"אתר הגיל הרך" אינו מספק מאמרים, שאלונים או כל חומר אחר מלבד אלה המתפרסמים באתר

הכשרת מחנכות לגיל הרך

חליפת מכתבים בנושא הכשרה

מאת: יעל דיין וגדעון לוין, 2001

 

מכתב 1

שמחתי על הסכמתך להחליף איתי דעות בנושא החשוב של הכשרת מחנכות לגיל הרך. זהו נושא שעסקתי בו למעלה משלושים שנה וגם שנות העבודה שלך בנושא חשוב זה הן רבות מאד. אני מקווה שהניסיון שלנו יועיל אולי להבהיר כמה בעיות. משימה חשובה זו קשורה בהרבה שאלות ולבטים, שהם כנראה אימננטיים לבעיה זו ממש כמו שהחינוך בכללו מלא בעיות אימננטיות. אין להסתפק בקביעת עובדה זו אלא יש להתמודד איתה כל העת. אני מקווה שחליפת המכתבים שלנו תיגע בצדדים שונים של הבעיה ואולי תתרום להבנה טובה יותר של המשימה הגדולה – הכשרת מחנכות לגיל הרך. אולי נוכל בכך לצמצם – איני מעיז לומר לבטל – את הבזבוז הגדול שהחברה האנושית נוהגת יועיל אולי להבהיר כמה בעיות. משימה חשובה זאת קשורה בהרבה שאלות ולבטים שהם כנראה אימננטיים לבעיה זו, ממש כמו שהחינוך בכללו מלא בעיות אימננטיות. אין להסתפק בקביעת כלפי משאבי אנוש גדולים המושקעים בחינוך בכלל ובחינוך מחנכות לגיל הרך בפרט.

אנו עדים בימינו לעובדה סוציולוגית משפיעה ביותר: החינוך הממלכתי הולך ומתרחב וכולל גילאים רבים יותר. אך ככל שהחינוך הממלכתי מתרחב – ומשמע, בין היתר שהוא זקוק ליותר ויותר מחנכים/ות – כך הולכת וגוברת הביקורת עליו. ביקורת זו לובשת צורות שונות. יש וזו ביקורת על רמת המחנכים (ראי בהמשך) ויש וזו ביקורת של חוגים חברתיים מסוימים המקימים רשת חינוך עצמאית בשמות שונים – חינוך דמוקרטי, חינוך הומניסטי, חינוך מתקדם ועוד שמות כתשובה על תחלואי החינוך הממלכתי. בצד ביקורת זו, שאפשר לכנות אותה אולי בונה וחיובית, קיימת ביקורת השוללת את כוחו של החינוך מכל וכל. זוהי גישה המוגדרת לעתים כביקורת פוסט-מודרנית. היא ביקורת ניהיליסטית במהותה ושוללת את היכולת ואפילו את הזכות לחנך. על רקע זה אנו נתבעים לחנך מחנכות לגיל הרך!

אתחיל את הדיון בעקבות ידיעה שהתפרסמה בעיתונות בחודש ספטמבר השנה. שם דווח על סיכום עבודתה של וועדה ממלכתית בראשות פרופסור מרים בן-פרץ.סכום עבודת הוועדה הוא עגום למדי ומצביע על ירידה מתמדת של הרמה האינטלקטואלית של ציבור המחנכים בכלל, ושל אלה העובדות עם ילדים בגיל הרך במיוחד. קביעה זו נאמרה גם לגבי ציבור תלמידות-החינוך הנוכחי. בהקשר זה חשוב להגדיר במדויק על איזה ציבור אנו מדברים בטרם ננסה לקבוע מהי רמה אינטלקטואלית וכיצד יודעים שהיא ירודה.

למעשה קיימים שני ציבורים שונים תחת הכותרת "מחנכות לגיל הרך". קיימת קבוצה קטנה יחסית, של נשים ההולכות למגמה אקדמית באוניברסיטה, הן עתידות להיות מדריכות, יועצות, מנחות, מפקחות – אם לגבי העובדות בשטח ואם לגבי ההורים. זהו ציבור קטן יחסית. אינני יודע אם גם הן כלולות בקביעות של וועדת בן-פרץ או לא. ברונר, בספרו על המחנכות בגיל הרך בבריטניה (1980) קורא לקבוצה זו "אנחנו", משום שנוצרת ביניהן איזו רוח-קבוצה, אולי גם רוח שליחות מנחה אותן .הן עצמן קוראות לקבוצה השנייה,שהן הרוב, העובדות עם ילדים למעשה, "ההן". ההשכלה של ההן אינה אקדמית בדרך-כלל, אלא נרכשת במכללות (אם בכלל(. זהו ציבור עממי גדול.

לך יש ניסיון בעבודה עם שתי הקבוצות. האחת בתכנית שוורץ באוניברסיטה העברית והשנייה במכללת דוד ילין. לי יש ניסיון רק בעבודה עם קבוצה גדולה אחת במכללת אורנים, הקבוצה המכונה "ההן" ולכן רק עליהן אכתוב.

