5

ילדים מסורבלים: הגדרה, איבחון וטיפול

DCD- DEVELOPMEUTAL COORDINATION DISORDER

מאת:
ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית, חינוכית והתפתחותית. מרצה בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל אביב.

המאמר הופיע בשנתון סמינר הקיבוצים: "החינוך וסביבו", כ"ז, תשס"ה (2005), עמ' 321-330. edka@macam.ac.il

בדור האחרון החלה התעניינות בילדים מסורבלים/ מגושמים או כבדי תנועה. ילדים הסובלים מהפרעה זו אינם מפתחים מומחיות מספקת במיומנויות תנועתיות.

שלוש דיסיפלינות עוסקות בנושא: חינוך (כולל חינוך גופני), פסיכולוגיה (בעיקר חינוכית והתפתחותית) ורפואה (בעיקר התפתחות הילד, ונירולוגיה).

DEVELOPMEUTAL COORDINATION DISORDER – DCD
היא הפרעה בתיפקוד המוטוריקה גסה והמוטוריקה עדינה.
ההפרעה מוגדרת כסעיף של Motor Skills Disorder -ליקוי בכישורים מוטוריים. זהו ליקוי בלמידה המוטורית תנועתית.

הילד מתואר כמי שאינו מתואם בתנועותיו, מתקשה לתפוס כדור, לא ניבחר למשחקי קבוצה מפיל, נופל . איטי, מלכלך.
בעבר הוגדרה התופעה כמאפיין של ילדים עם "ידיים ורגליים שמאליות."
( סובלים מ-Clumsiness).

הגדרת הקושי על פי הסיווג הפסיכיאטרי של הילד והמתבגר
קיימות שתי גישות של סיווג פסיכיאטרי המקובלות היום בעולם המערבי: האמריקאית והאירופאית.

א. על פי ה  הסיווג בשיטה האמריקנית ( סימון הבעיה( 315.4 DSM4)

מאפייני הסרבול הם:
א.אם ההפרעה מעורבת בליקוי בהישגים אקדמים או פעילות יומיומית.
ב.קשיי הקורדינציה אינם נגרמים עקב בעיה רפואית. (כמו שיתוק מוחין,בעיה בשרירים וכדומה).
ג.הליקוי לא מצטלב עם PERVASIVE DEVELOPMENT DISORDER.
-בעיה התפתחותית כוללנית.
ד.הליקוי אינו תוצאה מפיגור שיכלי.

ביטויי ההפרעה משתנים עם הגיל: ילדים צעירים מגלים התנהגויות המאופיינות כ clumsiness או מאחרים בהתפתחות המוטורית: הליכה, ישיבה, קשירת שרוכים, רכיסת כפתורים,רכיסת רוכסן .

ב. על פי ה-ICD -10 הסיווג בשיטה האירופית .(סימון הבעיה F 82 )
(.הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי (1995))
הגדרת הסירבול היא:
פיגור ניכר בהתפתחות הקורדינציה המוטורית , שלא על בסיס פיגור שיכלי או של הפרעה נירולוגית ייחודית, תורשתית או נרכשת (חוץ מהפרעה הבאה לידי ביטוי בחריגה בקורדינציה).
תכופות קשורה התנועתיות המגושמת לליקוי בביצוע משימות קוגניטיביות בתחום הראיה המרחבית.( F 82 )

מאפייני הסירבול הם:
1.תיפקוד קורדינטיבי בפעילות מוטורית עדינה או גסה – נמוך באופן משמעותי מהרמה הצפויה לגילו, ולמצופה על פי האינטיליגנציה שלו.
2.הקשיים בתיפקוד הקורדינציה מופיעים בשלב התפתחותי מוקדם.(הן אינן ליקוי נירכש.)
3.הם אינם תוצאה מפגמים בראייה ובשמיעה, או הפרעה נירולוגית שאפשר לאבחן.
4.ההתפתחות המוטורית בגיל הרך איטית מהרגיל.
מאפיינים התנהגות
· יתכנו קשיי דיבור-בעיקר הגייה.
· אצל חלק מהילדים מופיעים קשיים בלמידה, לפעמים בדרגת חומרה גבוהה
· הילד הולך בצורה מגושמת, מאחר בלימוד ריצה, קפיצה על רגל אחת, עליה וירידה במדרגות.
· קשיים בקשירת שרוכים, יכולת כיפתור, לזרוק ולתפוס כדור.
· מגושמות בתנועות עדינות או גסות, נטיה להפיל חפצים, למעוד, להיתקל במכשולים, לכתוב לא קריא,קושי לצייר,קושי להרכיב תמונה מחלקים, הרכבת צעצועים, בנית מודלים, משחקי כדור, ציור וקריאת מפות.
· לעיתים מאובחן חוסר בשלות נירולוגי. (בעיקר סימנים נירולוגים "רכים",מכיוון שהם נחשבים לתופעה תקינה בילדים צעירים, ואין אפשרות למקמם אנטומית. בהפרעות אלו אין למצוא סימני הפרעה נירולוגית. במקרים אחדים יש היסטוריה של סיבוכים בזמן לידה, כמו משקל נמוך, או לידה מוקדמת.
· במקרים אחדים יש הפרעות חברתיות-רגשיות-התנהגותיות, אך איפיוניהן או תדירותן אינה ידועה.

