1

ילד שלי מיוחד – על ילדים עם קשיים תחושתיים, מוטוריים, שפתיים, תקשורתיים והתנהגותיים

מאת: עירית חגי
(2005) הוצאת מודן (פסיכה, ספריה פסיכולוגית).

פרק א' יוסי, ילד שלי מיוחד
על ילדים בעלי קשיים תחושתיים ומוטוריים
עמ' 16 – 24

כלפי חוץ תומי נראה ממש כמו כל ילד אחר. הוא יפה, בהיר, חסון, בעל עיניים כהות וגדולות ופנים נבונות. הוא חכם ורגיש ואפשר לנהל איתו שיחה בלי שנחוש שמשהו שונה אצלו.

כיום תומי בן שלוש־עשרה. הוא נראה ומתנהג ממש כמו כל ילד בגילו. כמעט. אבל כאשר תקראו בהמשך הפרק את הסיפור של תומי, תבינו שמרגע שנולד הוא היה שונה מאוד מילדים אחרים.

מהרגע שתומי נולד הכול היה קשה לו. גם דברים פשוטים ביותר, כמו להירגע, לישון ולאכול. אבל במשך שנים איש לא הבין זאת. במשך שנים איש גם לא הצליח להסביר למירי, אמו, מה מקור הקשיים של תומי. כשהתייעצה עם אנשי מקצוע, ברוב המקרים הם אמרו לה שהכול בסדר אצל תומי. לפעמים רמזו לה שאולי משהו לא בסדר אצלה, אולי היא עצבנית מדי, מתוחה מדי, "לחוצה"…

בהמשך, כשכבר ראו כולם כי לתומי יש קשיים רבים, החלו להאשים אותה במצבו גם בגלוי. עבר זמן רב עד שמירי הבינה מהי הבעיה של תומי ויכלה לעזור לו. זמן רב מדי.

לתומי יש קשיים בוויסות תחושתי, והדבר משפיע על התפתחותו, על התנהגותו, על הישגיו בבית־הספר, על קשריו החברתיים ועל מצבו הרגשי.

ויסות תחושתי הוא תהליך קליטת הגירויים מהסביבה באמצעות החושים שלנו. בתהליך זה אנו קולטים מידע באמצעות מערכות התחושה השונות, מתאמים את הקלט, מעבדים אותו ומשתמשים בו לצורך הסתגלות לסביבה.

מערכות התחושה כוללות את אלה המוכרות לנו – ראייה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש – וכן מערכות מוכרות פחות, שעליהן נדון בהרחבה בהמשך, כגון מערכת תחושת המגע, מערכת תחושת התנועה ומערכת תחושת שיווי המשקל.

תהליך הוויסות התחושתי מתרחש במערכת העצבים ובמוח. אצל רוב האנשים זהו תהליך המתרחש בצורה אוטומטית ורצופה, אך יש כאלה שתהליך זה אינו פועל אצלם כשורה. משהו בדרך משתבש. אזי ההסתגלות לסביבה משתבשת ומופיעים בעיות התנהגות וקשיים רגשיים, ומה שמכונה לעיתים מזג קשה.

קשיי ויסות ומזג קשה, אנו יודעים כיום, יכולים להופיע בכל שכבות האוכלוסייה ורבדיה. בחלק מהמקרים התופעה היא תורשתית, ואז נפגוש לעיתים יותר מילד אחד עם קשיים מסוג זה במשפחה, ולעיתים אף ההורה יהיה בעל קשיים דומים, מה שהופך את הבעיה לסבוכה הרבה יותר.

תהליך הוויסות התחושתי מורכב משלושה שלבים: קליטה, עיבוד וביצוע. בכל שלב בתהליך יכול להשתבש משהו. כבר בשלב הקליטה ייתכן שהגירוי ייחווה בעוצמה רבה מדי או נמוכה מדי, ייתכן שמשהו ישתבש בשלב העיבוד והתיאום של הקלט מן החושים השונים, וייתכן שיבוש בשלב הביצוע המופיע לאחר קליטת הגירוי ועיבודו, שהוא שיבוש בפעילות המוטורית.

שיבוש בכל אחד מהשלבים האלה ישפיע בצורה כזו או אחרת על ההסתגלות לסביבה. וקושי בהסתגלות לסביבה הוא קושי בהתנהגות, בלמידה ובתגובות רגשיות. כך למשל מערכת תחושת המגע: הקולטנים של מערכת זו נמצאים על פני העור. הם קולטים את גירויי המגע המגיעים מחוץ לגוף ומתרגמים אותם לתחושות מגע.

ילד שסף הגירוי שלו נמוך והוא קולט, שלא בטובתו, כל גירוי בעוצמה רבה יותר מאשר ילד רגיל, עלול לעבד את הגירוי הזה בצורה לא נכונה, ואז גם להגיב לגירוי בצורה שונה מילד רגיל. הוא עשוי, למשל, לחוות מגע כדוחה ובלתי נעים – גם אם היה זה מגע שמיועד להיות נעים, למשל חיבוק או נשיקה או סתם ליטוף של אמא… הילד שסף הגירוי שלו נמוך, יכול להגיב לגירוי כזה ברתיעה או אפילו בתוקפנות.

אם הדבר קורה לו לעיתים קרובות, יתחיל הילד לחוות את העולם כמקום לא נעים ומאיים, ויפתח מנגנונים שונים שיגנו עליו מפני הגירויים הלא נעימים המגיעים אליו מהעולם. מנגנונים כאלה יכולים להיות התכנסות ורתיעה, או לחלופין תוקפנות ועוינות. באופן כזה, גם הורה בעל הכוונות הטובות ביותר עלול למצוא את עצמו במצב מבלבל, שבו הכוונות הטובות שלו נחוות כלא נעימות ואף מאיימות על הילד.

לא פעם במהלך שנות עבודתי כפסיכולוגית במערכת החינוך, בהשתתפי בדיונים על ילדים עם בעיות התנהגות, הייתי עדה לאצבע מאשימה שהופנתה כלפי הורים לילדים כאלה, שחלקם הגדול היו בעלי מזג קשה ובעלי קשיים בוויסות תחושתי. נראה לי שגם אני חטאתי לא פעם בכך.

הורים אלה "היו אשמים" בהתנהגותו של הילד, מאחר שלא "הציבו לו מספיק גבולות" או מאחר שהיו "נוקשים מדי", הציבו לו יותר מדי גבולות ולא הבינו את צרכיו ה"אמיתיים". התפרצויות הזעם וקשיי ההתנהגות של הילד הוסברו כתוצאה של הורות לקויה והיוו עדות לבעיות רגשיות. קשיי ההסתגלות של הילד היו ההוכחה לכך.

לעיתים רחוקות נשמעו קולות אחרים, שהעלו את האפשרות שאולי ישנם קשיים מולדים הקשורים למזגו של הילד וליכולתו לווסת גירויים מהסביבה, שהם העומדים בבסיס קשיי ההסתגלות שלו והם העשויים להסביר חלק מהתפרצויות הזעם שלו, מהנרגנות, מאי השקט ומהקושי להתמודד עם תסכולים.

קולות כאלה הושתקו לא פעם במהלך הדיונים, וההתייחסות אליהם היתה כאל מי שמעבירים את "האשמה" מההורים לילד, וכמי שלא רואים את חלקם של ההורים בהתנהגותו של הילד, משל היו יחסי הגומלין בין ילד להורה חד־כיווניים ובחלוקת אשמה עסקינן.

אמנם בשנים האחרונות גברה המודעות לקיומה של "הפרעת קשב וריכוז" שעשויה לעמוד בבסיס קשיי ההסתגלות של הילד. כך חלק מ"האחריות" ומ"האשמה" של ההורים מופנה לכיוון הפרעה זו, עד כדי כך שנוטים לעיתים להסביר באמצעותה גם קשיים שאינם בהכרח קשורים אליה, כגון אלימות, חוסר מוטיבציה ללמידה ועוד.

