0

תפיסת המוות בגיל הרך

מאת: דרורית אמיתי דרור 

מרץ 2013

אחד הדברים הקשים ביותר להסבר לילדים בגיל הרך, הוא המוות. קשה לנו למבוגרים להתמודד עם הנושא בעצמנו, כל שכן להסביר לילדים קטנים איך פתאום נעלמים אנשים יקרים מהעולם, ולתמיד.

למחרת מותו הטרגי של האסטרונאוט אלי רמון פנתה אלי גננת, שצלצלה מן הגן בבהלה. ילדי הגן בני ה- 5, סיפרו לה שהאסטרונאוט "הפך לאבק ואנחנו נושמים אותו". הילדים היו מבוהלים וחלקם ניסו "להפסיק לנשום" או שסתמו את האף. אינפורמציה כזו צריך להזים מיד, לא בהיסטריה ולא בהאשמות של הילדים, לא בלגלוג – אלא בשיחה רגועה והגיונית. חשוב שהגננת תהיה סמכותית, תקנה לילדים תחושה שהיא יודעת מה שהיא אומרת, מבינה את הילדים – ועושה עבורם ואיתם סדר בדברים.

ילדים בגיל הרך מסתכלים על החיים בצורה מאגית, קטעי משפטים ושמועות הופכים "למציאות" בעולמם הדמיוני.חשוב לומר לילדים מה נכון ומה איננו נכון בכל השמועות שהביאו איתם, לתת מקום לאסון שקרה ולא להתעלם ממנו- ובעיקר לשמוע את הילדים.

מה מסבירים לילדים בגיל הרך על מותו של אדם קרוב?

ראשית חשוב להשתמש במילים פשוטות. לא לסבך ולא לנסות להיות פדגוגיים מדי ולא לנסות בהזדמנות זו להסביר הסברים פילוסופיים ומסובכים. בן שנתיים יבין מעט מאד מבחינת התוכן, אבל גם הוא ירגיש את האווירה, הצער והאבל ואת חסרונו של האדם האהוב ויגיב על כך. ילד בן 6 יוכל קצת יותר להבין (קוגניטיבית), אבל עדיין לא יבין את סופיות המוות.

חשוב ללכת על פי אמונותיכם ולא לנסות ליצור עולם מושגים מלאכותי עבורם. אם אתם מאמינים בחיים שלאחר המוות, בעולם הבא, אם את מאמינים ש"הוא בשמיים"- הרי שזה הדבר הנכון לומר ולהעביר לילדיך. זה מקל- אבל רק אם זה אמיתי, זה איננו מקל אם זה מזויף. אם אינכם מאמינים בכך- אני מציעה לא "למכור" להם משהו לא "נכון" ולא אמיתי מבחינתכם. זה קשה יותר- אבל לטווח הארוך- זה נכון יותר וממשיך את המסורת שאמורה להיות בבית: אמינות, שיתוף, יושר… שהם הבסיס להמשך האמון של האחד בשני במשפחה.

הסברים כדוגמת: "סבא נח" או "סבא הלך לישון" הם בעייתיים מכיוון שקשה מאד לילדים להבדיל בכוחות עצמם בין סבא שהלך לישון ונשאר מתחת לרגבי העפר לנצח- ובינו, שאמור ללכת לישון בערב ולהרגיש בטוח שיקום למחרת בריא ושלם (טפו, טפו טפו…). אין תשובות קלות בנושא כזה- מפני שהנושא איננו קל.

חשוב להעביר לכל הילדים את המסר שמותו של האדם איננו קשור בהם והם אינם אשמים בו. ילדים נוטים (גם בגלל החשיבה המאגית שלהם והמשמעות המאגית שהם מייחסים למילים) ליטול על עצמם אחריות ואשמה על מה שקורה – גם אם אין לכך הסבר רציונאלי (הסבר שמתאים לעולם המושגים שלנו, המבוגרים). יש לצפות שילדים יביעו צער וכאב- אבל גם כעס על האדם ש"עזב אותם" (מבחינתם הוא בחר לעזוב) וגם תגובות שייראו לכם כמו אדישות או התעלמות מהאירוע – זה צפוי.

השתדלו לא להיפגע ולהבין שזה חלק מהעניין ולא לגנות אותם על כך. כל טווח ההבעות והתגובות לגיטימי. כל אחד (גם המבוגרים) מביע את צערו באופן אחר ואישי משלו.

