1

הוּגוֹ וְהַגִיגִית – ספר ילדים לגיל הרך

ספר ילדים לגיל הרך – הוגו והגיגית

הגיגים מאת: משה מאלר

בעקבות ספר הילדים לגיל הרך  "הוּגוֹ וְג'וֹזָפִין" של מרִיָה גְרִיפֶּה

ספר ילדים לגיל הרך הוגו והגיגית

בספר הילדים לגיל הרך הוגו והגיגית הוגו הינו ילד ייחודי. אַאוּטְסַיְידֶר. הוא נון קונפורמיסט ואינו משתלב במסגרות החברתיות והממסדיות המקובלות. עם זאת הוא ילד חכם, מוכשר ובעל רצון אדיר, טוב לב ונאמן. "הוגו וג'וזפין" הינו ספר מקסים, חם ואנושי, נוגע ללב, עדין מאד בכל הקשור לדקויות יחסי אנוש ורגשותיהם של בני-אדם, ילדים כמבוגרים, ובכל הנוגע לדעות קדומות ושינוי בתפיסות המקובלות.

הוגו "מצפצף" על הלימודים במסגרות הקונבנציונליות של בית-ספר, ועם זאת יש בו רצון עז ללמוד ולגלות דברים חדשים. הוא אינו מוכן להכפיף עצמו למערכת שעות ולסדר הזמנים היום-יומי שמכתיבה המסגרת הבית-ספרית, ועם זאת כאשר מעירה לו המורה הערה בדבר נחיצות הקריאה וחשיבותה הריהו מאלץ את עצמו ללמוד, ובתוך יום-יומיים מצליח ללמד את עצמו לקרוא.

ספרי ילדים לגיל הרך הוגו והגיגית 2

הוּגוֹ – אִיוּר של הֶרַלְד גְרִיפֶּה (בעלה של הסופרת)

 

הוּגוֹ הינו גיבור ספרה של הסופרת השוודית מרִיָה גְרִיפֶּה, "הוּגוֹ וְג'וֹזָפִין" (ראה אור בעברית בהוצאת מודן בשנת 1996, בתרגומה המשובח של תמר שלמון-נַסִי ומלווה באיוריו המקסימים של הֶרַלְד גְרִיפֶּה, בעלה של הסופרת). מדובר בילד המגלה טוב-לב ונאמנות ללא-סייג לחבריו. הוא נמנע מלהחניף למי מהם, אינו מעניק מחמאות ואינו מנסה לשאת חן בעיני רואיו. ככלל, הוא אינו מתחשב במוסכמות החברתיות ומתעלם מ"מה יגידו הבריות". אולי משום כך הוא כובש לעצמו, בתוך זמן קצר, מקום ראשון במעלה בכיתה. הוא בז לכל מה שנחשב ונחשק בעיני שאר הילדים בכיתתו, ועם זאת מפגין חוש ניכר של צדק בהתייצבו לצד החלשים ובמלחמתו האמיצה כנגד כל גילוי של עוולה, הקנטה או הצקה שיש בהם התעללות בדחויים שבחברה.

הוּגוֹ הינו "ילד של טבע". הוא מעדיף את חֶברת עצמו מאשר את חֶברתם של אחרים. הוא מוצא עניין רב בטבע וביצירה – מגלף דמויות של טְרוֹלִים בעץ – למידה תוך התנסות ועשייה פעילה, על פני למידה סבילה וקבלת דעותיהם של אחרים.

במהלך העלילה מתגלה הוּגוֹ כילד שסבל רבות בביתו ובמשפחתו. הוא חווה ילדות קשה כבן לאב שריצה עונש מאסר בכלא. אף על פי כן הוא אינו מוציא מפיו ולו מילה אחת של תרעומת או מרירות כלפי אביו או כלפי זולתו בכלל. נוח לו עם עצמו כפי שהוא ואין לו כל דרישות מזולתו. הוא מקבל את הסובבים אותו כפי שהם, ועומד על כך שיקבלו גם אותו ואת ידידיו כפי שהם.

ספרי ילדים לגיל הרך הוגו והגיגית 3

הוּגוֹ מורד במוסכמות החברתיות והוא מגלה עוצמה אישית רבה. מבין השיטין, מאחורי הקלעים, צצה ועולה בַּסֵפר השאלה העקרונית המהותית בדבר שמו של אדם. חידה ידועה שואלת: מהו הדבר האישי ביותר של האדם, אשר הזולת משתמש בו יותר ממנו-עצמו? והתשובה היא, כמובן: השם. שמו של האדם ניתן לו על פי רוב בידי הוריו, בתקופה בה הוא חסר דעה וחסר זכות הבעת דעה. פעמים קורה שבבגרותו, או אף בשנות ילדותו, מואס האדם מסיבה כלשהי בשם שהוצמד לו שלא מדעתו ושלא על פי רצונו.

