2

ריטלין שהשתבש

 Ritalin Gone Wrong

 http://www.nytimes.com/2012/01/29/opinion/sunday/childrens-add-drugs-dont-work-long-term.html?_r=1&scp=1&sq=Children%27s%20Drugs&st=cse

 לקוראים:

 לפניכם תקציר/סיכום שמוסר את רוח הדברים. מומלץ למתעניינים לקרוא בעיון את המאמר באנגלית כי יש בו חומר רב נוסף וחשוב להבנת מדויקת של מאמרו של פרופ' סרוף.

 אם הקישור אינו עובד, העתיקו את כתובת ה-URL למנוע החיפוש שלכם.

 כתבה של פרופ' אלן סרוף בניו יורק טיימס 29/1/2012

 כ- 30 מיליון ילדים בארה"ב  צורכים תרופות לפתרון בעיית הקשב והריכוז שלהם. לקראת סוף השנה שעברה החלו ההורים לדאוג שכן היה מחסור בריטלין ואדראל,  תרופות שהם רואים אותן כחיוניות לתפקוד ילדיהם.

 פרופ' אלן סרוף, פרופ' לפסיכולוגיה במכון לחקר התפתחות הילד באוניברסיטה של מינסוטה, שואל האם התרופות אלה באמת עוזרות לילדים? ואם כן, האם יש צורך להגביר את השימוש בהן?

 ב- 30 השנים האחרונות גדלה פי 20  צריכת התרופות לטיפול בהפרעות קשב וריכוז.

 הסתבר שתרופות אלה כמו הריטלין והאדרל משפרות את הקשב והריכוז לטווח הקצר, ולכן הן פתרון טוב עבור סטודנטים בתקופת הלחץ בבחינות.

 השאלה היא מה קורה כשנוטלים את התרופה לאורך זמן? ולכך ניתנה תשובה במחקרים שהראו שלא נמצא שיפור בהישגים הלימודיים או בהתנהגותם של לוקחי התרופות. ולעומת זאת, מחקרים אלה מצאו שלאורך זמן יש לתרופות אלה תופעות לוואי חמורות בהן עיכוב בצמיחה ועיכוב בהתפתחות. יש ממצאים מחקריים קצרי טווח שמצביעים על כך  שנטילת ריטלין מועילה לילדים , בהתבסס על ממצאים אלה, רווח השימוש בתרופה לפתרון בעיות קשב וריכוז. בשנות ה- 60 גם אני כמו שאר חברי הפסיכולוגים התייחסתי לתרופות אלה כמו לתרופות נגד סכרת, כלומר כפתרון ביוכימי לבעיה מולדת של הילדים.

 מסתבר, עם זאת, שיש מעט מאד ראיות התומכות בתיאוריה זו.

 התרופות כמו הרטלין ואדראל הן תרופות ממריצות. נשאלת השאלה למה הן פועלות כגורם מרגיע המאפשר ריכוז עבור ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. חלק מהמומחים טענו שההשפעה של התרופה על ילדים אלה משפיעה באופן מסתורי ופרדוקסלי כיון שמבנה מוחם שונה.

 לדעת  פרופ' סרוף זה באמת לא היה פרדוקס. תרופות כאלה ניתנו כבר במלחמת העולם השנייה למפעילי ראדאר כדי שישארו ערים וערניים. תרופות אלה מעוררות ועוזרות להתמקד במשימות משעממות שחוזרות על עצמן. כלומר משימות שבדרך כלל לא מעניינות אותם.

 נראה אם כן, שאותו מנגנון עובד גם אצל הילדים הוא עוזר להם להתרכז, בעיקר כאשר הם משועממים או עייפים, ונטילת התרופה משפרת את יכולת הלמידה שלהם.

 לדעת פרופ' סרוף הילדים מפתחים סבילות לתרופות לאחר שימוש ממושך ולכן יעילותן נעלמת. לטענתו כאשר ההורים מדווחים שהפסקת התרופה גרמה לנסיגה בהתנהגות המשופרת של הילדים, הדבר מעיד על כך שההורים מאמינים שהתרופה עובדת. לדעתו הפסקת השימוש בתרופה מכניס את הגוף למצב של גמילה, כמו גמילה מקפה , לוקח זמן לגוף להסתגל למחסור בתרופה.