תנו להם אווירה תומכת, תנו להם לבטא את כל קשת הרגשות, תנו לגיטימציה לכל הבעת רגש, אל תהפכו את המוות לסוד או את הטקסים לסוד. כדאי לקחת אותם לשבעה, הרשו להם לשחק, לקחת ספר וכו´ לשבעה. עבורם זה גם "ביקור משפחתי" שבו הם רואים את בני הדודים, את המשפחה המורחבת, את אווירת ה"ביחד" שמאד עוזרת ואת המשכיות החיים. אתם יודעים, גם בשבעה מחייכים לקראת מי שמגיע, לוחצים ידיים, שותים, אוכלים, מדברים- חיים.

חשוב שגם אתם תדברו איתם על הצער והכאב שלכם – ובמידה ומדובר במוות של אדם מבוגר כדאי להדגיש שמוות איננו דבר שצפוי לילדים צעירים ושהמוות הוא משהו שקשור בזקנה או במחלה קשה.

במידה וישנם ילדים בגילאים שונים במשפחה אני מציעה שתדברו עם כל אחד בנפרד (משום שיש הבדלים התפתחותיים עצומים בין אחים שאחד בן 6 והאחר בגיל שנתיים) ורק אחר כך תתנו לשני האחים להיות יחד אתכם ותשוחחו באופן חופשי (בהתאם לשאלותיהם) על הדברים. אם הם ימנעו לחלוטין מלדבר על המוות של האדם הקרוב- אל תרגישו שהם "לאבסדר"- אבל גם אל תחשבו שהם כבר עיבדו את כל החוויה ואין צורך יותר להתייחס לכך.קחו בחשבון שהם גם בחרדה ופוחדים או נמנעים להעלות את הנושא ולהתמודד. לעתים הם נמנעים מלהעלות את הנושא מתוך רצון להגן עליכם ולא לצער אתכם. גם זאת צריך למנוע ולאפשר להם לבטא את עצמם ואת רגשותיהם. תפקידם איננו להגן עלינו, המבוגרים. זה תפקיד עמוס וקשה על מידותיהם הצעירות. צרו אווירה שבה יוכלו לדבר, לשאול, לבכות וגם לצחוק. הסתכלו על תמונות של האדם הקרוב, דברו עליו- אל "תעלימו" אותו.

האם כדאי לקחת ילד בגיל הרך ללוויה?

בגיל זה לא הייתי לוקחת את הילדים להלוויה- אבל עוזרת להם לעשות טקס פרידה סימלי: למשל: ציירו עם הילדים או אפשרו לילדים לצייר ציור לאדם הקרוב, הכינו אלבום זיכרון ושתפו את הילדים, דפדפו באלבומי תמונות והראו תמונות באלבום. צפו בוידאו שבו האדם הקרוב מופיע, הקימו פינת זיכרון, הדליקו נר לזיכרו (אפשר חשמלי- לשם הבטיחות), תלו תמונה שלו ועוד. כל אלה הם טקסים והם עוזרים לילדים בכל גיל (וגם למבוגרים).

אם התחייבתם כבר לקחת את הילד לקבר באופן שאיננו מאפשר שינוי- נסו ליצור ליד המצבה אווירה רגועה, אל תיקחו אותו בשעה שיהיו שם המוני אנשים אלא רק אנשים קרובים ומוכרים, הכינו אותו בבית למה שיראה: אבן, לא רואים את סבא, לא שומעים אותו, הוא לא צריך אוויר כי הוא לא חי, לא כואב לו, ממה נפטר (במילים פשוטות שיבחינו בין מחלה שגרתית ובין מחלה קטלנית ויתנו לו ביטחון בחייו הנמשכים)- וצפו לשאלות קונקרטיות שבמרכזן יעמוד הילד עצמו,. זה בסדר. זה איננו אומר שהוא אינו רגיש כלפיך וכלפי זכר הנפטר. זה אומר שהוא בשלב התפתחותי שבו הוא חושב על הכול דרך עצמו (השלב האגוצנטרי).