תסמונת הילד המגושם אובחנה בעבר כ"ליקוי מזערי בתפקוד מוחי", אך מונח זה אינו מומלץ לשימוש בשל משמעויותיו השונות והסותרות.
המונח כולל: תסמונת הילד המגושם, הפרעה התפתחותית קואורדינטיבית, דיספרקסיה התפתחותית.

זוהי הפרעה נוירו-התפתחותית שמופיעה אצל 4% -7% מהילדים.
ה DSM -מגדיר את התופעה כקיימת אצל % 6 מהילדים בני 5-11. הליקויים ממשיכים גם בגיל הבגרות. תופעה זו שכיחה פי שלושה אצל בנים בהשוואה לבנות.
אין עדיין הסבר ברור להפרעה, אך ידוע שיש לה אפיונים גנטיים ומשפחתיים.
חשוב לציין שיש שונות גדולה בין ילדים בביטוי הקליני של הקושי בגלל הבדלים במאפיינים הנירולוגים ושונות בהתנסות המפצה (שקשורה למזג של הילד, ולתגובת ההורים כלפי הילד בכלל וכלפי הקושי –בפרט).
כיוון שהילדים איטיים, הם אינם מצליחים במשחקי כדור והרכבה ולכן דחויים חברתית. הדימוי העצמי שלהם נמוך, וניפתח מעגל סגור של הימנעות ודחייה.
כמו כן קיימת שכיחות גבוהה של קשיי למידה אצל ילדים כבדי תנועה.
הקשיים של ילדים אלו אינם ניתנים להסתרה: הם נופלים, שופכים, מלכלכים איטיים, מפספסים, מסורבלים- והכל גלוי וקשה להסוואה.
כיוון שהדימוי העצמי של ילדים צעירים מתפתח על בסיס הדימוי והתפקוד הגופני- לקושי זה יש השלכה משמעותית על התפתחות הילד.
מנת המשכל של ילדים אלו -תקינה לחלוטין.

איבחון
אצל ילדים מסורבלים קיימת רב- גוניות של תחומי הקושי וחומרתו. אצל חלקם כל תחומי התפקוד המוטורי לקויים, ואילו אצל אחרים הבעיה המוטורית ממוקדת .לדוגמה: הקשיים מתגלים רק בביצוע פעולות הדורשות קורדינציה חזותית-מוטורית, כמו כתיבה, גזירה, ושימוש בסכין ומזלג. לעיתים בקפיצה בחבל אך לא בהליכה ואפילו בריצה.

