2

מרים ילן שטקליס בראי האיור: אינטרפרטציות ויזואליות ליצירותיה

מאת: ד"ר תור ר. גונן

עיונים בספרות ילדים, 2002 גליון 12. עמ' 39 – 60.

ימי עיון לזכר יוצרים שפשטו גופם מאפשרים לנו לגאול יצירה נשכחת שלהם, להציע פרספקטיבה חדשה או להדגיש נקודה שלא הוארה דיה. ואכן, אם נשים לב, שיריה של מרים ילן-שטקליס נותרו מאופיינים עד היום בפרשנויות ויזואליות

"בתוליות" משנות קום המדינה, בניגוד ליצירתה של לאה גולדברג שזכתה בעשור האחרון לעושר עצום של איורים ממיטב המאיירים הישראליים כרות צרפתי, אורה איתן ואבנר כץ.

מאחר שהיום, בעידן הויזואלי, יש בכוחה של פרשנות ויזואלית רעננה ואיור מעולה להעלות יצירה קלאסית נשכחת ולהפכה שנית לחלק אינטגרלי של התרבות, יש מקום לחשוב על איורים חדשים ליצירותיה של מרים ילן-שטקליס. הדבר נראה חיוני במיוחד לאור העובדה שעבודותיו של רוני אורן בפלסטלינה לשירי מרים ילן-שטקליס מ- 1990 ואיוריה של גי-לי אלון קוריאל לשיריה מ- 1991 התייחסו לחלק קטן בלבד מיצירתה הקלאסית ולא הטעינו אותה בפרשנות מיוחדת .

מכל האינטרפרטציות הויזואליות שנעשו ליצירותיה על ידי מאיירים ישראליים החל משנות ה- 30 של המאה ה- 20 (נחום גוטמן, בינה גבירץ, רות לוין, מ. מטוסובסקי, אן נוימן, בריגיטה פרנקפורטר, איזה הרשקוביץ, איילה גורדון, יוסי שטרן, יוסף יצחק, רוני אורן, גילי אלון-קוריאל, ואבנר כץ בתרגומה לאנגלית) – נראה שעד כה רק איוריה של צלה בינדר הפכו לפירוש הויזואלי המרכזי והאותנטי ביותר ליצירתה של מרים ילן-שטקליס (איור 1 – 4).

העובדה שאיוריה של בינדר נתפסו כרפרנט הויזואלי המרכזי בהקשר ליצירת של מרים ילן-שטקליס לילדים עלתה גם מעצם החלטתה של הוצאת "דביר" להוציא מחדש ב -1985 כרך אלבומי גדול, המאחד את שלושת ספריה שיצאו לאור בין השנים 1963-1957 ("שיר הגדי", "יש לי סוד" ו"בחלומי"), באופן המשמר ללא שינוי את איוריה של צלה בינדר ואת אלו של איילה גורדון. בכך נחשפו ילדי שנות ה- 80 וה- 90 לקלאסיקה של האיור הישראלי בשנות ה- 50 וה- 60, תוך יצירת רצף של מסורת איור שכה חסרה בישראל בכל הנוגע לספרות ילדים מאוירת.

עם זאת ניכר שהמו"ל היה מודע לבעיה הטמונה בהוצאתו של ספר שאיוריו "רזים" ומינימליסטיים לשוק הספרים הצבעוני המגרה העכשווי, ופתר אותה ב"הכלאה" של כריכה צבעונית פסיכדלית תמוהה-משהו שעוצבה על ידי חיים רון במהדורה של 1985, כשבמהדורת 1986 כבר השתנתה הכריכה, ובעיצובה החדש של יעל ליאור היא הפכה הרמונית ונכונה יותר מבחינת התפיסה הצבעונית שלה ומבחינת בחירת דימויים ומוטיבים ויזואליים המופיעים בדרגות עיבוד שונות וניתנים לזיהוי בגוף הספר עצמו באיוריה של צלה בינדר (איורים 5 – 6).