ספרי ילדים לגיל הרך הוגו והגיגית 4

ד"ר נָתָן שָׁלֵּם

 בשנות ילדותי, סיפרה לי אמי שהיה דוקטור אחד בירושלים, מורה לעברית, אשר שם משפחתו שָׁלֵם, ומאחר שהיה בקי בשפה העברית וידע שהתורה משבחת את יששכר כ"חמור גרם", משמע ששם  יפה הוא, חמור, קרא לבנו חמור, ונקרא שמו בישראל חמור שלם. אמי ציינה עובדה זו כהמחשה לאומללות שמסוגלים הורים להביא על בניהם בנתינת שם שאינו הולם לחברה בה הם חיים, גם אם משמעותו העמוקה של השם – ראויה היא וחיובית. לימים, ביררתי את אמיתות הסיפור. מצאתי, שאכן היה מורה לעברית בשם ד"ר נָתָן שָׁלֵם (1959-1897), שהיה גיאוגרף וגיאולוג, מחוקרי ארץ ישראל. מוצא משפחתו בסלוניקי, להורים מסורתיים, שם למד במסגרות חינוך יהודיות שכללו את ידיעת השפה העברית, ולמד בירושלים בבית המדרש למורים. לאחר שלמד גיאולוגיה בפירנצה, לימד גיאוגרפיה, כימיה ופיסיקה בגימנסיה העברית רחביה בירושלים. הוא אהב לטייל בארץ בחיק הטבע, ובטיוליו ערך תצפיות ומדידות, תוך איסוף סלעים, מאובנים וצמחים. באשר לסיפור אודות ה'חמור', מעשה שסופר בקרב תלמידיו של שלם בגימנסיה, כתב תלמידו, יהודה האזרחי, בספרו 'עיר, אבן ושמים': "ד"ר שלם כל כך אוהב לא רק גיאולוגיה, מאובנים, פרהיסטוריה וכלי צור, אלא גם טבע בכלל, זואולוגיה וחיות. לכן, פעם כשנולד לו בן, רצה לקרוא אותו בשם 'חמור', שם של חיה נאמנה וסבלנית ומסורה, ידידת המשוטטים, וגם שם תנ"כי. אבל אשתו התנגדה. בעיקר טענה ואמרה שאם הילד יגדל, יהיה שמו 'חמור שלם', ולזה אינה מסכימה. אולי לחצי חמור אפשר איכשהו להסכים, אבל לחמור שלם בשום אופן לא!"

האם הוגן הדבר לכנות אדם בשם שהוא אינו רוצה בו אך ורק משום שכך רשמוהו במשרד-הפנים בעת היותו פעוט חסר שיקול דעת וחסר זכות לחוות דעה? הוּגוֹ – גיבור ספרה של מַרִיָּה גְרִיפֶּה – סבור שיש כאן עוול משווע. כאשר הוא מגלה שהמורה מתעקשת לכנות את ג'וזפין בשמה הרשמי – אַנָה גְרוּ –  אף על פי שהדבר מֵסֵב עגמת נפש רבה ובושת-פנים לג'וזפין, ומתקומם על כך בפני המורה. לתדהמת הכל, מצליח הוגו לחולל שינוי בתובנותיה של המורה המבוגרת, ומביא אותה לשינוי כיוון בהסתכלותה ובגישתה החינוכית: אין זה "סוף העולם" אם נכבד את רצונותיה של ג'וזפין הקטנה, על כל פנים בכל הנוגע לזכאותה לקבוע את שמה-שלה, בניגוד לתפיסה הרווחת והמקובלת לפיה 'שמו של אדם הינו קניינם של אחרים, העושים בו שימוש כהבנתם בלא שתהא לו זכות להתנגד לכך'.

       אַנָּה גְּרוּ! קוראת המורה פתאום. העולם נעצר לפני עיניה של ג'וזפין. שקט שורר בכיתה וליבה הולם בחוזקה. היא אינה מזיזה אפילו שריר אחד. אנה גרו זה השם בו נקראה ג'וזפין כשנולדה, אבל היא לא אוהבת את השם הזה. היא בכלל שכחה שהוא קיים. במקומו היא המציאה את השם ג'וזפין יוהנדרסון. וכולם קוראים לה ג'וזפין. כולם.

       אנה גרו! – נשמע קולה של המורה פעם נוספת. ג'וזפין יושבת כדבוקה לכיסא. עכשיו ברור לה לגמרי שזו לא המורה שלה.

