"אתר הגיל הרך" אינו מספק מאמרים, שאלונים או כל חומר אחר מלבד אלה המתפרסמים באתר

שיר הערש כאספקלריה לבעיות בהורות המוקדמת

מאת: ד"ר רמי בר גיורא

פסיכולוג, מנהל התחנה לטיפול בילד ובנער ע"ש אילן בירושלים

באחת משעות הטיפול, נפתח לפני פרק חשוב במאבק בין החושך והאור בשעת הערב ליד ערישת התינוק.

הפציינטית, אם צעירה לשניים אמרה: "מרוב רוגז שאיננו נרדם לא יכולתי אפילו לשיר לו שיר ערש". והיא מצטטת בקול רועד: "היש כעוללי, היש כגוזלי, הלוואי וכאור פניו יאיר כן מזלי" (1) – ומוסיפה: "איזה מזלי איזה גוזלי". היא ממשיכה במרירות ובכאב "כל כך הרבה שינאה וכעס שאי-אפשר לשלוט על הידיים ועל הקול. ולכי תרדימי תינוק עם מילים מתוקות של שיר ערש". בן רגע היא נזכרת בדוגמאות של מילים קשות מתוך שירי ערש בשפת ילדותה והיא מתרגמת לי.

לומר את האמת, לא האמנתי שהטקסט אוטנטי. חשבתי בלבי "זהו מעשה כשל, יש כאן דיסטורציה. לפני גם אתגר טיפולי וגם הרפתקאה טקסטואלית".

התחלתי לקרוא בשירי ערש וגיליתי עולם מרתק שאני רוצה לחלק איתכם.

אי אפשר לתפוש שיר הערש כהלכה, אלא מנקודת המוצא של מצוקת ההורות, והיא תהיה עניננו הראשון.

בתפישה הרווחת בחברה, ויכולה להיות מודגמת היטב ע"י ציורים ופסלים של אם וילד וכן ע"י שירים ובכללם שירי ערש, ההורות נתפסת בראש ובראשונה כזיקה מובהקת של אהבה, התמסרות, נתינה ומיטבות, של רגשות חיובים ואושר. אבל אין ההורות עשויה רק מן החומר הזה ואחת מבעיות היסוד שלה היא שאלת ההתמודדות עם העוינות ותוקפנות ההורית כלפי הילדים.

במאמרו המפורסם על נרציסזם משנת 1914, כתב זיגמונד פרויד את הדברים הבאים, שתרגמתי מאנגלית לעברית עם מעט השמטות: "אם נתבונן ביחסם של הורים אוהבים לילדם, יהיה עלינו להכיר בתחיתו ובהקמתו מחדש של הנרציסיזם שלהם שהוכרחו לנטשו לפני ימים רבים. וכך, כפויים הם ההורים ליחס לילד תכונות של שלימות – ללא אישורה של ההסתכלות המפוכחת וגם צריכים הם להתעלם מחולשותיו, וכך אף להתכחש למיניותו של הילד. (אשר לילד) לא עוד ירעו לו מחלה ומוות, לא יעוד ויתור על עונג והגבלה של רצונותיו. חוקי הטבע והחברה יתוקנו לכבודו ובשנית יהיה הילד למרכז הבריאה "הוד מלכותו התינוק" כפי שאנו עצמנו דימיינו לעצמנו. בשכבר הימים… האהבה ההורית שכה נוגעת ללב וביסודה היא כל ילדותית איננה אחרת מאשר הנרציסזם ההורי שנולד מחדש אחך מסגיר את טיבו הקודם גם כשהו מתגלגל באהבת ההורה לילדו" (2).

פרויד מטיל, איפה, ספק מסוים באידיאליזציה של אהבת ההורים, אבל לא חרג מעבר לשאלת האהבה ההורית. ובאמת הוא התענין באדיפוס הבן הרבה יותר ממה שהתענין בליוס ויוקסטה הוריו, אשר בעצמם חרצו את גורל בנם למוות הרחק מחיקם.

אין לשער שפרויד לא ידע את שני הנוסחים המפורסמים של האודיפודיה.

עפ"י הנוסח הקיקלי, קולל ליוס ע"י אבי הנער כריספוס, אחרי שבנו נחטף והובא לתבי ע"י ליוס ושם לא יכול לשאת את חרפתו ושלח יד בנפשו. הפגיעה של ליוס ההורה באדיפוס הבן הייתה איפה, גזר דין אכזרי על משאלה מינית ראויה לעונש של ההורה שנתגשמה.

עפ"י הנוסח הדלפי, רצה ליוס בבן זכר, אבל בפנותו לאל דלפי נענה כי אם הוא רוצה לשלוט, אל לו לרצות בבן, שכן אם יוולד לו בן – יירצח (3).

לפנינו אם כן שני פרוטוטיפים של בעיית ההורות: תפישת הילד כפרי חטא ותפישת הילד איום על הקריירה של ההורה. בין כה ובין כה הילד נתפש עי"י ההורה כמזכרת עוון, כמיטרד, כאיום ולא כאובייקט של אהבה בלבד.

נראה, על כן, כי אע"פ שפרויד התענין בילד דרך הפריזמה של המבוגר שגדל מן הילד ,נתקפחה אצלו ההתבוננות בילד דרך הפריזמה של המבוגר המגדל את הילד וכך נדחתה הפסיכולוגיה של ההורות כמה עשרות שנים מפני הפסיכולוגיה של הילדות.

אבל נדחה מעט את הסופיסטיקציה הקלינית ונתבונן בבעיה, ראשית כל מנקודת מבט של ההיגיינה הנפשית, וזו אומרת לנו כי ההוויה ההורית – ליד צדדיה החיוביים והמפרים, רוויה גם בפגיעה אגואיסטית רבה ומכאיבה.

ויניקוט (4), טבע את המושג primary maternal preoccupation דהיינו, התמכרות אימהית ראשונית שעניינה התגייסות אינטנסיבית של אמפטיה ואכפתיות המכוונת לתינוק, מעין מונומניה בריאה ומחויבת הנסיבות.
הרי זה מעין מענק לידה פסיכולוגי המתגבר את האם בדיוק בזמן הנחוץ כתהליך נגד עייפות, אפיסת כוחות ונטייה להתנגדות למי שגרם להן – דהיינו לתינוק.

