את זכותו לשמיעת קולו בנושאים הקשורים בענייניו ולאפשר לו להשתתף באופן פעיל בקביעת טובתו (רונן, 1997).

ביום 27 ביוני 1997 מונה שר המשפטים את הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, בראשות השופטת סביונה רוטלוי, במטרה לערוך בחינה מקפת לזכויות הילד, מעמדו המשפטי ורווחתו. במסגרת הוועדה פעלה ועדת משנה בנושא הילד ומשפחתו בראשות עו"ד תמר מורג (משרד המשפטים: ועדה לזכויות הילד; ועדת המשנה בנושא הילד ומשפחתו). בדו"ח אשר הגישה בנושא, בשנת 2003, התייחסה ועדת המשנה באופן מעמיק, בהקשר הישראלי, להכרה בזכותם של ילדים לקחת חלק בהכרעות הקשורות לעניינים הנוגעים להם כמו גם בחובתם של הוריהם ושל מערכת המשפט לכבד זכות זו. דוגמא מובהקת לעניין משפחתי הנוגע לילדים, המלווה בהליך שיפוטי, היא קביעת המשמורת והסדרי ראיה של קטינים במסגרת הליך הגירושין של הוריהם (ברק, 2001; הקר, 2006).

במקרים מסוימים, בעיקר כאשר מדובר בסכסוכים קשים, בית המשפט נעזר בעזרה מקצועית בדמותם של פקידי הסעד, או של פסיכולוגים, אשר נועדו לסייע לבית המשפט לקבוע את טובת הילד בהחלטת המשמורת. לרוב פקידי הסעד והפסיכולוגים עורכים שיחות עם הילדים במהלך אבחונם. מאחר ולרוב הילדים אינם מופיעים בבית המשפט בנושאי סכסוכי משמורת, ולכן אינם מבטאים את רצונם בפני השופט, זוהי אחת ההזדמנויות הבודדות למימוש זכותו של הילד להישמע ולהביע את רצונו (פרישטיק, 2005).

הקר (2006) ערכה מחקר בו בקשה למפות את השדה המשפטי שבו מעוצבים הסדרי משמורת וראייה בגירושין. במחקר שערכה נבחנו 360 תיקי גירושין של הורים יהודים בארכיב בית הדין הרבני בתל אביב, כאשר מתוכם 189 מקרים ניהלו הליך משפטי גם בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן במקביל. התיקים נפתחו בשנים 1998 – 1996 והסתיימו בגט עד לסוף שנת 1999. במהלך השנים 2003 – 2001 קוימו ארבעים ראיונות עומק עם הורים גרושים, שופטים, דיינים, עורכי דין, פקידות סעד ופסיכולוגים.

מתוך ממצאי המחקר עלה כי מרבית הילדים שהוריהם התגרשו, היו צעירים יחסית. מבין 646 הילדים שגילם צוין בתיקי הגירושין 27% היו צעירים מגיל 5, 19% היו בגילאי 5-7, 38% היו בגילאי 8-14, ורק 16% היו מבוגרים מגיל 15. מתוך ממצאי המחקר, מסתבר כי גם כאשר הורים מעצבים את הסדרי המשפחה שלאחר הגירושין בהליך גישור, הילדים אינם נתפסים כשותפים בתהליך קבלת ההחלטות ואינם צד בהליך. במסגרת הליך הגירושין נעדר קולם של הילדים גם ממשרדי עורכי הדין, שהביעו את הרתיעה העזה ביותר, מבין אנשי המקצוע, ממפגש עם הילדים. בנוסף, עולה מתוך ממצאי ממחקרה כי מעורבות של פקידת הסעד בהליך קביעת הסדרי משמורת או ראיה אינה מבטיחה כי רצונותיהם של הילדים יתבררו ויוצגו בפני הערכאה השיפוטית.

לטענת הקר (2006), ממצאי מחקרה מצביעים על פער גדול בין ציפיות ההצעה כי ילדים ישותפו בתהליך עיצוב ההסכמות בגירושין, בעיקר על-ידי הוריהם, לבין התפיסות בפרקטיקות הרווחות בשדה. בפועל ילדים מודרים מהליך עיצובם של הסדרי משמורת והראיה שלהם עם הוריהם למעט מקרים נדירים של מחלוקת קשה בסוגיה זו בין ההורים. לדבריה, מסתבר כי השינוי הרטורי המכיר בזכותם של ילדים להשתתף בהליכים משפטיים ומשפחתיים הנוגעים להם לא חלחל ולא תורגם לשינוי בפרקטיקה.

מחקרם של פרישטיק ויגלניק (2007) תמך בממצאיה של הקר (2006) והחוקרים ציינו כי הדיווח של פקידי הסעד על רצון הילד הוא מועט יחסית, מתוך 287 מהמקרים במדגם חסרו פרטים לגבי רצון הילד ב-172 מקרים, כלומר, ב-60% מהתיקים. המשמעות מכך היא שקיים פער בין הצורך לקבל דווח מפקידי הסעד לגבי רצון הילד לבין מה שפקידי הסעד מספקים לבית המשפט הלכה למעשה. המחברים טענו, כי לאור חשיבותו של קריטריון רצון הילד בבית המשפט, ראוי שפקידי סעד יקפידו יותר לבדוק ולדווח לבית המשפט בסוגיה זו. לדבריהם, אמנם הבדיקה מורכבת יותר כשמדובר בקטינים, אך יש שיטות שניתן להשתמש בהן לבדיקת רצון הקטין.

חזקת גיל הרך – משפט משווה
בחינת נושא המשמורת בעולם מצביעה על תהליך התפתחותי אשר תלוי בין השאר בנורמות חברתיות ובהתפתחות של תיאוריות פסיכולוגיות. התמונה הכוללת המצטיירת הינה כי הדוקטרינה הדוגלת בהעדפת האם כמשמורנית לילדים רכים איבדה בהדרגה, במדינות מערביות שונות, את מעמדה כעיקרון מנחה מחייב להחלטה שיפוטית. הנטייה הגוברת הינה להכיר בזכויות ובמעמד השווה של שני המינים כמשמורנים (ברק, 2001; משרד המשפטים: דו"ח ועדת משנה, תשס"ג; שניט,1994).

קנדה הייתה חלוצה בתחום כאשר ב-1985 חוקקה את "חוק הגירושין" החדש אשר כלל כמה חידושים. החידוש הראשון היה "תוכנית הורות" אותו מסמך המפרט ביסודיות את הסדרי ההורות לאחר הגירושין. מסמך זה היה הבסיס לחידוש השני שלהם שנקרא "חזקת ההורה הידידותי". על-פי חזקה זו נותן בית המשפט משמורת יחידנית, במצב שמשמורת משותפת לא מתאפשרת, להורה שמתחייב, בתוכנית הורות שמאושרת על-ידי בית המשפט, לשלב יותר את ההורה השני ברוטינת חיי הילדים. החידוש השלישי היה שלפני פתיחת מאבק משפטי חייבים ההורים לפגוש (ביחד או לחוד) מתאם המידע אותם לגבי ההליך המשפטי והשלכותיו ההרסניות עליהם ועל ילדיהם ומנסה לכוון אותם לדרך הגישור. החידוש הרביעי של קנדה היה בתובנה שבחייהם של הילדים ישנן, בנוסף להורים, דמויות קרובות נוספות אשר השמירה על קשר רציף איתן חשובה להתפתחותם, ועל כן הם אפשרו לכל אדם המוגדר כקרוב של הילדים להגיש בקשה לקביעת הסדרי ראיה בינו לבינם (הורות משותפת שווה: מה קורה בעולם ובישראל).

ברוב מדינות ארצות-הברית נשלל תוקפה של חזקת הגיל הרך והיא לכל היותר שיקול אחד מיני רבים. במקומם אומץ עקרון השוויון בין שני המינים ונקבע כי עקרון המעדיף את האם נוגד עקרונות חוקתיים (שניט, 1994). קיים מעבר ממודל של משמורת, והחלפת המונחים "משמורת" ו"הסדרי ראיה", למונחים של "תכניות הורות" (parenting plans)ו"תפקודים הוריים" (parental functions). זהו ביטוי לניסיון להפחית את הקונפליקט בין ההורים, על-ידי התמקדות באחריות הורית מתמשכת במקום התמקדות בקרב על משמורת או הסדרי ראיה. הדגש העיקרי הוא על הכנת "תוכנית הורות", אשר מהווה הדרכה להורים ליצור תוכנית מוסכמת להמשך הורות משותפת עבור ילדיהם (ברק, 2001).

ב-1987 חוקקה מדינת וושינגטון את "חוק ההורות" אשר כלל את כל החידושים הקנדיים (למעט חזקת ההורה הידידותי) וחידוש אחד מקורי. המונחים "משמורת משותפת", "משמורת" ו"הסדרי ראיה" הוחלפו במונחים "אחריות הורית משותפת", "אחריות הורית" ו"זמן הורות" כדי לסמן כיוון חדש: לא עוד מאבקי שליטה בילדים שבהם יש זוכה ומפסיד אלא דיונים על הסדרי הורות – ורצוי בהליך גישור. 23 מדינות, בארצות הברית, הכניסו לחוקי הגירושין שלהן העדפה למשמורת פיזית משותפת או חלוקת זמן ההורות באופן שווה כאשר ב-15 מדינות נוספות מונחות הצעות חוק כאלו אשר נידונים במהלך שנת 2006 – 2007 (הורות משותפת שווה: מה קורה בעולם ובישראל).