 עד כה,המחקר לא מצא שיש תועלת לטווח ארוך בשימוש בתרופות להגברת הקשב והריכוז. הן בתחום ההישגים האקדמיים והן מבחינת יחסי חברות או בעיות התנהגות אותם מרכיבים שאנחנו מאד רוצים לשפר.

 בשנת 2009פורסמו ממצאים ממחקר אורך (מחקר שבוחן אותם ילדים לאורך תקופה ממושכת), והתוצאות היו ברורות מאוד.  המחקר בדק 600 ילדים שסבלו מבעיות קשב וריכוז. הם עקבו אחרי הישגיהם של הילדים לאורך שמונה שנים ולא הייתה שום עדות לכך שהשימוש בתרופות נתן להם יתרונות אקדמאיים או התנהגותיים. במהלך המחקר (שעדיין ממשיך להתנהל) ברור שילדים אלה זקוקים להרבה יותר מתרופות.

 חקר המוח המתפתח הוליד את ההשערה כי שינויים במבנה המוח הם הגורם לבעיה. מחקרים אלה מצביעים על כך שלילדים המאובחנים כלוקים בהפרעות קשב וריכוז יש דגם מוחי השונה בחיבור הנוירונים במוח.

 למרות שהאמצעים הטכנולוגיים בחקר המוח מרשימים את אנשי המקצוע, הם יכולים להיות מטעים, אומר פרופ' סרוף.  ברור שהמבנה התפקודי של המוח שלהם יהיה שונה כיון שיש להם בעיות התנהגות.  גם דיכאון גורם לשינויים בתפקוד המוח ללא קשר לתרופות.

 אחד המדדים הנפוצים במחקרים אלה היא בדיקת הסחת הדעת אצל הילדים עם בעיות קשב וריכוז, אך יכול מאד להיות שהם מוסחים כי אין להם מוטיבציה, או שיכולת הויסות העצמי שלהם לא מפותחת מספיק.

 לדעת פרופ' סרוף קשה לבודד את המדדים שנבדקים, שכן אחד הממצאים המשמעותיים במדעי המוח והקשר שלו להתנהגות הוא שהמוח המתפתח מעוצב על ידי הניסיון ועל ידי חוויות הילד. כך שקשה לדעת מה נובע ממרכיבים מולדים ומה מושפע ממרכיבים נלמדים.

 יתכן כי בעיות בויסות עצמי ובקשב, אינן קשורות למרכיבים מולדים, אלא נגרמות כתוצאה מחוויות בילדות המוקדמת. על שאלות אלה ניתן לענות לדעתו רק אם עוקבים אחרי הילדים משלב ההריון  ועד הגיעם לבגרות.

 מאז 1975 עוקבים  סרוף ועמיתיו אחר 200 ילדים שנולדו למשפחות עניות והיו בסיכון גבוה יותר לבעיות התנהגות. המעקב החל משלב ההיריון של האם , דרך הלידה, והמשיך במעקב אחרי הילדים במסגרות בהן למדו, ביחסיהם עם מטפלים, מורים וחברים. הילדים נבדקו במרווחי זמן קבועים , גם בריאותית וגם התנהגותית, כולל מבחני אינטליגנציה.

 ממצאי המחקר  מצביעים על כך ש 50% מהמדגם התאימו לאבחון פסיכיאטרי כלשהו. כמעט למחצית מהם היו בעיות התנהגות בבית הספר לפחות פעם אחת, 24% מהם נשרו בכיתה י"ב. הממצא החשוב לדעתו הוא כי הסביבה הייתה מנבא טוב להיווצרותן של בעיות ADD . בניגוד מוחלט למדדים נוירולוגיים, או מאפייני מזג של התינוק.

 יחד עם זאת הרבה ילדים עשירים מאובחנים כ- ADD ויתכן שיש מקורות רבים אחרים להופעת בעיות קשב וריכוז כמו: מצבי לחץ במשפחה, אלימות , העדר תמיכה חברתית, מצבי חיים כאוטיים, מעברים תכופים, והתנהגות פולשנית של ההורים שהתינוק לא מוכן להם (למשל ילד משחק ההורה מרים אותו בפתאומיות ושם אותו באמבטיה לרחצה) וכו'.

