0

קשקוש מקושקש

מאת: ענת גל און (עיתונאית ומנחת סדנאות להורות בכל הארץ)קושקוש מקושקש

הספר קשקוש מקֻשקש (כתבה נוגה אלגום, אייר אביאל בסיל, הוצאת עם עובד) חרוז להפליא ומאויר למשעי, ובעיקר גורם עונג ומשמח ילדים, אבל מעבר לזה, קשקוש מקֻשקש מנכיח כמה אמיתות, לא כולן קלות לעיכול.

קשקוש מקֻשקש הוא חריג. הוא נולד לאמא אליפסה ואבא מלבן, ולקהילה של צורות גאומטריות צבעוניות, והוא אחר, שונה. הוא חמוד מאוד, אבל מונוכרומטי, ואיננו אלא קו מקֻשקש ולא ממש קוהרנטי.
קשה לפספס את השונות שלו, את החריגות שלו, ואכן – הוא הופך לשיחת היום. המבוגרים מלחששים ביאוש, וילדי הגן, כמו שילדים עושים לפעמים, במיוחד ילדים שמעולם לא נתקלו במישהו שונה, מצביעים עליו, לועגים לו, פוגעים בו: "אַתָּה סְתָם קִשְׁקוּשׁ מְקֻשׁקָשׁ" הם אומרים לו, והוא, כמובן, נפגע עד עמקי נפשו המקֻשקשת; "לָמָּה נוֹלַדְתִּי כָּזֶה?" – הוא שואל את עצמו בדמעות.

איך היה היום בגן?
בספר לא מתואר המפגש של קשקוש מקֻשקש עם הוריו בסיומו של אותו יום קשה בגן (ובימים שאחריו, שהיו מן הסתם דומים). אני רוצה להוסיף את הדף הזה לספר, ובו יסופר איך קשקוש הגיע הביתה שקט ומכונס, איך פרץ בבכי כששאלו אותו "איך היה היום בגן", איך סיפר שכולם לעגו לו על צורתו המשונה, שאף אחד לא שיחק איתו, לא התקרב אליו. איך תיאר את הבדידות שחווה, ואת הפקפוק והספק העצמי.
אמא ואבא ודאי הרגישו נורא. בדידותו של הילד שלנו היא כמעט הדבר הכואב ביותר עבורנו. גם המבטים מהסביבה הבוגרת, שמופנים אליו ואלינו, עושים את שלהם, מעוררים אי נוחות, מעוררים גם בנו ספק: האם הילד שלנו בסדר? האם הכל אצלו כשורה? ואפשר לשים לב למילה הזו, 'כשורה', שמשמעותה היא 'כמו השורה', 'כמו כולם'. כך שהתשובה, במקרה הזה, ברורה: הילד לא כמו כולם, משמע הילד לא בסדר.
אמא ואבא מאוד רצו לעזור לקשקוש מקֻשקש הפגוע.

לתקן את הילד

אמא ואבא ניסו לעזור. הם הזמינו מומחים מרחבי העולם כדי לתקן את קשקוש, להפוך אותו "לצורה בדיוק כמו כולם". אבא ואמא ניסו לעזור, אבל אני מניחה, שמה שקשקוש מקֻשקש חש, מה שכל גופו המסוכסך חש במסגרת התהליך הנואש הזה, הוא בעיקר שניים: כשלון ("קִשְׁקוּשׁ רַק נִהְיָה מְקֻשְׁקָשׁ עוֹד יוֹתֵר"), ועוד כזה שמאכזב את אבא ואמא, אבל בעיקר: בדידות. שוב העולם שסביבו דוחה אותו, והפעם הוא נשאר באמת לגמרי לבד: אף אחד, אפילו לא אבא ואמא, מוכן להיות איתי ככה, כמו שאני. אף אחד לא מוכן לאהוב אותי באמת, לקבל אותי עם השונות שלי, עם הפגמים שבי. ספק אם נשאר אצל קשקוש זכר למשפט שאמרו לו הוריו כמה עמודים קודם לכן: "תָּמִיד נׂאהַב אוֹתְךָ, בֵּן, גַּם אִם אַתָּה קְצָת מְסֻבָּךְ".
וזה לא שהם לא אוהבים, אמא אליפסה ואבא מלבן, אלא שבדרך כלל הפחד מורגש ומפעיל אותנו יותר מאשר האהבה, והרצון לעזור לילד שלנו שולט בכיפה. שולט בנו. בתוך סבך הרגשות והכאב, אנחנו עושים מתוך הפחד, וילדנו נשאר עם התחושה העמומה, שגם אמא ואבא רואים בי קשקוש מקשקש, כשלון, משהו שטעון תיקון

