1

"הגיגים על ספרי ילדותי" – ספרי ילדים לגיל הרך

ספרי ילדים לגיל הרך – הגיגים על ספרי ילדותי 

מאת: משה מאלר

חלק ראשון

מְסַפֶּרֶת סיפורים מיוחדת במינה היתה אמי. כל אימת שקראה בפנינו סיפור, היינו מרותקים, אפילו היה זה סיפור ששמענוהו זה מכבר, שוב ושוב, מעולם לא נמאס לנו, כילדים, לשמוע את הסיפור מחדש מפיה של אמא. כושרה הרֶטוֹרִי, בליווי מִימִיקָה והבעות פנים, מבטי עיניים ותנועות ידיים, עשו את סיפוריה לחווייה של ממש עבורנו. לדעת לספר סיפור – אומנות בפני עצמה היא. לא בכדי נהגו לומר שמורה מעולה צריך שיהיה בעל כשרון משחק, כושר דרמטי. מהסיפורים האהובים עליה, שהיו שגורים ומוכנים בפיה עבורנו בכל עת, ואהבנו לשמעו מפיה עוד ועוד, היה "דג הזהב"[1], סיפור ילדות רצוף מסרים ערכיים וחינוכיים בגנות החמדנות ובשבח הכרת הטוב.

 אחד מספרי הילדים לגיל הרך שעליהם גדלתי, היה 'יהושע הפרוע', 'שְׁטְרוּבֶלְפֶּטֶר'. ספר זה נכתב ואויר לפני כ-150 שנה בידי הפסיכיאטר הגרמני היינריך הופמן לבנו בן הארבע. יש בו אלמנטים אכזריים ומקאבריים מאוד, בד בבד מסרים ברורים ביותר בכל הנוגע להרגלי סדר וניקיון, אכילה מסודרת וישיבה ראויה. די להביט בציורים על מנת לחוש מה קורה לילד רע שאינו מוכן להתרחץ, להסתרק ולהסתפר, לקצץ את ציפרניו ולדאוג לנקיון גופו.



 1. קטע מהספר "אחיה ואספר – פרקי חיים" מאת משה מאלר, בעריכת צפורה רייני.

2.  אגדה שנכתבה בידי אלכסנדר פושקין על פי עלילה של האחים גרים. הסיפור הוא על דייג זקן ואשתו, עניים מרודים החיים בבקתה קטנה ורעועה. יום אחד עלה בידי הדייג הזקן ללכוד דג זהב. הדג מתחנן על חייו ומבטיח למלא את כל משאלותיו בתמורה לחירותו. הדייג לא ביקש דבר מהדג ושחרר אותו ללא תמורה. כששב הביתה וסיפר על כך לאשתו, דרשה ממנו האשה לחזור אל הים  ולדרוש מדג הזהב שוקת חדשה, במקום השוקת השבורה שלהם. הדג ממלא את בקשתו בשמחה. למחרת, דורשת האשה בית חדש והדג ממלא גם את הבקשה הזאת. אט אט, הולכות דרישותיה וגוברות. תיאבונה אינו יודע שבעה. לאחר שקיבלה ארמון, היא דורשת להיות מלכה ולשלוט על כל האזור. בסופו של דבר היא דורשת להפוך לשליטת-הים, ותובעת שהדג יבוא ויהיה עבד שלה. כאשר שמע הדג את הדרישה הזו, הפך הים לסוער, הדג נעלם במעמקי הים, וכששב הדייג לביתו הוא מגלה שהדג לקח בחזרה את כל מה שניתן לה, שניהם חוזרים לעוניים ולמעמדם הקודם, ובמקום הארמון מוצא הדייג את אשתו בבגדיה המרופטים, בבקתתם הדלה והרעועה.