בתיקון ל"חוק הגירושין" ב-1995 באוסטרליה לא נכללה שום הנחייה לבית המשפט בדבר הסדר הורות מעודף, אלא אומצה ה"גישה הניטרלית". בשנת 2006 תוקן "חוק הגירושין" האוסטרלי שוב, Family Law Amendment Shared Parental Responsibility Bill 2006, חוק האחריות המשותפת – שמדגיש כי הילדים יהיו זמן שווה עם הוריהם, ואם לא שווה אז "זמן מהותי ומשמעותי". יש המכנים זאת, השינוי החשוב ביותר בחוקי המשפחה מזה 30 שנה. החוק קובע כי ניהול הקונפליקט יהיה בתחום הטיפול של מרכזי קשרי המשפחה ומחייב את ההורים מעתה להציג אישור על השתתפות בישיבת יישוב סכסוכים (ביחד או לחוד) לפני שביכולתם לצאת למאבק בבית המשפט (הורות שווה: חוק האחריות המשותפת האוסטרלי).

באנגליה החליפו את מושג ה"משמורת" במודל של "אחריות הורית משותפות", אשר כולל את ההנחה כי הורים נשואים זכאים לחלוק אחריות הורית גם לאחר גירושין ופירוד. חוק הילדים, The Children Act, שנחקק בשנת 1989, קובע רשימה של שיקולים שבהם צריך בית המשפט להתחשב בבואו להכריע בדבר מקום משמורתו של ילד. אחד הפרמטרים ברשימה זו הוא גיל הילד. כך מאפשר החוק האנגלי להתבסס על חזקת גיל הרך כאחד השיקולים בעת קבלת ההחלטה בדבר מקום משמורתו של הילד. הפוסקים בבית הלורדים קבעו כי אין להפעיל כל חזקה הקובעת את טובת הילד וכי יש לדון בצורה עניינית וחסרת פניות בכל מחלוקת אינדיבידואלית (ברק, 2001; משרד המשפטים: דו"ח ועדת משנה, 2003).

בניו זילנד, על-פי החוק,,Guardianship Act, S.23 בכל הליך הקשור לקביעת משמורת או אפוטרופסות או סדרי ראיה של הילד, בית המשפט יתחשב ברווחת הילד כשיקול ראשוני. בלי להתחשב בגיל הילד, לא תהיה שום הנחה מוקדמת לפי מקומו של הילד במשמורת של אדם מסוים בהקשר למינו של אותו אדם. בכל מקרה בו על בית המשפט להחליט, עליו לוודא מהם רצונות הילד, באם הילד מסוגל לבטאם, ועליו לקחת את רצונותיו בחשבון במידה הראויה שתקבע לפי בית המשפט, בהתחשב בגילו ובבגרותו של הילד (ברק, 2001).

באירופה, במדינות סקנדינביה קיימת חלוקה שוויונית כבר הרבה שנים ובלגיה אימצה, ב-2005, את המשמורת הפיזית המשותפת. צרפת וגרמניה, עדיין מאמצות את ה"גישה הניטרלית" אך שמות דגש על שינוי הדרך בה מטפלים בתי המשפט ושרותי הרווחה בהליך הגירושין. בגרמניה, למשל, הליך הגירושין לא יכול להמשך יותר משלושה חודשים והשופטים פועלים שם קודם כל כמגשרים ורק באין ברירה כפוסקים. אירלנד וסקוטלנד אימצו את החוק האנגלי עם מספר שינויים סמליים. במדינות הקתוליות, איטליה וספרד, מצבו של האב דומה לזה שבישראל (הורות משותפת שווה: מה קורה בעולם ובישראל).

הורות ואבהות
אחת המשימות המהותיות של משפחה היא גידול ילדים, לכן התפקידים ההוריים היוו מוקד למחקר נרחב. המחקרים הצביעו על-כך שהתפתחות ההתקשרויות להורים ולמטפלים חשובים אחרים מהווה את אחד ההישגים החשובים ביותר בשנת החיים הראשונה של הילד. קשרים מתמשכים אלה ממלאים תפקידים התפתחותיים חשובים ביותר בתפקוד חברתי ורגשי, מאוחר יותר.

נמצא כי התקשרות בין תינוקות להורים מעודדת תחושה של ביטחון, מהווה את ההתחלה של ביטחון עצמי ומובילה להתפתחות של אמון בבני אדם אחרים(Bowlby, 1969) . בהתאם לממצאים אלה רוב התיאורטיקנים שעסקו בהתפתחות הילד, ציינו את החשיבות העצומה של יחסי אם – ילד, במיוחד בילדות המוקדמת, וראו אותם כקריטיים עבור הבריאות הנפשית של הילד. בעבר, האב לא היווה מוקד בעל חשיבות בחקר התפתחות הילד ורק לעיתים נדירות הוא הוזכר כגורם רב השפעה עליו. בעשורים האחרונים גובר העניין בתרומתו של האב ודגש רב יותר ניתן לאינטראקציה אב-ילד )שגיא וקורן-קריא, 1988;שי-קפלן, 1998; Kelly & Lamb, 2000 (.

בשנות השמונים, ובעיקר בשנות התשעים, חלו שינויים מעמיקים הן בחיי המשפחה, הן במבנה המשפחה והן ביחסי המגדר. הספרות הסוציולוגית החלה להצביע על תהליך עקבי של גידול במספרם של "אבות חדשים" (new fathers). ה"אב החדש" בין אם במסגרת זוגית ובין אם לאחר פרידה, הוא גבר המודע לצד הרגשי שלו, הרוצה להעניק מעצמו לאהובים עליו, והמעוניין להיות בחברת ילדיו ולקשור עמם קשרים נפשיים משמעותיים. זהו גבר היוצר סדר עדיפות חדש, המאפשר לו לחלוק עם אמם של ילדיו את הטיפול וההשקעה בילדים (Lupton & Barclay, 1997).

דוגמא למגמת שינוי זה הינה תהליך מעורבותו של האב בלידה, ובמדינות מערביות קיימת נוכחות הולכת וגדלה של אבות בחדר הלידה. הנתונים מראים שבין 60%-80% מהאבות נוכחים בלידת ילדם (Russell & Radojevic, 1992).
גם בתחום מעמד האישה חלו תמורות כאשר יותר נשים נשואות בוחרות לצאת לעבודה מחוץ למשק הבית ובמקביל לכך, גדל מספרם של גברים הלוקחים חלק רב יותר בפעילות ביתית ובטיפול בילדים. ממצאים אמפיריים מצביעים על כך שהטיפול בילדים הוא המשימה שבה הצטמצם הפער בין המינים באופן המשמעותי ביותר. כיום, נשים מטפלות בילדיהן פחות שעות מאשר טיפלו בהן אימותיהן, ואילו גברים מטפלים בילדיהם יותר מאשר טיפלו בהם אבותיהם (Burghes, Clarke & Cronin, 1997; Coltrane, 1996).

רווחת היום הטענה, שיש "אבות חדשים" (Lupton & Barclay, 1997) הנאבקים על החזקת ילדיהם בזמן פירוד בטענה שהם זמינים לטפל בילד לא פחות מן האימהות היוצאות לעבודה ומחפשות קריירה מחוץ לבית. לטענת קולטריין (Coltrane, 1996) גם הממעיטים בחשיבותה ובמרכזיותה של תופעת "האבות החדשים" אינם יכולים להתעלם מכך שאי אפשר לדבר עוד על דפוס משפחתי אחד ויחיד של משפחה הטרוסקסואלית, שבה האב מפרנס והאם מטפלת בילדים. בארצות-הברית, לדוגמה, דפוס משפחתיות זה תואם רק כחמישית מהמשפחות. מחקרים סוציולוגיים שונים מלמדים כי גם בישראל ישנו מגוון משפחות הכולל אופני חלוקת תפקידים שונים בין אימהות לאבות, כולל דפוסים מסורתיים של חלוקה מגדרית מובהקת ודפוסים שוויוניים, שבהם שני ההורים מפרנסים ומטפלים בילדיהם ) אורן, 2001 (Benjamin, 1997; .

השינויים באים לידי ביטוי אף בשדה המחקר והתיאוריה, ומשפיעים על שינוי בעמדות, ומכאן חלה התעוררות בחשיבה על תרומתו של האב להתפתחות ילדיו (Maccoby, 1992). לעובדה הביולוגית של היווצרות הילד על-ידי אמו ואביו גם יחד, יש משמעות פסיכולוגית מרחיקת לכת. מרגע לידתו נוצרת בין הילד ובין הוריו התקשרות (attachment), שמטרתה לספק לו תחושת בטחון רגשי והגנה.

למב וגולדברג (Lamb & Goldberg, 1982)מצאו, באמצעות תצפית ישירה במשפחות, כי התקשרות זו נוצרת החל בינקות, הן עם האם והן עם האב. כך, לדוגמא, התינוק חש במצוקה כאשר ניתקוהו מכל אחד מהוריו, ולאו דווקא מאמו, על אף העובדה הטכנית, כי ברוב המשפחות שנבדקו האבות נעדרו מהבית יותר מהאמהות.
במחקר של פרקי וטינסלי (Parke & Tinsley, 1981) נמצא כי כל אחד מההורים ממלא תפקיד בעל אופי נפרד וספציפי באינטראקציה עם תינוק, כבדפוסי משחק וטיפול שונים, ומכאן שכל אחד מהם תורם לנתיבי התפתחות שונים, כאשר שני התפקידים משלימים זה את זה וחשובים לתינוק באותה מידה.