קשיי האיבחון מקורם גם בהסברים השונים לבעיה:
1.הסברים נירולוגיים. ליקוי בשליטה או בתיאום בין מערכות תנועה. איחור או פגיעה בעיבוד חושי. אפרקסיה התפתחותית- הפרעה בביצוע פעילויות או מיומנויות מורכבות, הדורשות תכנון ושליטה מוחית גבוהה מבחינה מוטורית או תחושתית. אי יכולת להניע חלק גוף על פי המטרה. יתכן שהליקוי הוא תוצר של מספר ליקויים נירולוגיים.
ההתפתחות הנירולוגית מושפעת גם מגורמי חינוך: על סמך מחקרים שהעלו שמוות בעריסה נגרם יותר לתינוקות ששוכבים על הבטן, הורים פחות משכיבים תינוקות על הבטן, וכתוצאה מכך יש דיווחים על יותר קשיים בחיזוק חגורת כתפיים,(שקשורה לשליטה מוטורית בידיים) חיזוק שהוא תוצאה של הרמת הראש אצל תינוקות ששוכבים על הבטן.
בעידן בו אפשר לוותר על שריכת שרוכים או רכיסת כפתורים ולהשתמש בדביקונים- אפשר לא לאמן במיומנויות מוטוריות חשובות. מאידך ילדים מפעילים היום מכשור טכנולוגי עדין מגיל צעיר, וכן משתמשים במחשב שמעניק להם הזדמנות לתרגל מיומנויות של מוטוריקה עדינה, ותאום עין –יד.
2. הסברים פסיכולוגיים: אי יכולת להפנים קשב ולהתרכז, היסח דעת. איטיות בעיבוד מידע. יכולת לשתף פעולה עם אחרים, להתאים תגובות תנועתיות לשלהם- הוא גורם משמעותי. במשחק בכדור או בתופסת- התאום עם אחרים – חשוב לתיפקוד.
3. הסברים חינוכיים: ניסיון מוגבל במיומנויות מוטוריות,
בהתנסות של תאום עין –יד, יד-רגל, בפעילות הקשורה ליציבות הגוף. גם ציפיות הורים ובני משפחה וכן חברים לגבי ביצוע מוטורי-הן בעלות השפעה.
4. הסברים תרבותיים: לכל תרבות סטנדרטים משלה לגבי תיפקוד ותירגול גופני.מיומנויות כמו תפיסת כדור טניס קריקט או בייסבול- נהוגות רק בתרבויות מסוימות.

קושי לאבחן את הילדים המסורבלים

1.לא קל להגדיר אם מדובר רק בקושי נירולוגי או גם במאפיני מזג. לעיתים קרובות מוגדרים הילדים כלא מאורגנים, חולמניים, לא ממושמעים, "עושים דווקא"..
2.בגיל הרך יש קושי לעשות אבחנה מבדלת בין איחור בהבשלה לבין מסורבלות כליקוי. מסורבלות הינה ליקוי כרוני-ולא ליקוי זמני חולף.
למרות הקושי באיבחון מוקדם- ככל שהבעיה מוגדרת מוקדם יותר, יש סיכוי לעזור לילד על- ידי טיפול מוקדם.
3.הפערים הניכרים בתיפקוד-בין תחומים בהם הילד חזק, לבין תחומים בהם הוא חלש- יוצרים בלבול ומשהים את האבחנה.
4.ה"נזקים" שנגרמים על-ידי ילדים מסורבלים: הדברים נשברים, נשפכים, לא במקום- גורמים לכעס שמקשה על המבוגרים להכיל אותם, ולכן חשוב לאבחן נכון, לקבל את הדיאגנוזה ולשתף פעולה. לעיתים קרובות נידמה למבוגרים שדברים "נעשים בכוונה." הציפייה שדברים ייעשו בכוונה, עלולה ליצור ציפיה שמגשימה את עצמה.
5. קושי להבחין בין מסורבלות מוטורית לבין ליקויי קשב וריכוז, קשיי תיקשורת, היפראקטיביות וכדומה. הקושי נובע מכך שלילדים מסורבלים יש גם קשיים נילווים ,ויש חשיבות לאבחנה מהו הקושי הדומיננטי.
6.היבט נוסף של קושי הוא להפריד בין מה שנגרם על-ידי המסורבלות, לבין מה שאינו קשור לכך, כדי שהאיבחון לא יהפוך ל"פח- זבל" דיאגנוסטי וכל קושי של הילד יהיה מיוחס למסורבלות שלו ולא יטופל כראוי.

ההפרעה מוגדרת אם אינה נילווית לבעיות רפואיות ברורות או לפיגור שיכלי כמו כן ההפרעה לא מוגדרת ככזו אם המסורבלות היא תוצאה מקשיי ריכוז או היפראקטיביות.
במחקר החינוכי פסיכולוגי נחקרה המסורבלות כמשנית אצל ילדים עם קשיי למידה או עם קשיים התפתחותיים ולא כבעיה עיקרית.

