0

מקומם של הורים ומחנכות בהתמודדות של ילדיהם עם מצבי המתח והלחץ הבטחוניים

מקומם של הורים ומחנכות בהתמודדות של ילדיהם עם מצבי המתח והלחץ הביטחוניים

החומר נאסף על ידי ד"ר דורית ארם, מחומרים שכתב חיים עמית בחוברת "נעשה ונשמע" של סמינר הקיבוצים בינואר 02, מחומר שכתבה גליה רבינוביץ, וחומרים של המרכז לשעת חירום בקרית שמונה.

הבונבונים הקטנטנים שלנו, כאן בארץ, נחשפים בצורה ישירה, בלתי מבוקרת ואינטנסיביות יותר מתמיד לאירועים קשים. האירועים משודרים בשידור ישיר ופורצים לתוך תוכניות הטלוויזיה, ויוצא כי הילדים צופים לעתים קרובות במראות קשים ביותר ללא נוכחות מאזנת ומרגיעה של מבוגר.

לאירועים אלו, ולחשיפה זו, יש השפעה ישירה על ילדינו. הם חשים איום על הביטחון האישי שלהם ושל משפחתם, לעיתים עליהם להיפרד באופן מפתיע מן האב היוצא למילואים, או ניתוק מסביבתם במקרה של מעבר לקרובים המרוחקים יותר מאזור הסכנה. לפתע, כל מה שהוריהם מבטיחים להם שיכול לקרות רק בדמיון (דברים רעים, פחדים שאופייניים לגיל הצעיר) הופך מציאותי. אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי אונים והגבולות בין הדמיון של הילדים, למציאות מתערפלים.
מצב של מלחמה הוא תמיד מצב של מתח שלא תמיד יש לנו כלים להתמודד אתו. כמבוגרים אנו מרגישים במתח כל הזמן ומבטאים אותו בצורה מודעת ומילולית ובצורה לא מודעת בהבעות פנים, טון הדיבור, הטונוס של השרירים והתנהגויות שונות. ילדים קטנים קולטים את המתח הזה של המבוגרים סביבם ולא תמיד מבינים אותו. במיוחד קשה להם כשאנו מנסים להסוות את המתח והילד לא מבין מה קורה.

תגובות ילדים אפשריות אופייניות למצבי לחץ בטחוניים:

ילדים מבטאים את קשייהם בצורה ישירה ועקיפה. בצורה ישירה על ידי התלוננות על פחדים,דאגות, ושאילת שאלות. בצורה עקיפה על ידי התנהגות סימפטומאטית שעל ההורה או המחנך לקשר למצב הלחץ שבו נמצא הילד.

הביטויים העקיפים ללחצם של הילדים יכולים לבא לידי ביטוי בתחומי חיים שונים:

· תפקוד המוטורי – טונוס השרירים המאוזן במצב תקין עלול להיפגע והתגובות יכולות להיות הקשחה של השרירים או הרפיה קיצונית. בגיל צעיר ההפרעה מסוג זה יכולה לבלוט בעיקר במוטוריקה של הדיבור ותקבל ביטוי בגמגום, למשל.

· פעילות מינית – אוננות עשויה להתגבר במצב של לחץ כיוון שיש בה הרגעה מיידית והיא אינה דורשת ארגון וריכוז של המחשבה או ההתנהגות.

· עשיית צרכים ושליטה בסוגרים – במצב מתח ישנן תגובות קיצוניות. עצירויות, שלשולים, או איבוד השליטה על הסוגרים.

· אכילה – בתקופת מתח יכולים לקבל ביטוי שני דפוסים קיצוניים: הפסקת אכילה – איבוד התיאבון, איבוד ההנאה מאוכל. ומן הצד השני – אכילת יתר – צריכת מזון מוגברת לעתים קרובות וברווחי זמן קצרים, בדרך כלל צורך מוגבר במתוק.

· בעיות שינה –שיכולות להתבטא בשני דפוסים קיצוניים או הפרעות בשינה (קושי להרדים, התעוררויות תכופות עקב חלומות זוועה ופחדים). או שנת יתר (קשה להתעורר בבוקר, עייפים וישנים במשך היום מעל הרגיל) .