ובאמת הלא הלידה היא מעין אבן סימון בדרך ההורית בין שני פרקי דרך קשים: פרק דרך אחד – ההריון, שהוא מבחינה מסוימת הסלמה של שינויי מערכות פיזיקאליים, פיזיולוגיים ופסיכולוגיים המביאים לעייפות ולהפרה של שיווי משקל קודם שמורגלים בו, לפיכך כל פגיעה בו היא איום על הרווחה, או בלשון יום-יום "הרעה בתנאי העבודה".

פרק שני – בהורות, המתחיל עם הלידה ואשר עבור ראשיתו נטבע בהצלחה הביטוי "הריון מחוץ לרחם", גם הוא יוצר מרותקות ועילות יום-יומיות לעייפות כתוצאה מהתווספות המאמץ של ההנקה, ההאכלה והטיפול וחוסר התיאום הבסיסי בין מחזורי עירות ושינה של האם ושל תינוקה. ולזה יש להוסיף התעוררות קשיים נפשיים שכיחים ואופייניים לצד אושר ההורות.

מנקודת מבט של ההגיינה הנפשית יש כאן גם תוספת של קשיים חדשים וגם הפחתה ביכולת ההתמודדות איתם בגלל הצטברות כרונית של עייפות.

זהו בקירוב מצב העניינים הידוע בשם תשישות קרב, המוחרף ומוכפל כידוע ע"י הגורמים המסורתיים של רמת הבשלות של האישיות, מציאותם של גורמי סיוע ועזרה, חריפות הלחצים ופתאומיות הופעתם וכמובן ההיסטוריה האישית של האדם החשוף לקושי.

אין פלא שויניקוט שאל את עצמו איזה פתרונות מכין הטבע למשבר האפשרי של האימהות ולתביעות הקשות שההורות מטילה מיד עם הלידה: כפי שהטבע דואג להכין חלב-אם שהוא הפתרון התזונתי המובחר לתינוק, כך אף קיים אצל האדם כמו אצל בע"ח גיוס מוגבר של התמכרות לתינוק התובעני שכל עול גידולו מוטל על המגדל אותו.

אי אפשר, איפוא, להבין נכון את ההורות מבלי לשאול את השאלה כיצד מתמודדים ההורים עם הקשיים הנובעים מגידול הילדים.

קשיים אלה נרמזו מעט בניסוח הכללי של פרויד ב"על הפסיכואנליזה, חמש הרצאות" (5): "הרגשות המתעוררים ביחסים אלה שבין הורים וילדיהם ובסמיכות לכך ביחסים שבין האחים הם לא רק חיובים ואוהבים כי אם גם שליליים ועויינים". ב"פסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני" (6) הוא כותב: "הפסיכואנליזה יצאה ללמדנו, כי כמעט כל יחס אינטימי בין שני אנשים הנמשך זמן רב יותר – נישואין, ידידות, יחסי הורים וילדים – בכל יחס כזה מתהווה משקע של ריגשי מאיסה (אברסיה) ועוינות, אשר רק משום ההדחקה נמצאת תפישתם מתחמקת".

ובהערות שוליים הוא מוסיף: "יש אולי יוצא יחיד מכלל זה והוא יחסה של האם לבנה; יחס כזה מבוסס על נרציזם, אין תחרות מפריעה אותו לימים והוא נמצא מאושש כנקודת מוצא לבחירת – מושא מינית".

כאן נחזור אל הסופיסטיקציה הקלינית כדי להעלות ולו רק באורח קטלוגי כמה מהקונפליקטים הנפשיים האופייניים להורות. כולם אופיניים ורווחים מאוד והם עשויים להוסיף כמובן, מעמסה וקושי על ההתמודדות של הורה.

נקרא לדוגמא בשורותיו התמציתיות של דהולד שכל משפט שלו הוא נושא להרצאה בפני עצמה: "היות המבוגר להורה מסמל משבר התפתחותי נוסף בחיי המבוגרות, ומזין צורות חדשות של הסתגלות וחוויות ולעיתים ארגון מחדש של צורות ורמות תפקוד. שינויים נדרשים במעמד המריטלי, החברתי, הכלכלי ובסגנון החיים האישי. למעלה מזה – התפקיד של ההורה מעורר אסוציאציות אינטרפסיכיות הקשורות לילדותו של ההורה ולהוריו.

למשל חוסר הישע של הילד הרך עשוי להפעיל אצל ההורה פחדי תוקפנות.

סיפוק צורכי הילד עשוי להפעיל רגשות קינאה בהורים שצורכיהם לא סופקו היטב בילדותם שלהם: הורים יכולים להפוך ולחזור עוד ועוד על מה שהתנסו בו כילדים.

הורים עשויים להזדהות באופן לא מודע עם ילדיהם וליהנות הנאה יתירה מן הסיפוקים שהם עצמם לא נהנו מהם כילדים.

הורים עשויים לתפוש את הילד כאיום ולחוות תחרותיות בקשר אליו; סדר הלידה, מינו של הילד, מראהו החיצוני, תכונותיו וכשרונותיו עשויים לקרב משמעויות מיוחדות אצל ההורה הקשורות בעברו שלו וכו´.

אלה רק כמה דוגמאות של סוגי קונפליקט אשר מופעלים בהורה עם לידת הילד.

ככל שרבה עוצמתם של שרידי הפסיכופתולוגיה שבהורה, כך יגדל הסיכוי להפרעה מודעת או בלתי מודעת ביחסו לילד, וככל שמועטה עוצמתה של הפסיכופתלוגיה האישית, כך יגדל הסיכוי שהתפקיד ימולא ביעילות ובהתאמה לצרכים ההתפתחותיים של הילד.

במהלך התפתחותו עשוי הילד לעורר מיני קונפליקטים וצורך בשידוד מערכות (ריאורגניזציה) אצל המבוגר עפ"י יכולת ההתמודדות של ההורה וע"פ דרכי התהדדות (רוורברציה) בין בעיות הילד ובעיות ההורה" (7).