המורה שלה צריכה היתה לדעת שאנה גרו הוא שם שאינו קיים עוד. היא צריכה היתה לקרוא ג'וזפין.

       אַנָּה גְּרוּ! גם היא לא נמצאת? שואלת המורה בתמהון. אמא הולכת למורה ואומרת בשקט (כולם שומעים כמובן):

       בוודאי שהיא נמצאת. – היא מסתכלת על ג'וזפין ואומרת בקול רם: – עמדי, בבקשה, ג'וזפין הקטנה.

ג'וזפין נעמדת ונתקלת במבטה של המורה. ג'וזפין כאילו מסתכלת דרכה, אבל לא עליה, מסבירה שלא קוראים לה אנה בבית, ולכן אינה רגילה לשם ולא קמה. המורה צוחקת. כל האמהות צוחקות. הילדים לא צוחקים, אבל מסתכלים עליה. כולם מסתכלים.

כן, אומרת המורה. בבית הספר אתם צריכים להשתמש בשם בו נקראתם כשנולדתם. מה את אומרת, אַנָּה? (מריה גריפה, "הוגו וג'וזפין").

על אף שהסבו את תשומת לבה של המורה, ועל אף שהאֵם העמידה אותה על העובדה שרצונה של הילדה להיקרא בשם ג'וזפין, מתעלמת המורה מהדברים כאילו לא נאמרו, וממשיכה לכנותה בשם הרשמי בו נרשמה בעת לידתה – אנה גרו". זו היא התעקשות דווקנית-טכנוקרטית של מורה בעלת גישה מיושנת, ארכאית, ובעיקר – מנותקת מהמציאות ומרצונותיהם של תלמידיה. התלמידה אינה נתפסת בעיני מורה זו כאישיות בעלת רצון וזכות החלטה משלה – גם לא בכל הנוגע לשמהּ – אלא היא כתיק משרדי שאליו מוצמדת תווית בעלת שם שמישהו בחר בו.

גישתה של המורה משתנה, ובעצם כל תפיסת עולמה נהפכת, כאשר הוּגוֹ נכנס לתמונה ומעמיד את המורה על כמה אמיתות, זכויות וחובות. דבריו עלולים להישמע כחצופים, אולם הוגו אינו ילד חצוף או מרדן. הוא פשוט מתקומם כנגד כל עוול, גם כשמדובר בעוול כלפי תלמידה:

       לא קוראים לי אנה גרו, היא אומרת בקצרה.

המורה מסתכלת עליה בהשתוממות.

אהה, באמת לא קוראים לך כך.

       לא, אומרת ג'וזפין שוב.

נשמעים קולות מסביב של אי-רצון, אבל מתוכם שומעים את קולו החזק של הוגו: – לא קוראים לה בכלל אנה. קוראים לה ג'וזפין. לא שמעת את זה?

       זה מה שהיא קוראת לעצמה, נשמע קול חלוש של ילדה: זה קולה של בֶּרִיט.

       האם יש הבדל בין איך שהיא קוראת לעצמה ואיך שקוראים לה? שואל הוּגוֹ.

       ברור שיש, אומרת בֶּרִיט המסודרת. השם שקוראים לך כשאתה נולד, זה השם הנכון שלך, ולה קראו אנה ולא ג'וזפין.

הוגו צוחק.

-זה דבר חדש. אם מה שאת אומרת נכון, אז לי אין שם בכלל. אבל אני רוצה לדעת אם מישהו פה חושב שלא קוראים לי הוגו. – הוא מסתכל מסביב בגאווה. שקט משתרר סביב. ג'וזפין עומדת וראשה זקוף בגאווה ופתאום היא מסתכלת והנה גם המורה מסתכלת עליה. בתנועה מהירה היא פונה ללוח ומוחקת את השם הכתוב בתוך זר הפרחים. היא מוצאת את הגיר האדום וכותבת במקומו באותיות יפות – ג'וזפין. שוב נשמעים קולות ולחישות בכיתה, אבל הפעם הקולות מרוצים. רק בריט מדברת, אבל נשמעת מאד לא-בטוחה.

– כן, אבל היא בעצם לא נקראת ג'וזפין, רק קוראים לה…

אז מפסיקה אותה המורה.

אני חושבת שהוא צודק, היא אומרת לאט. ובכלל אני חושבת שלא כל-כך חשוב איך קוראים לך. כל אחד בעצמו עושה את השם יפה. האין זה נכון? (מריה גריפה, שם).