דפוסי תגובה ריגשית של ילדים מסורבלים

ילדים מסורבלים ,כמו ילדים בכלל, שונים מאד זה מזה בתגובותיהם, אולם אפשר לצייר דפוסים אופיניים של תגובה ריגשית:

· המנעות. אי רצון לעשות פעילויות שלא יצליחו בהן: הם מסרבים לצייר, לגזור, לעסוק בפעילויות יצירה, לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר, להתלבש לבד, ללמוד שחיה ועוד. ההמנעות מגדילה את הבעיה בגלל חוסר תירגול, ודפוס זה של קושי מתגבר.
· כעס על הסביבה על דרישותיה, אי ההבנה של הקושי ותגובות הכעס המופנות כלפיהם. כמו כן- כעס על הסביבה על אי שיתופם בפעילויות.
· הכעס גורם לעיתים קרובות תגובות תוקפניות הן כלפי ילדים ומבוגרים והן כלפי רכוש.
· קינאה באחרים- באחים, בחברים על הצלחותיהם, על ההשוואה שלא לטובתם, על הקלות בה אחרים מצליחים.
· בושה – ניסיון להסתיר את הקשיים. הסתרת ציורים שאינם יפים מספיק, הסתרת עבודות מהגננת, מההורים, מחברים והתנגדות לתליית ציורים או הצגת עבודות גם אם המבוגרים מבקשים. לעיתים מבקשים הילדים "להחרים" לעצמם ציורים של ילדים אחרים.
· תלות כתוצאה מכך שהמבוגרים עושים דברים בשביל הילד כדי לחסוך בזמן, כדי למנוע את תיסכולו וכדי למנוע קשיים- כדי שדברים לא יפלו, ישברו ינזקו. לעיתים גם הילד דורש שדברים יעשו עבורו כדי למנוע התמודדות עם קושי. הילד מתרגל להשען על אחרים או שהוא כועס על כך שלא מאפשרים לו לעשות דברים בלי עזרה.
· דימוי עצמי פגוע עקב הקשיים שאינם מוסתרים, ועקב האינטליגנציה התקינה שגורמת לילד לביקורת עצמית ולאכזבה קשה מעצמו.
· מתח פנימי בגלל הפערים הניכרים בתיפקוד.
· פחד כישלון בגלל הסכנה לתגובה משפחתית וחברתית קשה.
· התבודדות כדי להמנע מהאשמה חברתית בגלל תרומתם לכישלון. כדי לא לחוות דחיה בפעילות חברתית.

כתוצאה מכל אילו נוצרים קשיים בקשר עם הסביבה- הורים, אנשי חינוך אחים, חברים, וניפגע הדימוי העצמי.

טיפול
הטיפול צריך להתייחס:
א. לנזקים הראשוניים שנגרמים על-ידי המסורבלות עצמה,
ב. לנזקים המשניים שהם תוצאה מהקשיים מהפגיעה בדימוי עצמי, מהניכור החברתי והכעסים.
טיפול לטווח קצר וארוך
טיפול לטווח קצר נוגע להתמודדות עם הקושי עצמו.
הטיפול לטווח ארוך משלב גם התמודדות עם הקשיים הרגשיים והתפקודיים הנלווים. כאן השונות בין ילדים גדולה כיוון שמתבססת על הבדלי האישיות, המוטיבציה, התמיכה המשפחתית, החינוכית וכדומה.

איבחון מוקדם וטיפול מוקדם הוא קריטי מכמה סיבות:
1. הגמישות הנירולוגית של הילד הצעיר יותר רבה מאד. הפלסטיות של מערכת העצבים המרכזית מאפשרת פיצוי נוירולוגי אפקטיבי יותר.
2. ילדים צעירים עדיין לא גיבשו דפוסי התמודדות לא יעילים כמו הימנעות.
3. טיפול מוקדם מונע קשיים נוספים על הקשיים הבסיסיים: קשיים ריגשיים, דחיה חברתית, בעיות בקשר עם ההורים.
ישנה חשיבות רבה לטיפול על-ידי צוות רב מיקצועי: פיזיותרפיסט ,מרפא בעיסוק, מורה להתעמלות, פסיכולוג, רופא להתפתחות הילד ונירולוג ילדים.
טיפול ממוקד לקוח בהתאם לצרכיו , הילד שותף בתהליך קביעת מטרות הטיפול.