אך למרות זאת, עדיין מופנית ללא הרף אצבע מאשימה כלפי הורים לילדים בעלי מזג קשה וקשיים בוויסות תחושתי, המתמודדים גם כך יום־יום עם קשיים רבים מאוד. נראה שעדיין אין התייחסות מספקת לעובדה שילדים כאלה מהווים אתגר מורכב ומשמעותי ביותר לכל מי שבא עימם במגע, ובעיקר להוריהם.1

מאז החלו להתפרסם מחקרים בנושאים הקשורים לקשיים במזג ובוויסות תחושתי, חלה התפתחות רבה בתחום, וכיום אנו יודעים הרבה יותר על הקשיים הללו. גם המונחים בחלקם השתנו, אך דומה שדבר אחד לא השתנה: הנטייה של אנשי מקצוע ואנשי חינוך להאשים את ההורים או לראות בהתנהלותם את הגורם המרכזי לקשיים של הילד.

ייתכן שאחת הסיבות לנטייה זו היא התיאוריות הרבות, שחלקן הגיעו בצורה זו אחרת לאוזני הציבור הרחב, המייחסות חשיבות רבה לתפקידה של האם בעיצוב אישיותו של התינוק (ויניקוט, 1965).

תיאוריות אלה, המעמידות במרכז את האם והסביבה, הן בעלות תרומה רבה, אלא שקיימת סכנה בתפישה פשטנית מדי שלהן, ההופכת את הסביבה, ובעיקר את האם, לאשמה המרכזית בכל קושי המופיע אצל התינוק והילד.

נראה שהעוול הגדול ביותר שנעשה לאימהות היה במקרה הקיצוני שבו הן הואשמו בגרימת אוטיזם לילדיהן (בטלהיים, 1967). אימהות לילדים אוטיסטים הואשמו בקור ובריחוק שגרמו להתפתחות האוטיזם. היום ישנה הסכמה, כמעט גורפת, שאין זו אלא איוולת, וכי אוטיזם נגרם מסיבות שונות שמקורן אורגני, והן אינן קשורות ליחסה של האם לתינוק. אנו יודעים גם שלילדים אוטיסטים רבים יש אימהות רגישות ונפלאות. אך דורות של אימהות נענשו פעמיים: פעם אחת בהיוולד ילד בעל נכות קשה ביותר, ופעם שנייה באחריות הכבדה שהטילה עליהן הסביבה למצבו של הילד.

כיום המצב שונה, אם כי לדעתי, אך במעט. אימהות עדיין מואשמות ועדיין לוקחות על עצמן את האשמה, ובמקום שבו צריכים להיות תמיכה, הכלה וסיוע, נפגשות לא פעם האימהות באצבע מאשימה.

אמנם, איש כמעט אינו חולק כיום על כך שלאם ולסביבה הראשונית נודעת השפעה מרכזית על התפתחותו של הילד ועל בריאותו הנפשית, בעיקר בשנותיו הראשונות. רוב הגישות הפסיכולוגיות המתייחסות להתפתחות ילדים מסכימות, שאחת המשימות החשובות ביותר המוטלות על ההורה מרגע שתינוקו נולד, היא לדאוג לכך שהתינוק יחווה את התסכולים הבלתי־נמנעים שמזמנים לו החיים, כגון רעב, כאב או אי נוחות פיזית – בצורה מתסכלת פחות, עד כמה שניתן, כדי שיוכל לחוות את העולם כמקום נעים וכדי שיוכל לפתח תחושה של אמון וביטחון בסיסי (אריקסון, 1950).

בדרך כלל מסייע ההורה לתינוק לחוש בנוח בעולם בכך שהוא מנסה להרחיק את הגורם לתסכול (רעב או חיתול רטוב או כאבי בטן), ובמקביל הוא מנסה להפחית את עוצמת הריגוש של התינוק לנוכח התסכול ולמתן את עוצמת החרדה המתעוררת בו. ההורה עושה זאת בכך שהוא מחבק את התינוק, מנחם אותו, מדבר אליו בשקט, מלטף אותו, שר לו, מנענע אותו וכדומה. בהמשך, לאחר שהדבר מתרחש פעמים רבות, מפנים התינוק לתוכו את יכולת ההרגעה של ההורה ולומד להרגיע את עצמו בכוחות עצמו. אנשי מקצוע קראו לאם המצליחה לעשות זאת "אם טובה דיה".2

אך מה בדבר תינוקות שכל תסכול נחווה אצלם כמציף אותם ומאיים לכלותם? מה בדבר אותם תינוקות החווים את העולם בעוצמות גדולות הרבה יותר מתינוקות ממוצעים, על רקע סף רגישות נמוך במיוחד ורגישות יתר לגירויים; אותם תינוקות שכל גירוי מהסביבה: מגע, אור, תנועה, ריח – מציק להם ומפריע להם?

להורים של תינוקות כאלה יהיה קושי רב להרגיע ולמתן את התסכול והריגוש של תינוקם, ולתינוקות כאלה יהיה קושי רב להירגע. לעיתים, כל מה שיעשה ההורה לא יועיל, ואולי אף יזיק. אם ינסה ללטף את התינוק, הדבר יפריע לו ויגרום לו אי שקט, אם ינסה לנענע את עריסת התינוק או את עגלתו, התינוק עשוי לבכות חזק עוד יותר או לחלופין עשוי הדבר להרגיע אותו בהמשך, אלא שאז יצטרך ההורה לנענע אותו ללא הרף, ללא הפוגה. אם ינסה להרים את התינוק, התינוק עלול לבכות חזק עוד יותר, אך בהמשך הוא עלול לרצות להיות בזרועות ההורה ולא יסכים להישאר לבדו אף לרגע. תינוקות אלה יפגינו רוב הזמן אי שקט, תנועתיות ונרגנות, יחוו התפרצויות זעם רבות ויבכו ללא הפוגה. כל אלה על רקע קשיים בוויסות תחושתי – קשיים בקליטה של הגירויים המגיעים מהסביבה.

מה יקרה להורה כזה?

במקרה הטוב ההורה לא יבין מה קורה, אך לאט־לאט ילמד את הילד שלו ויתאים את התנהגותו אליו. במקרה הפחות טוב, בעיקר בהיעדר תמיכה מהסביבה וכאשר מדובר בילד ראשון, ההורה עלול להאשים את עצמו ולפתח תחושות של חוסר התאמה וחוסר ערך כהורה, והדבר יפגע ביחסים שלו עם התינוק ובתהליך ההתקשרות ביניהם.

אך פגשתי גם הורים שנהנו מכל התמיכה ומכל התנאים האפשריים להעניק לתינוקם את המיטב, וגם הם התקשו להיות "טובים דיים", שהרי כאשר לתינוק יש קשיים בוויסות תחושה ורגישות יתר של כמה מערכות, כמעט כל מה שנעשה לא יהיה טוב דיו.

כאשר לרשות ההורים עומדים כוחות, משאבים, תמיכה משפחתית והם פנויים מהבחינה הנפשית, הם עשויים לגלות את הדרך להרגיע את התינוק. עם הזמן הם "יִלמדו אותו", ילמדו להכיר אותו ואת הרגישויות שלו וימצאו את הדרך אליו.

אולם בחלק גדול מהמקרים אין פני הדברים כך. לעיתים מדובר במשפחות שלהן ילדים נוספים בעלי צרכים מיוחדים משל עצמם, ילדים שיש להתפנות אליהם, וכתוצאה מכך ישנו קושי ניכר להתפנות לצורכי התינוק.

לעיתים מדובר במשפחות שבהן הורה הוא בעל קשיים בוויסות תחושה בעצמו, והוא מתקשה להתמודד עם התגובות הקשות של התינוק שלו. לעיתים מדובר במשפחות עם קשיים כלכליים וקיומיים, שאינן פנויות להתמודד עם צרכיו של התינוק, ובמקרים אחרים מתמודדים הוריו של התינוק עם קשיים בזוגיות (שחלקם עשויים להחמיר על רקע קשיי התינוק עצמו וההתמודדות עימו), קשיים שאינם מאפשרים להם להתפנות לצורכי התינוק.

קשה להיות "אם טובה דיה" לתינוק עם קשיים בוויסות תחושתי.3

כשדובר על האם המסורה המצויה, ההתייחסות היתה כנראה גם לתינוק המצוי. להיות אם טובה דיה לתינוק עם רגישות יתר של מערכות רבות בגופו, שכל פעולה נחווית כמאיימת ודוחה – קשה לכל אם, מסורה ככל שתהיה. בעיקר אם היא בודדה, חסרת ביטחון וחסרת תמיכה.