כל אלה מטלות נפשיות קשות שכל הורה מתמודד עימן, אם ברב ואם במעט, אם בהצלחה הנקנית במחיר כשלונות בלתי נמנעים ואם בתבוסה הגוררת מעגל קסמים שלילי והתרבות אכזבה, כעס ואיבה כנגד הילד הנתפס כגורם להם.

תבוסה כזאת, אנו רואים בתיסמונת של הילד המוכה, שם האיבה והדחיה כלפי התינוק מכריעות את הכף וכן אף בדוגמאות של נטישה מלאה או חלקית, התאכזרות או מניעת טיפול.

בספריהם של ליאון שלף "דורות מזה ומזה, על שינאת המבוגרים לבני הנוער" (8) ושל לויד דה מוס על "ההיסטוריה של הילדות" (9), מובאות דוגמאות היסטוריות רבות, מהן אפשר ללמוד כי התאכזרות הורים לילדים, ההתאכזרות שהיום יביאו בגלל אנשים למשפט, הייתה חזון נפוץ באירופה ואין פוצה פה ומצפצף; האיבה לילד הייתה מותרת ומקובלת ותרמה את חלקה המר לכל שאר אויבי הילדות הקטלניים: מגפות, מחלות מדיבקות, רעב, הפקרה לקור, עבודה גופנית ועוד.

אבל, טבעו של הורה לא השתנה באותה מהירות בה השתנו התפישות החברתיות והמשפטיות בנוגע להגנת הילד ולהבטחת שלומו, ועדיין קיים ושריר אותו עקרון שניסח פרויד ב"יצרים וגורלות יצרים": "כשהאובייקט הוא מקור לתחושות צער (דהיינו היפוכו של עונג), יש מגמה השואפת להגדיל את הרוחק בינו לבין האני… אנו חשים בדחיה. ואנו שונאים ואתו. שינאה זו עלולה אחרי כן להתגבר עד כדי נטיה לתקוף אותו, עד כדי כוונה להשמידו" (10).

אתם אומרים בוודאי בליבכם, ובצדק, כי אם נכונים כל הדברים האלה, נחוצה מידה רבה ועצומה של האהבה, סובלנות לכאב ולאכזבה, המעטה בערך הקושי ומציאת סיפוק עצום בצדדים הטובים של הילד כדי להכריע את הכף לצד החיוב, שאם לא כן כיצד שרדנו וחיינו עד הלום?

כותב דוד גוטמן משיקגו: "ניתן לומר כי הרציונל האבולוציוני לנרציסיזם עניינו פחות בשימור העצמי ויותר בשימור הקשר ההורי-ילדי שהוא חיוני לשימור המין לא פחות משהוא חיוני לשימורו של היחיד" (11).

הפסיכולוגיה של ההורות נתפשת פה כגורם משפיע בפסיכולוגיה של היחיד, וזאת התפתחות מרחיקת לכת לנוכח קביעתו השונה, אולי ההפוכה, של פרויד ב-1914, כי הנרציסיזם של האדם הוא הקובע את זיקתו הגרנדיוזית לילדו.

גם גוטמן וגם ויניקוט הניחו כי שני התהליכים רבי עוצמה נדרשים על מנת להטות את כף ההורות שלא תהיה נוטה לצד האיבה בלבד.

ויניקוט, כאמור, הניח את קיומה של ההתמכרות האימהית הראשונית, שהיא מהופכת לנטית האיבה הטבעית וגוטמן שיער כי הנרציסיזם רב העוצמה נועד לפאר ולרומם את התינוק הקטן שכה מייגע ופוגע בהורים המותשים וכך בעזרת הנרציסיזם, הם חשים יותר בחוויה המשכרת ורבת עוצמה, ופחות בעייפות אכזבה ודחייה.

כ-25 שנים עברו בין הופעת מאמריהם של ויניקוט (1956) וגוטמן (1980).

כ-15 שנה לפני פרסום מאמרו של ויניקוט, כתב קרל מנינגד, את ספרו "אהבה כנגד שנאה". מנינגר מפתח את הרעיון הבסיסי כי דיכוי האישה מביא לפורקן מחולק של התוקפנות שלה בין הגברים והילדים שבחייה. בהיותו משוכנע כי "פחדי האדם העיקריים אינם מפני עוצמתו של העולם אלה מפני הרוע של יצרי התוקפנות שבתוך האדם עצמו" הוא מצביע על "הפשעים המבוצעים בבלי-דעת ע"י אמהות כנגד ילדיהן" והוא מונה בין השאר "אי עקביות, איומים, התנגדות לפעילות הילד מפני שהן טורדות את המבוגר, או מפני שהן מעוררות את הפחדים הנוירוטיים שלו, הפרת הבטחות, קטטות על עניינים טריביאלים, כפיית חרדות האם על הילד… נטישת הילד, שיחודו, אמירת שקרים לילד, והגדול בפשעים כולם הוא השרשה של פילוסופית חיים צבועה ובלתי ישרה" (12).

וכך, בהביאו סיפור מן החיים, על בן שרצח את אימו, מנינגר טוען כביכול: חזרה התוקפנות לאכסניה שלה.

מנינגר לא טעה באבחון רגיש של קשרים קורלטיביים ובמובן מסוים סיבתיים, אבל בנוגע לשאלת האחריות, הלך עפ"י רוח התקופה שלו, שניתן לאפיינה בעזרת המושג "האם הסכיזופרנוגנית", שהעמיס את כל המחויבות לגורל הבריאות הנפשית של האדם על כתפי אימו. תפיסה זו של אחריות אקסלוסיבית של האם לגבי גורל ילדה, הוסיפה, כמובן, קושי על קושי ועול על עול. בנידון זה היה קשה פי כמה גורלה של אם ב-1950 מגורל הסבתא של אימה.

אנה פרויד כתבה ב-1954: "אכזבה ותיסכולים הם בלתי נמנעים ביחסי אם-ילד..הטלת האשמה בהיווצרות הנוירוזה האינפנטילית על חסרונותיה של האם בראשית חיי ילדה איננה אלא הכללה מטעה וקלה מדי. עלינו לחתור, ביתר שאת ועמקות, לחקר היווצרותה של הנוירוזה" (13).