טיפול פסיכולוגי
קשיים בטיפול :
א.איבחון מאוחר לאחר שנוספו קשיים רגשיים וחברתיים –מקשה על הטיפול.
ב.אשליה שעל ידי טיפול אפשר לפתור לחלוטין את הבעיות.
ג.קושי בתאום גורמי הטיפול וגורמי החינוך השונים.
ד.הקושי בהתמודדות עם כעסים שמופנים כלפי הילד. קושי להתמודד עם נטית הילד להימנעות.
ה.רכישת אמונו של הילד בגורמים המטפלים בגלל משבר ההתקשרות שנוצר עקב הקושי.
ו.קושי לקבל את האיבחון כבעיה נירולוגית- איבחון שיש בו היבטים מאיימים.
התמודדות עם דעות קדומות לגבי קושי נירולוגי. קושי לקבל את האבחנה שמדובר בקושי נירולוגי ממוקד.לעיתים גורם להכחשה ולהתעלמות ,ולעיתים –ליאוש ולהרמת ידיים. לעיתים קיים קושי לאבחן בעיה אוביקטיבית.
ז. קושי להתמודד עם פער בין ההורים כאשר הורה אחד "אחראי " גנטית לגבי הקושי . במשפחה בה ישנם קשיים בזוגיות ותחושת אי סימטריה בטיפול בילדים-נתון זה עלול להוסיף על הקושי הקיים.
ח.קושי להתמודד עם רווחים מישניים שיש לילד עקב הקושי: עשיית דברים במקומו, קבלת פטור, משיכת תשומת- לב, הענשת מבוגרים על-ידי הבלטת הקושי.

תפקיד ההורים בהגדרת הקושי ובהתמודדות, כולל טיפול בקושי

ישנן שתי גישות תיאורטיות מרכזיות להגדרת תפקיד ההורים בחינוך בכלל ובהתמודדות עם קשיים בפרט:
גישה מכניזמית- שרואה את אחריות המבוגר כגורם מכריע,
והגישה האורגניזמית- שרואה את מקום הילד באינטראקציה עם הסביבה כקובעת את ההתמודדות.
למרות שמדובר בקושי אובייקטיבי נוירולוגי –אפשר לתת יותר מקום להשפעת ההורים כמכרעת, ואפשר לראות את מיזגו של הילד ומאפייני ההתקשרות שלו להורים, כגורם שמשפיע יותר על אופן ההתמודדות.
השפעת הורים על ילד צעיר הסובל מסירבול מוטורי עוד בטרם אובחנה בעיה, מתייחסת לסבלנות שיש להם, לציפיות למושלמות או קושי לקבל הבדלים אינדיבידואלים, למקום ויסות ההתנהגות- המסר המועבר לילד שיש צורך לעצור ולחשוב לפני פעולה כלשהי, לנטייה לעשות דברים בשביל הילד, לנטייה למנוע ממנו לעשות דברים בעצמו, לנטייה להסתיר קשיים או איחור התפתחותי בהשוואה לילדים אחרים, התאמה בין התנהגות הילד הצעיר לבין תגובות המבוגר- תגובתיות ליוזמת הילד, רגישות לאיתותיו, ויצירת אווירה חמה ומקבלת. התנהגויות מגיבות ותיווכיות מצד המבוגר קובעות את סגנון התמודדות הילד עם הקושי.
טיפול במשפחה כולל מספר היבטים:
מודעות ההורים לבעיה.
הבנת הקושי על כל ההיבטים שלו.
תכנון משותף של דרכי ההתמודדות.
תכנון ראלי של הציפיות.
תאום בגישה כלפי הקושי בין ההורים.
מתן חיזוקים על הישגים חלקיים.
אירגון שיתוף הפעולה בין ההורים לבין הגורמים המטפלים: החינוכיים והמקצועיים.

יש לקחת בחשבון שתגובות משפחה לקושי קובעות במידה מסוימת את הגדרת הקושי:
משפחות החרדות לכל איחור עלולות להלחיץ את הילד, אך לא לדחות את האיבחון המוקדם.
משפחות שמתעלמות מקשיים לא קיצוניים- עשויות פחות לבקר ולהלחיץ את הילד- אך לאחר מאד באיבחון ובנכונות לטפל בילד.