· כאבים גופניים – הכאבים העיקריים עליהם מדווחים ילדים הם כאבי בטן או בשכיחות נמוכה יותר כאבי ראש. לעתים יש גם דיווח על כאבים בגפיים – יתכן שזה מתח של השרירים.

· קושי בפרידות – היצמדות לאם או להורים, חוסר רצון להיפרד בבוקר לגן.

· היצמדות לחפצי מעבר, או חפצים אחרים – מעבר לשימוש הרגיל של הילד כחפץ מעבר המחזק אותו בזמן פרידה מההורים, או במעברים אחרים, עשויים פעוטות לעשות שימוש בחשיבה המאגית המאפיינת את גילם. . ילד קטן יכול להאמין שאם ירצה מאוד לא יקרה כלום לבני משפחתו ולעצמו, הוא יכול לשאת חפצים בעלי כוח מאגי, או לחשוב שאם הם יתנהגו בהתנהגות מסוימת הרי לא יקרה למשפחתו כלום. הצמדות לחפצים שנותנים בטחון כמו לצעצוע, שמיכה ישנה או מקל אופיינית לילדים רבים, בנוסף יש ילדים שלבגדים מסוימים יש משמעות הגנתית עבורם והם מסרבים לפשוט את הבגדים, נעליים או כובע. ילדים לעתים נדבקים באופן קיצוני בהרגלים יומיומיים, מתוך מחשבה שאם אעשה הכל בצורה מדויקת לא יקרו שום שינויים מפחידים בחיי.

תפקיד המבוגרים שבחיי הילד בשעות מצוקה מאין אלה:

–  ההורים צריכים לחזק את עצמם – לפנות למקורות התמיכה שלהם ולהתחזק.

–  מתן ביטוי למתח של המבוגרים – הילד הקטן חש במתח של הוריו ומבוגרים אחרים גם אם הם אינם מבטאים אותו בצרה ישירה. כדי לא לבלבל את הילד ולתת לו אפשרות לחשוב שכועסים עליו או לא אוהבים אותו וכדומה, יש לנסות לבטא את המתח הנפשי שבו ההורים מצויים בצורה ברורה ועניינית. כדאי לעשות בצורה קצרה.

–  שמירה על סדר יום שגרתי – יש לכבד את הצורך של הילד בסדר יום נורמאלי, שכן סדר יום כזה נותן לילד בטחון.

–  להרגיע את הילד – ההרגעה יכולה להיות בצורה מילולית וכמובן גם בצורה לא מילולית באמצעות מגע. יש חשיבות מגע גופני כגורם מרגיע.

–  מתן תמיכה רגשית – לאפשר לילד לבטא את הרגשת הסכנה שבה הוא חי, ולכבדה עד כמה שאפשר על ידי הימנעות מלחץ עליו להיות עצמאי כמו שהיה בעתות שלום. להימנע מלהיפרד ממנו לשווא לצורך, להסביר לו מתי חוזרים.

–  מתן מידע – יש לנסות לענות על השאלות של הילדים בצורה ברורה ועניינית.

–  לעודד את הילד לבטא את פחדיו במשחק וביצירה – להגיש לילדים חומרים שונים ליצירה, לעודד משחק חופשי על ידי מתן אביזרי משחק רבים ושונים ועל ידי תמיכה במשחק שלו.

–  להימנע מחשיפת יתר – חשוב שההורים לא יחשפו את הילדים לעודף פרטים ולתמונות שעלולות לפגוע בהם. כדאי גם להימנע בשיחות בנוכחות ילדים מתיאורים פלסטיים של האירועים. המענה לילדים צריך להיות קצר, אמפטי וענייני. יש להסביר רק מה שהילד שואל וכל מה שחובה להגנתו ולביטחונו.

במידה וילד מראה התנהגויות קיצוניות וקשות, והוא מסוגר בתוך עצמו או מבולבל מאוד – יש לפנות לשירותי ייעוץ מקצועיים.

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות: ,

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.

  • להרשמה לעדכנים במייל, מלאו את פרטיכם בטופס הבא

    captcha