האם, שמנינגר כתב ב-1942 על פשעיה, קיבלה עתה ריהביליטציה מסוימת, אבל ע"מ לקבל הבנה מלאה הייתה זקוקה לויניקוט שתרם תרומה רבתי, אוריגינלית ואישית מאוד, להבנת האימהות מתוך חדירה מיוחדת במינה לעולם של ראשית החיים, כפי שהוא נתהווה ע"י התינוק וע"י אימו.

במאמרו המפורסם על "שינאה בהעברה הנגדית" כותב ויניקוט (תרגום שלי ובהשמטות קלות); "אנו יודעים על אהבת האם ומעריכים את קיומה ואת עוצמתה, אביא כמה נימוקים להתהוותה של שינאת האם את תינוקה, גם אם הוא בן (וכאן רומז ויניקוט להערתו של פרויד מ-1921 ר.ב.ג.). התינוק הוא סכנה לגופה בהריון ובלידה. התינוק הוא הפרעה בחייה הפרטיים, אתגר ומכשול לעיסוקיה הנבחרים. התינוק מכאיב לדדיה… הוא אכזרי, איננו יודע רחם, נוהג בה כשיפחה חרופה, משרתת ללא שכר…. עליה לאהוב אותו, כולל הפרשותיו, בכל מחיר ומן הרגע הראשון… אסור לה להיות חרדה כשתחזיקו בידיה. התינוק איננו תופש כלל מה היא עושה ומקריבה עבורו, ובמיוחד – אין הוא מניח לה לשנוא. הוא חשדן, מסרב לעיתים לקבל את האוכל הטוב שלה וגורם לה לפקפק בעצמה".

הוא ממשיך לפתח את רעיונו וכותב: "על האם להיות מסוגלת לשאת את שנאתה לתינוק מבלי שתוכל לעשות עימה דבר. היא איננה יכולה לבטא אותה כלפיו. אם איננה יכולה לחוות שנאה, בשל פחדה מפני מה שהיא מסוגלת לעשות לו – עליה להישען על מזוכיזם, וחושב אני שמכאן נובעת התיאוריה המסולפת של מזוכיזם טבעי באישה" (זאת הערה נוספת וחשובה על תרומת פסיכולוגית ההורות לעיצוב פסיכולוגיה של המבוגר ר.מ.ג).

"המיוחד במינו באימהות, היא היכולת להיות כה נפגעת על ידי תינוקה ולשנוא כל כך מבלי לנקום בו, וכן היכולת לצפות לתגמולים אשר יבואו, או לא יבואו, באחד הימים. אולי היא נעזרה בכמה שירי ערש שתוכל לשיר להנאת תינוקה שלאושרו אינו מבין את מילותיהן?

"נדנד נדנד על העץ נדנד
תישוב לה הרוח העריסה תתנדנד
ישבר הענף העריסה תיפול
מטה יפלו התינוק והכל".

אין זה שיר ערש סנטימנטלי. הסנטימנטליות היא חסרת ערך להורים מפני שיש בה הכחשה של השנאה: הסנטימנטליות באם, אין בה כל טוב מנקודת מבטו של התינוק. ספק הוא בעיני, אם במהלך גדילתו, יכול הילד לשאת את מלוא שנאתו בסביבה סנטימנטלית. הוא זקוק לשנאה על מנת לשנוא" (14).

ערכנו איפה, מסע קצת על כמה מקווי המתאר הראשיים בתחום הפסיכולוגיה של ההורות, אך לפני שנפנה לבדיקה בלתי סנטימנטלית של שיר הערש והפסיכולוגיה שלו, נבדוק את פרשת הערב, קו תפר בין היום ללילה, בין העירות לשינה.

בסיפורו הקצר והמפורסם של צ´כוב "רוצה לישון", מוצגת בצורה תמציתית ומאלפת ההתגוששות הלילית ליד ערש התינוק בין יצרי שימור הקיום והאגואיזם הביולוגי, המתבטאים בעייפות פיזית הצועקת לשינה ומנוחה, ובין החובה לעמוד לרשות התינוק עפ"י צרכיו שלו.

מאלפת ביותר בחירת גיבורת הסיפור.

אין היא האם, אלא, ילדה בת שלוש עשרה, אוהבת לתינוק באונס ולא עפ"י בחירתה, אשר נתלשה בעצמה בטרם עת מבית אימה. עוד לא קיבלה דיה וכבר נדרשת לתת, באופן כזה, עוקף צ´כוב את הקונפליקט הקשה שבין שנאה רצחנית לתינוק מתיש ובין האימהות ועפ"כ הוא מציגו היטב. ולהלן קטעים מן הסיפור בתרגומו של שנהר:

"לילה, וארקה האומנת, ילדה כבת שלוש-עשרה, מנענעת את העריסה בה שוכב התינוק, ומנחמת בחשאי: "נומה, נומה, נומה נים, זמר קל לך אנעים".. התינוק בוכה. כבר מזמן נצטרד ונתייגע, ואף על פי כן הוא מוסיף ומצעק ואין לדעת איימתי יירגע, ווארקה רוצה לישון.

עיניה נעצמות, ראשה נמשך כלפי מטה, הצוואר נכאב, אין היא יכולה להניע ריסיה או שפתיה, ונדמה לה כי פניה נצטמקו… "נומה, נומה, נומה נים", מנחמת היא, "ודיסה לך אטעים"… בתנור מנסר הצרצר, בחדר הסמוך, מעבר לדלת, מנחרים בעל הבית והשוליה שלו… העריסה חורקת כמצירה, וארקה עצמה מנחמת – וכל אלה מתמזגים לנדנודה של מוסיקה לילית, המתוקה כל כך לאוזן שעה שאת עולה על משכבך. ואילו עתה מוסיקה זו אינה אלא מקניטה, מעיקה, שכן היא נוסכת תנומה, ולישון אסור: אם תירדם וארקה חס ושלום אזי ילקו אותה … ודקה חסרת השינה הוזה בהקיץ ונזכרת במות אביה שחרץ את גורלה להימסר כמשרתת-אומנת.