למרות שאיוריה של בינדר לא סיפקו פירוש נועז, מהפכני או עשיר במיוחד לטקסטים של ילן-שטקליס, הם הצליחו לתקשר מבחינה ויזואלית בשני כיוונים תרבותיים מרכזיים.
הכיוון הראשון נעוץ בהצלחה להעביר את חווית המציאות הישראלית לא על ידי תכנים וסמלים ישראליים מובהקים אך נדושים ככובע טמבל וטוריה, אלא דווקא בבחירת שפה ויזואלית רישומית נזירית, מינימליסטית, מהירה, הרומזת על העיקר ומוותרת על כניסה לפרטים ועל עיבוד דקדקני, שפה שהיתה חלק ממסורת הרישום האותנטית הישראלית בשנות ה- 50 ואפיינה את עבודותיהם של אמנים ומאיירים כנחום גוטמן, אריה נבון, תרצה טנאי , שמואל כץ, רות שלוס, שושנה הימן, אהרון גלעדי, דוד הנדלר, שלום רייזר, יחזקאל קמחי ואחרים (איורים 7 – 11).

הדמויות, הנופים וההתרחשויות נרשמו בקו מהיר בעט ובכתמי דיו שחורה שהיה המדיום האמנותי המרכזי ברוב ספרי הילדים הישראליים בתקופות של טרום, קום ותחילת המדינה ואף בשנות ה – 60 וה- 70. היה באיוריה של צלה בינדר רק ההכרח המהותי ביותר. הבחירה של בינדר בטכניקה חסכונית ובסגנון רישום תמציתי וחופשי נבעה לא רק מאילוצים כלכליים וממגבלות טכניות של הדפוס או תואם לשפת האמנות בארץ, אלא גם בטאה אידאולוגיה חברתית של צניעות ופשטות, כערכים שאפיינו את חייה של בינדר עצמה וכסיסמוגרף לאורח חייה הצנוע, כפי שמעיד אחיה אברהם בינדר לאחר מותה: "לא היו שום פריטי לוקסוס בדירתה" (יוסף, 1989 ).

הכיוון השני שבו הצליחה בינדר כמאיירת הוא לתפוס את רוח השירים של ילן-שטקליס ונימתם באופן העמוק ביותר. לא באופן העשיר, היפה או המרתק ביותר מבחינה אסוציאטיבית, כי אם באופן העמוק ביותר, כשלכך גרמו שלושה מאפיינים מרכזיים דומים בחייהן ובתפיסותיהן של שתי היוצרות: אמנותיים, אוטוביוגרפיים ופילוסופיים.
שתיהן נחנו ביכולת אמנותית מופלאה לתמצות קפדני, ובכשרון לתת ברמז תמונת מצב פסיכו-פיזית שלמה של כאב, אכזבה, תמימות, צפית-שווא והרהור; שתיהן בורכו בנסיון-חיים של פגישה בסבל ובגעגוע לדבר-מה שלא יתממש וחוויה זו הפכה לחלק אוטוביוגרפי בלתי נפרד מחיי שתיהן; שתיהן חלקו תפיסת חיים של פליאה לנוכח סוד שלא ניתן לפענוח, הטמון בבסיס התופעות בעולם, תוך ויתור על הניסיון לפתרו. "שירים …נולדים אצלי בנפש מיוסרת ולא מנפש מאושרת", אמרה ילן-שטקליס, ולשאלה כיצד עושים שירים ענתה: "אינני יודעת איך עושים שירים. השירים עושים את עצמם… תשובתי זו תשובת אמת… האמת שלי, ובה כל הפליאה הגדולה וחוסר האונים, כל הסבל והמאבק ושמחת ההתגברות; ואם אני חושבת על עצמי – גם על עצמי אני יודעת אך מעט מזעיר" (אופק, 1985, כרך א': 304 ).