"אם טובה דיה" לתינוק בעל קשיים בוויסות תחושתי צריכה לעיתים להיות "סופר־אם". רק כך יחווה התינוק את האם כטובה ואת הסביבה כמחזיקה ומכילה. אם של תינוק בעל מזג קשה נדרשת לעיתים לכוחות עליונים כדי להצליח להרגיע את התינוק, להכיל את כעסיו, את אי הנוחות שלו ואת הבכי הבלתי־פוסק, להיות מכוונת אליו, להרגיש מה גורם לבכי, לנענע אותו לעיתים שעות רבות, לעיתים לילות שלמים (בעוד היא בעצמה עשויה לחוש לא פעם בודדה, עייפה, מותשת ומדוכדכת). רק כך מצליח התינוק לחוות אותה כטובה דיה, רק כך היא מצליחה להיות דמות מרגיעה ומכילה עבורו.

ומובן שזה לא קל. זה דורש שהאם עצמה תהיה מוחזקת ומוכלת, ושבסביבתה יהיו דמויות משמעותיות שיוכלו להכיל אותה. אך זה לא תמיד קורה. לא פלא שאימהות רבות של ילדים בעלי מזג קשה מתקשות במשימה שלהן.

אז גדל ילד שלא הפנים דמות של אם טובה דיה, שלא הצליח להפנים את היכולת לשלוט על עצמו ולהירגע, שכן לא היה בסביבתו אדם שאיפשר לו להפנים את היכולות האלה. ילד כזה יוצא לעולם עם קשיים בוויסות תחושה, כמו למשל רגישות יתר לגירויים מהסביבה, ובנוסף, גם ללא מנגנוני שליטה והרגעה עצמית.

האם ייפלא שילד כזה הופך להיות אלים?
אכן לעיתים קרובות אנו שומעים על בעיות אלימות אצל ילדים עם קשיים בוויסות תחושתי. אנו גם שומעים לא פעם כי הורים לילדים עם קשיים בוויסות תחושתי מואשמים בהכאת ילדיהם. לעיתים הדבר אמנם נכון.

כאשר הורה לילד עם קשיים בוויסות תחושה מגיע לקצה גבול היכולת שלו והוא מכה את ילדו, יש צורך בהתערבות דחופה, שכן ההורה זקוק לסיוע מהיר. אך לעיתים אלימות הילד בעל הקשיים בוויסות אינה נובעת מאלימות של ההורים.

ילדים אלה עשויים להיות אלימים גם אם אין הם מוכים בבית. במקרים כאלה ההורים מואשמים על לא עוול בכפם. לא פעם מדובר בהורים העושים כל שביכולתם להכיל את הילד ולהתמודד עם התפרצויות הזעם שלו, עד כדי כך שהם עצמם הופכים להיות מוכים על ידי ילדם. למרות זאת הם עלולים להיות מואשמים באלימות על ידי הסביבה, המקשרת, לא תמיד בצדק, בין אלימות הילד לאלימות ההורה (כפי שקרה במקרה של תומי ואמו מירי, שיובא להלן).

במקרים כאלה התוצאה הרת אסון. ההורים מבינים שעליהם להרפות מהילד ולא לדרוש ממנו דבר. הם מתחילים לחוש אשמים, ואת תחושת האשמה הזו הם משדרים לילד; הם מוותרים לו, נכנעים לכל גחמותיו, והמצב בבית נעשה בלתי נסבל. לפעמים הדבר גורם להם בסופו של דבר אכן להכות את הילד, ואכן מחקרים הוכיחו שילדים עם קשיים בוויסות תחושה וליקוי קשב וריכוז מועדים יותר להיחשף לאלימות מצד הוריהם.

אך האם אלימות ההורים היא ההופכת ילדים אלה לאלימים, או שאלימות ההורה היא ביטוי לחוסר האונים והייאוש שלו כתוצאה מהתמודדות יומיומית עם ילד בעל מזג קשה? ואולי זהו מעגל קסמים נוראי, שבו מזג קשה מוביל לחוסר אונים ואלימות של ההורה, הגוררים בתורם אלימות מצד הילד כלפי הסביבה?

הורים מעטים, יחידי סגולה, מסוגלים לקבל את ילדם כמו שהוא, על הפגיעה שלו. מדי פעם אני נתקלת בהורים כאלה, והם מעוררים בי יראת כבוד והשתאות בכל פעם מחדש. למשל, נתקלתי באם, במקרה זה חרדית, שהתייחסה לילדה בעל הקשיים כמתנת אל, ההופכת את כל בני המשפחה לרגישים ומודעים יותר לסבלו של הזולת.

נתקלתי גם בהורים קשי יום ומרובי ילדים, שקיבלו את ילדם כפי שהוא, בלי שאלות, טענות ומענות, והפכו אותו לחלק מובן מאליו במשפחה. נתקלתי גם במשפחות שעברו תהליך ארוך ומתסכל, שבסופו למדו להשלים, לקבל ולאהוב. ואולם מטבע הדברים, בעיקר בתחילת הדרך, אך גם לכל אורכה, רוב ההורים מתקשים בכך. הם חשים אכזבה, כאב, תסכול בושה וכעס, והם מעבירים חלק מתחושות אלה לילדם.

אי אפשר לשפוט הורים אלה ולגנות אותם על כך. אי אפשר, וגם לא מועיל. תחושות אלה יהיו שם גם אם נגנה אותן. ואם נגנה אותם, ילמדו ההורים להסתיר אותן מאיתנו ולא נוכל לטפל בהם ולסייע להם. הורים כאלה צריכים לחוש את האמפתיה והקבלה שלנו, כדי שיוכלו לחוש ולהעניק אמפתיה כלפי ילדם.

מפתיע לגלות בכל פעם מחדש עד כמה ממעטים אנשי מקצוע להתייחס לקשיים בוויסות תחושתי ולמזג קשה אצל ילדים בבואם לטפל בבעיות הסתגלות והתנהגות, למרות השנים הרבות שחלפו מאז החלו להתפרסם מחקרים על נושאים אלה ולמרות העדויות הרבות שהצטברו בנושא.

ההכרה שלמאפיינים שעימם נולד התינוק נודעת השפעה רבה על המידה שבה הסביבה מסוגלת להיענות לצרכיו ועל אופי ההתקשרות שלו עם הוריו, מחלחלת לאט מדי ומעט מדי לציבור בכלל ולציבור המטפלים בפרט. הדבר מצער במיוחד לנוכח העובדה שהורה לתינוק בעל מזג קשה, שלו רגישות יתר לגירויים בסביבה, קשיים בוויסות גירויים אלה וקשיים בהסתגלות לסביבה – הוא הזקוק לסיוע ולתמיכה של אנשי המקצוע יותר מכל הורה אחר.

במקרים רבים הורים לתינוקות כאלה שרויים במצוקה ובחרדה רבה, מתמודדים עם קשיים עצומים ועם רגשות אשמה כבדים, והם זקוקים מאוד לאדם שיוכל לחוש במצוקתם מבלי להאשים אותם, להרגיע אותם ולהכיל את חרדותיהם, כדי שיוכלו הם להכיל את חרדותיו של התינוק ולהתמודד עימן.

עמ' 41 עד 55
תומי
מירי לא ידעה שזה הולך להיות קשה כל כך. כשיצאו היא וגבי מבית־החולים עם התינוק המצווח בזרועותיה, היא קיוותה שהכול יסתדר כשיגיעו הביתה. בעצם לא ממש הביתה. הבית שחיכה להם היה לא יותר מחדר קטן עם מטבחון ושירותים בשכונה קטנה במרכז הארץ. הם היו זוג צעירים שהכירו באקראי באותה שכונה. שם, בחדר הקטן חסר החן והמחניק, החל הקשר ביניהם, שבמידה רבה היה קרש הצלה עבור שניהם.

