0

מי ישמור על ילדי הגן? הישראלים יקנו את הצעצועים הכי יקרים. אבל יתפשרו בבחירת המעון לילדיהם

מאת:תמר נשר-רטי
20 באוגוסט 2004, ג' באלול תשס"ד
פורסם בכתב העת " מקור ראשון".

שאלה לכאורה היפותטית: לו אתם הורים לילד בגיל חצי שנה עד שלוש, האם הייתם מתאמצים לחפש בעבורו את המסגרת הטיפולית-חינוכית הטובה והאיכותית ביותר? איזו שאלה מיותרת, אתם מן הסתם נדים כעת בראשכם, ודאי שכן. מדובר, הרי, בדבר היקר לנו ביותר עלי אדמות, אז שלא נדאג לו למסגרת הכי טובה שיש?
אז זהו, שלא. מסתבר שההורה הישראלי יעדיף לקנות לילדו את הצעצועים האיכותיים ביותר, את הטיטולים היקרים ביותר ואת הספרים ותקליטורי הדי-וי-די המעשירים ביותר – אבל יסכים להתפשר על איכותה של המסגרת הטיפולית שבה מבלה ילדו את מרבית שעות העירוּת שלו. איך זה קורה? לא בזדון, כמובן. בעיקר בגלל חוסר תשומת לב והתמקדות בפרטים שוליים במקום בדברים החשובים באמת, אלה המגדירים מהו טיפול איכותי ומהי שמרטפות חסרת ערך מוסף.

התקן בישראל לפעוטות בגילאי 24-15 חודשים הוא 22 תינוקות בקבוצה, בעוד שבמדינות המערביות נקבע תקן מקסימלי של שמונה פעוטות בקבוצה. לטענת שגיא-שוורץ, גודל הקבוצות הוא אחד ההסברים המרכזיים לאיכות הירודה של מעונות היום בישראל
הדיון בשאלה מהו טיפול איכותי הוא שדה מוקשים עתיר מהמורות. זה מתחיל בזה ששוק מעונות היום והמשפחתונים בישראל נמצא תחת השגחה רשלנית למדי של משרד התמ"ת (מעונות היום הציבוריים) או נעדר כל פיקוח (המשפחתונים הפרטיים), ממשיך בקיומם של חילוקי דעות סביב נושאים שונים הקשורים לטיפול בילדים הצעירים – מהי חשיבותם של סדר ומשמעת בגיל הרך, ועד כמה צריך להקפיד עליהם; באיזו מידה יש לגוון את המזון; מהן הפעילויות הרצויות לתפעול הילדים; כמה ילדים צריכים להיות בפיקוחה של מטפלת יחידה; האם צריך להעניש וכיצד – ומסתיים, כמובן, בכסף.
ובתווך נמצאים הילדים. מקרי ההתעללות במעונות ובגנים השונים שנחשפו בחודשים האחרונים מוכיחים כי גם במקומות האמורים להיות מפוקחים בידי גוף חיצוני (כמו במקרה של מעון נעמ"ת ברחובות) אין, בעצם, על מי לסמוך. אבל גם במקרים שאינם מגיעים לכדי התעללות, באותן סיטואציות שבהן הטיפול יכול להפוך לאיכותי יותר – ההורים צריכים להישאר תמיד עם היד על הדופק.