עובדה היא, שככל שהחינוך בגיל הרך הנעשה במסגרת חוץ-משפחתית הולך ומתרחב, כך גדל מספר הילדים שברשותו. הוא עוסק בעשרות אלפי ילדים בארצנו ובעולם כולו – כך דרושות יותר ויותר עובדות. אפשרויות המבחר של "הטובות" (?) הולכות לכן ומצטמצמות. הדבר מזכיר לי את החינוך הקיבוצי של שנות החמישים. הייתה אז ילודה גדולה מאד והיינו זקוקים בדחיפות ליותר ויותר מטפלות שלא ניתן היה להעניק לרובן הכשרה מקצועית. חלק מציבור זה לא רצה לעבוד כלל עם ילדים, אך נאלץ לעשות כך בגלל ריבוי הילדים הזקוקים לטיפול. שמואל גולן, מאבות החינוך הקיבוצי, טען אז ש"עד שלא כל חבֵרה תוכל להיות מטפלת, החינוך הקיבוצי לא ממלא את תפקידו". דבריו עוררו וויכוח. הבינו שהוא עשה מן המצוקה ברירה רצויה.אם מותר לומר לפי כך, ש"עד שלא כל אישה יכולה להיות מחנכת בגיל הרך החינוך לא ממלא את תפקידו"? שמא מותר לראות במשפחתונים ההולכים ומתרבים תשובה לשאלה זאת?

גם אם נסכים עם קביעה זאת רק באין-ברירה, מחייב הדבר למחשבה אחרת על אופן ההכשרה הניתנת לציבור גדול זה. אז אין יותר מקום לסלקציה והטענה על ירידה מתמדת של הרמה הופכת לטענה לא-רלוונטית – או לכל היותר לגבי ציבור קטן מאד בלבד. אגב, כאשר ברונר בספרו הנזכר מדבר על מצב זה באנגליה, הוא טוען ש"ההן" מודרכות לא לפי תיאוריה חינוכית אלא על ידי "חכמת הסבתות". משמע חוכמה, שהתגבשה במשך דורות ונמסרה מדור אל דור היא המנחה אותן – ולא בלי הצלחה. אם נקבל טענה זאת, כי אז נראה לי שהמכללות חייבות להתאים את עצמן ואת עבודתן אל ציבור זה – ולא לדרוש שהציבור יתאים עצמו לדרישות המכללות.

אם יפתחו את המכללות לכל הרוצה ללמוד במגמה של עבודה בגיל הרך או לכל אישה שתהיה אם, כי אז יהיה עלינו לקבוע תכנית הכשרה שונה, הדגשת חשיבויות שונות. יהיה צורך לשנות את סוגי המקצועות הנלמדים במכללה, את מיקום ההתנסות במסגרת ההכשרה, ואת טכניקות העבודה עם ילדים. יש איזו התנגדות ספונטנית למונח "טכניקה", שהרי העבודה החינוכית היא כולה מרקם של התייחסות אנושית ולא טכנית.אך להצדקת המונח "טכניקה" אפשר לומר, שמי שמפעיל טכניקה מסוימת עושה זאת על פי השקפה חינוכית ואנושית כוללת, גם אם אינו מודע לכך או אינו מודה בכך.

היה זה אריקסון אשר קבע לפני הרבה שנים שמוסכמים על כל בני האדם בכל תרבות רק ארבעה דברים החיוניים להתפתחות הילד. הארבעה הם אספקת מזון, אספקת נוזלים, שמירה על ניקיון הגוף ושמירה על חום הגוף. הסכמה זו מתבטאת בעיקר על ידי מעשים וטכניקות. אך כיצד הדבר נעשה, באיזו "טכניקה" נוקטים – זה עניין לתרבות החיים. אם מנקים ילד באמבטיה או במי הנהר הקרוב תלוי בנסיבות. אם מאכילים אותו חלב-אם או תחליפי חלב תלוי בגורמים רבים של תרבות החיים. וכך לגבי כל תחום. לפי-כך, שמא עלינו להיות מעט יותר מרוסנים בבואנו ללמד טכניקות עבודה עם ילדי הגיל הרך? הרי כל עובדת בגיל הרך יודעת, גם אם לא למדה במכללה, שכל ילד גדל, כל ילד מתפתח, כל ילד ירכוש דעת, כל ילד גם עצמאי וגם תלוי בה.

מכתבי זה עוסק בהיבט כללי של הבעיה בלבד. אני מקווה שבהמשך אוכל להתייחס בפירוט לכמה מן הסוגיות שהעליתי כמו מה זו התפתחות, מהי עצמאות, כיצד אפשר לחנך מחנכות לקראת משימת החינוך, מה תוכן לימודיהן, האם יש לנו בכלל אפשרות להעריך את היכולת החינוכית העתידה של התלמידות, ועוד. אני מחכה לתגובותיך. אני בטוח שהן יכוונו את הדיון שלנו לכיוונים נוספים או אחרים לגמרי, וזה רק יכול להעשיר את המחשבות שלי.

