"אתר הגיל הרך" אינו מספק מאמרים, שאלונים או כל חומר אחר מלבד אלה המתפרסמים באתר

אם לא תאכל יבוא שוטר

מאמרו של דן אבן העוסק בהפרעות אכילה בגיל הרך. במאמר מציג דן אבן את תוצאות המחקר שנערך בארץ, מחקר משותף לבית חולים וולפסון ובית חולים שערי צדק.לפיו עולה כי שיעור הפרעות האכילה בינקות כבר מגיע ל 50% . לטענת החוקרים אחד המקורות להפרעה הוא האכלה האקטיבית של התינוק, הנפוצה יותר בקרב פגים ותינוקות שנולדו קטנים.

למאמר המלא : לחץ כאן

שיתוף ברשתות חברתיות:

תגובות (6)

  1. אז מה באמת עושים במקרים של ילדים שאוכלים ממש מעט או כאלה שלא מתחשק להם לאכול באותו היום? מצד אחד, גישתי היא להניח להם לנפשם כי אני באמת סומכת עליהם שיאכלו כאשר ירצו. מצד שני, ההורים שמגיעים מודאגים ומלאי טענות, וגם החשש שאולי הילדים לא יפעלו לפי הדחף שלהם ויגשו לאכול או יבקשו מהצוות אלא יהיו רעבים וכתוצאה מכך עצבנים/ עייפים וכו'.
    הפתרון האולטימטיבי הוא פשוט לבדוק מי אכל כמה ולתזכר אותם בשלב מאוחר יותר ביום. אבל עם 33 ילדים בגן ותנועה בלתי פוסקת שלי בין כולם, אני בעצמי הולכת לאיבוד לפעמים. תסכול אחד גדול.

    הגב
    • גן עם 33 ילדים גננת וסייעת הוא בעייתי בלי שום קשר דווקא לקושי בבעיות אכילה, אכן קשה להגיע לכל ילד זה קושי ידוע. בני תמיד היה בררן באוכל ואחות טיפת חלב אמרה לי משפט שאימצתי : "אף אחד עוד לא מת מרעב באזור השרון" לאחר ששוללים בעיה פיזיולוגית, בוחנים אם הבעיה היא רגשית או אחרת ובעיקרון לטעמי פשוט צריך לשחרר ולא לעשות עניין סביב האוכל דבר שרק יוצר אנטיגוניזם אצל הילד. אני גם גננת ומנסיוני ברגע שמניחים לעניין הדברים פשוט מסתדרים מאליהם ופתאום הילד מנסה לבד בלי שנשב לו על הראש.

      הגב
      • זוהי גם גישתי. אך מה עם ההורים? לא כולם הרי מקבלים את הגישה הזו ויכולים לטעון שהגישה הזו היא בעצם "חיים קלים" עבורנו. איך את מתמודדת בגן?

        הגב
        • להורים את יכולה להסביר את הגישה שלך, בכל פעם שהם באים בטענה להזכיר להם אותה. אם את תהיי עקבית ותגבי את עצמך בידע מקצועי הם יפסיקו לנדנד. למרות שאוכל הוא נושא מאד טעון גם בו אפשר לשכנע הורים לסמוך עלייך.

          הגב
  2. המאמר מאוד מועיל. ובדיוק ענה על השאלה שהעסיקה אותי המון זמן. אולם יש לי שאלה נוספת. איך לפעול בסיטואציה, בה הילד אכל מעט מאוד ומבקש קינוח?

    הגב
  3. קשה כל כך להתנתק מהרגלים שמוטבעים בנו. אנחנו גדלנו עם "צריך לגמור את כל האוכל מהצלחת" ועם הורים/סבתות שרודפים אחרינו עם האוכל לכל מקום. (אנחנו זה אני ושכמותי)
    היום אני גננת בגן פרטי. ובארוחות אני מוצאת את עצמי מזכירה לי שזה בסדר, שאם הם באמת רעבים הם אוכלים, מוצאת את עצמי מתאפקת לא לנדנד להם עם האוכל. וכמובן הקושי לשכנע את הסייעות שלי שזה בסדר אם יש ילד שלא אכל כלום בארוחה הוא כבר יהיה רעב אחר כך ויאכל.
    אבל אני כן חושבת שאנחנו צריכות להיות עם עיניים פקוחות לילדים שבאופן עקבי לא אוכלים. וכמובן להקפיד , בגן בכל אופן, שלא יהיו תחליפים לארוחות בצורת ביסקוויטים או לחם, כי "הילד רעב ואי אפשר להשאיר אותו ככה". אם הוא רעב אני בטוחה שבארוחה הבאה הוא כבר יאכל כמו שצריך.
    אוכל הוא דבר כל כך רגשי, כל כך הרבה סובב סביבו. כמו כל דבר אחר צריך ללמוד לווסת גם את ההתייחסות שלנו לכל מה שקשור אליו.

    הגב

כתוב/כתבי תגובה