4

מרישום בקו לרישום במספריים:איוריה של אראלה כמייצגי הרעיון החלוצי

מאת: ד"ר ר. תור גונן

מחויבות ערכית בצל מסורת איור ישראלי

אופטימיים וספונטניים זורמים הקוים באיוריה של אראלה, משרטטים בטון אוהב מציאות ישראלית ראשונית, ומהוים בעת ובעונה אחת גם סיסמוגרף נאמן להלכי רוחה באשר למחויבותה הרעיונית לרעיונות חלוציים. איוריה, אותם ניתן לחלק לשתי קבוצות מרכזיות, רישומי קו בכלי גרפי (עט או ציפורן) וגזירות נייר, מגלים עולם פתוח ונעדר מסתורין, קורן חיוביות בריאה, שטוף אור ושמחת עשיה, המשקף באופן פשוט וישר את פרטי מימושו היום-יומי של החלום החלוצי, ללא כל היסוס מלנכולי, ניגודים דרמטיים של אור וצל וכתמים כבדים משרי מתח.

אראלה, שנודעה באיוריה בשמה הפרטי בלבד, נולדה בחיפה ב5.10.29- לחיה ולוי הורביץ, מאנשי העליה השלישית. היא התחנכה לאהבת ספר, שהונחלה לה על ידי אביה, פועל בבית חרושת "שמן" וביבליופיל שהקים ספריה פרטית איכותית בביתו על אף ימי מחסור ופרנסה דחוקה. ב1947- התגייסה אראלה לפלמ"ח והיתה ממייסדי קיבוץ נתיב הל"ה, שם חיתה מ1949- ועד מותה, ב15.2.94-.

איוריה של אראלה נטועים מבחינה תוכנית בהוויה ארץ-ישראלית ראשונית טיפוסית, ומשדרים הזדהות רגשית עמוקה עם רעיון של חלוציות אלטרואיסטית וחסרת מרכאות. הווי ההתיישבות העובדת באיוריה הנם אבן מקומית המשתלבת בפסיפס ויזואלי ששיכפל את עצמו כמנטרה מבטיחת אושר בספרי ילדים, בכרזות, בברכות-שנה-טובה ובאריזות למוצרי שנות ה50- וה60-.

בפרטים מרומזים ובסגנון היתולי מצטיירים אנשי קיבוץ בבגדי עבודה או "מחלצות" שבת, קיבוצניקיות בתסרוקות ארכאיות וחפצים שהפכו זה כבר לאטריבוטים של ההויה הציונית-חלוצית (קלשון, טרקטור וכו'). מצבי שיתוף וצוותא קשים ונפלאים כאחד (ויכוחים עם סדרן עבודה, ישיבות חברים, ערבי שירה, מנוחה על הדשא בשעות של פנאי), נופים מעובדים ותלמים חרושים, בתים טובלים בירק, רפתות ובתי ילדים – כל אלה הופכים מסמך תיעודי הסטורי. המודלים לטיפוסים של אראלה הם ידידים, שכנים ומכרים אקראיים מסביבתה הקרובה, ובקו מיתאר שוטף, מהיר, חופשי וחסר היסוס היא מקנה לטיפוסיה אופי קריקטוריסטי, תוך שמירה על טון אמפטי ותחושת שייכות אינטימית ואיכפתית.

רישומיה של אראלה בספרי הנוער המשיכו את משפטי הרישא הגרפיים של המדינה בשנות ה40- וה50-, והשתלבו ברישומיהם של אורי אליעז, אהרון גלעדי, יוסף הלוי, שרגא וויל, יוחנן סימון ואחרים. חלק מן הדימויים האנושיים בספרים שאיירה בספרים לבני הנעורים של פוצ'ו משנות ה70-, הזכירו את הטיפוסים ברישומיו של יוסי שטרן, "וולטר טרייר" הישראלי, שפעל במקביל לה, ויחד עם איוריהם של עודד בורלא, פרידל, הכטקופף, לואיזאזא, נורית גפן, אריה מוסקוביץ ואחרים נרקמה בספרי הילדים הישראליים של שנות ה70- אותה יריעה ויזואלית "רזה", "עניה" ומיושנת-משהו באופיה, שהפכה חלק מעולם הדימויים המאוייר של המתחנך במסגרת התרבות הישראלית בשנות טרום וקום המדינה.

חסכניים וחופשיים מבחינת אופי קו, מתרחקים מעיבוד קפדני של פרטים ומהצללה קלאסית, מהווים איוריה גם מבחינה צורנית חוליה אינטגרלית במסורת רישומית ישראלית מוכרת. כמין מחוייבות של אהבה מלאת צניעות והתבטלות-עצמית כלפי המאסטרים הגדולים של האיור הישראלי בספרות הילדים ובאמנות הישראלית בכלל, חוסים איוריה של אראלה בצל מסורת הרישום של נחום גוטמן ואריה נבון, שעל ברכי ספריהם עברה ילדותה בבית אביה בחיפה. רוחם משתקפת באיוריה של אראלה לא רק באופי הקו המושגי, התמציתי והספונטני שלהם, אלא גם ביחסה הרציני אל הטקסט, אותו היא מנסה לשרת ביושר, כמיטב יכולתה. עם זאת, רישומיה ליריים פחות מאלו של גוטמן ו"מטורפים" פחות מאלו של נבון, ונוטים לעיתים לאבד מרעננותם ולנוע לעבר הגזמות של סלסולי-יתר מכניים או איכות חובבנית של קו חסר גוון ואחיד בעוביו.