התמודדות עם התגובה הריגשית של ההורים לקושי

א.הורה שהיה לו כילד קושי דומה:
יש לעזור לו להתמודד עם רגשי האשם על מה שהוריש לילד. עם המפגש הכואב עם הקושי שזכור לו מן העבר ולעיתים קרובות ממשיך להציק לו גם בהווה. לעזור לו להתמודד עם הכאב שבזמנו לא ידעו לעזור לו והקינאה בילד שיכול לקבל עזרה.
ב.הורה שלא היה לו קושי דומה בילדות
כעס על ההורה האחר שהוריש את הקושי, לעיתים, ציפיה ממנו שיתגייס יותר לעזור לילד.
ג.התמודדות עם הקשיים האובייקטיבים- האיחורים, הקושי בהתארגנות, הבגדים המוכתמים, הכלים השבורים וכדומה.
הכנת שעורי בית: לעיתים ההורים צריכים להיות שותפים לתירגול המיומנויות שמוצגות בפני הילד לתירגול בבית.
ד.מתן עזרה להורים בהתמודדות עם אחיו של הילד המסורבל :הכעס על העיסוק הרב בו, הויתורים שנעשים כלפיו, הקשיים שהוא גורם להם עקב הבעיה בסדר, בהתארגנות.
ה.מתן משוב לילד גם על הישגים חלקיים.
ו.חיזוק חלקים מפצים בילד- חלקים בהם הוא חזק כדי לשקם את הדימוי העצמי שניפגע מהקושי.
ז. גמילה הדרגתית מתלותו של הילד במבוגרים.
ח. התמודדות עם אסטרטגיות ההמנעות בהן נוקט הילד שלא מעז לנסות להתמודד עם קשיים. מתן חיזוק לעצם ההתמודדות יותר מאשר להישג.

טיפול פסיכולוגי בילד עצמו כולל את ההיבטים הבאים:
א. הבנת הילד את הקושי ואת הקשר בין קשייו לבין הבעיה המוגדרת.
ב. הורדת אשמה מהילד על נזקים ,קשיים ועגמת הנפש שגרם.
ג.מתן הזדמנות לוונטילציה של הכעסים ,האכזבות והתיסכול.
ד.בנית מערך של ציפיות ריאליות מהטיפול הפיזיותרפי, הטיפול בריפוי בעיסוק, הטיפול בהתעמלות וכדומה.
ה.טיפוח המוטיבציה הפנימית לשתף פעולה-לא כטובה להורים אלא למען עצמו.
ו.הבנת תגובות הסביבה- מדוע ילדים נימנעו לשתף אותו במישחק, בתחרויות ספורט-לא על ידי האשמת הילדים ולא על ידי תאור ילדים כ"עם אכזר" התמודדות עם נטייה להשלכת הקושי והאשמה על אחרים.
ז.סימולציות בהן לומד הילד להסביר לסביבה את קשייו ,ולגייס אותה לעזור לו.
ח.הטרמה – עבודה עם הילד שנוגעת לתיכנון מוקדם של מצבים בהם עלול להיווצר קושי ודרכים להתכונן, להתריע בפני הסביבה-כדי לצמצם את ההשפעה הקשה. גישה אקטיבית של "מוקד שליטה פנימי.
ט.התמודדות עם אסטרטגיות ההמנעות וטיפוח דרכים להעיז למרות הקושי.
י. חיזוק דיאלוג עצמי בו ילמד הילד לנסות, למרות הקושי, להרגיע את עצמו מהמתח, לתת לעצמו חיזוקים על הצלחות ובעיקר על ניסיון להתמודד.
יא. מתן עזרה בפעילויות שהילד שואף להצליח בהן כדי להגביר מוטיבציה לשיתוף פעולה: למשל-רכיבה על אופניים, אם הילד מביע משאלה להצליח בכך, לפני שעוסקים בשיפור כתב היד, אם אינו מפריע לילד. יש כמובן להתאים את רצון הילד למדורגות השיפור ולסיכוי להצליח בתחום בו יבקש להשיג שיפור.
יש חשיבות רבה בבדיקה עקבית של הרגשת הילד לגבי העזרה שניתנת לו-עד כמה הוא מרגיש נוח ועד כמה לוקחים בחשבון גם את משאלותיו, ואם לא-האם קיבל הסבר מדוע יש צורך לעבוד גם בתחומים בהם אינו מוצא ענין או מתקשה.