גם בינדר החלה לצייר בגיל צעיר ו"בלי לדעת שזה ציור, פתאום מצאתי את עצמי מציגה בתערוכה" (אופק, 1985, כרך א': 82). "במקום לדבר היא ציירה", אמרה תמר גלאי, בעלת הגלריה שערכה התערוכה לזכר בינדר, ובציוריה בטאה "את המלנכוליה כמו גם את החסד והרוך" (צימרמן, 1989 ) .

לקשר בין מרים ילן-שטקליס כסופרת ובין צלה בינדר כמאיירת יש מספר מאפיינים.
אחד המאפיינים הבולטים באיוריה של בינדר לשירי מרים ילן-שטקליס הוא הצבת דמות הילד כדמות בודדה על פני חלל דף לבן, ריק וגדל-ממדים. הבלטת מוטיב של בדידות באיוריה של בינדר אינה נובעת רק מתוך התייחסות לטקסט או למטרות של העצמה דרמטית, אלא רומזת על ניסיון חייהן האישי של שתי היוצרות: מרים ילן-שטקליס בגעגועים לאם שאיננה ובפרידה כואבת מאישה, ובינדר שלא נישאה מעולם ובחרה לחיות בבדידות, נשארה נאמנה לאהבת נעוריה, המשורר נתן אלתרמן. נתן זך מעיד ש"לאחר מותו של אלתרמן, 17 שנה לפני מותה שלה, גזרה בינדר על עצמה ערירות מוחלטת, שהפכה כאובה וקשה מבחינה פיזית ונפשית ( זך, 1989 ).

את נימת הבדידות המלנכולית ניתן לזהות באיוריה לשירים 'שמש שמש במרום', 'אין אני רוצה לישון', 'מעשה בילדה בודדה' ו'שעמום', בהם מצויר הילד בודד, בעל עיניים כהות ונוגות, הבעת פנים מהורהרת, ראש מוטה הצדה, ידיים שלובות בחיקו בהסתגרות, ליד חלון, כאטריבוט של געגועים וצפיה. נימת הבדידות בולטת גם באיורים לשירים שבהם הופעת הילד כדמות בודדת אינה נתפסת כהכרחית מתוך הטקסט, כגון בשירים 'הגשם', 'לילה טוב לכסא' ו'דין דון',והנימה המלנכולית אופפת גם שירים שנימתם כלל אינה עצובה. הדבר בולט במיוחד באיור ל'אגודל אגודלי' שהנו שיר משחק שמח מלא פעילות רתמית. לעומת הטקסט השמח, מפתיע האיור שבו דמות האם, נוכחת-נעדרת, פניה ושמלתה מצועפים בדוק של כתם דיו אפור, ההופך אותה לרוח רפאים, תזכורת מרומזת לאם שאיננה, כמוטיב שליווה את כל חייה ויצירתה של ילן-שטקליס (איורים 11 –19 ).

עם זאת, גם לבדידות באיוריה של בינדר יש שתי פנים: האחת אמנם מלנכולית אך השניה – אקסצנטרית, אגוצנטרית וממוקדת בעצמה בלבד, מלאה לחלוטין בעולם אישי עשיר. באיורי הילד הבודד של בינדר מתגלה הצד הילדי-אגוטיסטי, המעמיד אותו במרכז יצירתן של שתי היוצרות ומבטא באופן אותנטי גם את מהותן של היוצרות, כפי שהאירה במהלך הכנס והעידה על מרים ילן-שטקליס החוקרת הרצליה רז מתוך היכרות אישית רבת שנים וחברות עמוקה עמה, וכפי שהעידו הצייר שמואל בונים על בינדר ש"לא הלכה בתלם.

לא נראתה כמו כולם ולא דברה כמו כולם… נון-קונפורמיסטית, יוצאת דופן" (בר-קדמא, 1989 ) והמשוררת רחל חלפי: "לא היתה זו בדידות. צלה תמיד נתנה תחושת מלאות… נדמה היה שקיומה מלא" (פוקס, 1989 ). ואכן, באיוריה ל'שיר בקר לגורי', 'דני פרש', 'דני בן שנתיים', 'החלבון לבן לבן' ו'שיר לחתול של רותי' בדידותו של הילד אינה מלנכולית אלא אפופת שביעות-רצון עצמית בגבולות עולמו המגודר: רותי אינה זקוקה לאיש בהתנאותה בשמלה החדשה, ודני אוכל ארוחתו על גבי שולחנו הקטן.