ככלל, נמצא כי האינטראקציה בין האב לילדו תורמת תרומה משמעותית להתפתחות של הזהות המינית, להתפתחות האינטלקטואלית, וכן להסתגלות נפשית ולמסוגלות חברתית (Lamb, 1981; 1997). הספרות האמפירית מראה גם כי תינוקות וילדים זקוקים לאינטראקציה קבועה עם שני ההורים שלהם על מנת לפתח ולשמר את מערכות היחסים שלהם. בנוסף לכך, יש צורך באינטראקציה עם ההורים במגוון הקשרים (האכלה, משחק, החתלה, הרגעה, הרדמה וכו') על מנת להבטיח כי מערכות היחסים יהיו מבוססות ואיתנות. הראיות מצביעות על כך שקיימת סבירות רבה יותר שילדים יממשו את הפוטנציאל הפסיכולוגי שלהם כאשר הם מסוגלים לפתח ולשמר מערכות יחסים משמעותיות עם שני הוריהם, בין אם הם חיים יחדיו או לא .(Kelly & Lamb, 2000)
מדיניות המעדיפה בצורה קטגורית את האם כמתאימה וכמסוגלת למלא טוב יותר את התפקיד בשש השנים הראשונות להתפתחותו של הילד עלולה להוביל לניתוק פיזי ורגשי בין הילד לאביו ולהתרחקותו של האב ממילוי תפקידיו וחובותיו בקיום קשר רגשי ואישי עמו. דפוס כזה עומד בסתירה גלויה לידע המחקרי שנאסף ולגישות פסיכולוגיות מתקדמות, המדגישות את חשיבות הקשר הרגשי והפיזי עם שני ההורים – גם אחרי הגירושין (Kruk,1994).
רם, פינצי וכהן (Ram, Finzi & Cohen, 2002) טוענות כי קיימת הכרה גוברת בין אנשי מקצוע בתפקיד החיוני של ההורה הלא משמורן בהסתגלותו של התינוק לאחר הגירושין, למרות שהמחקר בנושא עדיין נדיר.
הדג'ס, לנדיס, דיי ואודלברג (Hodges, Landis, Day & Odelberg, 1991) מצאו כי הקשר בין פעוטות לבין שני ההורים, ותדירות המגע עמם, חיוניים להתמודדות עם השינויים הנלווים לגירושין. המחברים אספו נתונים על 45 ילדים מלידה עד גיל שלוש ובדקו את הקשר בין סדרי ראיה של האב הלא משמורן לבין התפתחות הילדים. הממצאים הצביעו על כך כי ביקורים מעטים יותר היו קשורים לאיחורים התפתחותיים שפתיים וחברתיים אצל הילדים, בנוסף לאיחורים מוטוריים אצל בנים. בנדר (Bender, 1994) מצביע על מחקרים המעידים על הסתגלות טובה יותר של ילדים לגרושי הוריהם כאשר נשמר קשר עם שני ההורים, על חשיבותו של ה"מטפל המשני" להתפתחותו התקינה של הילד, ועל מתאם חיובי בין קשר עם ההורה לבין נכונותו לתמוך כלכלית בילד, כדי לחזק את טענתו בדבר הצורך במשמורת פיזית משותפת.

אבות לא משמורנים
האב שאינו משמורן מאבד לא רק את אשתו ותפקידו כבעל, אלא גם, במידה רבה, את ילדיו. הוא מאבד את התחושה שילדיו הם חלק מחייו ועליו לבנות מחדש את תפקידו האבהי תחת האילוץ של נגישות מוגבלת ולא רציפה. בעוד שקודם הגירושין, עצם היותו בתוך הבית אפשר לו מימוש תפקידו האבהי, באופן טבעי פחות או יותר, בתוך שגרת יומו, כעת עליו לתכנן את אבהותו; מועד ומיקום הפגישות עם ילדיו (כהן ופינצי, 2001).

תמיכה לעמדה זו נמצאת בספרות המקצועית. ארנדל (Arendell, 1992) מצאה שהאובדן המרכזי שחווים גברים בגירושין נובע מהשינוי בתפקידם ההורי, כשהילדים עוברים בדרך כלל למשמורת אמותיהם, והאבות הופכים להיות הורים לא-משמורנים. לטענתה, ה"גברים הם הקורבנות הלא-מוכרים של גירושין".

החשיבות של מעורבות האב בחיי ילדיו אחרי הגירושין הובילה להשקעת מאמצים מחקריים רבים בניסיון לזהות משתנים שיכולים להשפיע על ההתנהגות ההורית של אבות לא-משמורנים. כאשר בודקים את הספרות העוסקת באופיו ובתדירותו של הקשר בין אבות לא-משמורנים לבין ילדיהם, נוכחים לראות שדעותיהם של החוקרים חלוקות.

וולרשטיין ובלסקי(Wallerstein & Blakesley, 1989) מתארים את היחסים בין אבות לא-משמורנים לילדיהם כ"יחסי ביקור" (visiting relations), המאופיינים בקניית מתנות ובילויים. על-פי ממצאיה של סטון (Stone, 2002) האבות הלא משמורנים מתקשים למלא את תפקידם ההורי בפן של חינוך והטלת משמעת ומעדיפים למקד את הקשר בפעילויות של הנאה. קרוק (Kruk, 1992) מצא שביקורים אלה גורמים לאבות תחושה של "אבהות לא אמיתית", כלומר, אלה הם ביקורים קצרים, שטחיים ומלאכותיים, והם אינם מאפשרים ליצור קשר רציף, אינפורמטיבי ורגשי עם הילדים. לעיתים האבות מזהים אצל נשותיהם לשעבר התנגדות למעורבותם בחיי הילדים.

הקר (2006) טוענת כי ההכרעה אם אב לא-משמורן ילין את ילדיו בביתו במהלך השבוע או ייפגש עמם למפגשי אחר צהריים, משפיעה על טיב האינטראקציות בין הילדים לאביהם. אבות שנפגשים עם ילדיהם למפגשי אחר צהריים מרבים לבלות עם הילדים במסעדות, בקניונים, וכדומה, ואילו האינטראקציות בין אבות לילדיהם במקרים של לינה בבית האב במהלך השבוע מגוונת, יומיומיות ומשמעותיות יותר וכוללות שיחות על החיים החברתיים של הילדים, חינוך ועזרה בלימודים, האכלה, רחצה, השכבה לישון והבאה למוסד חינוכי.

מתוך סקירת הספרות באום (2005) מצאה שיחסים טובים בין הורים גרושים נמצאו שוב ושוב קשורים עם רמות גבוהות של מעורבות אבהית, בעוד שיחסים עתירי קונפליקט ומתחים עם בן-הזוג לשעבר אופיינו רמות נמוכות של מעורבות. בנוסף נמצאו סיבות נוספות לחוסר מעורבות של אבות לא-משמורנים בחיי הילדים שכללו: מרחק גיאוגרפי, גיל צעיר של הילד או של האב, הכנסה נמוכה, רמת השכלה נמוכה ונישואין מחדש )כהן ופינצי, Erera, Minton, Pasley & Mandel, 1999 ;2001 ).

כהן ופינצי (2001) מצאו, מתוך סקירת הספרות, כי שיעור לא מבוטל של אבות שאינם משמורנים לילדיהם אינם מקיימים קשר יציב עם ילדיהם לאחר הגירושין. בין רבע לשליש האבות אינם מבקרים את ילדיהם. בין עשרה לחמישה עשרה אחוז מקיימים התדיינות משפטית בלתי פוסקת, בה משמשים הילדים כלי משחק בקונפליקט בין ההורים והביקורים נפסקים או שאינם סדירים. הם מצאו שלפחות 35 אחוזים מכלל היחסים בין אבות שאינם משמורנים לילדיהם משובשים באופן חמור.

לא תמיד המעורבות המעטה של האב הלא-משמורן בחיי הילדים נובעת מסיבות הקשורות לבני המשפחה הגרושה; לעיתים בתי המשפט ואנשי המקצוע הם אלה שתורמים לתופעה זו. כהן ושניט Cohen) (& Shnit, 2001, שערכו מחקר בישראל, מצאו ש- 40 אחוז מהאבות שילדיהם בגיל שלפני בית הספר נפגשים איתם רק באמצע השבוע ולפגישות קצרות בלבד, וזאת על-פי המלצות של אנשי המקצוע. משמעות הדבר היא שאבות וילדים רבים נידונים, בעקבות החלטה כזו, ליחסים של ניכור וריחוק. ילדים בגיל טרום בית הספר זקוקים לפגישות תכופות יותר כדי לשמר את דמות האב. עוד טוענים החוקרים, שעובדים סוציאליים הכותבים את ההמלצות לבתי המשפט, מאמינים שאבות אינם מסוגלים לתפקד היטב בפגישות התכופות עם ילדם הצעיר, או שהקשר עם האב אינו לטובת הילד.