קשיים במתן עזרה למשפחה
1. משפחות בהן אין שיתוף פעולה בין ההורים . פער בתגובות כלפי הילד, פער בנכונות להשקיע בטיפול או כל פער בתקשורת בין ההורים ובינם לבין הילד.
2. תגובות לא יעילות כלפי האיבחון: ייאוש או הכחשה והימנעות. משפחות שמתקשות להפנים את משמעות הקושי ומייחסות לילד אחריות על התקלות המתרחשות.
3.משפחות שנוקטות אסטרטגיה של וויתורים קיצוניים כלפי הילד- אין שימת גבולות, עושים הכל במקומו, מותר לו באופן בולט מה שאסור לשאר האחים. קינאת אחים וויתור על התמודדות מתוך הפגנת "רחמים" כלפי הילד- גורמים לו נזק.
4.משפחה שמשדרת לילד שכל הישג, הוא עבור ההורים, או שכל השקעת מאמץ היא עבור פרס. מוטיבציה אקסטרנית (חיצונית) יוצרת קושי – או בתהליך ההתמודדות עם הקשיים עצמם, או בגמילה מחיזוקים חיצוניים עם ההתקדמות.
5. משפחות שמשדרות ציפיה לא ריאלית, או משדרות ייאוש כאשר הבעיות לא נפתרות לחלוטין.
6. משפחות שמתקשות להשקיע מאמץ לאורך זמן: יש התגייסות מיידית לאחר האיבחון, אך במשך הזמן- ירידה ניכרת ביכולת לגייס כוחות התמודדות.
7. משפחות בהן יש פער גדול מאד בין שני ההורים לילד – הם בעלי מוטוריקה
גסה ועדינה וקורדינציה- מעולים. הם מאורגנים,זריזים ויעילים. לא בהכרח תיווצר אז בעיה, אולם ההסתברות לקושי- עולה. אי ההתאמה בין ההורים לילד עלולה ליצור קושי בגילוי אמפטיה כלפיו.
8. במשפחות שסדר, אירגון, ניקיון והצטיינות בכל הם האידאל- עלולה להתפתח בעיה ביחס אל הילד.
9. משפחות שמתקשות להתמודד עם תגובת אחים לבעייתו של הילד – גורמות להתפתחות קינאה על הוויתורים כלפיו, מאפשרות לאחים להשליך את הכעס המשפחתי על הילד, מעמידות את הילד בעמדת "שעיר לעזאזל" על-ידי ההורים, והאחים מצטרפים ליחס זה.
10. במשפחות שהילד זוכה לתשומת-לב רבה ולרווחים אחרים שבגללם יש אינטרס לא מודע לקבע את הקושי.

טיפול קבוצתי:
התחלקות עם ילדים שמתמודדים עם בעיות דומות; "נורמליזציה" של הקשיים – פועל יוצא מהבעיה הנירולוגית; ניצול הרווחים שבקשר חברתי אצל ילדים בעיקר בגיל החביון; קשירת קשרים חברתיים בין ילדים מבודדים בכיתותיהם; נטרול ההתנגדות שמקורה בקושי לקבל את סמכות המבוגר; יכולת לצאת מהסתרת הקושי; אימוץ אסטרטגיות עבודה שהיו יעילות אצל אחרים; טיפול חסכוני מבחינת עלויות.

מערכת החינוך
המסורבלות באה לידי ביטוי בכל היבטי מערכת החינוך: ריכוז.התנהגות, תפקוד לימודי, תפקוד רגשי, תפקוד חברתי.
חשוב לידע את מערכת החינוך לגבי הקושי, תוך בדיקת המקומות בהם הקושי בא לידי ביטוי; להגדיר ציפיות ריאליות מן הילד; להיות מודעים לחשיבות מתן המשוב לילד; לקיים קשר מתמשך עם מערכת החינוך כדי לעזור בניסוח עדכני של הקושי; לתת להם משוב על הישגים; לבדוק שוב שיתוף פעולה בין גורמים שונים; לעבוד על עידכון כל הגורמים שבאים במגע עם הילד: עוזרת גננת, סיעת, מורה בחוגים, מורה לאומנות לציור, להתעמלות; לעזור לבנות תוכנית שתעזור לילד להתמודד עם התלות, עם הנטייה להימנעות ועם הקשיים החברתיים.
יזדי-עוגב (1992) סבורה שהכשרת פרחי הוראה לא נוגעת מספיק בנושא הטיפול בילד המסורבל. למרות הידע הרב שנצבר, אין שינוי משמעותי ביחס גננות ומורים כלפי הילדים המסורבלים.

