7

יום הקהילות: מבט חדש על הוראת השואה בגילאי הגן

מאת: יעל ארזי ויותם בנשלום

ביום השואה של שנת 2001 מילאו את מקום הגננת הקבועה והמנוסה שתי סייעות צעירות בראשית דרכן, בהן אחת המחברות. הנוהג המקובל בגן היה להסביר לילדים בני ה-3 וה-4 כיצד נשמעת צפירה ולהסביר להם כי יש לעמוד במהלכה. שתי הסייעות התמרדו כנגד הרעיון. לא ייתכן, חשבו, לעבור על אירוע כה משמעותי לסדר היום. הן הושיבו את הילדים במעגל והעניקו להם את הגרסה הראשונה בחייהם לסיפור השואה: היה היה בארץ גרמניה רשע מרושע ושמו היטלר, שרצה להרוג את כל היהודים (כמו המן, העירו הילדים). הוא גירש את היהודים מהבתים שלהם, העביד אותם קשה ולא נתן להם מה לאכול. הרבה יהודים מתו, אבל בסוף, ילדים, ניצחנו את היטלר הרע וקיבלנו מדינה.

ניסיון התמודדות תמים מסוג זה נידון לכישלון בשל הבעייתיות הטמונה בעיסוק בנושא רגיש כמו השואה בגילאי הגן. ראשית, המוות הוא קשה להבנה ולעיכול אצל בני גילאים כאלה, שהרעיון של אובדן בלתי הפיך רחוק מעולמם. הקושי שיש למבוגרים לדבר על המוות בינם ובין עצמם רק מוסיף ומכביד על הכלתו בקרב בני הגיל הרך (סמינלנסקי 1995). שנית, ילדי הגן מצויים בשלב התפתחות רגשי הגורם להם לחוש הזדהות ותחושת שייכות מוגברות, והם חווים כל מעשה עליו הם שומעים כאילו הדברים אמורים בהם עצמם. הזדהות זו אף גוברת לנוכח העובדה שהם מתקשים להבחין בין אירועים שהתרחשו בארצות רחוקות בעבר ובין מה שמתרחש כאן ועכשיו (גולדהירש 2008). שלישית ולבסוף, זוועות השואה הן כה נוראות ורחבות היקף עד שגם מבוגרים מתקשים לקלטן ולעבדן. ילדי הגן  אינם ערוכים להבנת השואה, ואינם מסוגלים לחוש את הצער והאבל שחלק מהגננות דורשות מהם להביע במסגרת יום האבל הלאומי. המעט שהם מסוגלים להבין עלול לגרום להם  למועקה ולחרדה, אם לא לבעתה של ממש.

מובן, על כן, מדוע נקלעים גם אנשי חינוך מנוסים למבוכה כאשר הם עוסקים בנושא השואה מול ילדי הגיל הרך. משרד החינוך והמוסדות להוראת השואה אינם מספקים תכנית מוגדרת, והם חלוקים בדעותיהם בשאלה האם יש בכלל צורך להעלות את הנושא. רוב הגננות המייחדות מקום לעיסוק בשואה במסגרת הגן נוטות לקשר אותה לסיפורי גבורה ותקומה לאומית ואינן מתמודדות  עם מהותה (לכך מכוונות גם המלצותיהן של ניר-יניב, 1990, ושל דגן, 1993). בסופו של דבר, בהיעדר מדיניות חינוכית, מקבלים ילדי הגן מידע הנוגע לטקסי יום השואה ולא לסיבה שבגללה הם נערכים. בסופו של דבר הם מספקים את סקרנותם באורח אקראי ובלתי נמנע דרך פיסות מידע שהם משיגים מן הגננת, המשפחה, התקשורת וכן הלאה. הפעוטות שמתחת לגיל הגן אינם מקבלים אף את זאת.