ההבדל הפעוט
לפני קצת יותר משנה התפרסם מחקר שערך פרופ' אבי שגיא-שוורץ, ראש המרכז להתפתחות הילד באוניברסיטת חיפה, אשר הציג תמונה עגומה ביותר של מעונות היום הציבוריים והפרטיים בישראל, שבמסגרתם שוהים כ-80 אלף פעוטות עד גיל ארבע. המחקר, שהתבצע במשך עשר שנים בארצות הברית, אוסטרליה וישראל במקביל, בדק את השפעת שהותם של פעוטות במעונות יום על בעיות התנהגותיות ועל קשר לא בטוח עם אמם, ומצא כי ככל שאיכות הטיפול במעון היתה טובה יותר, כך עלתה היכולת הלימודית של הילדים שנים לאחר מכן וכי לאיכות הטיפול השפעה מכרעת על הקשר שתינוקות מפתחים עם אמהותיהם.
בנוסף התגלה כי תינוקות ששהו במעונות יום בקבוצות גדולות מאוד עם מספר קטן של מטפלות, כפי שנהוג בארץ, היו פחות בטוחים עם אמותיהם. המחקר קבע כי מספר הפעוטות בקבוצה במעונות בישראל גדול מהתקנים המקצועיים המקובלים ברחבי העולם המערבי. זאת לאחר שמשרד העבודה והרווחה קבע תקנים ולפיהם קבוצה של תינוקות בני 15-6 חודשים תמנה מקסימום 15 תינוקות לקבוצה בת שתי מטפלות, לעומת מקסימום שישה תינוקות בתקן שנקבע על ידי האקדמיה לרפואת ילדים בארצות הברית. במילים אחרות: ישראל מאפשרת קבוצת תינוקות שגודלה פי 2.5 מהמקובל בארה"ב.
התקן בישראל לפעוטות בגילאי 24-15 חודשים הוא 22 תינוקות בקבוצה, בעוד שבמדינות המערביות נקבע תקן מקסימלי של שמונה פעוטות בקבוצת גיל דומה – 30-13 חודשים. בקבוצות הגיל 36-24 חודשים קבע משרד העבודה והרווחה תקן של 27 ילדים בקבוצה, בעוד שעל פי התקן המקצועי, אסור שגודל הקבוצה יעלה על 10-8 ילדים בגילאי שנתיים-שלוש.
לטענת שגיא-שוורץ, מדינת ישראל מאפשרת קבוצות גדולות פי שלושה מהתקן בעולם המערבי, וזהו אחד ההסברים המרכזיים לאיכות הירודה של מעונות היום בישראל.

על פי החוק יכול כל אדם לפתוח בביתו משפחתון בלי שגוף כלשהו יבדוק אם הדירה מתאימה לכך, מצוידת כנדרש וממוזגת כראוי, ואם הילדים מקבלים בו תזונה הולמת והשגחה ראויה. כל מטפלת האחראית על פחות מעשרה ילדים שטרם מלאו להם שנתיים אינה חייבת בפיקוח או בהדרכה