מאפיין נוסף לקשר ילן-שטקליס ובינדר הוא איזון ויזואלי של הטונים הרגשיים בשירי מרים ילן-שטקליס: את אווירת השירים העצובים בינדר מרככת בעוד את אווירת השירים השמחים היא ממתנת והופכת מינורית. איזון זה יוצר אווירה מהורהרת ומעודנת בספר כולו. ב'אלישבע מה נחמדת' לא הובלט מומה של הבובה אלא דווקא היותה מושא של אהבה בעולם מוגן (המסומל על ידי ריבוע השטיח), ובאיור לשיר 'מכתב' השאלה איך איש בלי זרוע "יוכל לשתול ואיך יוכל לנטוע" אינה מונצחת באיור, ובמקומו בוחרת בינדר לאייר את החתולה וגוריה.

במקום שבו הטקסט מלא כאב, בינדר מסתפקת ברמז של שפת גוף מלנכולית, חולמנות, התכנסות בעצמי, הטית ראש קטנה וב"שטיפת" צבע אפורה, כשלצבע האפור יש באיוריה תפקידים שונים. הוא משמש כאמצעי להצללה וגיוון טונאלי, כתחבולה ליצירת אווירת מועקה ואיום, או כהמחשה ויזואלית של מושגים מופשטים כ"שעמום" ו"מוות" .

איור יכול לעטר טקסט, לתאר אותו ולהמחיש גיבורים, תפאורה וסיטואציות מתוך הטקסט או – לפרש את הטקסט באופן כה עשיר או מפתיע עד כי האיור הופך לטקסט עצמאי. אך האלמנט החשוב ביותר באיור הוא האווירה שהוא יוצר, אווירה שלאורה נקרא הטקסט. קשה מאד לעניין קהל צופים עכשווי בספר שבו האיורים מינוריים וצנועים כל כך עד כי אינם תובעים לעצמם שום תשומת לב, וכאלה הם רוב האיורים שהתלוו ליצירותיה של ילן-שטקליס.

איוריהן של גבירץ, הרשקוביץ, נוימן, לוין, פרנקפורטר, בינדר וגורדון, כמו אלו של יצחק ושטרן קרובים אלו לאלו בתפיסה הרישומית החסכונית והצנועה שלהם, במיעוט הפרטים ובנטיתם להשאר עיטור צנוע, אך שונים לחלוטין מאיוריה של בינדר ברוחם, בבחירת הדימויים, בכוח ההבעה האמנותי שלהם ובמקורות ההשראה שלהם.

בעוד אן נוימן, שאיירה את "המסע לאי אולי" ב1944- ואיזה הרשקוביץ שאיירה אותו ב- 1952, לצד בינה גבירץ שאיירה את "אצו רצו גמדים" ב- 1939 ואת הספר "דני" ב- 1943, שואבות את מילון הדימויים שלהן ממסורת איור ספרי הילדים המרכז והצפון-אירופאים של שנות ה20- וה- 30 , מקורות ההשראה של בינדר קרובים למסורת הציור הישראלי מחד, ולספרות הילדים המאוירת המזרח-אירופאית מאידך ולמאיירים כאדולף זברנסקי ((ADOLF ZABRANSKY, יאנוש סטאני ( (JANUSZ STANNYויאנוש גראביאנסקי (JANUSZ GRABIANSKY ), שהיו מקור השראה למאיירים ישראליים כרות צרפתי, אלונה פרנקל ואחרים. איוריהן של נוימן, הרשקוביץ (שאיירה גם את סדרת "גן גני") וגבירץ מאופיינים בקוים מעוגלים התוחמים את הדימויים, באובייקטים מואנשים (הדג ), בגמדים, ביער ובבתים אירופאיים ובעיקר בילדים מתוקים ומתולתלי שיער המזכירים את ילדי ה"פרסים" ("תמונות חלקות"), ואם לא היו רשומים בעט שחורה – וודאי היו בלונדיניים .