תומי לא היה מתוכנן. מירי כלל לא היתה משוכנעת שהיא רוצה להתחתן. גבי היה נאה, גברי, ולעיתים קרובות שיעשע אותה וגרם לה לצחוק. היו בו שמחת חיים ואנרגיות שמעולם לא היו לה. אבל היו גם דברים שהדאיגו אותה, אך היא לא התעמקה בהם יותר מדי. הקשר הזה עשה לה טוב. סוף־סוף הצליחה לצאת קצת מהייאוש ומהדכדוך שחשה מאז הגיעה בגפה, לפני כארבעה חודשים, לשכונה והחלה לעבוד כמלצרית בפאב סמוך. היא כבר לא היתה לבד. היתה לה סיבה לקום, להתארגן, גם לא בשעות העבודה, אפילו קצת להתאפר ולהתבשם, ולצאת. אמהּ היתה אמורה להגיע מהצפון לבקר אותה במעונה החדש, והיא השתעשעה מדי פעם ברעיון להכיר לה את גבי. אמה הרי מעולם לא האמינה שמירי תוכל להיות בקשר עם גבר כזה… אך רוב הזמן מירי לא חשבה. היא ניסתה לשרוד כמיטב יכולתה.

כשהבינה שהיא בהריון, היה זה כבר בסוף החודש השני. המחזור לא היה אף פעם סדיר אצלה, והיא ייחסה את האיחור לכך ולשינויים באורח החיים שלה מאז שהגיעה לשכונה. התשובה החיובית תפסה אותה לחלוטין בלתי מוכנה. המחשבה הראשונה שעלתה בראשה היתה לבצע הפלה.

"בשום אופן!" אמר גבי. "אנחנו נביא את הילד הזה!"
הוא אמר "אנחנו", ולרגע לא ניסה להתחמק מנטילת אחריות, והדבר ריגש את מירי מאוד. גם הביטחון שלו שהוא רוצה את הילד נסך בה תחושה של שלווה. היא עצמה לא היתה בטוחה כלל שהיא רוצה את הילד. למעשה מעולם לא היתה בטוחה שתרצה ילדים. גם העיתוי היה בעייתי בעיניה. הרי רק החלה את חייה העצמאיים. אבל גבי היה החלטי. הוא עטף אותה באהבתו ופינק אותה, ולרגע התגנבה לליבה התחושה שאולי סוף־סוף תהיה מאושרת … הם התחתנו בחתונה צנועה ברבנות והיא החליטה להמשיך את ההריון.

"לא חשבתי עד הסוף," סיפרה לי באחת השיחות בינינו. "הרגשתי שהדברים מתרחשים מאליהם ואני לא צד בהם. הייתי פסיבית ונתתי לדברים לקרות. כבר אז הבחנתי שגבי לא ממש עומד בהבטחות שלו. הוא היה יוצא הרבה ומשאיר אותי לבד. הוא הכיר אז קבוצה של חבר'ה שגרו בשכנות והחל להיפגש איתם בערבים. הם היו שותים, משחקים קלפים במועדון של השכונה, והוא היה חוזר מאוחר, לפעמים לא היה קם בבוקר בזמן לעבודה…

"ראיתי גם שהרבה דברים מפריעים לו. רעש, ריחות מסוימים. אז לא הבנתי את זה, היום אני כל כך מבינה… מדי פעם גם היו לו התפרצויות. לא מאוד קשות, אבל פעם הוא שבר איזה פסלון שעמד מעל הטלוויזיה. הוא מאוד הצטער על כך וביקש סליחה, אבל אני התחלתי להיות לא רגועה… לקראת סוף ההריון הייתי כל כך כבדה ונפוחה שלא חשבתי על כלום. רק לגמור עם זה וזהו. לא עניין אותי שום דבר אחר. בלידה הוא היה נפלא."

תומי נולד בלידה ארוכה וקשה. מירי לא האמינה שזה קורה לה. אף אחד לא הכין אותה לחוויה הזאת. אמה גרה מרחק שעות רבות של נסיעה ברכבת, והיה ברור שלא תוכל להגיע עד למחרת. מירי לא הצטערה על כך. התגובה של אמה על החתונה החפוזה והלידה המתוכננת היתה יותר מפושרת, ומירי לא היתה בטוחה כלל שנוכחותה של אמה היתה מיטיבה עימה ברגעים אלה.

אבל הלידה, הלידה…
"הכאבים האלה לא אנושיים," חשבה מירי במהלכו של ציר סוער במיוחד. "אף בנאדם לא יכול לחוות כאב כזה ולהישאר בחיים." אבל היא נשארה בחיים, ואפילו הצליחה לשתף פעולה עם המיילדת לקראת הסוף ולהיות "ילדה טובה". גבי היה שם, ומירי לא יכלה לתאר לעצמה איך היתה עוברת את כל זה בלעדיו. כשתומי נולד היא היתה גאה בעצמה.

"חששתי שאהיה בדיכאון," סיפרה לי. "לא הייתי בטוחה שאצליח לתפקד. לא היה לי שום מושג בתינוקות. במשפחה שלנו לא היו הרבה לידות. אחותי היתה גדולה ממני, ואני לא בטוחה שאי פעם החזקתי תינוק בידי לפני שנולד תומי. אבל לא הייתי בדיכאון. כמעט מרגע שתומי נולד הרגשתי אחריות גדולה וקצת פחד, אבל הספקות נעלמו. הוא היה שם והוא היה שלי. והוא היה קטן וחסר אונים והיה צריך אותי ואני הייתי צריכה לטפל בו. גם הרגשתי מעין מתיקות כזאת וחמימות, שלא הכרתי קודם. היה לי ברור שמעכשיו זה אני ותומי."

אבל זה לא היה קל. מההתחלה זה לא היה קל. כשהיו מביאים את כל התינוקות לינוק, תומי היה צורח והיה לה קשה מאוד להרגיע אותו. הוא נראה מאוד מאוד רעב, אך כשהגישה לו את הפטמה, כמו שלימדה אותה האחות, הוא לא אחז בה והיה משתולל מבכי וממצוקה. כשהצליחה להכניס את הפטמה לפיו, הוא לא מצץ כהלכה והפטמה היתה נשמטת והוא היה צורח, עד שנעשה אדום כולו.

"אני זוכרת שהסתכלתי על כל האימהות האחרות," סיפרה לי. "התינוקות שלהן נראו כל כך רגועים ושלווים. קינאתי בהן. הן נראו לי כל כך בוטחות בעצמן. לא הבנתי למה תומי שלי היחיד שצורח. האחות היתה באה אחרי כמה זמן ולוקחת אותו ממני. היתה לי הרגשה שהיא מסתכלת עלי בעין מאשימה. ביקשתי שתעזור לי, והיא ניסתה פעם או פעמיים לדחוף לתומי את הפטמה לפה, אבל הוא צרח. אז היא לקחה אותו. היה נדמה לי שאני שומעת את הבכי שלו עוד זמן רב מחדר היילודים. פעם שאלתי את אחת האחיות אם זה תומי, והיא חייכה ואמרה שכל האימהות בטוחות שהילד שבוכה הוא שלהן. אבל לי היתה הרגשה שזה הוא. פעם אפילו ניסיתי ללכת לשם, אבל עצרו אותי ואמרו לי לחזור למיטה ושוב לא ניסיתי. אני זוכרת שלאורך היומיים ששהיתי בחדר יולדות, היה נדמה לי שאני שומעת כל הזמן את תומי בוכה, אבל לא הייתי בטוחה וניסיתי להתעלם מזה."

היתה זו הפעם הראשונה שמירי חוותה תחושות שילוו אותה שנים רבות אחר כך; תחושה שמשהו אצל תומי לא בסדר וכן תחושת חוסר הבנה מצד הסביבה. והקנאה. הקנאה באימהות האחרות שהכול אצלן כל כך בסדר. והבושה. הבושה שתלווה אותה שנים רבות אחר כך, על כך שהבן שלה שונה מאחרים. וגם הרצון להסתיר את כל אלה.

לכן, באותו יום סגרירי, כשיצאו משער בית־החולים, נשמה מירי לרווחה. היא קיוותה שבבית הדברים יהיו אחרת. גבי הצליח לגייס משכנים וממכרים ציוד בסיסי לתינוק, וכאשר הגיעו לחדרם קיבל אותם שלט "ברוכים הבאים". כמה שכנים התקבצו ובאו לברך אותם ואף הצליחו לגייס יחד סכום מספיק לקניית מיטת תינוק משומשת. מירי התרגשה. לתינוק כבר היתה מיטה ועגלה וכמה חפצים בסיסיים, ומעכשיו תוכל היא, כך קיוותה, להעניק לו את השקט, השלווה והטיפול המסור, שלא הצליחה להעניק בבית היולדות.