ראשי הארגונים, כמו ויצ"ו, נעמ"ת ואמונה, הם קורבנות של השיטה, ונאלצים לנהוג על פי התקנים המוכתבים להם מלמעלה. מכל מקום, לגדול במעונות יום בישראל זו חוויה קשה: לא מתייחסים לצרכים של התינוק, לא מגיבים מהר לפניות, אין תגובה לבכי, ובוודאי שלא תשומת לב אישית. הדבר נובע ממיעוט המטפלות, כשלכך מתווסף נתון בעייתי אחר: מטפלות חסרות הכשרה מתאימה.
שגיא-שוורץ היה שותף להקמת מעון יום בטירת-הכרמל, שיפעל על פי התקנים המקובלים בעולם המערבי. "אמנם פנו אלי באיחור ולכן יש עוד מה לשפר", הוא אומר, "אבל אנחנו הולכים ומתקרבים לסטנדרטים הרצויים".
משהו השתנה במצב מעונות היום בישראל מאז פורסמו תוצאות מחקרך בשנה שעברה?
"לצערי הרב, דבר לא השתנה".
דסי אשר (58) מכירה מקרוב את המסקנות העגומות שהוסקו במחקר המקיף של שגיא-שוורץ. אשר, עובדת סוציאלית בעברה ואחות מוסמכת, מתפעלת בביתה משפחתון לחמישה (ולא ילד אחד יותר) פעוטות. לפני כן שימשה במשך כמה שנים רכזת המשפחתונים הציבוריים בעיריית תל-אביב, וליוותה במסגרת תפקידה את המטפלות במשפחתונים שבפיקוחה בהדרכות קבועות ותכופות. כשסיימה את תפקידה הקימה בביתה משפחתון פרטי, במתכונת הדומה לזו המונהגת במשפחתונים הציבוריים: מטפלת אחת לחמישה ילדים בגילים הטרוגניים, בטווח שבין 3 חודשים לשלוש שנים. "המודל הזה", היא מסבירה, "מנסה להתקרב למבנה המשפחתי, וזה בניגוד לדעה הרווחת בקרב ההורים כאילו לילד בן 3 חודשים הכי טוב בחברת בני גילו בלבד. להורים ששולחים את ילדיהם למסגרות פרטיות יש כוח רב, ומאחר שהם מוטרדים מקיומה של מטפלת יחידה לחמישה ילדים, הם דורשים להעסיק מטפלת נוספת ולהגדיל את מספר הילדים, וזה, בפירוש, הרבה פחות טוב".
אשר התוודעה לחוקי המשחק בשוק המשפחתונים הפרטיים, ראתה כי רע, והחליטה להקים עמותה שתנסה לתקן את השגיאות ואת אי ההבנות. כך נולדה עמותת 'הבדל פעוט', שבאמצעותה היא מבקשת לפקח על משפחתונים פרטיים ולהבטיח להורים כי המטפלת שברשותה הם משאירים את ילדם בכל בוקר לשעות ארוכות זוכה להדרכה שוטפת ולפיקוח מתמיד.לעמותה אתר אינטרנט שכתובתו www.hevdel-paot.org.il