בודד, נטוש "וְכָל כָּךְ לֹא שַׁייָּךְ", קשקוש מקֻשקש יוצא למסע. כמו גיבורים ספרותיים רבים, מסעו מפרך ומייאש: עוד ועוד צורות מזכירות לו את אסונו. עצוב ותשוש הוא נרדם, וחולם על המסע שהיה רוצה בו יותר מכל – "עוֹלָם בּוֹ כֻּלָּם קִשְׁקוּשִׁים, קִשְׁקוּשִׁים".
בסיומו של המסע המורגש והמרגש הזה, קשקוש מתעורר אל הגאולה. זוג עיניים חדשות, של אדם (ילד), שמביטות בו ורואות אותו, מאפשרות לו להגדיר את עצמו מחדש, לפגוש את האינסוף שהוא מכיל.

מה עושים ההורים?
לכאורה, אפשר לומר שהספר מותח ביקורת על ההורים שלא השכילו לקבל את ילדם כמו שהוא. אלא שכאמור, המנגנון האוטומטי אצלנו, כהורים שחוזים בילדנו מבודד וסובל, הוא לנסות לעזור ותקן..
המסקנה עבורנו כהורים אינה פשטנית כפי שניתן לחשוב. זה לא אומר, שהורים "טובים" לא לוקחים את ילדם לאבחונים וטיפולים כדי לעזור לו, לא נועצים בדיאטנית, לא שוקלים לתת ריטלין. הורים מודאגים הם ודאי הורים אוהבים ואכפתים. אלא שכדי להעניק לילדינו את הדבר לו הם זקוקים מאיתנו יותר מכל – התחושה שהם אהובים, חשובים, תחושת השייכות והביחד, התחושה שאנחנו שם עבורם – עלינו להביט קודם כל פנימה. לשים לב לתחושות הסוחפות שמפעילות אותנו. להביט ולראות את הפחד שלנו, את הדאגה הכבדה לשלום ילדינו, אפילו את אי הנוחות שלנו מהשונות שלהם.
ואז, רגע לפני הפניה לטובי המומחים, או רגע לפני ההכחשה ('אתה בסדר גמור, הם סתם טפשים!') או העידוד ('אתה תראה, זה יעבור לך, ואתה תהיה יותר טוב מכולם!') או ההרגעה ('רוצה עוד עוגיה?'), נוכל לקחת לנו עוד רגע להיות איתם. להסכים לארח להם חברה בעצב שלהם, בכאב. נוכל אפילו לתת לדמעה לבצבץ כשאנחנו מחבקים אותם. הדאגה שלנו עדיין שם, והיא מוחזקת כרגע בידינו-שלנו, כדי שנוכל במלואנו להיות איתם.

זה לא פשוט, התנועה הזו – התבוננות פנימה שמאפשרת להיות עם הילד בכאבו, במיוחד כשתחושת מצב חירום חברתי מציפה אותנו. זה לא פשוט, אבל אפשרי.

סיפור של התבגרות וריפוי
סיפור הילדים הזה בעל הסוף המעצים והמשמח חביב כל כך על ילדים ומבוגרים כי הוא מעורר הזדהות. כמעט כל אחד מרגיש לפעמים קצת חריג. אנרגטי מדי, מופנם מדי, נמוך מדי, שמן מדי, לא מתאים לסביבה. ההקלה נוכח הידיעה שלא מוכרחים להיות כמו כולם היא עצומה (חבל שבבגרותנו אנחנו לפעמים שוכחים זאת…).
אבל הסיפור מדבר אלינו לא רק משום שכולנו כמהים להפי-אנד, וצמאים להאמין שאנחנו וילדינו יכולים להיות כל מה שנרצה. אלא כי מעבר לכך, זהו סיפור של התבגרות וריפוי. רובנו, כילדים, שמענו "לא קרה כלום" או "תפסיק לבכות, אתה לא תינוק!". כך גדלנו, זה מה שידעו הורינו, עמוסים בדאגה לשלומנו וכוונות טובות. וכמה היינו רוצים שבהמשך המסע נמצא מי שימלא את החלל. שבמקום בו הורינו השאירו אותנו לבד, יוכל להתייצב אחר משמעותי שיראה אותנו, שיכיר בייחוד שלנו, שישמח בו.

המבט המכונן של האדם האחר יכול לדכא ולהצמית אותנו, ויכול גם לרפא ולרומם אותנו. כל מה שילד (גם כשהוא הופך למבוגר) זקוק לו, הוא אדם אחד שיאמין בו. מישהו שכשאסתכל בעיניו, אוכל למצוא בהן את ההדהוד האינסופי של מי שאני.

 

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
תגיות:

כתוב / כתבי תגובה (רצוי!)




If you want a picture to show with your comment, go get a Gravatar.

  • להרשמה לעדכנים במייל, מלאו את פרטיכם בטופס הבא

    captcha