מיומנות "היד הקלה"

הקו הזורם הוא תכונה מרכזית המאפיינת את כתב ידה של אראלה כמאיירת, לצד יכולת הרישום הטבעית שלה, רגישות אבחנותיה באשר למצבים ולתופעות אנושיות שונות, הבנתה את הפיזיונומיה האנושית ודקות ראייתה בתפיסת הפרטים המאפיינים כל טיפוס. למרות איכותו הזורמת של הקו שהופק מכלי עבודתה נראית גרפית ומסוגננת במיוחד בהשוואה לקו הרישומי האקספרסיבי, הציורי, העשיר ומלא הגוונים של גוטמן ונבון. רישומי הקו של אראלה בספרים שאיירה אינם שומרים על רמה אחידה, יש שהם רעננים ורגישים ויש שהם הופכים מכניים, צפויים, פתורים מראש, גולשים לאפיקים שידה כבר הורגלה ותורגלה בהם ללא צורך לחשוב פעמיים או למצוא פתרון חדש ומפתיע. איכות חובבנית זו מעוגנת, אולי, בחוסר ההזדמנות שלה להעמיק את מיומנות "היד הקלה" שבה ניחנה מלידה, מלבד תקופה קצרה שהוקדשה ללימודי אמנות ב"בצלאל" ב1954-. יש להניח שאת ההזדמנות הזו היא לא ביקשה לעצמה מתוך אמונה אלטרואיסטית ותחושת מחויבות כלפי "מה שצריך", הקודמת לכל עשיה אמנותית אגוטיסטית.

בספר "אראלה – שנים קסומות", שהנציח את זכרה לאחר מותה, צוטטו מכתביה, דברים שאמרה, רשימות שונות שכתבה ואיורים שאיירה עבור "נטפים" (עלון הקיבוץ). מהם עולה כי היא אולי לא היתה מגלה כלל את יכולותיה הגרפיות אלמלא הצורך התמידי שהתעורר בקיבוץ שבו חיה לקשט את חדר האוכל בימי חג, לכתוב מודעות או לדאוג לצורתו האסתטית של עלון הקיבוץ.

וכך, במקביל לעבודתה הפיזית היום-יומית היא עסקה גם ב"תרבות", והמרכאות, השאולות באופן ישיר מדבריה, הן וודאי ביטוי מקוצר ל"וועדת תרבות", אך אולי מעידות גם על עמדה בסיסית של צניעות כלפי מה שהוגדר על ידה כאמנות. לאחר קבלת עיטור לשבח ע"ש ה.כ. אנדרסן ב1976- היא מגדירה במודע את האופן בו היא רואה את יצירתה: "אם בכלל, הייתי רוצה להיות כאותם ציירי כנסיות כפריים, שציירו מאמונת לבם ועל פי מראה עיניהם הקרוב… כך, בערך, הייתי רוצה לצייר את הקיבוץ. באותה אמונה…, בעט וציפורן פשוטה, בקו שחור, חופשי, היתולי לפעמים, נקי מכל עשיית רושם" ("אראלה – שנים קסומות", עמ. 48).

"מעולם לא ראיתי עצמי כ'אמן'", היא אומרת בערב פתיחת תערוכת איוריה ב1993- ב"בית אריאלה", "ואם בכלל הזכרתי את המלה בקשר אלי, היה זה רק באירוניה. במקרה הטוב אני גרפיקאית, ומקווה שלא רעה". גם לאיור הספרים, שהפך לענף בקיבוץ, הגיעה אראלה לא מתוך החלטה אינדיבידואליסטית א-פריורית אלא מתוך מה שזימנו לה חייה בקיבוץ ומתוך היכרותה עם סופרי ילדים כישראל ויסלר (הוא פוצ'ו) עמוס בר, שבעקבות איור ספריהם זרמו אליה הזמנות נוספות.
בספרי הילדים "מתאיירת" ונרקמת באמונה פנימית עמוקה מציאות שנתפסה כאידאל חיים, ומאירה את הטקסט ללא כל נסיון להאפיל עליו או "להבריק באופן עצמאי".

באיוריה לספרה של נירה הראל מ1973-, "כשאסנת ואני", השואבים השראתם ממקורות איוריים בספרי ילדים אמריקאיים של שנות ה50-, מתהדהדים גם ניסיונות האיור הראשונים של אורה איתן בספרה "הצעצועים שלי" מ1966-, מבחינת השילוב בין קו וכתמי קולאז' בצבעוניות חסכנית מונוכרומטית כמעט.
איורי "כשאסנת ואני" עורכים לנו היכרות עם הטיפוסים שבדיעבד ניתן לזהותם כ"טיפוסים של אראלה", והם במיטבם כאשר הם מוצגים בצדודית: שובבים, מתולתלים, מנומשים, לעולם אינם מיופייפים, בעלי אף סולד ושפתיים משורבבות, מלאי סקרנות, שמחה וחיות. עם זאת, בספר זה הם עדיין רשומים באופן מהוסס, לא מגובש ולא "פתור" מבחינת תנועותיהם, פרופורציות גופם ואופי מבטם.