יודעות הכל
בישראל פועלים כ-2000 מעונות יום וכ-2000 משפחתונים ציבוריים לגיל הרך. בנוסף פועלים מספר דומה של משפחתונים פרטיים שאינם רשומים ולכן גם אינם נתונים תחת פיקוח. על פי החוק יכול כל אדם לפתוח בביתו משפחתון בלי שגוף כלשהו יבדוק אם הדירה מתאימה לכך, מצוידת כנדרש וממוזגת כראוי, ואם הילדים מקבלים בו תזונה הולמת והשגחה ראויה. כל מטפלת האחראית על פחות מעשרה ילדים שטרם מלאו להם שנתיים אינה חייבת בפיקוח או בהדרכה, וההורים אינם יכולים לבדוק האם היא כשירה נפשית או גופנית לטפל בילדיהם, למשל, או האם היא אכן מספקת להם את המזון שהבטיחה.
אשר מציעה להורים לדרוש מהמטפלת להצטרף למפגשי ההדרכה שהיא מארגנת, וכך להבטיח שעבודתה נתונה תחת פיקוח. כ-15 מטפלות משתתפות במפגשים, המתקיימים אחת לשבועיים בביתה שברמת-גן ונסובים סביב נושאים טכניים הקשורים לעבודתן, כמו שיווק, ביטוח ובטיחות, וסביב נושאים טיפוליים הקשורים להעשרה ולהתפתחות. כשמתעורר קושי בעבודתה של אחת המטפלות היא מתאמת עם אשר, מעלה אותו בפני הקבוצה, ומעבדת בעזרתה את הדילמה. מחיר ההשתתפות למפגש הוא 50 שקלים למטפלת – סכום נמוך יחסית למקובל בפגישות הדרכה מקצועיות, מתוך התחשבות בהכנסתן הצנועה של המודרכות.
ועדיין, אשר אינה מצליחה להגדיל את מספר המשתתפות בפגישות ההדרכה ואת מספר המטפלות החברות בעמותה. למטפלות הנמצאות תחת הדרכתה הגיעה דרך חיפושיה אחר משפחתונים בתל-אביב, רמת-גן וגבעתיים, ולאחר שלב החששות והטיעון החוזר על עצמו כי אינן צריכות הדרכה, גויסו מספר מטפלות שהסכימו לצאת לדרך.
וזה לא שהיא אינה מודעת לקושי הגדול שמטפלות מתנהלות במסגרתו: יום העבודה שלהן נפתח בשבע בבוקר ומסתיים בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אז מתחילה המשמרת השנייה שלהן, בבית עם ילדיהן הפרטיים. אבל חלקן (הקטן עדיין) מתאמצות, למרות העייפות הגדולה, ואשר שואבת מכך השראה לטיפוח הרעיון ולניסיון להרחיב את היוזמה.
המשפחתונים הנמצאים בפיקוחה, ושעליהם היא ממליצה להורים הרבים המתקשרים אליה לשם כך (תמורת סכום סמלי, שנועד אף הוא לכסות את עלויות העמותה), צריכים להימצא בקרבה לחצר, גינה ציבורית או מקום משחקים מוגן, להגיש 3 ארוחות ביום, כולל ארוחה אחת בשרית 3 פעמים בשבוע לפחות, ישהו בו לא יותר מחמישה ילדים בני 6 חודשים ועד 3 שנים, ושני שכנים או קרובים אחרים נדרשים להיות זמינים במקרי חירום. וכמובן, המטפלת מתחייבת להשתתף בפגישות ההדרכה – שבשנת הלימודים הקרובה יועברו, לראשונה, על ידי פסיכולוגית מוסמכת ויאפשרו לאשר קצת לנוח.
"ההורים", היא מדגישה, "הם כוח צרכני, שיכול לדרוש טיפול איכותי לילדיהם. העמותה מנסה להגביר את המודעות שלהם לחשיבותו של הטיפול האיכותי ולמאפייניו, ולהפוך אותם למעורבים בהשגתו".
כששרי עטר החליטה לצאת מתחום הרפואה המשלימה כדי לפתוח בביתה משפחתון, היא פרסמה מודעה במקומון המופץ בשכונת מגוריה ברמת-גן. אחד הטלפונים הראשונים שקיבלה היה מדסי אשר, שסיפרה לה על העמותה ושכנעה אותה להצטרף למפגשי ההדרכה. מאז היא שם.
"אנשים חושבים שטיפול בילדים לא מצריך ידע", היא אומרת, "אבל חוץ מגישה לילדים שחייבת להיות לה, מטפלת צריכה לדעת מהן המטרות העומדות בפניה ובאילו דרכים היא יכולה להשיג אותן. אפשר לטפל סתם, ואפשר לעשות את זה עמוק ומשמעותי".
מה נותנת לך ההדרכה?