כמה דקות לאחר מכן התפזרו האורחים. למזלה נרדם תומי בנסיעה ולא צרח כשהגיעו הביתה. היא ניסתה להניח אותו במיטה. רצתה להתרענן ולהתארגן, להכין לו בקבוק שיהיה מוכן כשיתעורר (על רעיון ההנקה ויתרה מזמן), אך ברגע שהניחה את תומי במיטה הוא התעורר והחל לצרוח. גבי הלך ללוות את האורחים והתמהמה. מירי לא ידעה מה לעשות. היא הרימה את תומי, קירבה אותו לגופה וניסתה להרגיע אותו. תומי ניסה להתרחק מגופה כאילו המגע שלה לא היה נוח לו. הוא לא נרגע מהחיבוק, להפך, הוא צרח ביתר שאת.

מירי ניסתה להניח את תומי בעגלה, אך הצרחות לא פסקו. היא החלה לנענע את העגלה בתנודות קצובות והיה נראה שזה עוזר. הבכי נחלש מעט. מירי ידעה שעליה להכין במהירות את הבקבוק לתומי, אבל איך עושים זאת כשיד אחת מנענעת את העגלה, ואיך בדיוק מכינים את החלב, ואיפה גבי? שיבוא כבר!

תומי שוב צרח ונעשה אדום כולו. מירי שוב הרימה אותו והצרחות התגברו. שוב הניחה אותו בתוך העגלה והחלה להסתובב איתו בחדר. הבכי נחלש. "טוב, אז כנראה זה הפטנט," חשבה בליבה. "אבל מה יהיה עם הבקבוק?" היא הרגישה צורך דחוף להטיל שתן, התפרים מהלידה שרפו… היא רצתה מאוד להתרענן… שדיה כאבו מהחלב שעדיין המשיך להיווצר בתוכם… החדר היה סגור ומחניק, אך מירי המשיכה לנענע את העגלה.

היא שמה לב שרק נענוע חזק מרגיע את תומי. כשקצב הנענוע היה יורד, תומי היה מתחיל לנוע באי שקט ולייבב. היא הגבירה את הקצב והמשיכה לנענע ללא הרף. כך מצא אותה גבי כשחזר לאחר כשעה. מותשת, שלפוחית השתן שלה על סף התפוצצות, התפרים שורפים את בשרה, סתורת שיער ומזיעה כולה ושדיה דולפים.

קבלת הפנים שלה היממה אותו. היא צרחה כפי שלא צרחה מעולם, והפעם הוא לא ענה. תומי התעורר והחל לצרוח גם הוא. היא העבירה את העגלה עם התינוק הצורח אל גבי והורתה לו בחדות לנענע אותה בחוזקה. גבי ציית. היא מיהרה לקרוא את ההוראות על הקופסה להכנת החלב, הרתיחה במהירות את הבקבוק והפטמות, הכינה את החלב על פי ההוראות והחלה לקרר אותו. כל אותו זמן תומי צרח. גבי לא הצליח להרגיע אותו. מירי נטלה מגבי את העגלה, העבירה אליו את הבקבוק וציוותה עליו במהירות להמשיך לקרר אותו תחת זרם המים.
היא הרימה את תומי שוב, אך הוא צרח. היא השכיבה אותו שוב בתוך העגלה וניענעה את העגלה כמו קודם. תומי החל להירגע. החלב היה מוכן. היא הרימה את תומי וקירבה אליו את הפטמה. תומי שתה ברעבתנות רבה. הוא היה רעב מאוד. היא החזיקה אותו בזרועותיה והסתכלה עליו בזמן שהוא שתה. הוא היה כולו אדום ומזיע. גבי בינתיים פרש למקלחת. מירי הקשיבה בקנאה למים הזורמים וחשבה שכל כך היתה רוצה גם היא להיות עכשיו תחת הזרם המרענן והמרגיע, אך שעות רבות עברו באותו יום עד שהצליחה לרחוץ את גופה.

במהלך השבועיים הבאים מירי כמעט שלא עצמה עין. תומי היה בוכה ללא הרף וממעט לישון. לאחר הארוחה היה מתעוות בכאבי בטן קשים, שלא פסקו במשך שעות. היא היתה מנסה להרגיע אותו בכל דרך אפשרית, לסייע לו לפלוט אוויר, לעסות את בטנו. אחת השכנות הביאה לה ערק לעסות את הבטן, ואף יעצה לה לטבול את המוצץ בערק. זה נראה לה מוזר, אבל היא הסכימה לנסות, אך זה רק החמיר את המצב. בימים היה תומי ישן שינה טרופה וכל רעש קטן העיר אותו. בלילות היה ער לחלוטין ומירי מצאה את עצמה מנענעת ללא הרף במשך שעות ארוכות את העגלה. כאשר היתה עוצרת הוא היה מתחיל לצרוח מחדש.

לאחר כמה ימים הסכים להירגע בזרועותיה, אבל אז המצב היה הרבה יותר גרוע. היא לא יכלה להניח אותו לרגע. היה עליה לשאת אותו בזרועותיה ללא הרף ולנענע אותו בחוזקה. אם היתה מתיישבת לרגע הוא היה צורח. שעות רבות התהלכה בחדר הקטן הלוך ושוב כשתומי בזרועותיה והיא מנענעת אותו. לעיתים נדרשה לעשות זאת לילות שלמים, עוצרת רק כדי להכין את הבקבוק (כבר היתה מיומנת בהכנת החלב ביד אחת) ולהחליף את חיתוליו של תומי. כך עד אור הבוקר. בדרך כלל עם בוקר, משום מה, היה תומי נרדם, ואז היתה נחה כשעתיים. לאחר כשעתיים הוא היה מתעורר בצרחות (תמיד בצרחות!) והכול היה חוזר על עצמו.

באותה תקופה מצא גבי עבודה והחל לעבוד שעות רבות. מירי לא יכלה שלא לציין לעצמה בציניות שדווקא כשנולד התינוק, פתאום החל גבי לעבוד שעות רבות, ולא יכלה להימנע מהתחושה שהוא נמלט מהבית, מצרחות התינוק וממבטיה הזועמים. אך גבי עבד. הוא היה צריך לפרנס. הוא היה צריך לישון בלילות כדי שיהיה לו כוח לקום לעבודה, והיא נאלצה לעשות כל מאמץ שתומי לא יעיר אותו בלילה.

***

מה היה לתומי? האם מירי עשתה משהו לא בסדר? האם זה בגללה? את השאלה הזו שאלה מירי את עצמה ללא הרף. היא גם הפנתה את השאלה לרופאים הרבים שעימם התייעצה. הכול הסכימו שתומי בריא לחלוטין; "אין לו שום דבר", ומירי "צריכה להירגע". הכול נתנו לה להבין שכנראה היא מעבירה לתומי את הלחץ שלה.

זה לא עזר לה כמובן. רק הגביר את תחושת האשמה. אותה תחושה שתהפוך להיות חלק מהישות שלה שנים ארוכות. היא קיבלה את ההסבר במלואו. מדוע לא בעצם? היו פה נסיבות רבות המובילות למסקנה ש"הכול בגללה".

"כל פסיכולוג מתחיל היה מתמוגג מהסיפור שלי," אמרה לי מירי בציניות באחת משיחותינו. "היתה פה אמא בודדה שנכנסה להריון לא מתוכנן, שאולי באופן לא מודע דוחה את הילד ומעבירה לו את הכעסים שלה… עובדות סוציאליות היו אומרות שלא היתה לי תמיכה משפחתית… או שתומי הוא ביטוי למתח בזוגיות שלי ושל גבי… יכול להיות שהכול נכון. אך האם ניתן להסביר את הקשיים הרבים שחווה תומי רק בדרך זו? האם לא היו פה גורמים נוספים?