איוריה בספר זה, בין הראשונים שאיירה, קפואים-משהו, סטטיים או עצורים, ותנופת היד המאפיינת את איוריה, האווירה העירנית ותזזית ההתרחשות הפעלתנית תופענה באופן מובהק רק מאוחר יותר. באיוריה לספריו של פוצ'ו, בהם מצויירות סצנות מעטות בלבד מתוך כל סיפור, ניכרת יכולת ביטוי הומוריסטית לתיאור מצבים מגוונים. מתוך עמדה אמפטית ועין אוהדת, הסצנות קמות לתחיה והמומנט המצחיק בכל מצב "נתפס" בדקות, קו האופי המייחד כל טיפוס מומחש לקורא באופן קולע ואיפיון הדמויות אינו גולש להכללות סטריאוטיפיות פוגעות (המטפלת השמנה עם ה"קוקו" והרגליים העבות, המורה המפוזר וכו') (איורים מס. 3-1).
תחושת החופש העולה מן האיורים סוחפת, ובאיוריה של אראלה בספר "רים ציפורים ציפ" מ1973-, ניכרת יד חופשית, הקומפוזיציות "מתפרעות" ויש בו שילוב טכניקות שונות: צבע "טוש" עבה בעל קוים אקספרסיביים יותר מול קו עדין ודק יותר, בזרימה קווית מתפתלת המאפיינת את כתב היד האיורי של אראלה.

מרישומי קו לרישומי מספריים – פתרונות גרפיים חדשים

סוף שנות ה60- ובתחילת ה70-, שנים בהם החלה אראלה את עבודתה המסיבית כמאיירת ספרי ילדים, היו שנים של פריחה כלכלית ותחילת ההחשפות לאסתטיקה מיובאת. בתקופה זו לא היתה עוד איפא כל הצדקה להתייחס בסלחנות לדלותם האסתטית של ספרי הילדים הישראלים המאויירים, שהמשיכו להיות מאויירים ומופקים במתכונת ספרי שנות ה40- וה50-, או לדון בהם בנימה הנוסטלגית, שבה נידונו ספרי העבר. לאלו כבר לא היה אותו "חן דלים" אותנטי שהיה לספרי שנות קום המדינה. מבחינת איכותם כמוצר אסתטי הם נראו מיושנים ולא מספקים בחברה שהחלה להיות מפונקת מבחינה חומרית ופתוחה יותר למוצרים מערביים מוקפדים יותר בעיצובם.
ואכן, לקראת סוף שנות ה70-, שהיו שנות מבוכה וחיפושי דרך באיור ספרות
הילדים הישראלית לגיל הרך, ניכרה מגמת התחדשות ויזואלית, שהתבטאה באמירה גרפית רעננה ועזת צבעים באיוריה של אורה איתן בספריה "מעשה בחמור", "עפה צפה מטריה" ובספרו של אורי אורלב "משגעת פילים", בספרה של אורה אייל "בקר בא", באיוריו של יוסי אבולעפיה לספרו של אפרים סידון "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", בספריו של אבנר כץ "חמורעף" ו"הכייס הקטן" ובאחרים.

שנות ה80- היו שנות פריצה אסתטית בתחום איור ספרות הילדים הישראלית, שהודגמה בעבודות חדשות של מאיירים וותיקים יותר כאבנר כץ, אורה איתן ותרצה וולד בצד עבודותיהם של גל כרמי, איציק רנרט ואחרים, בני הדור הצעיר יותר. במסגרת פריצת הדרך הסגנונית באיור "נפתחים" גם איוריה של אראלה. במקביל לכך חלה בשנים אלו גם החייאה מחודשת של טכניקות ישנות בשחור-לבן, שהיו רדומות במשך שנים רבות בספרי הילדים הישראליים למרות האפשרויות הדקורטיביות הגלומות בהן. מאז ציורי הצלליות הנפלאים של גור-אריה בספרי הילדים של שנות ה30- לא פנו מאיירים ישראליים עד שנות ה80- לטכניקה של מגזרות נייר, המאפשרת אפקטים ויזואליים רבי עוצמה בשחור-לבן בהשקעה כספית נמוכה בהפקת ספרי ילדים, וזו מתחיה מחדש באיוריה של אראלה.