בתוך כך עוברות שעות הלילה – היא מוכה ע"י בעל הבית וע"י אשתו שקמה להניק את התינוק ומחזירה אותו להשגחתה, התינוק איננו חדל לבכות כל הלילה, בתוך כך עולה השחר וארקה מתחילה יום עבודה מפרך שבסופו עדיין אין לה מנוחה – יש אורחים, עליה להביא יי"ש, דג מלוח – האורחים מסתלקים והתינוק שוב בוכה.

זה לה לילה נוסף ללא רגע של מנוחה. שוב היא ליד התינוק: "נומה,נומה, נומה נים", מנהמת היא, "זמר קל לך אנעים".. והתינוק פועה ומתייגע מרוב בכייה. רק זאת אינה מבינה: מהו אותו כוח המרתק את ידיה ורגליה, מעיק עליה ומשבית את חייה? היא מסתכלת על סביבותיה, ומחפשת את הכוח כדי להיפטר ממנו, ואינה מוצאת. היא מתעייפת מאוד, מצמצמת כוחות ועיניה, מציצה למעלה אל כתם האור הקורץ קריצות, מקשיבה אל הקול הפועה ומוצאת את האויב המשבית את חייה. אויב זה הוא – התינוק. תמיהה היא: דבר פעוט כזה כיצד נתעלם ממנה עד כה? דומה, כתם האור, הצלילים והצרצור אף הם צוחקים ומיתמהים. דמיונה של וארקה מיתעתע. היא קמה מעל השרפרף, מחייכת ברווחה, ובלא לעפעף בעיניה היא עוברת בחדר אילך ואילך. נעימה ומדגדגת המחשבה כי עוד מעט ותיפטר מן התינוק, המרתק אותה בידיה ורגליה… להרוג את התינוק, ואחר כך – לישון, לישון, לישון… וארקה צוחקת, קורצת בעיניה ומאיימת באצבע על אור המנורה. מתגנבת אל העריסה וגוחנת אל התינוק. לאחר שחנקה אותו היא מזדרזת ושוכבת על הריצפה, שוחקת מרוב שמחה על כי ניתן לה להירדם, וכעבור רגע היא כבר ישנה שינה עזה כמוות" (15).

זמנו של הסיפור הוא המעבר שבין העירות לשינה. זה זמן מועד לפורענות מפני שאיננו מתואם בין התינוק ובין הדמות המטפלת בו, מפני שבזמן זה נאגרת כל עייפות היום ובו מייחלת האם למנוחתה, אך לזמן פנוי ולעיסוקי רווחה אחרים שאין התינוק במרכז ועל פי רוב לא למנוח ולא לרווחה, אלא להשלמה של שאר חובות הבית והמשפחה.

כדברי שיר ערש מן האוסף של לורקה:

"נומה נא ילדי נומה, כי רבה רבה המלאכה,
לכבס את בגדיך להטליאם כהלכה" (16).

מובן כי העייפות והמותשות אינן בנות ברית טובות לסבלנות ולשיקולים טובים, וכי שעת הערב, על סף השינה היא נקודת מוקד לקונפליקט של איבה ואהבה.

השינה עצמה ככל שהיא רצויה ומיוחלת יש בה מימד מפחיד.

היא קשורה לפי טיבעה לא רק במנוחה טובה ובצדדים רגרסיבים נעימים, אלא גם באיבוד הדרגתי של השליטה והפיקוח, היא קשורה בחושך ובטשטוש הגבולות.

יש בה, איפוא, כמאמר חז"ל בירושלמי ברכות דף ד´ ע"ב "שינה אחת מששים למיתה", וכך נוסח ברכת השחר הראשונה "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי". יש איפוא, מימד כפול בעיניים הנעצמות.

אם לא תעצמנה עיני הילד בזמן, עשויה תוקפנות האם להתעורר או להתחזק, ואם תעצמנה, יש לצד תשעה קבין של רווחה, קב אחד של חרדה, שיבין אותו היטב מי שנחרד בלילה למיטת התינוק לרחשיו ולנשימתו.

נוכל לשאול, איפוא מה הם האמצעים שהתרבות נתנה בידי האמהות על מנת להתגבר על הקטע המשברי הזה של היממה על סף השינה.

ניזכר ראשית בכל דמותו של איש החול, איש החול הוא דמות אגדית, הנקראת לעזרת שנת הילד הבוששת לבוא: הוא זורה בעדינות גרגירי חול זהובים, אשר מפניהם נעצמות העיניים, ובעל העיניים הקטנות מפליג לעולם החלומות הטובים.

שיר אמריקאי מתוק מבקש: .mr. sandman send me a dream

במבט ראשון, מר סנדמן שייך למשפחת הפיות הטובות.

אם תבקשו תמצאו בדוחק איזושהו קשר אפשרי בין תחושת הדקירות הקלות שחשים לפעמים בעינים בזמן עייפות רבה, ובין רעיון החול הניזרה בעיניים;

במחשבה שניה הרעיון תוקפני וקשה: לזרות חול בעיניים הוא מעשה אכזרי, המביא לעצימת עיניים כפויה ומכאיבה, כפי שאפשר לראות באי אילו סרטי אלימות, ולפעמים באופן נטורליסטי בקיץ על שפת הים בקטטות נמרצות של ילדים, אם כך, פירושו של השימוש באיש החול: "ישן מיד בנועם שאם לא כן אכעס אכאיב ואעניש."

א.ת.א הופמן בסיפורו המפורסם "איש החול". מפתח באופן פנטסטי – אך נאמן לאמת הנפשית – את הרעיון של דמות רעה ורצחנית השואפת לעקור עיני ילדים, והוא ממיט שואה ומוות על גיבור הסיפור (17).

איש החול שמקצתו מיטיבה ומקרבת את השינה הטובה, ומרביתו מטילה אימה הוא הנגטיב של שיר הערש.

ובאמת, מה עולה על דעתנו כשאומרים, שיר ערש?