"שנים לאחר מכן, כשנתקלתי באנשי מקצוע שהציעו את ההסברים האלה, הם רק גרמו לי להרגיש גרוע יותר ועוד יותר אשמה. והרי אני כבר הרגשתי אשמה מהיום הראשון שתומי נולד! לא הייתי צריכה אותם כדי להרגיש כך. כולם כבר גרמו לי להרגיש כך: השכנים בבלוק, האחיות בטיפת חלב, רופאי הילדים, וכמובן אמא שלי שהגיעה מאוחר יותר. אבל תמיד תהיתי אם אכן הכול היה רק באשמתי. היתה לי הרגשה שהיו גם דברים שלא היו תלויים בי, איך לומר, שהיו תלויים גם בתומי… והדבר גרם לי להרגיש עוד יותר אשמה…"

האם היתה זו "אשמתה" של מירי? האם נהגה היא שלא כשורה? אולי היתה בדיכאון ולכן לא נענתה מספיק לתומי? ייתכן שהיתה בדיכאון, אך האם התעלמה מצרכיו של תומי ולא היתה רגישה אליהם על רקע זה? לא כך נראו פני הדברים. תומי לא איפשר למירי להתעלם ממנו. היא היתה חייבת להיות פעילה ומכוונת כל הזמן לצרכיו. יהיו מי שיאמרו שהדבר קרה על רקע הדיכאון שלה, כדי "להעיר אותה", אך אנו יודעים מזה זמן רב, בעקבות מחקרים שנעשו על תינוקות בבתי יתומים, שילדים שאינם זוכים למענה אימהי או סביבתי הולם, נוטים לפתח אדישות והתעלמות מהסביבה. תומי לא פיתח אדישות בשום שלב. אדרבה, נראה היה שהיו לו ציפיות רבות לקבל מענה מאמו. ציפיות אלה ניזונו כנראה מהניסיון שלה להיענות לצרכיו ללא הרף.

אך האם הצליחה מירי להיענות לצרכיו של תומי?
אין זה ברור. היא ללא ספק ניסתה בכל דרך אפשרית. היא למדה את תומי, ניסתה להבין מה מרגיע אותו ומה מתסכל אותו, ניסתה להתאים את הסביבה לצרכיו. היא היתה אם מסורה מצויה, ויותר מזה. אך האם היה תומי תינוק מצוי? למראית עין כן. בפועל, כנראה שלא. הוא היה תינוק בריא ופעיל ללא פגיעה נראית לעין, אך היו לו קשיים רבים בהסתגלות לסביבה, על רקע מה שהתגלה מאוחר יותר כרגישות רבה של מערכות התחושה שלו, וזה הפך אותו לתינוק בעל צרכים מיוחדים. מאוד.

***
מירי החלה להתרגל לחייה החדשים. היא החלה להכיר את תומי טוב יותר ולצפות את התנהגויותיו, היא למדה לעקוף מכשולים, למנוע תסכולים, עד כמה שניתן, והפכה להיות מומחית בשיטות הרגעה. כשחזרה אמה לביקור ממושך לאחר כמה חודשים שבהם לא פגשה את תומי, כבר היה תומי תינוק רגוע במעט. אלא שלא ניתן היה להשאירו אצל אף אחד. מירי ניסתה כמה פעמים להשאירו אצל שמרטפית או אצל אמה, אך הוזעקה מייד בחזרה. גבי עבד שעות רבות וכמעט שלא היה בבית. אמה של מירי סירבה לשמור על התינוק, שלדבריה היה מפונק ו"מקולקל", ומירי לא הצליחה למצוא שמרטפית שתסתדר עם תומי.

תומי היה כבר כמעט בן שנה, תינוק זהוב ועגלגל, פעיל ונמרץ, שלא ניתן היה להסיר ממנו את העיניים לרגע. מירי לא יכלה להפקיד אותו בידי איש, אף לא לחצי שעה. בצר לה לקחה אותו עימה לכל מקום, אלא שגם זה לא הסתייע. תומי היה נכנס לאי שקט, בוכה ומשתולל בכל מקום חדש שאליו הגיעו, והעיניים היו ננעצות במירי בהאשמה. מירי היתה נאלצת לא פעם לעזוב את הכול ולחזור לביתה, שם היה תומי מעט רגוע יותר. היא החלה להימנע מיציאות ובילתה את רוב זמנה בין ארבע אמות דירתם.
היתה זו אמה שדחקה בה לצאת מהבית. היא הגיעה יום אחד לביקור נוסף (היה זה לאחר שמירי וגבי כבר עזבו את בית הדירות הצפוף והשתכנו בדירה שכורה קטנה בשכונה מרוחקת בעיר). האם הביטה בבתה במבט ביקורתי ומסויג. מירי עלתה מאוד במשקל מאז הלידה ולא הורידה את הקילוגרמים העודפים. היא היתה לבושה אימונית בלויה ונראתה מבוגרת מגילה בעיגולים השחורים שסביב עיניה ובשערה הסתור. הדבר בלט בעיקר לנוכח המראה המטופח והמוקפד של האם.

"כמה זמן את עוד מתכוונת להישאר בבית ולבזבז את החיים שלך?" שאלה האם. "קומי, תכניסי אותו למעון," היא הצביעה על תומי, שלא התקרב אליה, אלא הסתכל עליה מרחוק, "ותחפשי לך עבודה!"
האם הסכימה להשתתף בתשלום למעון עד שמירי תמצא עבודה.

בתוך זמן מה מצאה מירי עבודה כזבנית בחנות לבגדי נשים. היא חיפשה ומצאה מעון ליד הבית. תומי היה כבר כבן שנה וחצי, ונראה היה שזה הזמן המתאים להכניסו למעון.

מירי לא תשכח את היום הראשון במעון.
היא הביאה את תומי בחששות ובחרדות רבים כבר בשעה שבע וחצי בבוקר. היא היתה מאופרת, שערה וציפורניה עשויים, והיא לבשה חליפה חדשה שרכשה לאחר זמן רב שלא קנתה לעצמה דבר. הכפתורים לחצו על בטנה התפוחה מקילוגרמים עודפים, אך היא קיוותה שבהמשך החליפה תתאים למידותיה. גם תומי היה לבוש היטב, נקי ומטופח.

מירי היתה אמורה לפתוח את החנות בשעה שמונה, ומאחר שלא היתה לה מכונית והיא היתה תלויה בקו אוטובוס, היה לה פחות מרבע שעה להיפרד מתומי.
תומי היה מאוד לא רגוע כבר בשעות הבוקר המוקדמות, כמו הרגיש שמשהו עומד לקרות. בארוחת הבוקר הוא היה נרגן במיוחד, סירב לשתות את החלב והשליך את פרוסת הלחם שהניחה לפניו. כל תחנוניה של מירי לא עזרו. לבסוף הצליחה לשכנע אותו לשתות מעט חלב. היא הצטערה על כך מאוחר יותר. בדרך לגן סירב תומי להיכנס לעגלה, והיה על מירי לשאת אותו ביד אחת ולסחוב את העגלה ואת התיק עם הבגדים להחלפה ביד השנייה. כשהגיעו לגן כבר היתה מיוזעת ועצבנית.

בכניסה לגן קיבלה את פניהם אחת המטפלות. תומי כמובן סירב בכל תוקף להישאר עימה, ומירי, שהיתה מוכנה לכך, הכינה את עצמה מראש להישאר עם תומי זמן מה בגן. אבל לא נותר לה הרבה זמן. מאבקי הבוקר גזלו ממנה את כל זמנה והיא חששה שתחמיץ את האוטובוס ותאחר ליום עבודתה הראשון. מירי נאלצה להשאיר את תומי הבוכה והצורח בידי המטפלת הזרה. תומי הקיא על המטפלת. מירי נאלצה לרוץ. האוטובוס כבר הופיע בקצה הרחוב. היא תפסה את האוטובוס ברגע האחרון, כולה נושפת ומתנשפת והשאירה את בנה צורח ומשתולל בידי המטפלת שבגדיה מוכתמים מקיא ועיניה כועסות ומאשימות.