לעומת גישות אלה, מצביעים מחקרים אחרים שבדקו את מעורבות האבות הלא-משמורנים בחיי הילד, על קשר רציף ותדיר של האבות עם ילדיהם ועל מעורבות איכותית יותר של האב בחיי הילד. לדעת חוקרים אלה, דווקא הריחוק משגרת היומיום של הילד גורם לאבות להקדיש יותר אנרגיה לטיפוח הקשר במטרה לפתח אסטרטגיות מקוריות של טיפול בילד וקשר איתו, אסטרטגיות שלא היו קיימות לפני הגירושין. סוג זה של השקעה על-ידי האב מחזק את תפקיד האב בעיני הילד(Arendell, 1995) .

ממצאי מחקרה של מנדל (2007) הצביעו על תוצאות דומות. מטרת מחקרה הייתה לבחון מאפייני המעורבות של האבות הלא-משמורנים בחיי ילדם. הקריטריונים שהוו את הבסיס לקבוצת המחקר כללו: משפחות גרושות לפחות שנתיים, הדרות בישראל; האבות ונשותיהם לשעבר ילידי הארץ או כאלה שעלו ארצה לפחות לפני עשר שנים; וגיל אחד מהילדים הוא 10 – 16. כקבוצת ביקורת נדגמו 63 אבות ממשפחות שלא חוו גירושין, בעלי פרופיל דומה לזה של האבות הלא משמורנים.

ממצאי המחקר הצביעו על-כך שרוב האבות ללא משמורת הקפידו לשמור על קשר קבוע ותדיר עם ילדיהם, מלאו את היחסים עם הילדים בתכנים רגשיים ובילויים משותפים, ודאגו לרווחת הילדים בכך שהקפידו לשלם את דמי המזונות. תופעה זו תרמה לרווחתם הפסיכולוגית של האבות הלא-משמורנים, של האישה שלעבר ושל ילדם. הממצאים במחקר זה הראו, כי לאב ולרעייה לשעבר היה חשוב שהקשר אב – ילד יתבטא בתמיכה רגשית ובמתן חינוך מוסרי.

לטענתה של מנדל (2007) המחקר הנוכחי מדגיש את השינוי שחל בחלוקת התפקידים במשפחה שלא חוותה גירושין ובעקבותיה במשפחה הגרושה. תפקיד האב, שהתמקד בעבר בתחום האינסטרומנטלי, התרחב גם לתחום האקספרסיבי, כאשר גם האב וגם האם רואים אותו ככזה. לכן, לדעתה, חשוב שהגורמים הטיפוליים השונים, פקידי הסעד ובתי המשפט בישראל, יבססו את המלצותיהם והחלטותיהם על בסיס מגמה חברתית זו. יתרה מזו, לאור ממצאי המחקר שלפיהם האבות הלא-משמורנים ממשיכים למלא תפקידים הוריים אינסטרומנטליים ואקספרסיביים, ולאור שילובם של האבות בטיפול בילדים הצעירים כבר במהלך הנישואין, ייתכן שיש לשנות את סעיף 25, שעניינו חזקת הגיל הרך בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ולעשותו יותר שוויוני.

סעיף חזקת הגיל הרך גורם במקרים רבים לריחוק האבות מילדיהם בגיל הרך, שבו ישנה חשיבות מרובה לקשר תכוף וקבוע עם שני ההורים. מנדל מסכמת כי יש להניח שכאשר האב הלא-משמורן יקבל אחריות ויהיה מעורב בטיפול בילד כבר מגיל צעיר מאד, יתחזק הקשר הרגשי בינו לבין ילדו ותתחזק מעורבותו בחייו. במחקר הנוכחי נמצא שהאבות אמנם מעורבים בחיי ילדיהם, אך היו רוצים להיות מעורבים אף יותר. ישנה חשיבות רבה לממצאים, שגם הרעיות לשעבר וגם הילדים רצו במעורבות רבה יותר של האב.

אבות משמורנים

המעבר למשפחה חד הורית אבהית, נעשה באופנים שונים. ילדים נמצאים אצל האב בתוקף פסיקה משפטית או הסדר לא פורמלי, לעיתים בהסכמת שני הצדדים ולעיתים למורת רוחם של מי מהצדדים. הימצאות של ילדים אצל האב בקרב זוגות החיים בנפרד נובעת מכמה סיבות: בחירת אחד ההורים או הסכמה, נטישת האישה, בעיות רגשיות של האישה, רצון הילדים והעדפתם את המגורים עם האב, אילוצים כלכליים, והיבטים תרבותיים ודתיים (שי-קפלן, 1998).

מזה מספר עשורים מהווה אוכלוסיית האבות החד-הוריים (lone fathers)למקור התעניינות. מספר מחקרים משנות השבעים הצביעו על קושי של האבות החד-הוריים להיות בתפקיד ההורה בעל החזקה. הם מצאו כי הקושי נובע מעמימות לגבי תפקיד ההורה החד-הורי, וציפיות לא מוגדרות, היוצרות מתח אצל חלק מהאבות, בעיקר אצל אלה אשר תפקיד זה נכפה עליהם .(Mendes, 1976)

במחקר אשר בדק משתנים הקשורים לתפיסת האבות את הקשר בינם לבין ילדיהם ,(Hanson, 1985) נמצא כי בעלי ההסתגלות טובה ביותר היו אבות שהיו מעוניינים בחזקה מלכתחילה. במחקרים של מבנה משפחה זה, ההולך ונפוץ בקצב גידול ניכר, נבחנו מגוון של נושאים.
בנושא הסתגלות האב החד-הורי, ציינו מרביתם של המחקרים כי אבות אלו מגדלים בהצלחה את ילדיהם, דיווחו על הסתגלות טובה למצבם ועל שיפור במערכת היחסים עם הילדים בהשוואה לזו שהייתה קודם לכן. האבות מגלים מעט מתח בתפקיד ההורה והגדירו את יחסיה עם הילדים כטובים(Grief, 1985; Grief& DeMaris, 1990) .
ממצאים אלו עולים בקנה מידה עם מחקרם של שגיא וקורן-קריא (1988) שמצאו שגם אבות יכולים להיות מטפלים בעלי כישורים טובים לא פחות ושהם מסוגלים להתמודד בהצלחה עם סיפוק הצרכים של ילדים בגיל הרך, הרגשיים והגופניים גם יחד.
נתונים שנאספו במחקר כמותני ובדקו דפוסי הסתגלות, מצאו כי לאבות שהסתגלו בקלות הגדולה ביותר היו מספר אפיונים: הכנסתם גבוהה, הייתה להם מעורבות בגידול הילדים ובמשק הבית בזמן הנישואין, הינם מרוצים מהסדרי הטיפול בילדים, לקחו אחריות משותפת עם בנות זוגם על הגירושין, היו מעוניינים לקבל חזקה על הילדים, ונשותיהם לשעבר בקשר עם הילדים על בסיס קבוע (Grief, 1985).

טיעון זה מקבל חיזוק במחקרה של כהן (1995), אשר נעשה בארץ, ולפיו תחושת רווחה מושפעת גם ממרכיבי אישיות, תהליך הגירושין, ההיסטוריה המשפחתית, רשת תמיכה ושני גורמים נוספים – אנדרוגניות בתפקיד מין, וסגנון פתרון בעיות. נמצא שאצל אבות חד-הוריים תחושת הרווחה מושפעת גם ממספר ילדים קטן וכן ממיעוט רגשות של עוינות כלפי האם ה"מבקרת". במחקרה של כהן לא נמצאו הבדלים בולטים בין נשים וגברים חד-הוריים ונמצא דמיון בתחושת הרווחה ותפקוד, עליהם דיווחו אבות ואמהות גרושים.
ההבדלים המתוארים בספרות, בין אמהות חד-הוריות ואבות חד-הוריים, הוא באופי הקושי, הנשים מתמודדות עם קשיים כלכליים והעדר תמיכה חברתית ואילו הגברים מתקשים במילוי תפקיד ראש משפחה חד-הורית, עקב העדר דמויות הזדהות ,(Grief, 1985) ומתקשים לשלב גידול הילדים עם עבודה וקריירה, ומדווחים על קושי בחיי חברה(Grief, 1992) .

טיעונים אלה קבלו חיזוק נוסף במחקרם של הילטון, דסרוצ'רס ודיבלHilton, Desrochers &) Devall, 2001) שחקרו ילדים והוריהם ב-30 משפחות חד-הוריות, 30 משפחות חד-הוריים ו-30 משפחות נשואות והשוו בין תגובות ההורים והילדים לדרישות התפקיד, הקשרים ותפקוד הילדים.
במחקרם נמצא כי לאבות החד-הוריים משאבים רבים יותר מאשר לאמהות החד-הוריות אשר כללו רמת השכלה גבוהה יותר משרות יותר יוקרתיות, הכנסה יותר גבוהה, פחות לחץ כלכלי ויותר משאבים חברתיים מאשר לאמהות החד-הוריות.
יחד עם זה, באופן כללי לא נמצאו הבדלים בין האמהות החד-הוריות לבין האבות החד-הוריים וקשריהם לילדיהם וההורים הרגישו נח בתפקידם ובשליטה על חייהם ועל התנהגות ילדיהם. כמו-כן נמצא כי ילדיהם תפקדו ברמה משביעת רצון במשתנה של"well-being" ללא הבדל מאלו שגדלו במשפחות דו-הוריות. תפקודם הטוב בא לידי ביטוי הן במישור הפיזי והרגשי, קשריהם החברתיים, תפקודם בלימודים ומצבם הבריאותי. המחברים הסיקו כי לאבות חד-הוריים ישנם הכישורים להורות מתגמלת כמו לאמהות החד-הוריות ועל כן, הם המליצו, כי במקרי סכסוכי משמורת יש מקום לשקול גם את התאמת האב לקבל החזקה על ילדיו.