כעת יש לה, למורה, די אומץ להודות בטעותה, לחזור בה, ולאמץ את זכותה של תלמידתה להיקרא בשם בו בחרה לעצמה.

גם מַרִיאַנָה, גיבורת ספרה של יעל רוזמן "המצחיקה עם העגילים" (ראה אור בהוצאת עם עובד תשכ"ט, 1969), קוראת תגר על נסיונותיה של מורתה לכנותה בשם העברי מרים. מריאנה, שעלתה מברית-המועצות עם אביה, דוקטור הוּבֶּרְמַן, נתקלת בקשיי קליטה לא מעטים, ביניהם לעגם ודחייתם של תלמידי הכיתה כלפיה. זעמה גואה בה על כך שהמורה מנסה לכפות עליה שֵׁם כְּגִיגִית, ולהדביק לה שם שאינו שמהּ.

ספרי ילדים לגיל הרך הוגו והגיגית 5עטיפת הספר "המצחיקה עם העגילים" מאת יעל רוזמן

האסרטיביות מגיעה לשיאָהּ בפיה של סוּזִי אזולאי, ילדה עולה חדשה ממרוקו, בספרו המקסים של יצחק נוי, "גבעת האיריסים השחורים" (יצחק נוי, "גבעת האיריסים השחורים", הוצאת כתר). המורה עמיקם מנסה אף הוא – כקודמיו (האם אמנם כך דרכם של מורים בארץ ובעולם?) – לכפות על סוזי שם עברי, שושנה. עמידתה האיתנה והתקיפה של סוזי על זכותה להיקרא בשמה-היא, מרפה את ידיו של המורה והוא נסוג אחור:

עמיקם התבונן בה, ולרגע נדמה היה כי זעמו עמד לפרוץ מחדש. אך לא: בקול רגוע ניסה להסביר לה: "סוּזִי פירושו סוּזַן, וסוזן פירושו שושנה. אנחנו כעת בישראל ובישראל אנו משתמשים בשמות עבריים, לפיכך שמך שושנה".

"שֵּם שלי סוּזִי", חזרה וקראה בעקשנות. "אני לא רוצה שושנה. סוּזִי שם שלי".

"אבל אנחנו בישראל, אינך מבינה זאת? לכולנו יש שמות עבריים: עמיקם, דליה, ניצה, יצחק… אינך מבינה זאת?"

"לא! אבא ואמא שלי נתנו לי שם סוּזִי – סוּזִי שם יפה. חוץ מזה, כשאנחנו במַרְסֵי היה בחור אחד בא אצלנו מדבר על מדינת ישראל – מדינה חדש, היה אומר, ויש כמו בצרפת ראש-ממשלה וגם נשיא – מדינה דֶּמוֹקְרַטִיק יפה מאוד".

גביני עיניו של עמיקם נתכווצו. "מה עניין שמיטה להר סיני?"

סוּזִי התבוננה בו בחיוך: "אני לא מבינה משפט שלך אחרון, אבל אני להגיד לך: שם הראש-ממשלה של  ישראל – דוד בן-גוריון. שם האשה שלו – פּוֹלָה! שם הנשיא ישראל – חיים וַיְיצְמַן. שם האשה שלו – וֶרָה! אז וֶרָה טוב! פּוֹלָה טוב! סוּזִי לא טוב?"

עמיקם שמט בייאוש את שתי ידיו. "בסדר, סוּזִי", גנח. "בואו ונמשיך בשיעור" (יצחק נוי, שם).

ספרי ילדים לגיל הרך הוגו והגיגית 6

 

"בלי שנתכוונה לכך", מסיים יצחק נוי, "הפכה סוזי אזולאי למרכז הכיתה". גם מריאנה, הילדה הדחויה הנרמסת, הופכת לגיבורה. ובדרך זו הפך גם הוגו את ג'וזפין – לגיבורה. כוחה של אסרטיביות, של עמידה אמיצה כנגד נסיונותיהם של מורים, ומבוגרים בכלל, לכפות על הילדים שֵּם כְּגִיגִית.

__________

משה מאלר, בעל השכלה משפטית, הינו מחנך ומרצה לספרות ילדים במכון למורים, מאייר ומדריך ב"יד ושם".

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות: , ,

תגובות (1)

Trackback URL | Comments RSS Feed

  1. דפנה אבן הגיב:

    מאמר מרתק, העוסק בשמות, אך בעל משמעות מעמיקה יותר, המשליכה על הזכויות והרצונות של הילד [כמבוגר] ועל המקום בו אמור המבוגר להתגמש ולהענות לרצונות הלגיטימיים של ילד בעל עמוד שדרה ודעה מוצקה. כן ירבו!

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.