במהלך כל היום בחנות מירי לא היתה שקטה. היא רצתה מאוד לבקש אישור ממנהלת החנות להשתמש בטלפון, כדי לברר מה מצבו של תומי, אך היא חששה. היה זה היום הראשון והיא רצתה "לעשות רושם טוב". המנהלת נראתה ביקורתית ונוקשה, ומירי ידעה היטב שלא קל למצוא עבודה. היא השתדלה להסיח את דעתה מבנה וקיוותה שבמהלך היום יירגע. לקראת סוף היום לא התאפקה וביקשה לצאת מעט מוקדם יותר. המנהלת לא אהבה את זה, אך מירי לא יכלה לשאת את החרדה. היא יצאה כעשרים דקות מוקדם יותר, ואף שמעולם לא עשתה זאת, עצרה מונית ובקול רועד מסרה לנהג את כתובת המעון.

מירי לא תשכח את המראה שנגלה לעיניה כשהגיעה למעון. תומי ישב ליד הדלת, בגדיו מוכתמים, הוא מרוח בקיא וריח חריף של שתן נודף ממנו. הוא ייבב בשקט ונראה מותש ומובס. כשראה אותה החל בוכה בקול חזק יותר, אך ניתן היה לחוש את הצרידות בקולו ואת עייפותו הרבה.

המטפלת קידמה את פניה בכעס רב. זרם התלונות היה אין־סופי: הוא לא הפסיק לבכות כל היום, הוא לא נתן שיתקרבו אליו, הוא לא הסכים שיחליפו לו את הטיטול, הוא לא זז מהדלת וכל מי שנכנס למעון נתקל בו, "הוא לא אכל ולא שתה כל היום, זה לא ייתכן", היא "לא מוכנה לקחת עליה את האחריות", היא "לא ראתה דבר כזה, איך במשך כל היום לא טרחה להתקשר אפילו פעם אחת לברר מה שלומו?! היא אפילו לא השאירה טלפון שבו ניתן להשיג אותה! היא לא מוכנה! זה לא ייתכן"!

מירי הרימה את תומי המייבב והרטוב ולא ענתה. מבלי להיפרד לשלום יצאה מדלת המעון. היא ידעה שלא תשוב לשם. הניסיון נכשל. מירי חזרה הביתה לאימונית הבלויה ולשיער הסתור ולארבעת הקירות. תומי דווקא נראה מרוצה, והיא ניחמה את עצמה בכך שלפחות הילד רגוע. אבל הדאגה לגבי העתיד החלה לכרסם בה.

***
שנים לאחר מכן היא אמרה לי שלו ידעה והבינה אז את מה שהיא יודעת כיום, היה הכול שונה לגמרי.
"לפחות הייתי פחות מאשימה את עצמי," אמרה.
לקח לה שנים, לדבריה, להשתחרר מרגשות האשמה שליוו אותה בשנים הראשונות ולהבין שלתומי יש בעיה.
"אך כל עוד הייתי מוצפת ברגשות אשמה לא יכולתי לעשות הרבה. נכנעתי וויתרתי, ניסיתי לפצות אותו בכל דרך אפשרית. התרפסתי… ואז לפעמים הייתי כל כך כועסת ומתוסכלת שהגלגל היה מתהפך והייתי צורחת עליו בטירוף ומאשימה אותו. למרבה הפלא, דווקא במצבים כאלה הוא היה נרגע. אבל אחר כך הייתי מרגישה גרוע יותר ועוד יותר אשמה… והייתי מנסה לפצות אותו… זה היה הופך אותו לשתלטן ורודן, ואני שוב הייתי כועסת ומתעצבנת… זה היה כל כך מייאש. חייתי כמו במלכודת שלא ידעתי איך לצאת ממנה."
לא יהיה זה נכון לומר שמירי לא ניסתה לצאת מהמלכודת.

***
אחרי שהתייאשה מרופאי הילדים והבינה שלא יוכלו לעזור לה, החליטה לפנות למכון להתפתחות הילד במקום מגוריה. תומי היה כבר כבן שלוש. ילד גדול. הוא היה פעלתן וידע להעסיק את עצמו יפה, וכל עוד לא ניסו לדרוש ממנו משהו או לא פנו אליו, הוא היה רגוע.

זה איפשר למירי קצת מרווח נשימה. גבי עדיין עבד שעות רבות, וגם למד. הוא כמעט שלא היה בבית, ותומי כמעט שלא הכיר אותו. היחסים בינה לבין גבי היו פושרים, אך מירי התנחמה בכך שלפחות הוא עובד קשה, לומד ומפרנס. תומי היה קצת יותר רגוע. היא החלה להשתעשע שוב ברעיון לצאת לעבוד. אבל הפעם רצתה לעשות את הדברים כמו שצריך.
היא פנתה לרופא המשפחה וביקשה הפניה למכון להתפתחות הילד. הרופא בדק את תומי ואמר שאין צורך. תומי מפותח לגילו והוא הולך ומדבר. מירי ניסתה להסביר לרופא את הקושי, אבל הוא טען שתומי סתם מפונק, ואולי כדאי שיביאו לו אח או אחות קטנה… מירי כבר היתה למודת ניסיון. היא ביקשה בכל זאת הפניה למכון. הרופא לא הבין לשם מה, אבל מירי היתה עקשנית. לבסוף נתן לה מכתב הפניה כללי. עם המכתב הזה פנתה מירי למכון והתבקשה למלא טפסים. עתה היה עליה להמתין חודשים ארוכים בתור. מה עושים בינתיים?

ליד ביתם היה גן לילדים בני שלוש עד חמש. מירי שמעה הורים מדברים שזהו גן טוב ושהגננת מצוינת. מדי פעם עברה ליד הגן ושמעה ממנו קולות של שירה. החצר היתה גדולה ומרווחת. מירי היססה… פעם אחת נכנסה לגן והתעניינה. הגננת אמרה שיש עוד שני מקומות ושעליה להזדרז.

מירי התלבטה אם לשתף אותה, והעדיפה לשתוק… היא חיכתה. התור למכון להתפתחות הילד התעכב. היתה זו תקופת החגים בתחילת שנה חדשה. לאחר החגים עמד להיפתח קורס מנהלות לשכה. מירי רצתה מאוד להירשם, אך חששה… היא רצתה מאוד לצאת מהבית, ללמוד ולעבוד, אך מה יהיה עם תומי?

לבסוף החליטה להירשם לקורס ולרשום את תומי לגן. במהלך חול המועד סוכות הגן היה פתוח ולה היו עוד כשבועיים עד פתיחת הקורס. היא החליטה ללוות את תומי לגן.
תומי שמח מאוד ללכת לגן. כבר בעבר, כשעברו ליד הגן, גילה התעניינות ונכונות להתקרב לילדים. לפעמים היתה יורדת איתו לגן שעשועים קרוב לבית. תומי ניסה להתקרב לילדים, אך למירי היה נדמה שהוא לא יודע איך לעשות זאת. הוא היה יושב על ידם, ליד ארגז החול. הוא לא היה נוגע בחול. הוא היה מסתכל על הילדים. מדי פעם ביקש שתנדנד אותו בנדנדה. הוא היה מתלהב וצורח ורוצה יותר ויותר חזק. מירי היתה נבוכה ומתביישת. לא פעם זה היה נגמר בבכי, והם היו חייבים לחזור הביתה. האימהות היו מסתכלות עליה במבט ביקורתי. הן לא התקרבו אליה. היא היתה חסרת ביטחון ולא ניסתה להתקרב אליהן.

אבל תומי גילה עניין בילדים ובגן, והפעם נראה היה לה שהוא "בשל יותר למסגרת", כמו שאמרה אמה. מירי לא ידעה בדיוק מה זה "בשל", אך נראה היה לה שאכן הפעם יש יותר סיכויים שתומי יצליח להשתלב. היא החליטה ללוות אותו בימים הראשונים.

בהתחלה היה הכול בסדר. תומי שמח מאוד להיכנס לגן. הגננת קיבלה אותו יפה, הראתה לו את הפינות השונות. תומי מצא משחק שעניין אותו והחל לשחק. מירי ישבה בצד והשקיפה על הנעשה. החלו להגיע עוד הורים. הגן החל להתמלא. ילד אחד עבר ליד תומי ותומי דחף אותו. הילד החל לבכות. הגננת מיהרה להרגיע אותו. היא נזפה בתומי. תומי לא ממש הגיב. הוא המשיך לשחק.