לדעתם של שגיא וקורן-קריא (1988), כיום הולכת ומסתמנת נטייה בקרב אבות בתהליכי גירושין לפנות לבית המשפט ולבקש חזקה על הילד, והיא מבטאת את ביטחונם של אבות ביכולתם לטפל בילדים ועל רצונם להתמודד בתפקיד הורה יחיד. מודעות גוברת זו, כי אבות יכולים להעניק טיפול הולם, ושינוי הדרגתי בעמדות חברתיות, סללה דרך למשפחות חד-הוריות "אבהיות". זאת על אף שעדיין רווחת הדעה בקרב שופטים מסוימים, ואף בקרב אנשי מקצוע הנדרשים לתת המלצתם, שמתן חזקה לאם משרת טוב יותר את צורכי הילד.

תסקירי פקידי הסעד
במחקרים שנערכו בישראל נמצא, שלהמלצת פקידי הסעד יש השפעה רבה על החלטת השופטים (גופנא-פינטו, 1996; הקר, 2003; פרושטיק ואדר, 2001; פרישטיק ויגלניק, 2007). מחקרים שבדקו את העמדות של פקידי הסעד, שהם נשים ברובם, בסוגיית המשמורת של ילדים הצביעו על גישה סטריאוטיפית בכיוון העדפת האם כמשמורנית על ילדים .(Cohen & Segal- Engelchin 2000; Sagi & Dvir, 1993)

לטענתה של גופנא-פונטו (1996) למרות ההטייה הסטריאוטיפית לטובת אימהות, בקרב פקידות הסעד בישראל, ממשיכים בתי המשפט לבקש חוות-דעת טיפוליות בתיקים שאין בהם הסכמה בין ההורים לבין משמורת ילדיהם (ואף במקרים שיש בהם הסכמה הורית, אך היא חשודה בעיני בית המשפט), ולרוב הם מאמצים את מסקנותיהן.

פרישטיק (2005) ערך מחקר שמטרתו הייתה לבדוק את השיקולים המנחים את פקידי הסעד במתן המלצתם לבתי המשפט לענייני משפחה בנושא של משמורת על ילדים ממשפחות יהודיות: בידי האב או בידי האם. המחקר התבסס על 162 תיקים של החזקת ילדים, שנבחרו באופן אקראי בבתי המשפט השונים בארץ, שעליהם הועברו המלצות פקידי הסעד, ואשר פסק הדין ניתן בהם בין אמצע שנת 1999 עד סוף שנת 2000. מתוך כל התיקים המליצו פקידי הסעד על האב כמשמורן ב- 11.7 אחוזים מן המקרים ועל האם – ב-88.3 אחוזים מן המקרים. פקידי הסעד התחשבו בגילו של הילד וככל שהגיל היה נמוך יותר כך פקידי הסעד נטו יותר להמליץ על החזקת הילד בידי האם, בייחוד כאשר הילד היה קטין מתחת לגיל 6. ככל שגיל הילד גבוה יותר הייתה נכונות רבה יותר, אצל פקידי הסעד, להמליץ על החזקה בידי האב. יחד עם זאת, גם כשהיה מדובר בילדים גדולים יותר, מעל גיל 10, עדיין סיכויי האם לקבל את הילדים היו טובים יותר מאלה של האב (71 אחוזים לעומת 29 אחוזים). כמו-כן, פרישטיק מצא כי פקידי הסעד, כפי שהם מתחשבים בגילו של הילד, כך הם מתחשבים ברצון הילד. יחד עם זה, נמצא שהקשר בין רצון הילד ובין המלצת פקידי הסעד היה חזק יותר כאשר הילד הביע את רצונו להיות בחזקת אמו. במקרה זה לאב לא היה כמעט סיכוי לקבל את ההחזקה לידיו. לעומת זאת, כאשר הילד רצה להיות בחזקת אביו, הסיכויים שפקידי הסעד ימליצו, בניגוד לרצון הילד, על האם כמשמורנית, היה 28.6 אחוזים. לסיכום, המחקר העלה, שפקידי הסעד נוטים להמליץ על העברת המשמורת על ילדים לידי האם יותר מאשר לידי האב ביחס של 1:9 בערך. כאשר האב נאבק על ההחזקה, גדלו הסיכויים שפקידי הסעד ימליצו על העברת הילדים להחזקתו, אבל באחוזים לא גבוהים יחסית (מ-11.7 ל-25.0 אחוזים).

פרישטיק טוען, כי מגמות חדשות בספרות המקצועית המדגישות את חשיבותו של האב, לא פחות מזו של האם, בחינוכו ובגידולו של הילד, טרם אומצו הלכה למעשה בידי פקידי הסעד (פרישטיק, 2005, 2006 ;.(Cohen & Segal-Engelrich, 2000; Sagi & Dvir ,1993 יש לציין, שממצאים דומים, של העדפת האם על האב, נמצאו גם במחקרים שנערכו בבתי הדין הרבניים (פרישטיק ואדר, 2001) ובבית המשפט בישראל (הקר, 2003; פרישטיק ויגלניק, 2007).

פרישטיק (2005) מסיק שאחד הדברים החשובים שניתן ללמוד מן המחקר ההוא, שלמגדר של ההורה ולגילו של הילד יש השפעה רבה על טיב ההמלצה של פקיד הסעד. בקרוב ל – 90 אחוזים מן המקרים פקידי הסעד ממליצים שהאם תהיה המשמורנית של הילד, בייחוד כאשר מדובר בילד בגיל הרך. כך שהמסורת של חזקת הגיל הרך ממשיכה להנחות את פקידי הסעד בהמלצותיהם, למרות דברי הביקורת המושמעים בנושא זה.

לעומת זאת, טרם החלו פקידי הסעד להטמיע את רעיון ה"אבות החדשים", ואת המגמות החדשות הקיימות במספר מדינות מערביות, שבהן קיימת נכונות רבה יותר למסור ילדים למשמורת של האבות. לטענת פרישטיק, יש לכך השלכות גם על עבודת בתי המשפט, שמאמצים על-פי רוב את המלצות פקידי הסעד, ובשל כך גם על עתיד הילדים ועל ה"אבות החדשים" המבקשים לגדל את ילדיהם ונענים בשלילה בשל מדיניות שייתכן שאבד עליה הכלח. לאור ההשלכות, פרישטיק מסכם, כי היה ראוי שבשירות פקידי הסעד יתקיים דיון מעמיק בשאלה האם ראוי להמשיך במסורת של חזקת הגיל הרך ובמגמה של העדפת האם כמשמורנית בתשעים אחוזים בערך מן המקרים, או שראוי לאמץ מדיניות חדשה, שוויונית יותר, בדומה למגמה הקיימת במדיניות מערביות.

טענות בעד ונגד בטול חזקת גיל הרך

ועדת המשנה בנושא הילד ומשפחתו, בראשות עו"ד תמר מורג, עסקה בבחינת סוגיות מרכזיות הנוגעות להסדרת מערכת היחסים שבין ילדים והוריהם. זאת, הן במשפחות החיות יחד והן במשפחות בהן ההורים גרושים או נתונים בהליכי גירושין. במסגרת הועדה נדונה האפשרות לשינוי חזקת הגיל הרך בסעיף 25 לחוק הכשרות והאפוטרופסות. בדו"ח שהוגש, בשנת 2003, לא נכללו המלצות בתחום הגירושין אלא הוא מונה נימוקים בעד ונגד ביטול חזקת הגיל הרך (משרד המשפטים: דו"ח ועדת משנה תשס"ג – חזקת הגיל הרך והצורך בביטולה או שינויה).

הטיעונים שצוינו בדו"ח דומים לחסרונות ויתרונות שמנה שניט (1994) בסוגיה של חזקת הגיל הרך. הטיעונים בעד ביטול חזקת הגיל הרך כוללים: חוסר שוויון חוקי בין הורים שנתוניהם שווים; מסר אידיאולוגי הנוגד את השוויון בין המינים ומדגיש סטריאוטיפים של תפקידים משפחתיים הוריים שמרניים; סטיגמטיזציה שלילית כלפי אם לא משמורנית שאינה קיימת כלפי האב; מכשולים אובייקטיביים בפני אבות להשגת משמורת; היכולת לגרום להקצנת המאבק בין הצדדים; הגבלת שיקול דעתם של פקידי סעד ופסיכולוגים הממליצים לערכאות משפטיות והקטנת תפקיד האב בהתפתחותו וחייו של הילד בניגוד לגישות פסיכולוגיות של ימינו.

מנגד ישנן הטוענות כי בניגוד לנוכחותם הגוברת של "האבות החדשים" בשיח הטיפולי ובתוצרי התרבות הפופולריים, מספר הגברים שמאמצים בפועל פרקטיקות התואמות דגם זה הוא קטן עד זניח. מאחורי קריאתם של ארגוני גברים לביטול חזקות המעדיפות משמורת אם בשם הזכות לשוויון, אין למעשה מוכנות אמיתית לחלוק באופן שווה את האחריות והעבודה הכרוכה בגידול הילדים Bertioa &) Drakich, 1993).