אלו הנם איורים נוסטלגיים אך חסרי מיומנות רישומית מספקת, המהווים הד או כמעט העתק לסגנונם של מאיירים גרמניים בשנות ה- 20 וה- 30 כאלזה וינץ-ויאטור (ELSA WIENZ –WIETOR), אלזה בזקו (ELSA BESKOW), סיטיה אפיה (SITJE AAFFIJE), ארנסט קוצ'ר (ERNST KUTZER ) ואחרים. סוג זה של איורים כמו אלו של גבירץ והרשקוביץ אינו יוצא-דופן ב"גרמניות" שלו ומאפיין את מפת האיור הישראלית לילדים בשנות קום המדינה: אצל חיים האוזמן בספרו "ויהי ערב" , אצל אלזה קנטור בספרה של פניה ברגשטיין "בא אלי פרפר נחמד" ואצל צבי מלבנצ'יק בספרה של רחל כספי "יום הולדת לאמא" . אפילו באיוריה של רות לוין לספרה של ילן-שטקליס "יום הולדת" מ- 1962 – למרות נופי הארץ והתפאורה הקיבוצית ולמרות שסגנונה מזכיר את הגרפיקה הישראלית הקוביסטית-הנוקשה-יבשה שעיטרה את קירות חדרי האוכל בקיבוצים בשנות ה- 60, משחק הילדים באיור הוא עממי גרמני אנגלי ! (איורים 20 – 34 ).

גם הרישומים הכבדים והחובבניים של פרנקפורטר בספר "גלגלים" מ- 1957 מנסים להזכיר את סגנון איוריו של וולטר טרייר (שאייר חלק מספרי אריך קסטנר), המאופיין בהומור אופטימי ובקו זורם ומלא תנועה. סגנון זה הוא מקור ההשראה גם באיוריו של יוסי שטרן ב"שירי-לי, מירילי" וב"מעשה בילדה", שניהם מ1947- (איורים 35 41 -).

אך הפרשנות ההומוריסטית של שטרן אינה התשובה הויזואלית הנכונה ליצירתה של מרים ילן-שטקליס. נטייתו של שטרן להגזמה בהבעות, לשובבות מלאת-חיים גורמת לו להחמיץ את המומנט הפסיכולוגי שמתוכו פועלת הילדה ב'מעשה בילדה בודדה'. הירח מוצג כקונדס, והיער שאליו בורחת הילדה ממצוקת המציאות מאבד מאווירת האיום שבו והופך למקום של פנטזיה ידידותית כ"סינדרלה" בדרך לנשף המחולות .

לעומת זאת, איוריה של בינדר לשיר זה מצליחים לשמר את אווירת מצוקתה הפסיכולוגית של הילדה במפגשה עם בדידות, ירח אילם ולילה מאיים שבטקסט, ואת אימת-יאושה מול חלון שבו הלילה הוא כתם אפור כהה המאיים להתפשט ולכסות את היקום כולו. גם רישומיו המעודנים של יוסף יצחק, שאייר ב- 1967 את "ספר דני" (שאויר כבר ב- 1943 ע"י גבירץ), שעליהם נוספו כתמי צבע, לא הצליחו לספק פרשנות חדשה או לתפוס את מהות השירים והיוו וריאציה רישומית נוספת "צרפתית" ברוחה, מזכירה את "ספרי הציירים" שהודפסו ע"י אמנים כהנרי מאטיס , ז'ורז' בראק ואחרים, הכילו הדפסים אוריגינליים, היו חפצי אמנות שמוספרו וכוונו לאספנים (איור 42 ).