טכניקת גזירות הנייר, כפי שהוגדרו על ידי אראלה עצמה (ולא מגזרות נייר, מונח בעל אופי מסורתי יותר, הקשור לאמנות עממית יהודית), נוצלה על ידה במשך שנים רבות בעבר בפורמטים גדולים והתגלתה במסגרת האילוץ לעטר את קירות הענק בחדר האוכל בקיבוץ, ול"כסות" שטחים נרחבים במהירות ובלחץ זמן לאחר שעות העבודה. תוצאות הטכניקה היו אפקטיביות והציגו משטחי ענק דקורטיביים ורבי עוצמה שהושגו במהירות ובקלות יחסית, כשכל הנדרש כדי להפיקם היה חיתוך מיומן בסכין גילוח גמיש בצידו השמאלי של הגליון, בעוד גודל הנייר מאפשר תנופה ליד הרושמת.

גזירות הנייר תהפוכנה לסימן ההיכר שלה כמאיירת ולמאפיין האמנותי המשמעותי שלה בספרי הילדים. בעקבות פניה מחודשת לטכניקה המוכרת של גזירות נייר בגדלי ענק, הסבתה ואימוצה לפורמטים קטנים של איור בספרי ילדים, משתנים איוריה והיא מוצאת צורת ביטוי עשירה ומעניינת יותר (הערה מס. 1).

הד לגזירות הנייר שבהן עסקה ניתן לאיתור כבר בספרו של פוצ'ו "פרא אדם" מ1966-, הכולל מעט מאד איורים, ובסופו – איור שאינו מורכב מקוי רישום בלבד אלא יוצק מאסה שחורה ודמויות משורטטות לבן. עמוד מאוייר זה מנבא מגמות עתידיות בסגנון איוריה של אראלה, ובספר "כפתור ופרח" מ1976-, ספר אמרות חז"ל שאותו ליקטה היא עצמה, מציגים איוריה את ניצולו המחודש של המדיום האמנותי הישן שבו שלטה באופן מגובש, פתור ושלם. מדיום זה חוזר באיורים לספרה של תקוה שריג "גוזמאות שור הבר והלוייתן" מ1978-, מגיע לשיא מבחינת טיבו באיוריה לספרו של עזריה אלון "אלף בית של הקבוץ" מ1983-, מתעדן ומשתכלל בספרה של אסתר לנואל "שיר לאלף עריסות" מ1984-.

מפתיע לגלות שגם לאחר הצגה מגובשת שאימצה את טכניקת גזירות הנייר באיוריה כמדיום מאפיין שפרץ בספרה "כפתור ופרח" מ1976-, חוזרים איוריה לספרה של תקוה שריג מ1978- "גוזמאות שור הבר והלוויתן" ונראים כנסיונות אימוץ ראשונים, גולמיים ונאיביים בצבעוניותם ובצורותיהם. בספר זה מזכירים איוריה עבודות אתניות אפריקאיות, ודמויי השור הגזור ודמויות קטנות אחרות (כגון הצביים) מזכירים את ציורי המערות. עם זאת, האיור מלא תנופה, צבעוני ואופטימי, וכמו ברישומיה לספרי בני הנעורים, כך במגזרות הנייר שלה, הקו איננו מאבד מחופשיותו, ואווירת ההתרחשות הסוחפת השוררת באיוריה מתעצמת והולכת. כעת נוסף לקו אלמנט דקורטיבי מסיבי ועשיר יותר, והאמירה כולה הופכת בעלת נוכחות מעניינת ואפקטיבית יותר.

"אלף בית של הקיבוץ" מול "שיר לאלף עריסות"

ב"אלף בית של הקיבוץ" מ1983-, ספר-שיא מבחינת הישגיה האמנותיים של אראלה כמאיירת, מגיעה לשלימות טכניקת גזירות הנייר, שגילויה הראשוני נעשה מתוך אילוץ קונקרטי. הדפים המאויירים דינמיים להפליא, האיור מורכב ומרתק, הרישום חי ואורגני במשחקים של משטחי כהה-בהיר, פוזיטיב-נגטיב, ורמת ההשקעה האסתטית בספר כולו גבוהה יותר מבשאר הספרים שאיירה. הטכניקה החדשה-ישנה גורמת לחלל הדף בספר להיות מעניין יותר מאשר זה הקיים בספרים הקודמים, המאסות הכהות "יושבות נכון" מבחינת המיחבר שלהן על גבי העמוד הלבן ומאפשרות לצבע הלבן אמירה חדשה ועצמאית, כערך צורני לעצמו. בתוך המאסות הכהות הוא מקבל כעת מימד חדש מלבד תפקידו המסורתי כרקע להתרחשות הציורית.

בעוד הקו נותר קולח כשהיה, הצורות נטענות בעוצמה שלא היתה בהן קודם לכן. הענין העצום שמגלה אראלה בנוף האנושי מקבל עתה מרחב ודגש רב. אופי הטיפוסים, המגובשים ב"אריאליות" מובהקת שלא השתנתה מאז "אריק מפוזריק", מתגדרים בבולטות רבה יותר. למרות הסטריאוטיפיות בדימוייהם של הקיבוצניקים, לכל אחד מהם איפיון ייחודי משלו, והדבר מקנה לספר כולו ערך סגולי.