כפי שכתבה אמיתי-דרור (2008), כאשר מתמודדים עם נושא הוראת השואה לילדי הגיל הרך יש "לשקול מה רלוונטי לחייהם ומה איננו רלוונטי [...] מה ראוי להיות חלק מעולמם ומה איננו מתאים להיות חלק מעולמם החווייתי בשלב זה של חייהם הצעירים, מה עובר אליהם ואיך - ומה ראוי שייחסך מהם". בהתאם להמלצה זו, אנו מבקשים להציע אירוע חלופי ליום השואה המיועד לילדים עד גיל 4.

במקום להתמקד בלימוד פרטיו של טקס יום השואה או להתעלם ממנו כליל– נכון יהיה לחשוף את הילדים לקסמו של מה שהיה ואבד. ניתן לעשות זאת באמצעות הפעלות חווייתיות, המשחזרות את חיי היומיום של הקהילות היהודיות בתקופה שלפני השואה.

כך, לדוגמה, ניתן להפגיש את ילדי הגן עם סיפורים המתארים את חייהם של בני התקופה, כמו עיבודים של יאנוש קורצ'אק ושלום עליכם לפעוטות. ניתן להשמיע מוסיקת כליזמר וללמוד על הכלים השונים: להציג בפני הילדים כלי נגינה כמו כינור, תוף, קלרינט ואקורדיון, ולאפשר לילדים להתנסות בגרסאות צעצוע שלהם. אפשר להתמקד במאכלי העדות השונים, כמו צ'ולנט, שקדי מרק, צימעס, קומפוט, ואף חמינדוס וג'חנון, ולהביאם אל הגן.

ביום השואה של שנת 2007 הביאה עמה אותה סייעת, שהפכה בינתיים למטפלת בפעוטות, בובה בדמותו של יוסי, ילד יהודי מזרח אירופאי. הילד "סיפר" לילדים שהגיע מארץ רחוקה הנקראת פולין, ושהוא מדבר בשפה הנקראת יידיש. יוסי שר לילדים שיר: אוי מיין קעפלע טוט מיר ויי! אוי מיין בייכלע טוט מיר ויי! (אוי, כואב לי הראש! אוי, כואבת לי הבטן!). השיר, שלווה בתנועות ידיים מבארות, ריתק את הילדים, שניחשו בכוחות עצמם מה כואב ליוסי בכל פעם והצטרפו לשירה ביידיש בהתלהבות ובשמחה. כשבאו ההורים לקחת את ילדיהם, קראו הפעוטות: אמא, את יודעת, יש שפה שקוראים לה יידיש!

ישנן אפשרויות רבות להפוך את יום השואה ליום המשלב בתוכו למידה חווייתית על יהדות אירופה ועל יהדות התפוצות בכלל; מרבית יהדות התפוצות נעלמה בסופו של דבר בעקבות השואה, ועל כן ראוי לשלב גם תכנים מקהילות שלא חוו את השואה על בשרן, כגון הקהילות הספרדיות. בגילאים המתקדמים יותר ניתן להמשיך במתכונת זו לצד יום השואה ולא במקומו. את היום הזה, על כל גלגוליו, ראוי לכנות בשם "יום הקהילות".

יום כזה הוא אירוע נחוץ. חשוב להסביר לילדים מנין באו, בבחינת "והגדת לבנך", ולהפוך את הלימוד לחוויה נעימה. יש להעביר לילדים תכנים מסוימים מאוד: עלינו להדגיש את מה שאבד ופחות את הדרך שבה אבד. ילד אינו יכול להבין שגנבה היא דבר רע לפני שהוא מבין מה זה רכוש, אינו יכול להבין רצח אם אינו יודע מהם חיים, ואינו יכול להבין השמדת עם לפני שהוא יודע מה זה עם. יתר על כן, יום הקהילות עשוי לענות על חסך הקיים בתרבות הישראלית: הצורך בריטואל שיציין את אורחות חייו של העם היהודי במרוצת אלפיים שנות גלות. באורחות חיים אלה יש יסודות רבים הראויים לאהבה ולציון. גם אם מצבנו הנוכחי טוב מזה של סבי-סבינו, ראוי להתייחס אל תקופת הגלות כאל תקופה מעצבת ולא כאל תקופה אפלה.