בנוסף, ארגוני הנשים מצדיקים את השארת חזקת הגיל הרך בספר החוקים בצורך לאזן במידת מה את הפער הנובע ממעמדן הנחות של הנשים במסגרת הדין האישי בישראל. לטענתם, העדיפות לאם המשמורנית בחסות הדוקטרינה, מעניקה לה יתרון בעל משקל מאזן במסגרת המאבק הכולל שלה נגד בעלה, שבו היא נמצאת לרוב בעמדת נחיתות. בנוסף, יש שטוענים, כי בטול חזקת הגיל הרך, עשוי להביא לניצול לרעה של העדר החזקה על-ידי אבות, עד למצב בו אמהות תאלצנה לוותר על חלקן הכספי בהסכמי גירושין, על מנת להמשיך להחזיק את ילדיהן (ברק, 2001). סוג שיקולים אחר, מצדיק את השארת חזקת הגיל הרך ב"צינון" יצר ההתדיינות בין הורים במחלוקות הנוגעות בזכות להחזיק בילדים והורדת הסיכוי שגברים יתבעו משמורת מסיבות קנטרניות ולא ענייניות; בהגברת הוודאות לגבי התוצאות והגבלת השפעת ערכים אישיים של שופטים ובצמצום חוסר האחידות במעשה השיפוטי (שניט, 1994).

הוצעו מספר אפשרויות לבטול או שינוי חזקת הגיל הרך שכללו:

· ביטול החזקה וקביעת הסדרי משמורת על-פי עקרון טובת הילד באופן מובנה כאשר יקבעו בחוק סטנדרטים קבועים אשר מגדירים את טובת הילד. במקרה כזה כל החלטת משמורת תיבדק לגופה, ותאפשר החלטה נכונה יותר ללא קביעה מוקדמת לגבי כישורי האב והאם (ברק, 2001; משרד המשפטים: ועדת משנה, תשס"ג ).

· החלפת חזקת הגיל הרך בחזקה אחרת, כגון ההורה העיקרי. על-פי חזקה זו תוענק משמורת להורה אשר נשא בעיקר נטל גידול הילדים עד לגירושי בני הזוג. ארגוני הנשים תומכים בחלופה זו וטוענים שחזקה זו היא ניטרלית מבחינת מגדר; מבוססת על המשכיות ויציבות לילד; מעניק משמורת למטפל העיקרי אשר כבר הוכיח את יכולתו לגדל את הילד; תמשיך להרתיע התדיינות מיותרת כיוון שברוב המקרים אין לאב סיכוי להוכיח שהוא המטפל העיקרי או לסתור את החזקה (שוז, תשס"ו). בנוסף, כיוון שבמרבית המקרים טובת הילד ובודאי טובת האם מחייבת שהאם היא זו אשר לה תינתן המשמורת ימשיך להישמר הסטטוס קוו בכוח מיקוח של הצדדים (קמיר, תשס"ו). ארגוני הגברים מתנגדים לחלופה זו ומעלים בין היתר את הטענה כי הלכה למעשה השלכותיה דומות מאד לאלו של חזקת הגיל הרך ובמרבית המקרים מוענקת המשמורת על-פי חזקה זו לאם. חזקה זו אינה מתייחסת לקשר הנפשי של הילדים עם כל אחד מההורים ולערך המוסף החינוכי והתרבותי שתורם כל אחד מהם לילדים. בנוסף, רעיון המטפל העיקרי מתעלם מהשינוי המהותי ברוטינת החיים שלאחר הגירושין שיכול להוביל לשינוי מבורך בתפקוד ההורים כהורים באותם מקרים בהם ההורים ניהלו את הנישואין בדרך המסורתית שבה האם נמצאת יותר עם הילדים והאב הוא המפרנס העיקרי. לטענתם, שיקול ההורה העיקרי מעודד מאבקים משפטיים בענייני משמורת על ילדים ורק כאשר השוויון בין המינים מובנה בחוק יפחתו הסכסוכים האלו באופן משמעותי. (הורות משותפת שווה: מה קורה בעולם ובישראל).

· הכללתה של חזקת הגיל הרך כפרמטר אחד במסגרת כללים שייקבעו להכרעה בדבר טובת הילד (משרד המשפטים: ועדת משנה, תשס"ג).

· בטול הדרגתי של חזקת הגיל הרך על-פי גיל הילדים, כך שבשלב ראשון תוגבל לגילים צעירים מאד ולאחר מכן תיבחן האפשרות לבטלה כליל. זאת מתוך הנחה כי קיים יסוד חזק יותר לחזקה בהתייחס לתינוקות ופעוטות וכי הסרה הדרגתית של חזקת הגיל הרך תאפשר בחינת השלכותיה בזהירות (משרד המשפטים: ועדת משנה, תשס"ג).

· השארתה של החזקה על כנה אך שינוי הקריטריונים הנוקשים להפרכת החזקה, כך שדי יהיה בהוכחה כי במקרה המסוים טובתו של הילד להיות עם אביו (משרד המשפטים: ועדת משנה, תשס"ג).

הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין הוקמה, במרץ 2005, בעקבות היעדר המלצות בנושא ילדים להורים גרושים בדו"ח ועדת רוטלוי. לתפקיד יו"ר הוועדה מונה פרופ' דן שניט, משפטן וסוציולוג, ומי שהיה בעבר ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב. הוועדה מונתה כדי לבחון את הכללים הקיימים לחלוקה ושיתוף באחריות ההורית בתקופת הגירושין ולאחריה ולתת המלצות בין השאר בדבר הצורך בשינויה של חזקת הגיל הרך והאפשרות לעיגונים בחקיקה של הסדרים שונים לחלוקה ושיתוף באחריות ההורית בגירושין. כמו-כן הוועדה אמורה לבחון כיצד ניתן לשכלל את הכלים העומדים לרשות בתי המשפט ובתי הדין לשם קביעת טובת הילד בנוגע להסדרי משמורת וקשר, וכיצד ניתן להביא לאכיפת הסדרים אלה (הורות משותפת שווה: ועדת שניט).

בנוסף, מונתה ועדת שיפמן, לבחון את הסדרי המזונות בישראל ולהציע מודל חדש לנוסחה לחישוב גובה המזונות ולמנגנון גבייתם. במקביל סיימה וועדה נוספת, ועדת שנהב את עבודתה בתחום גישור חובה, והמלצותיה קיבלו את ביטוין בתזכיר חקיקה שהופץ על-ידי משרד המשפטים, שמטרתו להחיל גישור חובה בישראל. לצד אלה מתנהלים דיונים של וועדת סלונים-נבו, שהוקמה על-ידי משרד הרווחה במטרה לבחון את תפקודם של פקידי הסעד לסדרי דין ולהמליץ על רפורמה בדרכי עבודתם. ההצטברות של כל אלה יוצרת מסה קריטית בתחום דיני המשפחה בישראל, ואין ספק כי תביא לשינוי מהותי בשנים הקרובות (הורות שווה: דיני משפחה על סף עידן חדש).

סכום
לטענת יהלום (תשס"ו), מזה אלפי שנים הייתה האימהות אחד המרכיבים החשובים ביותר, ואולי המרכיב העיקרי, של הגדרת הזהות הנשית. ואילו היום נמצא מיתוס האימהות ומשמעויותיו החברתיות והפסיכולוגיות בליבו של השיח הפמיניסטי.
המטען הרגשי העמוק שמביאות איתן הנשים למאבק על השארת סעיף החזקת הגיל הרך על כנו מהווה, במודע או שלא במודע, חלק מהדיון על הזהות הנשית. ביטול ההכרה האוטומטית, הקדמונית, בזכותה של האישה לממש את אימהותה על ילדיה הרכים כמוהו כאובדן מרכיב בסיסי ומהותי בהגדרתה.
רעיונות השינוי החברתי שאותם מנסה להגשים המהפכה הפמיניסטית מדברים בדיוק על הצורך להעצים נשים על-ידי הרחבת גבולות ההגדרה העצמית שלהן, כך שלא ייראו את עצמן רק כאימהות ועקרות בית, וזאת במטרה מוצהרת לשפר את מיקומן החברתי.
על-כן, מציע יהלום, לנשים וגברים כאחד, לשים את הנושא הזה על השולחן לדיון גלוי, אמיץ וכואב, שייגע בתפיסת הזהות של הנשים ובמשמעותה של האימהות עבורן, אך גם ייצור דיאלוג עם גברים, במטרה לברר איתם מהי משמעותה של האבהות עבורם כיום.
במקביל, תידון השאלה מהי טובת הילד מבחינת נוכחותם של שני ההורים בחייו. לדעתו של יהלום, יש לנסות להפריד בין הדיון החשוב הזה בסוגיית ההורות, לבין הדיון החשוב לא פחות בשאלה כיצד יוצרים מנגנונים חברתיים וחוקתיים שיגנו על נשים מחולשות בעת גירושין, וכיצד מונעים את השימוש בילדים ככלי במאבקים כלכליים.
הקר ושמיר (2003) טוענים כי אפשר לגזור עמדה המצדדת ביצירת שוויון בזכויות ובחובות בין גברים לנשים בתחום ההורות ולהתייחס באופן שוויוני ליכולות ולרצונות של נשים ושל גברים לגבי משפחתם במנותק מזהותם הביולוגית. הכרה ביכולתם של גברים ליטול אחריות שווה בגידול הילדים ועידודם לעשות זאת הם תנאי הכרחי לשינוי חלוקת העבודה המסורתית במשפחה. משמעותה של גישה זאת במשפט היא, בין השאר, ששוב אין מקום להחלה של חזקה המניח כי מקומם הטבעי של ילדים לאחר הגירושין הוא בהכרח עם אמם.
גוטליב (2005) טוען כי בניית תוכנית הורות עבור ילדים לאחר גירושי ההורים חייב להתמקד בטובת הילד וזכויותיו ולא בטובת ההורה. הנושא אשר נשכח בדיון הציבורי הנוכחי הוא, כי רק בחינת טובת הילד הספציפי, גם אם מדובר בהגדרה רחבה ומערכתית, יכולה להנחות את קביעת המשמורת. לדבריו, טוב יהיה אם הדיון הציבורי הנוכחי יוביל לחשיבה חדשה בכל הקשור לפתרון סכסוך גירושין בכלל, ובעניין הסכמי משמורת בפרט. כך לדוגמא, יש לדון במגמות המתפתחות בארצות הברית המובילות ל"תוכנית הורית" במקום קביעת משמורת ייחודית או "משמורת משותפת".