"ההדרכה נותנת לי ביטחון שאני לא לבד, ושיש עם מי להתייעץ כשמתעוררת בעיה. היה אצלי, למשל, ילד שהתגלה מאוחר יותר כאוטיסט, וההורים שלו התכחשו למצב והתנהגו כאילו הוא ילד רגיל. לא ידעתי למה לצפות ממנו, מה לתת לו ואיך לדבר עם ההורים, ואחרי שהעליתי את הקושי בפגישות ההדרכה רכשתי כמה כלים.
"אצל ילד אחר נתקלתי השנה לראשונה בבעיית אכילה. הילד היה על סף אשפוז בגלל מצב חמור של תת תזונה על רקע בעיות קשות בבית, ובגלל כל מה ששמעתי בשנות ההדרכה ידעתי איך להתמודד עם המצב. סביב הנושא הזה של אכילה, אגב, שכל מטפלת נתקלת בו בשלב זה או אחר, היתה לנו פגישה שעסקה ביחס שלנו עצמנו, המטפלות, לאוכל, ובאופן שבו הוא משפיע על היחס לאוכל במשפחתון".
אם זה כל כך טוב, אז איך זה שמגיעות כל כך מעט מטפלות למפגשי ההדרכה?
"התנגדות היא תגובה טבעית, ובמיוחד כשאדם נבהל. צריך לזכור שאחוז גבוה מהמטפלות עובדות 'שחור', וזו כנראה אחת הסיבות לכך שהן חוששות להגיע".
שפרה יצחקי, המנהלת בשש השנים האחרונות משפחתון בביתה ברמת-גן ועובדת כמטפלת כבר יותר מעשרים שנה, מסבירה שאינה מגיעה להדרכות כי הזמנים אינם מתאימים לה, אבל מוסיפה שמדי פעם, כשהיא יודעת שעומדים לעלות נושאים הרלוונטיים לעבודתה, היא שמחה להגיע.
עם מי את מתייעצת כשמתגלה בעיה אצל אחד הילדים במשפחתון?
"זו באמת בעיה. במשך השנים נתקלתי בכל מיני בעיות, אבל תמיד הצלחתי לפתור אותן בעצמי. כשיש בעיה חריגה אני מתייעצת עם אחותי, שלמדה חינוך מיוחד ועובדת בתחום.
"זה מקצוע שמי שבוחרת בו בגלל כסף או כי לא מצאה מקצוע אחר – גם היא וגם הילדים יסבלו מכך בסופו של דבר. עבודה עם ילדים היא קשה פיזית, רגשית ונפשית, ואם אין לך את זה מבפנים, משלב מסוים זה מפסיק לעבוד – אפילו אם מקבלים הדרכה".
אשר שמחה לספק דוגמאות משלה על הצלחות שחוו המודרכות שלה בעקבות המפגשים: אחת המטפלות, שהיתה מקבלת למשפחתון ילדים חולים, מכיוון שלא ידעה להגיד 'לא' להוריהם, תרגלה באמצעות משחק תפקידים כיצד היא מחזירה לידיו של אב תינוק שהובא אליה חולה עם חום גבוה, ולמדה ליישם זאת בעבודתה; אחרת סיפרה על ילדה המתקשה במיוחד להיפרד מהוריה בבוקר, ובעקבות הדגש שהושם בהדרכה על כך שהמטפלת אינה לוקחת את הילד מההורה, אלא ההורה, עם כל הקושי שלו, מוסר את הילד למטפלת, הפכה הפרידה לפשוטה הרבה יותר והקרינה על מצבה של הילדה במשך היום; והיו מטפלות שהתלוננו על צעקות השמחה הטבעיות של הילדים, וכשהועלתה במפגש האפשרות שהילדים מרגישים שהתנהגותם מפריעה למטפלת ולכן אולי צועקים עוד יותר, סיפרה אחת מהן כיצד החליטה שהצעקות אינן מפריעות לה יותר, מה שהוריד באורח פלא את מינון הצעקות.
אז איך זה שמטפלות אינן מגיעות בהמוניהן להדרכה?
"המושג 'הדרכה' הוא מושג מקצועי שברור לעוסקים בנפש. המטפלות, לעומת זאת, בטוחות שהן יודעות הכל. הן מתקשות לזהות שיש דברים שאינן יודעות ושיש מצבים שניתן לנהל אותם אחרת. ובעיקר, המושג הדרכה נתפש אצלן כמושג שלילי – 'מה, אני לא מספיק טובה?'"
מה יצליח לגרום לשינוי?
"על מנת לגרום לשינוי בהתנהגות ההורים והמטפלות יש צורך בשינוי עמדות, מה שדורש היחשפות למידע. היחשפות אינטנסיבית כזו עולה הרבה כסף, שכרגע חסר לעמותה. אם אנשי המקצוע העובדים עם אוכלוסיית הגיל הרך – פסיכולוגים, רופאי ילדים, אחיות טיפת חלב, מרפאות בעיסוק ופיזיותרפיסטיות, המודעים לכך שאיכות הטיפול הניתן בגיל הרך משמעותית לקידומו ולרווחתו של הילד – היו מגלים מעורבות בפיתוח העמותה, היינו יכולים להתקדם בצעדי ענק. אני מקבלת מדי פעם פניות מאנשי מקצוע, אבל כשהם שומעים שהפעילות בעמותה התנדבותית ואינה מתוגמלת כספית, הם מיד יורדים מהעניין".