יכולת תמצות, הבחירה בסגנון רישום "ישראלי", חווית כמיהה לישות חסרה ותפיסה של פליאה וסוד הפכו איפא את בינדר למאיירת האופטימלית של ילן-שטקליס, מבחינת יכולת האמפטיה והבנת הטקסט. איוריה אינם מנסים להיות עליזים, מתוקים או מתוחכמים. הם בעלי איכות אמנותית "בוגרת" ורצינית, ויוצרים אווירה בעזרת דימוי מרכזי נבחר, במיומנות, באינטואיציה, באופן מאופק וצנוע ובלי כל נסיון להשתלט, על גבי דף בעל מרחב נשימה לבן וריק.

כפי שילן-שטקליס מציגה בלשון לא מתיילדת נסיונות ילדות אוניברסליים, כך רושמת בינדר עולם אוניברסלי של אל-מקום ואל-זמן, המייצג באופן מופשט כמעט מגוון התנסויות ילדות אוניברסליות, חוויות של עצב ובדידות, פחד, אכזבה ושעמום, קשר עם טבע, משחק, יחסי הורה-ילד וכו'. שיריה של מרים ילן-שטקליס ואיוריה של צלה בינדר הנם מאד ישירים ופשוטים ופורקים אותנו מכל אפשרות או הרגל אוטומטי למיין, לשיים ולנתח ניתוחים אינטלקטואליים מורכבים. הם מאלצים אותנו לחוות את הדברים בראשוניותם ובישירותם.

ביבליוגרפיה
אופק, א. (1985) – לקסיקון אופק לספרות ילדים. ת"א, זמורה ביתן.
זך, נ. (1989) – צלה ונתן: בחייהם ובמותם. העולם הזה, 1.2.1989. עמ. 26 – 27, 31.
יוסף, ח. (1989) – צלה בצילו. על המשמר, חותם, 27.1.1989. עמ. 20 – 21.
צימרמן, ו. (1989) – היא ציירה במקום לדבר. דבר, 3.2.1989 עמ. 24 .