יהושוע פרוע 2              יהושוע פרוע 1

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"מי לא מכיר את זוג הילדים, שממנו כולם פוחדים?" – כך פותח ספר הילדים של וילהלם בּוֹשׁ, שנכתב בגרמנית בשנת 1865 ותורגם לעברית בידי אוריאל אופק, בחרוזים מוצלחים ומשעשעים. ספר זה שזכה להצלחה עולמית בכל השפות, משרטט בהומור שחור ועוקצני את סיפורם של מַקְס וּמוֹרִיץ, צמד ילדים מרושעים המבצעים תעלולים אכזריים באנשי הכפר: מביאים לחיסול התרנגולות של הדודה סימה, ולאחר מכן זוללים בתיאבון את הצלי שנותר לה; מביאים לנפילתו למים של חייט הכפר אחר שלגלגו עליו; ממלאים את מקטרתו של מורה הכפר באבק שריפה וגורמים לה להתפוצץ בפניו בעת שהוא מנסה להציתה, ועוד ממלאים את מיטתו של הדוד יוסף בחיפושיות וחרקים ואלה תוקפים אותו בשנתו. השניים ממררים את חיי שכניהם בכפר עד קצם המר. הספר שזור בהומור רב אך גם בו אלמנטים של רוע לב והתעללות. כך גם אגדות הילדים וסיפורי העם של האחים גְּרִים.[1] האם יש קשר סמוי או גלוי בין סיפורי פולקלור לבין אופיו והתנהגותו של עם? האם קיים קשר בין אגדות עממיות אלו, עליהן התחנכו בני העם הגרמני מאות בשנים, לבין התאכזרותם אל היהודים בימי השואה, כמו גם התאכזרותם לחלש, למוגבל ולשׁוֹנֶה מהם? לדעת חוקרים, מעשיות אלה גדושות תיאורי אימה, אלימות, אכזריות וזוועות, העלולות לעורר פחדים וסיוטים בלב הילד, ולעורר אלימות בקרב ילדים בעלי דחפים תוקפניים.



3. האחים גרים, יקוב לודוויג (1785–1865) ווילהלם (1786-1859), היו חוקרי פולקלור גרמנים, ממניחי יסודותיה של הגרמניסטיקה. הידועה ביצירותיהם: אוסף סיפורי העם 'אגדות האחים גרים'. מבין אגדותיהם: 'הנזל וגרטל' ('עמי ותמי'), 'סינדרלה', 'שלגייה', 'כיפה אדומה', 'החתול במגפיים', 'החלילן מהמלין'. בספרו 'שורשי הלאומיות הגרמנית' טוען לואיס סניידר כי האחים גרים סייעו מאוד לחידוד הנוקשות הגרמנית ולטיפוח תכונות כמו משמעת, ציות, שתלטנות, אלימות ולאומנות. זו היתה הסיבה המרכזית שמפקדי בעלות הברית אסרו על הפצת ספרם של האחים גרים בבתי ספר אחרי המלחמה. הם טענו כי מצאו שורשי הנאציזם נמצאים בעולמות שטוו האחים. גם הסופר הגרמני גונתר בירקנפלד רואה באגדות האחים גרים את "התשובה לשאלה כיצד יכול היה העם הגרמני לבצע את זוועות ברגן בלזן ואושוויץ". במשך מאות שנים חונכו הגרמנים על ברכי אגדות נוראות, וכך חונכו לאכזריות. עם השינויים שהכניסו האחים גרים הם גם חונכו למשמעת ולציות לסמכות. שני העקרונות הללו באו לידי ביטוי במלוא עוצמתם בתקופת השואה, כאשר ציות לסמכות ואכזריות השיגו את התוצאות הנוראות ביותר שניתן לעלות על הדעת. לעומתם טוען המחזאי ג'ו צימרמן כי העובדה שסיפוריהם התקבלו בזרועות פתוחות נובעת מהיותם אוניברסליים. "האחים גרים אולי כתבו את הסיפורים, אך האגדות הללו היו קיימות לפחות אלף שנים קודם לכן". האמנם כל סיפור שיש בו אלמנטים שליליים או אלימים יש להחשיבו כמעודד התנהגות שלילית או אלימה? אם כך פני הדברים, לא נלמד מגילת אסתר, בשל התנהגותו האכזרית של המן הרשע, ולא נלמד פרשת "ויצא" שבתורה בשל חשש שמא יאמצו התלמידים דרך רמאות ואונאה של לבן הארמי. לעניות דעתי, הדר

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות: , , , ,

תגובות (1)

Trackback URL | Comments RSS Feed

  1. עדה וליזי,
    תבורכנה על הבאת המאמרים המעניינים שמשפיעים, כנראה, על מגזר גדול של הורים.
    אגב, בגלל מורכבותו של "יהושע הפרוע" (יפתח המלוכלך…) והעניין שהיה לי בו ובהשפעתו על הנמענים הצעירים שלו – נהגתי לחפש אחריו בכל מקום בעולם. יש בידי ספר גרמני אימתני, ספר אנגלי מפחיד ועוד…
    מרתק!

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.