קשה אבל המוות חלק בלתי נפרד מהחיים

לחלק מהילדים זה יהיה מפגש ראשון עם המוות זהו מצב קשה גם משום שיעלו שאלות לגבי מותם העתידי של סבא וסבתא. יעלו הרבה תכנים שקשים לילדים וקשים למבוגרים. כדאי שתשוחחו על כך קודם ביניכם המבוגרים ותתאמו עמדות . למשל שסבא וסבתא לא ילכו בהסברים שלהם לכיוונים הפוכים לגמרי משלכם. אינני אומרת שצריך לעשות "ישיבתצוות" במשפחה- אבל כדאי להחליף כמה טלפונים ולחשוב ביחד. מותר שכל ילד ישמע מהוריו הסבר קצת אחר (לא צריכה להיות אחידותב- 100%) אבל כדאי שיהיה איזה שהוא תואם, כי הנושא מטריד ומעסיק ילדים מאד- וההסברים המילוליים והמסרים האחרים נותנים להם חומר למחשבה, לפחדים או לרגיעה.

"…הרי התכונות המייחדות את האדם הנעלה הן: שהוא מקבל באהבה וברצון את כל המתרחש לו ואת אשר טווה הגורל בשבילו; הוא אינו מטמא את הרוח האלוהית שכוננה בקרבו ואינו מטרידה בהמון רשמים ודמיונות; הוא מקיימה בטהרתה; הוא הולך בנחת בדרכי האלוהים; הוא אינו מוציא מפיו דבר שקר ואינו עושה מעשה בלתי צודק. ואם כל האנשים לא יאמינו שהוא חי חיים של פשטות, של ענווה ושל שמחה, לא יכעס אף על אחד מהם ולא יסטה מן הדרך המובילה לקץ החיים, שאליו צריך אדם לבוא בטהרה, בשלווה, בנכונות לצאת מן העולם ללא כפייה ובהשלמה מלאה עם הגורל" (מארקוס אורליוס)

התייחסות של דרורית לשאלתה של אם שחוותה אבדן :

עצוב וקשה ואין דרך מצויינת לעשות את העבודה הנוראית של העברת המידע – ובכל זאת:

אני כותבת לך מהר ובצורה לא מאורגנת – ממש "עזרה ראשונה" בשליפה מהשרוול ובלי עריכה של הכתוב.
לא קראתי מה שכתבו האחרים. בוודאי כתבו לך דברים חשובים – ואם אני חוזרת על דברי שנאמרו – אני מתנצלת.

חשוב לספר לילד.
אי אפשר ולא נכון להסתיר. אביו אבל, אמו אבלה, משפחתו עוברת זעזוע, בני דודו התיתמו. זה עכשיו חלק מחיי המשפחה ומחייו.
חשוב שאת תהיי זאת המספרת לילד.
חשוב שדי בסמוך לזמן שתספרי לו על מה שקרה – יפגוש את אביו. כדאי שהמפגש הראשון לא יהיה בבית האבלים – אלא במקום אחר (אולי גינה סמוכה, אפילו בית קפה סמוך בו תשבו לזמן קצר).
חשוב שאביו יתעדכן מראש מה אמרת ואיך אמרת ואיך הגיב הילד – ונכון יהיה שתתאמו גישות.
לא נכון לשקר – אבל כדאי מאד להיות קשובים ולהרגיש איך מגיב הילד וכמה לספר לו. כדאי לא להיכנס לפרטים (בוודאי לא לפרטים הנוראיים שפורסמו בעיתון ולא לתאר את המכונית המרוסקת וכו'). ייתכן שהילד יגיב בצורה של "אז המכונית התרסקה, בום טראח…" או משהו דומה. זה יכאיב לכם מאד – אבל מבחינתו הוא מנסה לפשט את המידע שקבל ולהעביר אותו למחוזות שאותם הוא מכיר ממשחקים, מסרטי אנימציה וכו'. זה בסדר. אשרו את מה שהוא אומר (אם זה מתאים) ואל תרחיבו מעבר למה שהוא מוליך אתכם.
סביר שהשאלות שלו הוא יהיה מאד קונקרטי ו"יעיל" או אגוצנטרי. זה בסדר. זה צפוי. אל תיפגעו ממנו. הוא איננו אדיש או אטום. זו דרכו לבדוק מה קרה (למשל תגובה כמו: "אז אני אפסיד את ההצגה שהדוד הבטיח לקחת אותי אליה?").
שאלות יכולות לחזור על עצמן הרבה פעמים. היו סבלניים.
ייתכן גם שלא יגיב ולא ישאל ויפנה מיד לענייניו. גם זה בסדר. זו איננה אדישות. הוא מעכל. אולי קשה לו מדי. אל תנדנדו – אבל היו שם כאשר יצטרך אתכם.

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות: ,

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.

  • להרשמה לעדכנים במייל, מלאו את פרטיכם בטופס הבא

    captcha