לפני כמה עשרות שנים, בשנות החמישים, למדו הילדים על גודל אבדנה של יהדות הגולה בעל כורחם: משיחת הדוד והדודה ביידיש, ממבטאם הזר של המבוגרים, מסודרה של אמא וממטבחה של סבתא. כיום הילדים אינם יונקים את התרבות הזאת בבית הוריהם: תרבותם של ילידי הארץ הינה תרבות ישראלית. תרבות הקהילות היהודיות בגולה הוקצתה מחמת מיאוס, יגון ושאיפה ליצור "יהודי חדש". הממסד הישראלי גיבש תפיסה שהעמידה את חשיבות החורבן מעל לחשיבותו של מה שנחרב, ובסופו של דבר הקטינה את המודעות להיסטוריה שממנה צמחה מדינת ישראל. התמקדות בלעדית בחורבן עלולה לצמצם את השיח ההיסטורי לכדי קוטביות צרה  של הפסד וניצחון, שואה וגבורה.

יום הקהילות, במתכונתו המוצעת, עשוי להביא תועלת לא מועטה. הוא יכול להפוך את חווית ההתמודדות עם השואה, שקטנים וגדולים מתייחסים אליה כאל אגדת אימים בלתי נתפסת, לחוויה אישית ונוגעת. לחומרי יום הקהילות מתוודעים היום ילדי ישראל רק במהלך לימודיהם העל-יסודיים, והם מתייחסים אליהם כאל חומר לבחינה במקרה הטוב; אם יפגשו בהם בעודם ילדים רכים ייגשו אליהם בעתיד בחדווה רבה יותר ויוכלו להפנימם.

יום הקהילות יחזק את זהותם של ילדי ישראל היהודים, משום שהוא יאפשר להם להתחבר למורשתם דרך היכרות חווייתית עם תוצריה של תרבות עשירה: אמנות ואמונה, ספרות והגות, תבשילים וערכים. גיבוש זהות חיובי שכזה יכול להוות חלופה לגיבוש זהות שלילי המבוסס על תחושת רדיפה וקורבנוּת. לאחר שיתפסו הילדים את המגוון והעושר שאבדו לבלי שוב בשואה, ידעו להעריך בהמשך חייהם את גודל האסון.

בהקשר ההומניסטי הכללי ילמדו הילדים שיתחנכו על ברכי יום הקהילות להכיר כמה מהפנים שמאחורי המספרים והעובדות היבשות. בהקשר הציוני הפרטי יבינו  שעם ישראל ראוי למדינתו לא רק כפיצוי על הנזק שנגרם לו, אלא גם מתוקף היותו עם מוגדר בעל תרבות ייחודית. מכיוון שיום הקהילות מבקש לגעת בכלל עדות ישראל - הרי שיש לו גם פוטנציאל לצמצם את הפערים העדתיים.

עלינו להתייחס לתקופת הגלות כאל תקופה היסטורית רלוונטית, לא כאל ימי ביניים חשוכים שבין מלכות ישראל הקדומה ומלכות ישראל המודרנית. יום הקהילות המוצע כאן מנסה לחתור לכך דרך גישה ייחודית להוראת השואה לגיל הרך ובכלל. הוא מבקש להציג בפני הילדים את ההיבטים החיוביים בחיי היהודים בתפוצות, ולגרום להם להבין שהשואה היא לא רק הפרק הראשון בסיפור תקומת מדינתנו, אלא גם הפרק האחרון בסיפור תולדותיהם של אבותינו.  

מקורות :                                                                                                                            

אמיתי-דרור, ד' (2008). ימי זיכרון בגן. פורום גננות בגני ילדים, http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=370&MessageId=116200947

גולדהירש, א'  (2008). אקטואליה נכנסת לגן. הד הגן, 73(2): 8-11

דגן, ב' (1993). נושא השואה בגיל הרך: לבטים והתמודדות. בתוך: לוינסון, ש' (עורכת), פסיכולוגיה בבית הספר ובקהילה. תל-אביב: הדר, 148-162

ניר-יניב, נ' (1990). אתגרים ומעשים: גן הילדים בישראל – 40 שנה. תל אביב: ספרית פועלים