1

אתייחס למספר סוגיות שאתה מעלה במכתבך.

אתה מדבר על הרחבת המסגרות של החינוך הממלכתי מצד אחד ועל רמת המחנכות לגיל הרך מצד שני.

נראה לי כי לשתי תופעות אלו מכנה משותף. במהלך המאה העשרים הצטבר ידע תיאורטי ומחקרי  על התפתחות ילדים, על הפסיכולוגיה של הילד  ועל יישומים חינוכיים של ידע זה.  בעקבות התפתחויות תיאורטיות ומחקריות אלו קבעו אנשי המדיניות כי חשוב להתערב בהתפתחות ילדים כבר בגיל צעיר. אחד מסוגי ההתערבות הוא המסגרות החינוכיות המוכרות. מסגרות אלו לא יכולות להסתפק בתפקידן הטיפולי, תפקיד בסיסי בשמירה על ילדים, אלא  צריכות לדאוג לחינוך שישפיע על התפתחותם השכלית, חברתית, רגשית ופיסית. הנחה זו הובילה לצורך להכשיר מחנכות שיוכלו לעמוד בציפייה זו, שיכירו את הידע ההתפתחותי-חינוכי שנצבר.

המחנכת הפרופסיונאלית

כיום מדברים על הפרופסיונאליות של המחנכת לגיל הרך. אולי בהמשך ננסה לעמוד על הגדרת המושג ואפיוני הפרופסיה, אסתפק כרגע בכך שאציין כי שני האפיונים המרכזיים של פרופסיה הם מידת ההכשרה למקצוע והידע הקיים לביצוע התפקיד. הצורך להגדיר את תפקיד המחנכת כפרופסיה ובדיקת רמת ההכשרה שלה, הוביל לתהליך האקדמיזציה של המכללות. כיום כל בוגרת מכללה היא בעלת תואר אקדמי ובכלל זה גם הגננות. גם מחקרה של פרופ' מרים בן פרץ נובע לדעתי מהרוחות המנשבות האלו.

העובדה שעדיין קיימות הרבה מאד נשים שעובדות עם תינוקות ופעוטות במעונות ומשפחתונים ללא הכשרה מספקת לא נובעת לדעתי רק מכך שהביקוש עולה על ההיצע כפי שציינת, אלא מכך שהאחראים על מדיניות החינוך והרווחה מפגרים עדיין בתפישתם שעבודה עם ילדים בגיל הרך אינה עבודה פרופסיונאלית. לכן המדינה בהחלטתה על חלוקת המשאבים לא מאפשרת התמקצעות בתחום הגיל הרך.

איני מזלזלת ב"חכמת הסבתות". להפך, לעיתים זו החכמה המוכיחה את יעילותה. אך אם נאמר כי היא מספקת, אז המסקנה היא שאין צורך בהכשרה. אני חושבת שחינוך בגיל הרך הוא פרופסיה עם סטנדרטים קבועים וברורים לעבודה (ליליאן כץ מרבה להתייחס לסטנדרטים של המקצוע), ועם ידע תיאורטי ומחקרי עליו צריך לבסס את ההכשרה.

מרכיבי ההכשרה

הדיון בהכשרה צריך לכלול לדעתי מספר שאלות, שאלות שגם אתה ציינת במכתבך:

1. האם להכשיר על פי גישה חינוכית מסוימת ואם כן איזו?

2. מהן מטרות ההכשרה –

           א. מטרות העבודה עם הילדים (קשור לגישה החינוכית)

           ב. מטרות לגבי המתכשרות – מיהי הדמות החינוכית – "התוצר" של תוכנית ההכשרה?

3. מהו הידע הרלוונטי – מהם התכנים?

4. מהן המתודות (הטכניקות) – איך מכשירים?

כשאני שואלת את הסטודנטיות בתוכנית שוורץ – קבוצה המורכבת מגננות, מפקחות, עובדות סוציאליות וכד' – מה לדעתן בתהליך הכשרתן היה הגורם שהשפיע ביותר להפיכתן למקצועיות בעבודה? התשובות בדרך כלל מתייחסות למתודות ולא לתכנים: "העבודה המעשית" "הדינמיקה הקבוצתית" "הסדנאות", כמעט ואין תשובות המתייחסות לתיאוריה מסוימת שלמדו או לגישה כלשהי. תשובות נוספות מתייחסות לדמויות המכשירות: "האישיות של המדריכה שלי", "המורה שגרמה לי לחשוב" וכד'. נראה לי שכדאי לחשוב גם על כך בתכנון ההכשרה.

מה דעתך?

שיתוף ברשתות חברתיות:

כתוב/כתבי תגובה