ב"אלף בית של הקיבוץ" מוצג הקיבוץ כקומונת "פריקים" מרתקת או לפחות כמעבדה אנושית רבת ענין ותמונת החיים חיובית בה להפליא. האווירה שיתופית, לא פורמלית, והמקום מלא שמחת חיים וחיוניות. הדגש על עשיה, עבודה ויצירה מסומל באיוריה של אראלה בגודלן העצום של הידיים ושל כפות הידיים, הבולטות ללא כל פרופורציה בהשוואה לגוף (איורים מס. 5-4).

לאלמנט הדקורטיבי החזק המאפיין את גזירות הנייר ב"אלף בית של קיבוץ" התווספו הקשרים ויזואליים מעשירים, המאזכרים את מגזרות הנייר היהודיות והיפניות, והן את עבודותיו של האמן הצרפתי פרננד לז'ה (FERNAND LEGER, 1955-1881) משנות ה50-. השער לספר "אלף בית של קיבוץ" הוא אמירה "אריאלית" לציור "LES DANSEUSES AUX OISEAUX" משנת 1953 (הערה מס.2) (איור מס. 6).

גזירות הנייר של אראלה ב"אלף בית של הקיבוץ" קושרות קשר ויזואלי אפשרי
למגזרות הנייר היהודיות, כביטוי של אמנות יהודית עממית נאיבית, דקורטיבית באופיה, פשוטה אך דורשת תיכנון ומיומנות של גזירה עדינה בסכין או במספריים. עם זאת, גזירות הנייר של אראלה לא צמחו באופן בלעדי מאמנות מגזרות הנייר העממיות היהודיות, שאופיינו בקומפוזיציה סימטרית להפליא ובמוטיבים דתיים סמליים וחסרו כמעט לחלוטין תמונות נוף או תיאורים סיפוריים. גזירות הנייר החילוניות של אראלה, שעולם האמנות והגרפיקה היה חלק חשוב ובלתי נמפרד מהוויתה התרבותית, מוליכות אותנו גם להקשרים הויזואליים של מגזרות הנייר שנעשו בסין וביפן, ערש תרבות-ביטוי עממית זו, שם שימשו לקישוט חלונות ולעיטור פתחי בתים נעשו בדגמי פרחים ובעלי חיים, בדומה לגזירות הנייר של אראלה, שגם להן היתה פונקציה מעטרת (הערה מס. 3).

ההקשר הויזואלי המעניין יותר באיוריה ב"אלף בית של קיבוץ" שולח את המתבונן לציוריו של לז'ה, בהם משחקים זה מול זה, בתחושת שמחת חיים פורצת, משטחים שטוחים מול משטחים נפחיים, מקצב מפותל מול מוצקותם המונומנטלית של חפצים ודמויות, קוי מתאר שחורים ומודגשים מול משטחים מסוגננים, תוך שילוב בין סגנון האמנות הניאו-קלאסית, הקוביסטית והמופשטת. גם תחושת מחויבותה האידאולוגית של אראלה המשתקפת בתכני איוריה, קרובה ברוחה אל המסר המשדר עצמו מתכני ציוריו של לז'ה. ציוריו מתארים את סביבתו היום-יומית של הפועל הפשוט ומשקפים צד של מחויבות פוליטית בכוונה להאדיר את הרוח האנושית ולשאוף להשגת איזון אידאליסטי בין אדם, טבע, מכונה ותרבות עירונית. אי אפשר להתעלם מן הדמיון בין הידיים הענקיות בציוריו של לז'ה ובאיוריה של אראלה, מן ההתרחשויות שמספק הקו הזורם אצל שניהם, ומנופים אנושיים דומים.
איוריה של אראלה בספרה האחרון של אראלה "שיר לאלף עריסות" מ1984- מהוים מעין סיכום ויזואלי לדרכי עבודתה כמאיירת, הנעשה תוך עידון אופן הטיפול במאסות הגזורות. בספר זה הקוים מעודנים ודקיקים יותר, ונוספים גם מקורות ההשראה חדשים מעולם האמנות. גזירות הנייר בספר זה ממזגים בתארם הווי ילדות בקיבוץ את הנימה ההומוריסטית-אופטימית שהופיעה ב"אלף בית של הקיבוץ" יחד עם איזכור סגנון "ציורי המערות" ב"גוזמאות שור הבר והלוויתן" מ1978-.