כמו במלחמת המפרץ
היכרותה של אורית גודקאר, פסיכולוגית חינוכית וצרכנית משפחתונים בעצמה, עם עמותת 'הבדל פעוט' התחילה בעקבות חברותו בעמותה של הגנן של בנה הבכור, אשר שיתף אותה בחוויותיו וסיפר עד כמה המפגשים תורמים לו. "בהתחלה זה נשמע לי משונה, אבל במהלך הזמן התרגלתי לרעיון ההדרכה לגננות, ואפילו שמחתי שנפלתי במקרה על גנן שנעזר בזה", היא מספרת. כשחיפשה מסגרת לבנה השני פנתה גודקאר לאשר וקיבלה ממנה מידע על משפחתונים בסביבת מגוריה, והמטפלת הראשונה שהפנתה אותה אליה התאימה להם בדיוק.
ההדרכות באמת נחוצות?
"בהחלט. החשיבות היא בעצם הנתינה של תווית מקצועית לעבודה חשובה שעד כה נתפשה כ-'להעביר את הזמן לילדים עד שיהיו גדולים מספיק ללכת לגן'. גם המטפלות, גם ההורים וגם אנשי החינוך ושאר בעלי המקצוע העוסקים בגיל הרך צריכים לעבור שינוי מחשבתי באשר למטפלות ולחשיבות עבודתן. חשיבות נוספת טמונה בתהליך של מניעת שחיקה ושל התמקצעות והתפתחות אצל המטפלות. חלקן יעברו תהליכים כאלו מעצמן, אבל ההדרכה הופכת את התהליך לזמין ופשוט יותר, מה גם שלקבוצה יש כוח לדרבן לפעול בתחומים האלו. עוד חשיבות, בעיקר עבור ההורים, היא באפשרות לרכז מידע על משפחתונים ולקבל מקסימום הערכה אובייקטיבית על המטפלות ועל האווירה במשפחתונים".
אז למה זה לא מצליח?
"ישנן סיבות רבות. קשה לתפעל מערכת בלי השמן שנקרא כסף, במיוחד מערכת שבה הגורמים השותפים מונעים מרצון להתפרנס – כל המטפלות בוחרות בכך כדרך להתקיים כלכלית בכבוד באמצעות משהו שנגיש להן וגם, אני מקווה, אהוב עליהן. קשה לבקש ממישהי שהאינטרס שלה כלכלי-קיומי להתחייב למשהו שאין לו שום תגמול כספי, וגם לא בהכרח רווח ברור במובן החומרי. מכיוון שגם המטפלות מתקשות לראות את עצמן כבעלות מקצוע הזקוקות להשתלמות ולהרחבת הידע, הן אולי נרתעות מלפנות לבקש הדרכה.
"מהצד השני, אין שום מודעות אצל ההורים לחשיבות העניין. ההורים הישראלים, כמו בתחומי חיים אחרים אצלנו, נעים בין שתי קצוות – היסטריה מוחלטת (מתעללים בילד שלי! הצילו, משטרה!) לבין אדישות מוחלטת (שמים את הילד בגן ובורחים, בתקווה לא לשמוע ממנו עד סוף היום). זה אנלוגי למה שקרה לנו סביב מלחמת המפרץ, לדוגמא: אדישות מוחלטת עד שפרצה המלחמה, ואז פאניקה רבתי. כל הטיפול שלנו כחברה בנושאים שונים מתנהל בין שני הקצוות האלו – יום אחד כולם מתגייסים להזדעק על העוני, ולמחרת כולם שוכחים. עבודה טיפולית-חינוכית היא מעצם טיבה בעלת אופי המשכי, מינורי יותר.
"ההורים גם רואים את המשפחתון כתחנה שצריך לעבור ולהמשיך הלאה. אז גם אם הם יסכימו להיות חברים בוועד ההורים של הגן או של בית הספר, מתוך הבנה שיש בזה חשיבות – ובינינו, כמה באמת מסכימים לעשות את זה? – במשפחתון רווחת התפישה שלא צריך להיות מעורבים, כי מה בעצם עושים שם חוץ מלתת אוכל, להחליף ולהשכיב לישון?
"וישנו כמובן הפיצול הישראלי בנוגע לגידול ילדים: מאוד מעודדים בארץ שלנו הורות והבאת ילדים, אבל זה הרבה פעמים מס שפתיים שלא עומד מאחוריו שום דבר ממשי שבאמת מסייע להורים. למשל, לא מאוד מקובל להחזיק מעונות במקומות העבודה כמו בארצות מערביות אחרות, לא מוענק פטור ממס על תשלום למטפלת, המעונות הציבוריים בפרופורציה איומה מבחינת מספר ילדים/מטפלות, ועוד דוגמאות למכביר. ככה נשארים עם ההצהרות הריקות ולא באמת מקדישים חשיבה ומשאבים לטיפוח הגיל הרך בשום רמה חברתית. מי ששפר עליו גורלו ויש לו כסף מנסה למצוא כמיטב הבנתו פתרונות טובים לתינוקות ולפעוטות. מי שלא – שילך לחפש. כלכלת שוק חופשית.
"סיבה נוספת נעוצה בעובדה שהעמותה אינה חלק מגוף ממוסד כלשהו, והיא נתפשת כשיגעון של אדם אחד, דסי אשר. וישנה הסיבה הפרסונלית: דסי היא אדם מיוחד אבל גם לא פשוט בכלל, ולא כולם מצליחים להתחבר אליה. עוד יותר קשה להישאר מחוברים אליה ואל הרעיון שלה לאורך זמן".