אחת ההצעות המבטיחות היא חוק ההורות המשותפת שנועדה להחיל מבנה חדש על יחסי הורים וילדים בחברה הישראלית ולעודד הורות משותפת. חוק ההורות מבוסס על שהי עיקרים: עקרון האחריות ההורית, כפי שבדקה והמליצה וועדת רוטלוי, ועקרון ההורות המשותפת אשר הותאם למציאות הישראלית.
החוק המוצע יקבע מהי טובת הילד, עניין שעד כה הינו עמום ונתון בויכוח. כמו-כן יקבע החוק כלים לחלוקת האחריות ההורית במקרה של גירושי ההורים. פונקציה חדשה שמוגדרת בהצעת החוק היא המתאם, שתפקידו להדריך את בני הזוג, לגשר ולהנחות אותם להסכמה לפני הדיון המשפטי (ואף במקומו), ולהבטיח את ביצוע ההחלטות לאחר הדיון המשפטי. במוקד התפיסה שמנחה את המתאם עומדת טובת הילד וזכויותיו, ולא אינטרסים כאלה ואחרים של ההורים .

כלי מרכזי בתהליך הזה הוא תוכנית הורית, מסמך המפרט את הדרך בה ההורים מחלקים ביניהם את האחריות ההורית. היא מאפשרת לשני ההורים לגבש ביחד פתרונות והסדרים, ולאחר מכן לקיים את שגרת חיי הילד בצורה יציבה ותוך שיתוף פעולה ביניהם. תוכנית הורית מפרטת את ההסכמה בין ההורים על חלוקת האחריות ביניהם על כל היבטיה: החל משגרת היום יום של הילד ועד חלוקת אחריות כלכלית, אחריות טיפולית, אחריות חינוכית וכדומה. אין מדובר בהכרח בחלוקה שווה. בכל תחום עשויה להיות חלוקה באופן שונה של האחריות, ובלבד שאכן היא תתחלק ולא תוטל כולה על אחד ההורים בלבד.
בתחילה נעשה מאמץ להגיע לתוכנית הורית מוסכמת בין שני ההורים, אך אם זה נכשל מועברת המשימה לבית המשפט שמונחה לשלב בין שתי תוכניות ההורות שמגישים לו שני ההורים. בהחלטתו בית המשפט ייתן משקל יתר לתוכנית הורית, המשתפת יותר את ההורה האחר. כך יוצא, שגם במצבי קונפליקט גבוה בין ההורים, השאלה העיקרית הנשאלת היא איך מתחלקת האחריות ההורית בין שני ההורים, ולא איזה הורה עדיף. ההנחה היא שאין מנצח ואין מפסיד בסוף הדיון ולכן מלכתחילה אין מוטיבציה במאבקים מיותרים.

השאלה עם מי יגור הילד לאחר הגירושין היא אחת השאלות המורכבות ביותר, מבחינה רגשית ונורמטיבית, שהמשפט מתמודד עמן. מורכבות זו נובעת לא רק מהדאגה לילדים והאחריות הכרוכה בהכרעות הנוגעות לגורלם, אלא גם מההכרה בכך שגירושין אינם מביאים את קשרי המשפחה אל סיומם. הפרידה בין ההורים מחייבת יצירת מערכת של יחסי הורות בלי יחסי זוגיות ומיסוד היחסים במשפחה לאחר הגירושין (Thompson & Amato, 1999) .

ביבליוגרפיה
אורן, ע. (2001). "סטרוקטורציה" של אי-שוויון בין המינים בשוק העבודה. חיבור לשם קבלת תואר
דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב.
אלמגור, מ. (1999). הערכת מסוגלות הורית בהחלטת בית משפט לגבי משמורת ילדים: מקומו של
הפסיכולוג הקליני. פסיכולוגיה, ח (1),34 –49.
באום, נ. (2005). התמודדות עם "היעדרות- נוכחות": תפקוד הורי של אבות לא משמורנים. שיחות, כ (1),
73 – 78.
באום, נ. (2006). המגדר הנעלם: התייחסות העבודה הסוציאלית אל הגבר כלקוח. חברה ורווחה, כ"ו (2),
219 – 238.
ברק, א. (2001). ילדים להורים גרושים. מסמך רקע מוגש לוועדה לקידום מעמד הילד, ישראל: הכנסת –
מרכז מחקר ומידע.
ברקאי, מ. ומאסס, מ. (1998). משמעות המושגים "מסוגלות הורית" ו"טובת הילד". ירושלים:
האוניברסיטה העברית.
גוטליב, ד. (1997). נושאים דתיים בקביעת משמורת ילדים וסדרי ראיה. רפואה ומשפט, 16 (אפריל).
גוטליב, ד. (2005), חזקת הגיל הרך: מאבק פוליטי או בירור פסיכולוגי? רפואה ומשפט, 33, 152 – 154.
גופנא-פינטו, ט. (1996). משמורת וסדרי ראיה של ילדים אחרי גירושין. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך,
בי"ס לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
גלין, א. (2004). במה היא יותר אמא משאני אבא? עניין משפחתי, 47, 14 – 15.
הקר, ד. (2003). 'אמהות', 'אבהות' ומשפט: ניתוח סוציולוגי של השדה המעצב הסדרי משמורת וראייה
בגירושין. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת תל אביב.
הקר, ד. (2006). הדרת ילדים מהליכי גירושין. המשפט: כתב עט לענייני משפט, 22, 63 – 72.
הקר ד. ושמיר, ר. (2003). 'אמהות', 'אבהות', 'משפחה': בין אינטואיציה להלכה פסוקה. סוציולוגיה
ישראלית, ה (2), 311 – 340.
יהלום, י. (תשס"ו). חזקת הגיל הרך – זווית אישית וחברתית. פרלמנט נשים: במה לפוליטיקה מזווית
אחרת, נובמבר-אוגוסט, 12 -15.
כהן, א. (1995). תחושת רווחה – אמהות ואבות גרושים המגדלים את ילדיהם בעצמם. חברה ורווחה, ט"ו
(4), 379 – 398.
כהן, א. ופינצי, ר. (2001). נרקציזם אבהי – קשיי האב ה"לא משמורן" לאחר הגירושין. שיחות, ט"ז, 64 –
73.
ליבליך, ע. (2003). סדר נשים. ירושלים: הוצאת שוקן.
מנדל, ש. (2007). תפיסת התפקיד של אב גרוש ללא משמורת ומעורבותו בחיי ילדיו. סוגיות חברתיות
בישראל: כתב עת לנושאי רווחה, 4, 86 – 110.
פרישטיק, מ. (2005). השיקולים המנחים את פקידת הסעד בבית המשפט למשפחה בנושא המשמורת על
ילדים. בטחון סוציאלי, 69, 91 – 115.
פרישטיק, מ. ואדר, מ. (2001). שיקולים המנחים את בתי- הדין הרבניים בקביעת משמורת על ילדים.
מגמות: כתב עת למדעי ההתנהגות, מ"א (1-2), 45 – 67.
פרישטיק, מ. ויגלניק, צ. (2007). השיקולים המנחים את בתי המשפט לענייני משפחה בקביעת משמורת על
ילדים. חברה ורווחה, כ"ז (1), 9 – 36.
קמיר, א. (תשס"ו). חזקת הגיל הרך – המלחמה על כבשת הרש. פרלמנט נשים: במה לפוליטיקה מזווית
אחרת, נובמבר – אוגוסט, 25 – 26.
רונן, י. (1997). שיתוף הילד בקביעת משמורתו. תל אביב: בורסי.
שאקי, א. (1984). אפיונים בדיני משמורת קטינים תוך דגש על ישום עקרון טובת הילד . עיוני משפט, י, 5 –
35.
שגיא, א. וקורן-קריא, נ. (1988). אבות בשנות השמונים ובעתיד, התפתחויות חדשות ומגמות עולות. חברה
ורווחה, ח, 344 – 350.
שוז, ר. (תשס"ו). חזקת הגיל הרך וטובת הילד. פרלמנט נשים: במה לפוליטיקה מזווית אחרת, נובמבר-
אוגוסט, 16 – 18.
שי-קפלן, א. (1998). החוויה האבהית של גברים המגדלים לבד את ילדיהם. חיבור לשם קבלת תואר
מוסמך, אוניברסיטת חיפה.
שיפמן, פ. (1995). משמורת ומזונות ילדים. בתוך פ. רדאי, כ. שלו, ומ. ליבן-קובי (עורכות), מעמד
האישה בחברה ובמשפט (ע' 535- 545). ירושלים: הוצאת שוקן.
שמואל, ס. (1992). משמורת קטינים. תל אביב: בורסי.
שניט, ד. (1994). "חזקת הגיל הרך" ביישוב סכסוכי משמורת ילדים: המשכיות, שינוי או ביטול. עיוני
משפט, י"ט (1), 185 – 203.
שרון, ד. (2001). שיקולים מנחים בסוגיות משמורת וסדרי ראיה. בתוך י. הרמל, (עורכת), פקידי הסעד
לחוק הסעד סדרי דין . ישראל: משרד העבודה והרווחה ואס"י.