לעומת הרוח ההרואית ומלאת שמחת החיים המפעמת במגזרות הנייר של אראלה ב"אלף בית של הקיבוץ", טון איוריה בספר "שיר לאלף עריסות" הוא מינורי, מאופק ועצוב יותר גם באיורים בעלי נימה הומוריסטית, המתארים הווי חדרי ילדים, חתונה חסידית או מציאות אגדתית. אמנם ברישומי-החיתוך שעל גבי כריכת הספר ובדפי הפתיח (הדפים המחברים את הכריכה אל הספר) ניכר כתב ידה החופשי וההומוריסטי של אראלה – בהמחשת המלאך המרחף או ב"שביל החלב" המאיים לשטוף את הצופים בו, ופורץ מעטיניה של פרה מרחפת בשמיים לצידו של ירח, המואנש כאמן אקסצנטרי בעל תלתלים – אך בשאר הספר האיורים מינוריים ומאופקים יותר. טון האיור מתאים עצמו לאופי השירים: האיורים מעודנים יותר, והקוים הזורמים בלבן בתוך רקע שחור, מזכירים מדי פעם את דקות הקו בעבודותיו של מאטיס ברישומי הנשים שלו. בחלק מאיורי "שיר לאלף עריסות" ניתן לראות קו ישיר המחבר בין יצירתו של שטיינהרדט ובין העיירה המתוארת על ידי אראלה (איורים מס. 9-7).
בספר המדבר על שירי ערש, שנכרתו עם מותה של תרבות יהודית שלמה, ניתן לאתר את השפעתם של חיתוכי העץ הדרמטיים של האמן היהודי יעקב שטיינהרדט (1968-1887). שתי חוויות היסוד שעיצבו את עולמו ואת שפתו האמנותית של שטיינהרדט היו המפגש עם האקספרסיוניזם הגרמני והתוודעותו לחיי היהודים בליטא בימי מלחמת העולם הראשונה, לשם הגיע עקב גיוסו. היהודים, למרות היותם עניים מרודים, חיו חיים של התעלות נפש מתוך אמונה מוחלטת באל, והעיירה, על דלותה החומרית ועושרה הרוחני באה לידי ביטוי בהדפסי העץ שלו, וכחזרה על חיים שאבדו – גם באיוריה של אראלה מופיעה העיירה היהודית השחורה על צריפיה המטים לנפול מזוית ראיה מוגבהת ומעוררת עצב וגעגועים.
אראלה מצליחה להבליט את המומנט הארעי, הנכחד שלהם, ואיור דרמטי מאד הוא האיור לשיר "פונר", בו עומדת האם עם עוללה על תלולית עפר קרועה בשחור על רקע שמיים לבנים, וכאשר הופכים את הדף – השמיים הופכים קריעה שחורה, והכוכב הצהוב היחידי המאיר בהם מצליח לקפל בתוכו את סמל הטלאי הצהוב ואת נשמת היהודי המתה.

ואכן, לא איוריה לספריו של פוצ'ו הם אלה שייחדו אותה על פני מפת ספרות הילדים המאויירת הישראלית. אראלה תהיה מזוהה לא עם הרישום הקוי בספריה לבני הנעורים של שנות ה70-, אלא דווקא עם "רישומי הסכין" שלה ובגזירות הנייר של שנות ה80-, שהיו שלב מאוחר, בשל, עשיר ומעניין יותר בעבודתה.
הערות

תודה מקרב לב לגב' עפרה הורוביץ מקיבוץ ארז, אחותה של אראלה, עבור רשימת הספרים המלאה שאיירה אראלה (בכתב ידה של אראלה), והעניקה לי במתנה את החוברת "שנים קסומות", שיצאה ב1994- לאור לזכרה של אראלה.

הערה מס. 1: דוגמה לכך היא טכניקת האיור המחיה מחדש באמצעים זולים להפקה וקלים לביצוע על גבי מצע גירוד את טכניקת חיתוכי העץ "הפרימיטיביים" בשחור-לבן שעיטרו את ספרי הילדים במאות הקודמות בספרו של אבנר כץ מ1981- "הזאב ושבעת הגדיים", בעוד בשנות ה90- מתחיה מחדש טכניקת הצלליות השחורות באיוריהם של הילה חבקין ושל דני קרמן.

הערה מס. 2: מגזרות הנייר הסיניות נהגו לעטר גם פתחי בתים בדמויות של גיבורים מיתולוגיים כסגולה נגד עין הרע, אמנות גזירת הנייר התפשטה בימי הביניים אל המזרח התיכון ומשם, דרך פרס ותורכיה, לצפון אפריקה ולאירופה. באירופה נודעה אמנות גזירת הנייר בשני אופנים מרכזיים, האחד – גזירת מספריים ("SCHERENSCHNITT"), והשני – תמונות תחרה מנייר שנעשו באופן מעודן יותר על ידי חיתוך בסכין חד ("SPITZENBILDER"). היהודים למדו מלאכה זו ואמני המגזרת היו גברים בלבד, מלמדים ובחורי ישיבה, שעסקו בה בשעות הפנאי. אמנות המגזרת היהודית שקעה במאה ה20-, ולאחר השואה רק מעט מאד מגזרות נייר נותרו מהמאות הקודמות ומתחילת המאה ה20-. בארץ, החלו אמנים כיהושוע גרוסברד ויעקב נאמן להתמקד בכך שנית, בשנות ה60- וה70-).