כך תבחרו
אז מה עושים? בינתיים תוכלו להצטייד בהנחיות לבחירת מסגרת חינוכית שתתאים לילדכם, שנכתבו בידי ד"ר יעל דיין, מרצה בתוכנית לגיל הרך באוניברסיטה העברית, ופורסמו באתר האגודה הישראלית למען הילד בגיל הרך (www.gilrach.co.il) תחת קטגוריות רלוונטיות. "בקרו במקומות השונים בשעה שנמצאים שם הילדים. בקשו להתרשם מהמקום, שימו לב למטפלות, לילדים ולמקום הפיסי", מציעה דיין. "אם לא מאפשרים לכם להתרשם ולהסתכל, אם מתייחסים אליכם כאל טרחנים, כנראה אין זה מקום מסביר פנים וכנראה לא יתאים לילדיכם.
"הסתכלו על הבעות הפנים של המטפלות. האם הן חייכניות, עליזות, מביעות התעניינות והנאה, או כועסות, משועממות, נזופות? הקשיבו לטון הדיבור של המטפלות. האם הוא נינוח, רגוע, נעים? האם המטפלות משוחחות גם עם תינוקות ופעוטות שעדיין לא יכולים לענות להן? האם הן שומרות על קשר עין? כיצד מגיבות המטפלות לפעילות הילד: האם הן מסתפקות ב'יופי, נהדר!' לכל הילדים, או מתייחסות לפעילותו של כל ילד באופן ייחודי? (…)
"עקבו בעיניכם אחר הפינות השונות של החדר: האם הריהוט, הציוד, עיצוב המקום, יוצרים אווירה נעימה? האם הסביבה נראית בטוחה? הצעצועים והריהוט במצב תקין?
האם חפצים וצעצועים נמצאים בגובה מתאים לילדים כך שיוכלו לקחתם כשיחפצו?
האם ישנם שטחים מוצלים ונעימים בקיץ? האם המקום מואר דיו? (…)
"הסתכלו על הבעות הפנים של הילדים: האם הם שמחים, מאושרים, סקרנים, או נראים עצובים, מדוכאים, משועממים? הקשיבו לקולות שמשמיעים הילדים: האם הם צוהלים, שמחים, צוחקים, או צועקים, בוכים, כועסים? האם הילדים בוחרים בעצמם בפעילות או כופים עליהם להיות שותפים לפעילות כלשהי? עקבו אחר פעילות הילדים : כמה ילדים עסוקים ומרוכזים בפעילות כלשהי וכמה ילדים משוטטים ללא מטרה? (…)".
צילי שוחט, האחראית על הדרכתן של תלמידות הקורס להכשרה מעשית עם פעוטות ותינוקות במסגרות חוץ-ביתיות, אומרת שליבה עם המטפלות. "ההעשרה שלהן אינה תלויה בהן, אלא המערכת צריכה להיות אחראית על הנושא הזה. ארגוני הנשים והתמ"ת צריכים לדאוג לזה שהנשים המתקבלות לעבודה כמטפלות תהיינה עם רקע הכשרתי מתאים. זה צריך להיות חלק מהתקן.
"אבל העובדה שיש יותר מדי ילדים בטיפולה של מטפלת אחת, והמשכורות הנמוכות, גורמות לכך שלאו דווקא הנשים המוכשרות מגיעות לעבוד במקצוע – ומדובר בעבודה עם ילדים בגיל הכי קריטי שלהם. בשלוש השנים הראשונות מתעצבת אישיותו של האדם. כך שצריך לפנות לחלונות הגבוהים, כי גם בחורה סופר אינטליגנטית שתטפל לבד בשבעה תינוקות תתנהג בסופו של דבר כמו מטפלת לא מיומנת, ולא תוכל להיענות לצרכים הכי בסיסיים של הילדים שבטיפולה.
"קורס המטפלות של התמ"ת – שבכל כיתה במעונות הציבוריים צריכה להיות לפחות מטפלת אחת שעברה אותו – לא היה מבייש אף תוכנית אקדמית מבחינת הרמה שלו, אבל השאלה היא איך פורטים אותו לרמה המעשית".
כדי לענות על הצורך המעשי פותחה במסגרת הלימודים לחינוך בגיל הרך באוניברסיטת בר-אילן תוכנית ניסיונית שתיושם בשנה הקרובה, ובמסגרתה יוכנסו שמונה בוגרות של הקורס לכעשרה מעונות באופן קבוע ויספקו למטפלות הדרכה המותאמת לצרכיו של כל מעון. ההדרכה תעסוק בנושאים של ידע וגם בהדרכה מעשית, ותלווה בתצלומי וידאו ובניתוחי מצבים".
אז מדובר בהדרכה לא זולה.
"נכון, אבל צריך להחליט במה רוצים להשקיע, ופה הרווח לטווח הרחוק מצדיק את ההשקעה. אנחנו נצמיח צוות חינוכי, נספק לו הדרכות אישיות המותאמות לצרכיו, ונאפשר, בסופו של דבר, למנהלת להמשיך את ההדרכה בעצמה לאחר סיום התוכנית".
tamar@makorrishon.co.il

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות: ,

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.

  • להרשמה לעדכנים במייל, מלאו את פרטיכם בטופס הבא

    captcha