גיטה, כותב דרך עטו של וורטר הצעיר: "אינני מבקש עוד לקבל… עידוד, הלהבה: הן תוסס לב זה מעצמו למדי: שיר ערש נחוץ לי ואותו מצאתי בשפע, כהומרוס שלי. לעיתים כה קרובות אשכך את דמי הרוגש, למען ישקוט, כי לב כלבבי, מטולטל ומסוער מעודך לא ראית".

שיר ערש פירושו, איפוא, מה שיביא מנוחה ורוגע, מעין pacifier, וכך קוראים באנגלית למוצץ הניתן בפי התינוקות להרגיעם ולהשקיטם בפרט לקראת השינה.

ש"י עגנון בסיפור מוקדם "בארה של מרים" שהתפרסם בהפועל הצעיר ב- 1.7.1909 כותב: "אומנם רוב דבריה של אימו לא היו אולי די מובנים אז לפי שנות הילד, ברם קולה היה כל כך רך ועצוב והיה מזלף כמשמן הטוב בעצמותיו וריחו שלא פג אפילו בימי עוניו היה מעדן אותו עכשיו".

וכך רבים זוכרים את שיר הערש.

מה סודו של שיר הערש שהוא מצליח לזלף כשמן הטוב בעצמות, שריחו הטוב לא פג מילדות עד זיקנה, שהוא מוקד לגעגועים אוקיאניים?

חוברים בו יחד כמה יסודות המכפילים כפל – מיטיבות: ראשית, אין הוא מיועד להולכים כמו שיר הלכת ואף לא ליושבים בהרצאה או בקונצרט: מיועד הוא לשוכבים, מכורבלים בערש טובה או בידי אמא, והרי זו התחלה משובחת.

שנית, הוא מושמע במיטב קולה של הדמות המיטיבה ולפעמים מתוך קרבה עד כדי כך שרטט הנשימה נשמע עם השיר.

שלישית, עומדת לרשות שיר הערש מיטב המוסיקה,ואין כאן איש שאיננו זוכר באהבה שיר ערש זה או אחר, ולמוסיקולוגים מלאכה נאה לנתח את סגולותיה הנעימות של מנגינת שיר הערש שהיא בעלת איפיון לעצמה.

וברביעית, אלה המילים הטובות האורגות בחוטי כסף של קרני ירח טוב את מיטב ההבטחות – צימוקים, שקדים, מתנות, אהבה, חלומות מתוקים, הבטחת שמירה וקירבה.

אבל, אם נעיין מקרוב נמצא בשירי הערש גם סיגים אחרים. במבט ראשון הם נראים צורמים, הרי זה לנו אתגר להבנה.

בשיר ערש ישן-נושן של אפרים דב ליפשיץ "נומה פרח בני מחמד ערשך כי אניע" (18).

משירי הערש הראשונים שנכתבו בו בעברית, בתקופת ההשכלה, שטות להן על הגלים השלווים והמרגיעים של הלחן העממי המפורסם מילים המעוררות תימהון. אחרי "נומה פרח בני מחמדי ערשך כי אניע", אנו שומעים "מחייך העתידים שיחות לך אביע", ועתה מופיעים 12 בתים בהם: "ראשית אגיד לך מחמדי עיברי כי הינך" ואח"כ "בן עם מורדף בלתי-חשך אומלל אין כמוהו" – ואח"כ מוביל השיר לא"י אשר "שמה תהיה מה שתיהיה – כורם, יוגב, רועה, איכר, אך לא רועה-רוח".

תוכלו לומר: אין לך שעה שאיננה יפה להורים יהודיים ללמד את הילד דבר חשוב אפילו בשעת הרדמו, וגם אם איננו מבין השיעור ההסטוריוסופי בחרוזים – אין להחמיץ הזדמנות דידקטית.

בכל זאת,אין הדבר מסתבר כל כך בקלות, כיצד דווקא בשעת ההרדמה מרצים בפני הילד על הגורל היהודי המר, הרי זה כאילו שרנו לו: הינך אדם, סופך מיתה ועד כי שם תגיע פחד וחלום אימים לבבך יניע. גם אם הדברים האלה נכונים – אין זו השעה המתאימה כשהוא על סף השינה להודיעו אותם, ובאמת מעירים שני הבתים האחרונים של שיר הערש הזה כי המבוגר הדידקטי נסוג מן הקתדרה אל העריסה עם תחושה אפולוגטית של מי שהוזמן ללטף ותפש את עצמו שורט בצפורניים: "עוד לי רבות בני מחמדי עתה לך הביע, אך יראתי כי מנוחתך עתה רק אפריע, טרם תדע מל דאגה תערב לך התנומה, רב לי הגד לך עתידות – נומה נומה נומה".

כיוצא בזה שיר ערש מפורסם של טשרניחובסקי "נטשו צללים דם ציפורים נומה בני אפרוחי" מעטים מאתנו זוכרים לאן מגיע השיר במהירות מן הצללים, הציפורים והאפרוח הנם.

"עיברי הנך בני, אף זהו אושרך גם אסונך" ואח"כ "גבר תהיה, יד אכזרים תהיה בך אפרוחי" כך כתב טשרניחובסקי ב-1896 ו-40 שנה אח"כ בשיר ערש אחר הוא מרדים את הילד, הפעם ילד ארצישראלי בעזרת השורות הבאות, עתה כבר בהברה ספרדית: "ילד ילד לי ניתן חיבלתיו אל קול חתן, ילידיתיו אל קול פצצה בן חלוץ וחלוצה, נומה נומה נום נומה נום" ואח"כ " שה חולה, פרוץ הלול ומישמרת על הגבול ודלה עוד הקבוצה גדל מהר בן חלוצה, נומה נומה נום, נומה נומה נום".

כמה מסקנות אפשר להוציא כבר עתה ממה שראינו.

הראשונה: אע"פ ששיר הערש הוא שיר מעשי המכוון להרגיע את הילד ולהנעים לו את המעבר לשינה, אין בו מילים ורעיונות נעימים ומיטיבים בלבד;

השניה: שיר הערש אינו פיידוצנטרי ומכוון אך ורק כנגד צורכי הילד. יש בו לא מעט מרחשי הלב של המבוגר;

שלישית: אפשר למצוא בשיר הערש גם מילים ותכנים בעלי אופי קשה תוקפני ומריר.