הערה מס. 3: לז'ה (1955-1881), צייר צרפתי שפישט את הצורות והדגיש את המבנה המונומנטלי שלהן. הוא התוודע לקוביזם אך פיתח אמירה עצמאית משלו. את סגנונו המופשט נטש לאחר שהשתתף במלחמת העולם הראשונה, שאליה גויס. כאן פגש את העם הצרפתי הפשוט, נושאיו השתנו ודמויותיו נשאבו מן ההמון אל ציוריו. הוא טען שהוקסם מן האור הנופל על מתכת לבנה וממורקת, ורבים מציוריו מעבירים את התחושות המכאניסטיות הקרות והבוהקות של הציביליזציה העירונית- והטכנולוגיה המודרנית. הוא מעולם לא פחד או נרתע מדקורטיביות, ובממדי ענק צייר אנשים בשעות הפנאי שלהם ובעת עבודתם בקוים זורמים ומסיביים ובמשחקי שחור-לבן.

הערה מס. 4: שטיינהרדט, צייר ואמן חיתוכי עץ ישראלי-גרמני, נולד בפולין, למד בברלין בין 1909-1906 אצל קורינת ואצל שטרוק ואח"כ בפריז, אצל מאטיס. עלה ארצה ב1933- ולימד בבצלאל.

נספח מס. 1. – איורים

איור מס. 1. נחום גוטמן – שמונה בעקבות אחד. י. טשרנוביץ. טברסקי, 1959.
איור מס. 2. אראלה -פרא אדם. פוצ'ו. מסדה, 1966.
איור מס. 3. אראלה -תעלומת הילקוט שנסחב מהמורה שמילקיהו.פוצ'ו.מסדה,1970.
איור מס. 4. אראלה -אלף בית של קבוץ. ע. אלון. קבוץ מאוחד, 1983.
איור מס. 5. אראלה -אלף בית של קבוץ. ע. אלון. קבוץ מאוחד, 1983.
איור מס. FERNAND LEGER – LES DANSEUSES AUX OISEAUX. 1953 .6.(שמן על בד)
איור מס. 7. אראלה -שיר לאלף עריסות. א. לנואל וג.אלדמע. קבוץ מאוחד,1984.
איור מס. 8. אראלה -שיר לאלף עריסות. א. לנואל וג.אלדמע. קבוץ מאוחד,1984.
איור מס. 9. יעקב שטיינהרדט – קידוש לבנה. 1919. (חיתוך עץ).

נספח מס. 2. – ספרים שאויירו על ידי אראלה:

………..(ערך) – אלפיים משחק ומשחק (איור לצד אריה נבון.
אדר, דני – סבא של יעל מת. עם עובד, 1987.
אוירבך, ישראל – ים רוגש, גבה גלי. קבוץ מאוחד, 1992.
אופק. אוריאל – אין סודות בשכונה. ספרית פועלים, 1975.
אופק, אוריאל – שיבלים בקנה. פרידמן, 1978.
אלון, עזריה – אלף בית של הקיבוץ. קבוץ מאוחד. 1983.
אראלה – כפתור ופרח – פתגמי חז"ל. קבוץ מאוחד, 1976.
בן-שאול, משה – העז הלבנה. מסדה, 1973.
בר, עמוס – דגים דגים. קבוץ מאוחד, 1961.
בר, עמוס – שערת הקסמים. חותם, 1962.
בר, עמוס – גבעת הנמלים. קבוץ מאוחד, 1967.
ברק, סמדר וסימונס, אסתר- קדימה הא ! אקדמון, 1990.
גבעתי, רוני – ילדי הבריכה הנסתרת. מסדה, 1974.
גפן, רון – ספר השתיקות. קבוץ מאוחד, 1990.
הראל נירה – כשאסנת ואני. מסדה. 1973.
דור משה – מי רוצה להיות קוסם. עם עובד, 1976.
הופרט, שמואל – אל תספרו לסימה. ספרית פועלים, 1970.
זעירא, מרדכי – אבא מספר על דדי. הוצאה פרטית, 1990.
חביב, מעוז – גיוס ללא צו. מסדה, 1970.
טל רחל – יום הולדת לעינב. ספרית הפועלים, 1971.
לנואל, אסתר ואלדמע, גיל- שיר לאלף עריסות. קבוץ מאוחד, 1984.
מאיר, מירה – היומן שלי. מסדה, 1972.
עומר, דבורה – שלך באהבה. מסדה, 1960.
עומר, דבורה – כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי. שרברק, 1970.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- איה הג'ינג'ית. מסדה, 1960.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- אני פחדן אני. מסדה, 1966.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- פרא אדם. מסדה, 1966.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- תעלומת הילקוט שנסחב מהמורה שמילקיהו. מסדה, 1970.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- תעלומת מכתב האהבה שנשלח אל המורה הדגול שמילקיהו. מסדה, 1972.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- יוסלה, איך זה קרה. מסדה, 1973.
טרויפולסקי, גבריל – בים הלבן והאוזן השחורה. מסדה, 1974.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- אוי אבא נרדם. שרברק, 1976.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- אריק מפוזריק. שרברק-פרידמן, 1976.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- האו האו אמר ירמיה. שרברק, 1976.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- העפיפון. שרברק, 1976.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- נשיקה בחצר. כתר, 1977.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- דודלי חודלי. כתר, 1977.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- איילת המבולבלת. מסדה, 1979.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- אפריים קומותיים. מסדה, 1981.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- כשהמורה שמילקיהו היה ילד. שבא, 1983.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- האח הקטן והמציץ של איה הג'ינג'ית. מסדה, 1983.
פוצ'ו (ישראל ויסלר)- האח הקטן והאמיץ. מסדה, 1984.
ע. הלל – רים צפרים ציפ. קבוץ מאוחד, 1973.
קרן, ליאורה – אבא של אפרת. ספרית הפועלים, 1971.
שריג, תקוה – מלא סיפורים. קבוץ מאוחד, 1972.
שריג, תקוה – גוזמאות שור הבר והלוויתן. קבוץ מאוחד, 1978.
רודנר, עמוס – בכל הרצינות. קבוץ מאוחד, 1967.