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות: ,

תגובות (7)

Trackback URL | Comments RSS Feed

  1. שלום לכולם, מבקשת מהורים ומחנכים(גננות והורים) שקראו את הכתבה לשתף אותי/אותנו:
    א. בדרכים נוספות בהם אתם מדברים עם הילדים על נושא השואה.
    ב. בשאלות שמעסיקות את הילדים בגיל הרך בנושא.
    ג. איזה תשובות נתתם לילדים.
    תודה,
    עינת גבע, יועצת פרטנית ומשפחתית, מורה המכשירה אנשי מקצוע במכון אדלר, 0523607603.

    • מאת ציביה:

      שלום עינת,
      כמה הערות:
      אשית ילדי בן ה-3.5 עוסק די באיטנטנסיביות במוות – כלומר כאשר הוא רואה חתול או ציפור מת הוא אומר "נכון הוא מת" או כשאני מסלקת נמלים הוא אומר "עכשיו היא מתה". הוא מזכיר הרבה את המילה הזו ונראה לי שזה בא מקום של סקרנות לנסות להבין ולמקם את המשמעות שלה בעולם שלו. הוא לא אלים כלל ולא אומר את זה ממקום של אלימות אלא כמו שמבוגר יגלגל על לשונו מילה חדשה ומוזרה. כך שלדעתי כן יש מקום לחשוף אותם לנושא המוות וההתעלמות ממנו לדעתי רק מחזקת גישה לא נכונה שאינה מתמודדת גם עם הדברים הקשים בחיים. השאלה היא איך ובאיזו מידה וזו הדילמה שלי לגבי השואה… נושא השואה קרוב מאוד לליבי ולמדתי עליו רבות אבל הדבר גרם לי גם לסיוטי לילה רבים במהלך השנים ולא הייתי רוצה בטעות להפיל עליו את הכובד הזה. עכשיו אני מאוד מתלבטת איך אני בתור הורה בבית יכולה לחשוף אותו בצורה חיובית ולא טראומתית לנושא? אני חושבת שההצעה שלך היא באמת מתאימה לגן אך בבית אין את כל החברים ואני לא יכולה "להרים מופע". אז מה כן לומר ומה לא??
      והערה קטנה: בגנים שלנו היום ישנם ילדים מכל העדות וקהילות העולם ולכן הגישה של "דע מאין באת" איננה מתאימה כ"כ כי ילד למשפחה תימנית כלל אינו מודע לתרבות פולין (ברמה של שפה, מאכלים ומנהגים) ולא יהיה זה נכון לומר לו שזה העבר שלו. לטעמי יש צורך להזכיר את העובדה שיהודים חיו בתפוצה והיום רבים מהם עלו ארצה וחיים כאן היום ושסיפור השואה הוא סיפור של חלק מהם שהמסורת שלהם היא כך וכך. לטעמי יש צורך להדגיש את ההקשר למדינת ישראל של היום ברמה של מדינה עבור כל היהודים, כדי שסיפור כזה לא יחזור שוב..
      מה את חושבת?

  2. אני חושבת שתפקידינו כמחנכים לפתח בקרב הילדים תשתיות להתמודדות עם מצבים קשים, משברים, שינויים, עצב, כאב ומוות.
    לכן, עלינו לספק להם דרכי התמודדות והתגברות בשוטף.
    למשל, לשתף אותם בחוויות כואבות ומעציבות(בהתאם לגילם וליכולת ההכלה שלהם) ואיך התמודדנו.
    לתת לילדים חיסונים פסיכולוגיים,
    למשל, להעצים אותם ולהראות להם איך הם התגברו במצבים שונים.
    להעביר מסר שהם לא לבד ויחד נתגבר.
    לדבר ולאפשר לאוורר רגשות מגוונים כולל: צער, עצב…
    מה דעתכם?
    עינת גבע, יועצת משפחתית, 0523607607.