>B >רשימת האיורים (עפ"י שמות המאיירים):
איור 1. רוני אורן– הסבון בכה מאד. (איור בפלסטלינה). מאת: מ.ילן שטקליס: ת"א, דביר. 1990. כריכה.
איור 2. גי-לי אלון קוריאל – לשפן יש בית. מאת: מ. ילן-שטקליס. ת"א, דביר. 1991 . כריכה.
איור 3. …IN THE WOODS: M. YALAN STEKELLIS.– AVNER ,KATZ SHARON PUBLISHER , ISRAEL 1972.
איור 4. איילה גורדון – שירים וספורים. מאת: מ. ילן שטקליס. ת"א, דביר. 1985. מתוך 'בחלומי'. "הסו".
איור 5. חיים רון –שירים וספורים. איירו: צ. בינדר וא. גורדון. מאת: מ. ילן שטקליס. ת"א, דביר. 1985. כריכה.
איור 6. יעל ליאור – שירים וספורים. מאת: מ.ילן שטקליס. איירו: צ. בינדר וא. גורדון. ת"א, דביר.1986. כריכה.
איור 7. תרצה טנאי – תמר והסביונים. מאת: אהרון זאב. ת"א, קיבוץ מאוחד. 1959.
איור 8. רות שלוס – ניסים והגדי. מאת: ניצה ונעמי (שפירא). ת"א, דביר. 1960
איור 9. נחום גוטמן – פרח השני: אגדות עם רוסיות. תרגמה: מ. ילן-שטקליס. ת"א. טברסקי. 1952.
(מהדורה מחודשת: "תפוחי עלומים", 1971 ).
איור 10. אריה נבון – רישום. עט על נייר (195-?). צ. זהר וא. קולב: הגרפיקה הישראלית. ת"א, ס. פועלים. 1960.
איור 11 –19- צלה בינדר –שירים וספורים. מאת: מ. ילן שטקליס: ת"א, דביר. 1985 מתוך 'שיר הגדי' ו'יש לי סוד' (1963 ,1958 ): "מעשה בילדה בודדה"; "שעמום"; "יש לי סוד"; "אין אני רוצה לישון"; "שיר לחתול של רותי"; "אלישבע מה נחמדת"; "שמש שמש במרום"; "אגודל אגודלי"; "רוגז"
איור 20. ZABRANSKY, ADOLF – DO KOLA. BY: P. DENK & M.KANN. POLSKA, CZTELNIK. 1950
איור21. אן נוימן – המסע אל האי אולי. מאת: מ. וילנסקי (שטקליס). ת"א, עם עובד. 1944
איור 22. STUTTGART. AUF REISEN. VON: ADOLF HOLST., ERNST KUTZER – DER OSTERHAS
LEVY & MUELLER (193-).
ELSE WENZ-VIETOR – JAHREIN, JAHRAUS MIT WICHTEL & MAUS. VON: A.KELLER. J. איור 23.
MUELLER VERLAG. MUENCHEN. 1950.
איור 24. איזה הרשקוביץ –המסע אל האי אולי. מאת: מ. ילן-שטקליס. ת"א, דביר. 1952 .
איור 25. חיים האוזמן – ויהי ערב. מאת: פניה ברגשטיין. ת"א, הקבוץ המאוחד, 1948.
איור 26. אילזה קנטור – בוא אלי פרפר נחמד. מאת: פניה ברגשטיין. ת"א, הקיבוץ המאוחד. 1945 .
איור 27 ELSA BESKOW – DER HANSI IM HEITIWALD. VON: M. REINHARD. SWEDEN. 1901
איור 28 – 29. בינה גבירץ, – אצו רצו גמדים. מאת: מ. ילן-שטקליס. ת"א,דביר. 1938. "אין אני רוצה לישון"; "הדג הקטן"; "שיר ערש לבובתי"; "אלישבע מה נחמדת".
איור 30SIJTJE AAFJES – MIJN EIGEN LEESBOEKJES. ALKMAAR .NORWAY ? (193-)
איור 31 . M. WANNSKE. VON: .KUTZER, ERNST – WIE ENGELCHEN EINE MUTTER SUCHTE
.(193-) HAMBURG, A. HAHN'S
איור 32. בינה גבירץ, – אצו רצו גמדים. מאת: מ. ילן-שטקליס. ת"א,דביר. 1938. "שיר ערש לבובתי";
"אלישבע מה נחמדת".
איור 33SIJTJE AAFJES – MIJN EIGEN LEESBOEKJES. ALKMAAR .NORWAY ? (193-) .
איור 34. "פרסים" ("תמונות חלקות").
איור 35. רות לוין – יום הולדת. מאת: מ. ילן-שטקליס. ת"א, דביר. 1962. כריכה ופורזץ.
איור 36. בריגיטה פרנקפורטר – גלגלים. מאת: מ. ילן-שטקליס. ת"א, הדר. 1957. "הקטר" "האניה".
איור 37 – 39. יוסי שטרן – מעשה בילדה. מאת: מ. ילן-שטקליס. ת"א, דביר. 1946. "מעשה בילדה בודדה"; דף הקדשה.
איור 40 – 41. וולטר טרייר – אמיל והבלשים. מאת: אריך קסטנר. ת"א, יזרעאל, 1935. (בגרמנית ב- 1929 ).
איור 42. יוסף יצחק – ספר דני. מאת: מ. ילן-שטקליס. ת"א,דביר. 1959. "שיר לחתול של רותי"; "הצפור של הצלחת".

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות:

תגובות (2)

Trackback URL | Comments RSS Feed

  1. […] “יש לי סוד”). בהחלטה זו ניסיתי לבטא את המורכבות של הבדידות הילדית על פניה המלנכולים והנרקיסיסטיים. כך, גם בסצינות הביתיות אין נוכחות של אמא או אבא ואפילו […]

  2. נחמה הגיב:

    תודה על המאמרים, ובעיקר על המאמר שקראתי עכשו.איורים לשירי מרים ילן. יישר כוח.

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.