סיכום:
6% מהילדים מוגדרים כמסורבלים, ולכן מערכת החינוך צריכה לתת את הדעת על ההתמודדות עם הקושי האובייקטיבי ועם התוצאות הרגשיות והחברתיות שלו. ההשקעה צריכה להתמקד באיתור מוקדם, בהפנייה לטיפול מקצועי, בדרכי עזרה במערכת החינוך עצמה, בהדרכת הורים ובטיפול מונע להקטנת נזקים נילווים. הגורמים המטפלים – רופאים, פסיכולוגים, מחנכים, מורים לחינוך גופני, פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, יועצים- כל אלו צריכים לשתף פעולה כדי לעזור לילדים ולמשפחותיהם.

ביבליוגרפיה

Dewey D. What is developmental dyspraxia?Brain Cogn. 1995 Dec;29(3):254-74. Review.

Dewey D, Kaplan BJ, Crawford SG, Wilson BN.Developmental coordination disorder: associated problems in attention, learning, and psychosocial adjustment.Hum Mov Sci. 2002 Dec;21(5-6):905-18.

Hill EL. A dyspraxic deficit in specific language impairment and developmental coordination disorder? Evidence from hand and arm movements.Dev Med Child Neurol. 1998 Jun;40(6):388-95.

Jongmans, M. J., Linthorst-Bakker, E., Westenberg, Y., & Smith-Engelsman, B. C. B. (2003). Use of task-oriented self-instruction method to support children in primary school with poor handwriting quality and speed. Human Movement Science,22, 549-566.

Meichenbaum, D. (1997). Cognitive-behavior modification: An integrative approach. New York: Plenum Press.

Missiuna, C. L., Mandich, A. D., Polatajko, H. J., & Miller, L.T. (2001). Cognitive Orientation to Daily Occupational Performance (CO-OP): Part I – Theoretical foundations. Physical and Occupational Therapy in Pediatrics (The Haworth Press, Inc.) 20 (2/3), 69-81.

Peters JM, Barnett AL, Henderson SE.
Clumsiness, dyspraxia and developmental co-ordination disorder: how do health and educational professionals in the UK define the terms?Child Care Health Dev. 2001 Sep;27(5):399-

Polatajko, H. J., Mandich, A. D., Miller, L. T., & Macnab, J. J. (2001). Cognitive Orientation to Daily Occupational Performance (CO-OP): Part II – The Evidence. Physical and Occupational Therapy in Pediatrics (The Haworth Press, Inc.) 20 (2/3), 69-81.

Wilcox, A. (1994). Verbal self-guidance: an exploratory study with children with developmental coordination disorder (Master’s Thesis). London, ON: The University of Western Ontario.

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות: , ,

תגובות (5)

Trackback URL | Comments RSS Feed

  1. מיי הגיב:

    איך ואיפה מאבחנים?

  2. אנה הגיב:

    קראתי את המאמר וכפיזיו תרפיסטית התפתחותית הופתעתי מכך שלא הוזכר הטיפול העיקרי שהילד מקבל כבר מגיל צעיר מאוד והוא הטיפול הפיזיותרפי- מדובר לרוב בדיסציפלינה הראשונה הפוגשת את הילד הצעיר ולעיתים הצעיר מאוד. אשמח לדעת את הסיבה להחסרת מידע ככ חשוב מהמאמר. תודה.

    • רוית הגיב:

      תוכלי לומר לי אצל איזה רופא עושים את האבחון? ומה ההבדל בין ריפוי ועיסוק לבין הטיפול הפיזותרפי?

    • יעל הגיב:

      הי אנה,
      גם ממה שאני יודעת הטיפול הפיזיותרפי היא הטיפול הראשוני ובנוסף אליו גם ריפוי בעיסוק למוטוריקה עדינה.

  3. טל הגיב:

    אפשר להגיע לרופא התפתחותי על מנת לקבל אבחון.
    על מנת לטפל יש לפנות לפיזיו' או מרפאה בעיסוק (בלי קשר למוטוריקה גסה או עדינה), עם עדיפות לאנשי מקצוע שמתמחים בDCD. יש כמה גישות טיפול שנמצאו מועילות, אחת מהן היא ה-CO-OP שמטפלת בסירבול דרך כלים קוגניטיבים.
    בכל מיקרה כדאי לקרוא על הנושא ולפנות לאנשי מקצוע שמכירים את הליקוי ודרכי הטיפול בו.

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.