    • בקשר ליום השואה יכולים הורים לשאול את הילדים, מה הם יודעים? מה ספרו להם בגן?
      זו דרך לפתוח פתח לשיחה, לאותת לילדים שאנחנו נכונים ומסוגלים לדבר על הנושא ולאפשר להם לשאול.
      רגע לפני שאנחנו ממהרים לענות לילד נוכל לשאול אותו: מה אתה חושב? מה דעתך?
      זו דרך להכיר את עולמו הפנימי, להבין מה הוא מבין, מה מעסיק אותו ומה מדאיג אותו?
      כך נוכל להשיב באופן שמתאים לצורך ולשלב התפתחות של הילד.
      עינת גבע, יועצת משפחתית, 0523607603 (ולא כפי שהקלדתי בטעות בתגובה הקודמת).

  3. ועוד משפט אחרון,
    חשוב לסיים שיחה עם ילד בנימה של ביטחון ואופטימיות.
    היום יש לנו מדינה וצבא ששומר עלינו.
    אנחנו מוגנים.
    עינת גבע, יועצת משפחתית, 0523607603.

  4. מאת ליאור:

    אם מדברים על עדות כדי שסוף-סוף יובהר ש"ספרדים" ו"עדות המזרח" זה לא היינו הך.
    יוצאי מזרח אירופה הם אשכנזים, דוברים יידיש.
    יוצאי מערב אירופה הם ספרדים, דוברים לדינו.
    יוצאי אסיה אפריקה הם בני עדות המזרח, דוברים ערבית.
    אתן כותבות כאן: "תכנים מקהילות שלא חוו את השואה על בשרן, כגון הקהילות הספרדיות", ובכך אתן שוגות. הקהילות הספרדיות דווקא חוו את השואה, אלה שלא הושמדו נאלצו לברוח או רוכזו בגיטאות. דוגמאות: באיטליה היו גיטאות, חלק מיהודי צרפת נשלחו למחנות ריכוז, רוב יהודי יוון הושמדו. יהודי איטליה, צרפת, יוון היו צאצאי היהודים שגורשו מספרד, והם בני העדה הספרדית. התרבות, השפה, ואורחות החיים של העדה הספרדית שונים לחלוטין מהתרבות ואורחות החיים של בני עדות המזרח.

  5. מאת בנימין:

    בגדול ליאור צודק, אמנם הוא נופל להכללה לא מדוייקת:
    לא נכון לטעון שבתקופת השואה קהילות היהודים במערב אירופה היו 'ספרדיות'.
    נכון יותר לומר שבדרום ובמערב אירופה היו קהילות ספרדיות:
    רוב יהודי צרפת באותה עת היו אשכנזים, ורבים מנרצחי השואה בצרפת ובהולנד ובלגיה היו בכלל פליטים מגרמניה או מהגרים מקרוב-באו מפולין.
    קהילות ספרדיות היו כמובן ביוון (היו שם גם יהודים 'רומניוטים', דוברי יוונית, שאינם אשכנזים ואינם ספרדים (למשל קהילת ינינה, שבין האחראים להשמדתה נמנה קורט ולדהים, לימים מזכ"ל האו"מ ונשיא אוסטריה), ברומניה (קהילה ספרדית מאורגנת היתה בבוקרסט), במדינות הבלקן, באיטליה (בה היו גם יהודים אשכנזים, ויהודים 'מנהג רומא' שאינם ספרדים ואינם אשכנזים).
    קהילה ספרדית מפורסמת שכמעט שהוכחדה היתה באמסטרדם (בית הכנסת 'עץ חיים').
    גם יהודים מצפון אפריקה – לוב, תוניס ומרוקו – סבלו ואף נספו בשואה.
    מה שנכון זה שכל אלו ודאי אינם ב'מזרח' אלא במערב. קהילה יהודית-מזרחית שנספתה בשואה היא הקהילה היחודית של יהודי חצי האי קרים ('קרימצ'יקים). גורלם של הקראים של קרים הוא סיפור בפני עצמו (נציין רק שהיתה יחידה קראית ב-S.S. !).

    בקיצור, שווה ללמוד ולתעמק. עם שאין לו עבר אין לו עתיד!

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.