אתרים באינטרנט :
משרד המשפטים – ועדת המשנה בנושא הילד ומשפחתו, דו"ח ועדת המשנה, תשס"ג. נשלף ב – 6.8.07,
http://justice.gov.il/MOJHeb/HavaadLeZhuyot/Hayeled Vemishphto
משרד המשפטים – ועדה לזכויות הילד. נשלף ב – 6.8.07, http://justice.gov.il MOJHeb/HaVaad
LeZhuyot/Default.htm
משרד המשפטים – חזקת הגיל הרך והצורך בביטולה או שינוייה. נשלף ב – 6.8.07, http://justice.gov.il/
MOJHeb/HaVaadLeZhuyot/Hayeled Vemishpto
הורות משותפת שווה – הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין (ועדת שניט).
נשלף ב – 1.9.07, http://w.w.w. mishmoret.org.il
הורות משותפת שווה – הצעת חוק ההורות המשותפת השווה. נשלף ב – 1.9.07, http://w.w.w.
mishmoret.org.il
הורות משותפת שווה – מה קורה בעולם ובישראל. נשלף ב – 1.9.07, http://w.w.w.mishoret.org.il/
node/25
הורות שווה – דיני משפחה על סף עידן חדש. נשלף ב – 20.9.07, http://w.w.w.horut-shava.org.il
הורות שווה – חוק האחריות המשותפת האוסטרלי. נשלף ב – 26.9.07, http://w.w.w.horut-shava.org.il/
research/Legislation/Au/au-media-newlaw.htm
הורות שווה – חוק ההורות המשותפת. נשלף 26.9.07, http://w.w.w.horut-shava.org.il/act/legislation/
ParentingBill.htm
Arendell, T. (1992). The social self is gendered: A masculine discourse of divorce. Symbolic
Interaction, 15, 151-181.
Arendell, T. (1995). Fathers after divorce. Thousand Oaks, CA: Sage Publications.
Bender, W. (1994). Joint custody: The option of choice. Journal of Divorce and Remarriage,
21( 3/4), 115-131.
Benjamin, O. (1997). Self development in Israel: Does it affect women's attempts to increase
partner's domestic participation? Israel Social Science Research, 12(2), 97-122.
Bertoia, C., & Drakich, J. (1993). The father's rights movement: Contradiction in rhetoric and
Practice. Journal of Family Issues, 14(4), 592-615.
Bowlby, J. (1969). Attachment and loss. New York: Basic Books.
Burghes, L., Clarke, L., & Cronin, N. (1997). Fathers and fatherhood in Britain. London:
Family Policy Studies Center.
Cohen, O., & Segal-Engelchin, D. (2000). Suzi and Mr. S.: gender roles stereotyping in social
worker's report in custody and access cases. Smith College Studies in Social Work, 70, 475
– 500.
Cohen, O., & Shnit, D. (2001). Social workers recommendation on the non-custodial father's
Visitation rights with his preschool children. International Social Work, 44, 311-328.
Coltrane, S. (1996). Family man. New York: Oxford University Press.
Erera, P.I., Minton, C., Pasley, K., & Mandel, S. (1999). Fathering after divorce in Israel and
the U.S. Journal of Divorce and Remarriage, 31(1/2), 55-82.
Fine, M.A., & Fine, D.R. (1994). An examination and evaluation of recent changes in divorce
laws in five western countries: The critical role of values. Journal of Marriage and
the Family, 56, 249-263.
Foster,H. (1974). Criticism on "Beyond the best interest of the child". Bulletin of the
American Academy of Psychiatry and the Law, 2, 45-56.
Goldstein, J.G., Freud, A., & Solnit, A.J. (1973). Beyond the best interest of the child. New
York: The Free Press.
Greif, G.L. (1985). Single fathers rearing children. Journal of Marriage and the Family, 47,
185-191.
Greif, G.L. (1992). Lone fathers in the United States: An overview and practice implications.
The British Journal of Social Work, 22(5), 565-574.
Greif, G.L., & Demaris, A. (1990). Single fathers with custody. Journal of Contemporary
Human Services, 5, 259 – 266.
Hanson, S. (1985). Single custodial fathers. In S.M.H. Hanson & F.W. Bozett (Eds.),
Dimensions of fatherhood (pp. 369-394). Beverly Hills, CA: Sage Publications.
Hetherington, E.M., Cox, M., & Cox, R. (1977). Beyond father absence: Conceptualization of
Effects of divorce. In E.M. Hetherington & R. Parke (Eds.), Contemporary readings in
child psychology. New York: McGraw Hill.
Hetherington, E.M., Cox, M., & Cox, R. (1982). Effects of divorce on parents and children.
In M.E. Lamb (Ed.), Nontraditional families: Parenting and child development (pp. 233-
288). New Jersey: Lawrence Erlbaum Associates.
Hilton, J.M., Desrochers, S., & Devall, E.l. (2001). Comparison of role demands,
relationships and child functioning in single-mother, single-father and intact families.
Journal of Divorce and Remarriage, 35(1/2), 29-57.
Hodges, W.F., Landis, T., Day, E., & Odelberg, N. (1991). Infants and toddlers and post
divorce parental access: An initial exploration. Journal of Divorce and Remarriage, 16,
239-252.
Kelly, J.B., & Lamb, M.E. (2000). Using child development research to make appropriate
custody and access decisions for young children. Family and Conciliation Courts Review,
38(3), 297-311.
Klaff, R.L. (1982). The tender years doctrine: A defense. California Law Review, 70, 335 –
372.
Kruk, E. (1992). Psychological and structural factors contributing to the disengagement of
non-custodial fathers after divorce. Family and Conciliation Courts Review, 30, 81-101.
Kruk, E. (1994). The disengaged non-custodial father: Implication for social work practice
with divorce family. Social Work. 39, 15-24.
Lamb, M.E. (1981). The development of father – infant relationships. In M.E. Lamb (Ed.),
The role of the father in child development (pp. 459-488). New York: Wiley Interscience
Publishers.
Lamb, M.E. (1997). Fathers and child development: An introductory overview and guide. In
M.E. Lamb (Ed.), The role of the father in child development (3rd Ed., pp. 1-18). New
York: John Wiley & Sons, Inc.
Lamb, M.E., & Goldberg, W.A. (1982). The father – child relationship: A synthesis of
biological, evolutionary and social perspectives. In L.W. Hoffman, R. Gandelman, & H.R.
Schiffman (Eds.), Parenting: Its causes and consequences (pp. 55-73). New Jersey:
Lawrence Erlbaum Associates.
Lupton, D., & Barclay, L. (1997). Constructing fatherhood. London: Sage Publications.
Maccoby, E.E. (1992).The role of parents in the socialization of children: An Historical
overview. Developmental Psychology, 28(6), 1006-17.
Mendes, H.A. (1976). Single fathers. The Family Coordinator, 25(4), 439-444.
Parke, R.D., & Tinsley, B.R. (1981). The father's role in infancy: Determinants of
Involvement in caregiving and play. In M.E. Lamb (Ed.), The role of the father in child
development (pp. 429-457). New York: Wiley Interscience Publishers.
Ram, A., Finzi, R., & Cohen, (2002). The non-custodial parent and his infant. Journal of
Divorce and Remarriage, 36(3/4), 41-55.
Russell, G., & Radojevic, M. (1992). The changing role of fathers? Current understandings
and future directions for research. Infant Mental Health Journal, 13(4), 296-311.
Rutter, M. (1974). The quality of mothering: Maternal deprivation reassessed. England:
Penguin Books.
Sagi, A., & Dvir, R. (1993). Value biases of social workers in custody disputes. Children and
Youth Service Review, 15, 27-42.
Stone, G. (2002). Nonresident mothers' and fathers' social contact with children. Journal of
Marriage and the Family, 61(4), 894-907.
Thompson, R., & Amato, P.R. (1999). The postdivorce family: An introduction to the issues.
In R.A. Thompson & P.R. Amato (Eds.), The postdivorce family children, parenting and
society (pp. xi-xxiii). California: Sage Publications.
Wallerstein, J.S., & Blakesley, J.B. (1989). Second chances. NewYork: Basic Books.
Wallerstein, J.S., & Kelly, J. 91976). The effect of parental divorce: Experience of the child in
later latency. American Journal of Orthopsychiatry, 46, 256-269.
Winnicott, D. (1978). Through pediatrics to psychoanalysis. London: Hogarth Press.

שיתוף ברשתות חברתיות:

תגובות (1)

כתוב/כתבי תגובה