 לדעתו לתת לילדים תרופות לא משנה כהוא זה את התנאים הסביבתיים בהם הם חיים מלכתחילה. ודווקא התנאים האלה מקבלים תשומת לב מועטה.

 השאלה היחידה הנשאלת היא : האם יש מרכיבים של התפקוד המוחי שניתן לקשר אותם לבעיות של קשב וריכוז? והתשובה היא תמיד כן. אך אסור לנו להתעלם מהאפשרות שהבעיה היא תוצאה של ניסיון החיים של הילדים.

 פרופ' סרוף מתנגד למתן גורף של תרופות לילדים כי לעולם אין פתרון אחד שהוא טוב לכל הילדים עם בעיות למידה והתנהגות. ברור שחלק קטן מהילדים יפיקו תועלת מטיפול תרופתי בטווח הקצר אך לדעתו זו אינה התשובה לטיפול במיליוני ילדים בטווח הארוך.

 שנית טיפול תרופתי בקנה מידה גדול מעביר מסר חברתי שכל בעיה בחיים ניתן לפתור באמצעות כדור ומעביר לילדים את התחושה שיש אצלם משהו פגום.

 לבסוף,האשליה שבעיות התנהגות של ילדים ניתן לרפא באמצעות תרופות מונעת מאיתנו כחברה לחפש פתרונות יותר מורכבים, שחשובים לנו כחברה. לכן צריך להיות זהירים במתן מרשמים לתרופות לADD עבור ילדים. ובעיית המחסור בתרופות תיפתר בעקבותיה, שכן שימוש בתרופות  יוצרות הרגלים, וצריכה רבה מהנדרש.

 

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות: , ,

תגובות (2)

Trackback URL | Comments RSS Feed

  1. אמונה הגיב:

    מאת אמונה:
    התגובה שלך ממתינה לאישור

    7 במרץ 2012 בשעה 10:55
    אני אמא לילד [ היום בן 26] עםADHD . בתקופת בי"ס מיד כשהיגיע לפרוזדור בי"ס [עדין לא לכתה] נגש אליו המנהל/המחנך ובהנפת אצבע לעני כול הכתה שאל "לקחת את התרופה". כשהילד ענה לא מיד נשלח הביתה.
    אני תפסתי את הפנטנט ונתי לו "כדור" פלסבו או סוכריזית . הוא היה בטוח שהוא קיבל ריטלין. כשצוות בי"ס שאל הוא השיב בתמימות כן. "התרופה" עבדה נפלא. "רק " ל4 שעות . [שם היה יום לימודים ארוך].
    בב"ס התיכון המורים השתמשו ב"כדור" התנהגותי בלבד. "לנו יש רק אקמול למקרה חרום" השיבו לי.
    "הילד" שלי עשה מסלול קרבי. אבא למופת. נכון זז מעבודה לעבודה.
    אני גם אובחנתי כילדה היפר. אז בשנות ה70 לא נתנו [?] רטלין. הוצאתי בגרות, אני במערכת החינוך שנים רבות. ריטלין? לא בבי"ס

  2. זיוה דינה הגיב:

    לפני שנים רבות הייתה סברה שהתנהגות מוסחת וקשה היא תולדה של תנאי החיים. התוצאה הייתה ילדים שהפכו לעובדי כפיים המשרתים את בוגרי בתי הספר העיוניים.
    יש לציין שברוב המקרים, טיפול פסיכולוגי לא הועיל להם.

    מאז הוגדרה הפרעת הקשב כבעייה נוירולוגית וניתן לה טיפול כימי, ניתן למצוא עורכי דין, רופאים וטייסים בעלי הפרעות קשב.
    הם לא הגיעו למשרות רמות אלו בגלל ריטלין, אלא בעזרת ריטלין.

    ריטלין איננו מרפא הפרעת קשב, לא הופך טיפש לחכם ולא מכניס לראש ידע שלא נלמד.
    הריטלין הוא קביים שאנשים עם הפרעת קשב משתמשים בהם כדי ללמוד להתרכז, להתארגן, לווסת את התנהגותם ולעכב תגובה.

    ככל הידוע לי, לא נמצאו עיכובים בגדילה ובהתפתחות של ילדים עם הפרעות קשב, ולא התפתח בחברתנו זן של ננסים מפגרים בגלל השימוש בריטלין.

    כנראה שלפסיכולוג הנכבד חסרה עבודה…

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.