יחד עם זה אני מבקש להזכירכם את הפער שבוודאי חשתם בו, בין התכנים מעוררי השאלה שבשיר הערש ובין הנעימות של המנגינה ובוודאי של הסיטואציה.

נבחן עתה את שיר הערש המפורסם של עימנואל הרוסי "שכב בני, שכב במנוחה".

גם כאן על גלי מנגינה עממית נפלאה ובצד מילות-ערש מיטיבות, נוכל למצוא לקח דידקטי: "אסור אסור להתעצל", "אסור אסור להתייאש" ואף בשורות איוב המתאימות יותר לשידור בחדשות מאשר לשיר ערש "בוערת הגורן בתל יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן". אבל אין דומות המילים הקשות למנגינה הנעימה המובילה אותן.

לורקה הבחין בזה יפה כשכתב על שירי הערש של עמו "מילות השיר יש והן שטות כנגד השינה, הן מעלות ריגושים והמנגינה – מרדימה" (16).

עכשיו משעמדנו על טיוב המיוחד של שיר הערש היכול גם להכיל תכנים מפחידים, תוקפנים קשים ומרים ויחד עם זה להפיג את עוקצם ע"י המירקם הכללי המיטיב והנעים שלו, אנו יכולים לתור בארץ שירי הערש ובצד נומי נום, שן תישן ואיי – לי- לו- לי וגדי צחור וירח טוב, אותם אנו זוכרים היטב – נעיין בצד האחר שלהם: אנו רשאים להניח כי שיר הערש מבטא גם את מצוקת ההורה – שהכרנו אותה והכרנו בה, והוא מסייע לו בקונפליקט ובאמביוולנטיות שבין עייפות, קוצר רוח, כעס ואיבה, ובין הבהלה מהם והרצון להיות מיטיב וטוב.

הנה שיר ערש אידי מפורסם של מרדכי גבירטיג בתרגומו של משה סחר. בשיר זה תלונת האם וכעסה מרוככים מאוד (18):

יענקלה:
נומה בני עצום את העיניים
הו נומה נומה יענקלה שלי
הילד שצמחו לו השיניים
אינו נרדם בלי אי לו לי לו לי

הילד שצמחו לו השיניים

ועוד מעט להדר יתקבל
הילד שילמד חומש ורש"י
עדין פה בוכה ומיילל

הילד שילמד חומש ורש"י
האבא מתלהב: "יהיה גאון"
הילד שיגדל בחור בן חייל
אינו מניח רגע קט לישון

הילד שיגדל בחור בן חייל
וחיל יעשה בעסקיו
הילד שיהיה חתן עם תואר
עדין פה מרטיב את מכנסיו

הו נומה חתני שלי בנתיים
אתה עושה צרות ולא נרדם
אימך תזיל דמעות רבות כמים
עד שתגדל, תהיה לבן אדם.

מבעד לתלונה המורכבת, שקופה המישאלה שיענקלה יגדל כבר, שפירושה, גם להתפטר מתלאות הגידול שלו.

כעין זה שיר ערש צרפתי, תמים כאחיו האידי, דודומינטה, ובתרגום חופשי לעברית:

"נומי חמודה לי נומי קטנטנה לי
נומי נומי נומי בגיל עשרים תקומי
עברו עשרים שנה ורותי התחתנה!"

האם שרה שיר ערש זה קיצרת רוח מן האם השרה את שיר הערש הקודם, וחסרה את ההדרגה היפה של גדילת הילד. ואולי יש כאן רמז מן הדק – תתחתני, תהיי לאם ויעלה בחלקך מה שיש לי עתה עימך.

בשיר ערש אידי אחר של ברוך שפיר בתרגומו של שמשון מלצר (19) המרירות צועדת צעד קדימה: "תחת גג, שם עריסה, מתנודד שם עכביש, את כל חיותי מצץ לי, את הדלות הוריש". מול תחושת ההתרוקנות וההתרוששות ההורית שבשיר הזה קושר עם העריסה לא יפלא ששיר אחר לוקח נקם ושילם מן הילד: שיר ערש אידי אחר מספר לצלילי מנגינה נעימה: "נומה בני מחמדי עצום עיניך ובריא תקום. אתה מתפנק בוכה ולא רוצה לישון ומכאיב לאמך, רק לשיר ונענע את עריסתך אתה מבקש". כך מופיע השיר באנתולוגיה מודרנית של שירי עם אידיים (20).

בעזרתו של מאיר נוי, חוקר של שירי העם היהודי, נפגשתי עם כמה גרסאות ישנות של המשך השיר הזה שהיו כפי הנראה כל כך קשות לעורך האנתולוגיה עד שחשבן לבלתי אפשריות והשמיטן.

וכך הוא ההמשך: הזקנים והזקנות יושבים בחוץ עם חרבות, לחרבות – חודים ארוכים, ילד שהם מוצאים אותו בוכה יחטפוהו ויזרקוהו לתוך הבאר, וכיוצא בזה גירסאות נוספות, השמטה או שיכחה של בתים תוקפניים כאלה בשירי הערש דומה להשמטה של בתים דידקטיים בשירי ערש אחרים – זו גם זו רואות בשיר הערש מיקדש מעט של אהבה ולכן רואות את מה שצורם את האהבה בבחינת צלם בהיכל.

והנה מצב עניניים זה עצמו הוא העומד במרכז חויית שיר הערש מבחינת ההורה המשתמש בו ומבקש להכריע את רחשי הלב הנתפשים כרעים ולהביסם בעזרת רחשי הלב החמים והטובים. אלא שהפיתרון האחד של השמטה, הכחשה, סופרסיה, הוא נמוך יותר מהפתרון השנה של הכלה בתוך מירקם שיש בו מקום לזה וגם לזה.

לורקה שאסף שירי ערש ספרדיים עממים, חש היטב בצד האחר של שירי הערש שליקט במסירות וכתב: "על עצבותם הנוקבת של שירי הערש שלנו, שלהם המנגינות העצובות ביותר והמילים המיואשות ביותר, אשר צריכות להמתיק את שנתם של הפעוטות, אבל מעודות לחבל ברגישותם. דווקא לשנת הילד ייחדה ספרד, את השיר המתבוסס בדמו. כיצד זה, דווקא לשיר הערש חדר המר? על אף אהבתן לילדיהן אין הנשים יכולות שלא לשיר על אכזבתן מן החיים. את השירים האלה חיברו הנשים העניות שהילד למעמסה עליהן, מעין צלב כבד מנשוא".