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות:

תגובות (4)

Trackback URL | Comments RSS Feed

  1. ליאורה גרוסמן הגיב:

    נהניתי מאד לקרוא את המאמר המרתק על אראלה, אך אני חייבת להגיב על האמירה בדבר דלות ההפקה של ספרי ילדים עם קום המדינה. אני עובדת כעת על אצירת תערוכה בבית אריאלה, שתעסוק במקומיות באיור ספרי ילדים בארץ (מקום המדינה ועד היום) ובמהלך המחקר שערכתי, נתקלתי בעשרות ספרי ילדים יפהפיים מוקפדים ומושקעים, שאיירו אנשים כמו פרץ הרשקוביץ, איזה, מרים ברטוב (אמנית מופלאה של מגזרות נייר – לא הוזכרה במאמר), ברוך אור, פרידל שטרן ועוד. דווקא בשנות השישים והשבעים התרשמתי שהיתה דעיכה עצומה באיכות ההפקה וברמת האיור (להוציא כמובן את מורתי אורה איתן, ואת רות צרפתי שטרנשוס המופלאה). שנות השמונים התאפיינו בחדירת ז'אנר הקומיקס, ובשנות התשעים חזרנו לאיור אמנותי ואינדיווידואליסטי.

    • admin הגיב:

      שלום ליאורה,
      אני מעלה את התגובה שכתבה תור גונן:

      תודה על ההזדמנות להגיב.
      אפשר ואולי צריך להפנות את ליאורה גרוסמן למאמר שלי: "ארץ לא נודעת: האיור הישראלי בספרות הילדים", מתוך ספר בעריכת ד"ר מירי ברוך וד"ר יעל פישביין; למאמר שלי או למחקר עצמו "מסרים ערכים בספרות ילדים מאוירת לגיל הרך: 1984 – 1948" בכתב העת "מעגלי קריאה", בו הטענה שלי על נסיון המול"ים להעניק חזות אסתטית עבור הגיל הרך הנה מאד מובחנת וברורה; למאמר שלי ב"הד הגן" "תבנית נוף מולדת" (או משהו כזה) שנשענה על תערוכה שבה שימשתי יועצת מדעית וכותבת הטקסטים במוזיאון המדע בירושלים ולמספר מאמרים נוספים שכתבתי, הנוגעים באיור ישראלי, שאותו אני חוקרת כבר שנים רבות. רק אז התמונה תהיה מלאה מעט יותר. התחלתי בזמנו לכתוב מחקר על דמותו של האיור הישראלי במסגרת פרויקט שנפטר בינתיים. הוא עדיין עומד בבתוליותו, משום שמאז את משאבי הקדשתי לכיוונים דחופים אחרים, שונים מאד ונוספים. יש לקחת בחשבון שהמאמר על אראלה נכתב מתוך נסיבות הזמנה מאד מסוימות וכוון למטרה מאד מסוימת. הוא נקודתי ואינו מספק תמונת יריעה רחבה.

      בשנות קום המדינה היו מאיירים מעולים (חלק מועט מאד מן הספרים בידי) ומאיירים גרועים להפליא (אין לערבב בין רמת הפקה ורמת האיורים למרות שיש השפעה הדדית. רשימת המאיירים כולם כבר נאספה במסגרת מחקרי). המו"לים הממסדיים מצדם עשו כמיטב יכולתם לתת את המיטב לגיל הרך מבחינת הפקה, למרות הקשיים הטכנולוגיים והכלכליים שלא היו מעטים (תקופת הצנע, אני גדלתי על הספרים הללו…). במבט לאחור ובהשוואה לספרים שיצאו לאור בתקופה זו בעולם ההפקה היתה בסיסית, אבל כמו שג'וגול אמר באופן פואטי ויפה כל כך, היה להם "חן הדלים"…

      עדה, אבוי, לא הצלחתי לפתוח את הקישור, ולכן אשמח ואודה לך אם תוכלי ל"שתול" את תשובתי זו כתגובה לתגובתה של ליאורה גרוסמן.

      להתראות בזמן מיטיב, במרחב מנטלי עמוק ומהותי יותר,

      באהבה, בתודה, בזכרון משותף,
      תור

  2. מורן הגיב:

    אני מעוניינת להשתמש במאמר לצורך עבודת סמינריון, אשמח לדעת מהיכן הוא נלקח…תודה רבה, מורן

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.