אחר כך היה "מפגש". הילדים התיישבו בכסאות קטנים מול הגננת. הגננת הראתה לתומי את הכיסא שלו. תומי ישב. ואז החלו לשיר. תומי אטם את אוזניו. המוזיקה התגברה. תומי זז באי נוחות על כסאו. ילד אחד נגע בו. תומי דחף אותו בכוח. הילד נפל ונחבל, הגננת מיהרה להרים אותו. תומי רץ לאמו ולא הסכים עוד להשתתף במפגש.

בחצר היה הכול גרוע יותר. תומי השתולל, רץ, קפץ ללא מטרה, זרק חול על הילדים. בשלב מסוים קפצו כמה ילדים על טרמפולינה. תומי רץ במהירות וקפץ אל תוך הטרמפולינה. הילדים נפלו. שוב בכי. שוב נזפה הגננת בתומי.
מירי התמלאה חשש שהגננת לא תסכים להשאיר את תומי בגן לבד. להפתעתה הגננת אמרה לה שהיא יכולה ללכת. מירי הלכה וחיכתה לטלפון שיזעיק אותה לגן. הטלפון לא הגיע. בסוף היום הלכה לאסוף את תומי מהגן.
"איך היה?" שאלה את הגננת בחרדה. הגננת אמרה שבסך הכול בשביל היום הראשון בסדר, אבל תומי לא יודע לשחק עם ילדים והוא אלים.
אלים?

מירי לא ידעה למה תומי היה אלים. אמנם היא חזתה במו עיניה בכמה אירועים אלימים שבהם היה תומי מעורב כשהיתה בגן, אבל היא לא הבינה למה תומי מתנהג באלימות. בבית לא היתה אלימות. אמנם לעיתים רחוקות היא איבדה את סבלנותה והיתה כועסת, מדי פעם היא גם נתנה לתומי כמה מכות בטוסיק, אבל אחר כך התחרטה מאוד וניסתה לפצות אותו על כך. אבל תומי לא היה ילד מוכה. אז למה הוא אלים?

מכל מקום, הגננת הסכימה שתומי יישאר בגן ומירי היתה אסירת תודה על כך. למחרת היא השאירה אותו בגן ותומי הסכים להישאר. היא חיכתה לטלפון בבית, אך זה לא הגיע ובסוף היום הלכה להוציא את תומי מהגן. הגננת סיפרה לה שגם היום היו כמה אירועים של אלימות ותומי נענש וישב בפינה. הוא ניסה לצאת, אך היא לא הרשתה לו. בחצר הוא דחף ילדים ובפעילות של "ריתמוזיקה" הוא נשכב על הרצפה ולא רצה לקום. אבל הגננת הכריחה אותו להשתתף. הוא השתולל והתנגד, אז היא הושיבה אותו בפינה והוא נרגע. למחרת הדיווח היה שהוא נשך ילד. הפעם הגננת היתה פחות סובלנית. ביציאה מהגן שאלו אותה ילדים אם היא אמא של תומי, הצביעו עליה וצחקו. בערב הגיע טלפון זועם מאביו של הילד שננשך. היא ניסתה לדבר עם תומי, לברר, אך לא הצליחה. תומי אמר לה שהילד הרביץ לו.

תומי נשאר בגן ומירי התחילה את הקורס. בבקרים תומי לא נראה שמח ללכת לגן והיה מנסה להתנגד, אך לא היתה ברירה. כשהיתה מירי מביאה אותו בבוקר היה נראה לה שהגננות מתלחשות. בסוף היום היתה הגננת מקבלת אותה בדרך כלל בפנים חמוצות ומדווחת לה על מעלליו של תומי, אבל היא לא ביקשה שתוציא את תומי מהגן ומירי התנחמה בכך.

סוף־סוף הגיע התור במכון להתפתחות הילד. הרופא לא ראה שום דבר חריג. גם הוא חשב שהכול בסדר. אבל כשראה את המצוקה של מירי החליט להפנות אותה לפסיכולוגית של המכון. כך הגיעה מירי אלי.

במפגש הראשון בינינו התרשמתי שמירי במצוקה קשה מאוד. תומי היה חסר שקט. הוא הסתובב בחוסר מעש בחדר ולא גילה עניין במשחקים ובחפצים השונים. מירי ניסתה לדבר איתי והוא הירבה להפסיק אותה, לפנות אליה, לבקש ממנה דברים. מירי הפסיקה את השיחה בכל פעם שתומי פנה אליה כדי לתת לו את מבוקשו. תומי היה חסר סבלנות ביותר. אחרי עשר דקות כבר רצה ללכת והחל מושך את ידה של אמו לכיוון הדלת. מירי היתה חסרת אונים. היא ניסתה לבקש ממנו שיחכה, אך תומי החל לכעוס. הוא רצה ללכת עכשיו! מירי החלה להתנצל. היא התחננה לפני תומי שיסכים להישאר עוד קצת, אך תומי בכה והשתולל. בלית ברירה המפגש הסתיים. קבעתי למירי מפגש נוסף ללא הילד וביקשתי שתבוא עם בעלה. בהתייעצות עם רופא המכון החלטנו גם לקבוע לתומי תור לאבחון של ריפוי בעיסוק.
המרפאה בעיסוק נתנה למירי למלא שאלון "פרופיל סנסורי". שאלון זה מתייחס למערכות התחושה השונות ובודק את מידת הרגישות של הילד בכל אחת מהן ואת התגובות החברתיות והרגשיות שלו על רקע רגישויות אלה. אמנם התור למרפאה בעיסוק נדחה למשך כחודש, אך מירי החלה למלא את השאלון כבר בדרכה הביתה והביאה אותו איתה לפגישה השנייה עימי.

גם בלי לנתח את השאלון בצורה סטטיסטית היה ברור מהממצאים שלתומי רגישות רבה במערכות שונות. הוא גילה רגישות רבה לגירויים שמיעתיים. מירי זכרה שמאז שהיה תינוק כל רעש היה מעיר אותו והוא היה בוכה אם היו מפעילים את מקלט הטלוויזיה בעוצמה או אם היו מפעילים את שואב האבק. הוא היה בוכה לפעמים כשהיה שומע את הקול של אבא שלו.

גם בתחום הראייה התגלה קושי. תומי העדיף תמיד להיות בחושך, הוא שנא אור חזק והירבה לכסות את עיניו כדי להגן עליהן. מערכת המגע היתה, כך נראה, הרגישה מכולן. תומי שנא להתלכלך ושנא חול ודבק; הוא היה רגיש לסוגי בד רבים, נמנע מללכת יחף, לא אהב לעמוד ליד ילדים אחרים והיה מגיב בתוקפנות כשנגעו בו. גם בתחום התנועה ושיווי המשקל היה קושי, אך כאן הקושי היה בכיוון ההפוך. תומי לא ניסה להימנע מתנועה, אלא היה בתנועה מתמדת, והיה נראה שכל הזמן הוא מחפש תנועה. לעיתים היה מסתובב סביב עצמו ומנדנד את עצמו. מירי נזכרה שגם בגן השעשועים הוא אהב מאוד להתנדנד בנדנדה "חזק" ובכל הכוח.

השאלון הזה הביא למהפך במחשבתה של מירי.
"פתאום התחלתי להבין את הילד," היא אמרה לי בהתרגשות. "כל התגובות האלה… בעצם מאוד לא נוח לו… גם כשהיה תינוק…"
היא סיפרה לי על הימים הראשונים.
"כאילו הכול הפריע לו… ועכשיו אני מבינה שהכול באמת הפריע לו… הרעש, האור, הטיטול, כשניסיתי לנשק אותו. רק נענוע חזק של העגלה וחיבוק חזק תוך נענוע הרגיע אותו… כמו הנדנדות… הוא כל הזמן היה צריך תנועה חזקה…"

אכן, תומי סבל מקשיים רבים בוויסות תחושה. היתה לו רגישות יתר לאור, למגע, לרעש, ובהמשך התברר שהיתה לו גם רגישות יתר לריחות ולטעמים. בנוסף, התגלתה אצלו תת־רגישות של מערכת שיווי המשקל והיה לו צורך עצום לזוז כל הזמן, להתנתק מהקרקע ולהיות בתנועה.

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות: , , ,

תגובות (1)

Trackback URL | Comments RSS Feed

  1. קארן הגיב:

    אז מה הטיפול המומלץ לילדים הסובלים מרגישות יתר?

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.