והוא מדגים מתוך האוסף שלו: "תינוק זה שאני נושאת על צווארי – פרי אהבה הינו ושמו ויטוריו. אל מלא רחמים המציא לי חבל ולא אשא עוד ויטוריו על צווארי"

ובשיר ערש אחר: " שם הרחק בקצה הרחוב חג לו עיט על הקן, אומרים כי בא לקחת את הגוזל המסכן" (16).

דווקא שירי ערש קשים אלה של אימהות שמצוקתן קשה מנשוא, מראים את הקווים הקשים הניגלים לעיתים בהורות ומובעים גם בשיר הערש ונוכל לנסחם כך: "בן מוות מי שיפגע בי גם אם בני הוא – בת מוות מי שתפגע בבנה – עייפתי עד מוות מן הטלטולים הקשים האלה – כה קשה לעיתים להיות טוב".

לסיכום אני מבקש להביא בפניכם שיר ערש תמים ופשוט של ריבה בויארסקיה (21) בתרגומו של אוריאל אופק (שתרגם אנתולוגיה עשירה של שירי ערש אידיים) שיכול להציג יפה את התרככותם של הגורמים התוקפניים מתוך החומר המיטיב של ישרי הערש ובעיקר – את המישאלה להשיג שוב שליטה והרמוניה למרות התוקפנות:

סבתה´ לה מורטת נוצות
פוך, נוצות ועוד
כך יהיה ליוסלה
של אריג ורוד

נומה בני,
נומה בני,
נומה במנוחה.
רוח ארובה תניע,
אבא אנשים מסיע…
אי-לי לו-לי-לי
נומה מחמלי.

אבא עם העגלה,
אבא עוד רחוק.
סוס קטן יביא לך:
"יוסקה, דהר כחוק!"

אבא על העגלה
עם דב-בר הגביר

נומה יוסלה שלי
דעם גבילר זאל זיין פאר דיר….

אבא עם העגלה
ממהר לשוב,
הוא רוצה את יוסלה
לחבק-בק שוב…

אבא הא בעגלון
הדלת כבר פתוחה….
נעליים – זוג נפלא
הוא הביא לך.

היסוד התוקפני ניסתר במריטת הנוצות; ולא אימא היא המורטת אלא אימא אחרת, ולא עוד אלא סבתל´ה, והמריטה – לשם כר נוצות רך לילד.

אפשר לומר כי זו דוגמא נאה לריכוך התוקפנות.

ואח"כ המוטיב שכיח כל כך בשירי ערש – אבא איננו כאן – אבא עסוק בפרנסה: "אבא הלך לעבודה יחזור עם צאת הלבנה יביא לך מתנה"; מוטיב זה עם שהוא מבטא לפעמים את המציאות הוא מכיל גם את המישאלה כי הגורם השומר והמגן שמוטלת עליו ההגנה מפני פורענות ישוב וינסוך ביטחון אם כי אין הוא כרגע כאן ועכשיו;

זאת גם קריאה של האם להגנה מפני הכעס היכול לתקוף את הילד אם יכריע את המאזן שיכול להיות רופף כל-כך על סף השינה. על הסיכון של הפגיעה בילד המעורר אשמה יש להביא או על כל פנים להבטיח מתנה;

לפעמים מוצאים בשיר הערש במקום הבטחת מתנה – התנצלות לקראת סוף השיר שיש לה כנראה סיבה דומה.

באורח דומה אפשר להבין את נוכחותם של אירוע מלחמה, סכנה ופחד בשיר הערש בהשתקפות של הסכנה הפנימית של התוקפנות היוצרת פחד פנימי ודורשת מאבק ומלחמה פנימיים כנגדה.

נראה איפוא כי שירי הערש מאפשרים דהטוקסיקציה של התופקנות והאיבה ההורית שבאמצעות מתכונת תרבותית מוכנה המעמידה לשרות ההורות בגיל הרך הזדמנות מצוינת לרקונסיליאציה של רגשות אמביוולנטים וקונפליקטואליים שהיו יכולים לסכן את הרגשת העצמי של ההורה ואת מהלך ההרדמה של ילד. אם כי שירי הערש אינם נחשבים לגולת הכותרת של אמנות השירה והמוסיקה הם מייצגים היטב את תרומתו של הפיתרון האמנותי לחיי הנפש של האדם, סוגיה שפרופ´ פנחס נוי חקר והאיר את עיננו בהבנתה (22).

* במאמרו מ-1979 על "יצירתה של הצורה באמנות, גישה של פסיכולוגית האני ליצירתיות" הוא כותב: "פתרונו של האמן היוצר הוא בדיוק היפוכו הדינמי של הפתרון הנוירוטי. נוירוזה היא מאמץ לשמר סדר ושיווי מישקל פנימיים העולה במחיר מניעת בטויה החופשי של המישאלה המסוכנת, ודורש פיצול כדברי קרגברג "החזקה פעילה במערכות הזדהות בעלות כיוונים הפוכים כך שתהיינה נפרדות זו מזו".

בניגוד לפתרון הנוירוטי מצביע נוי על "המאמץ הבלתי נלאה של האמן היוצר למצוא את הצורה המושלמת, זהו חלק מן המאמצים המאורגנים של האני שלו לתפוש במתכונת שתאפשר לו לארגן חלקים של עצמו לסדר מושלם ולאחד את הניגודים שבתוכו לתבנית אינגרטיבית". כך האמן וכך האדם, כך השיר שלדברי הופר (23) " הוא מתרחש בנוקדת ההצטלבות שם נפיגשים הניגודים הדינמיים הכלוכלים בקוסמוס של ההיגד השירי והם עולים במקהלה או מתוזמרים גם יחד" – וכך שיר הערש.

שיתוף ברשתות חברתיות:

כתוב/כתבי תגובה