ספרי ילדים לגיל הרך במגזר החרדי – מבט אחר

מאת: משה מאלר

מאמרים רבים נכתבו בעת האחרונה במטרה לנגח את ספרות הילדים לגיל הרך במגזר החרדי, כל אחד מהם תוקף אותה מזווית שונה ומציג טיעונים ונימוקים משלו. מרביתם של המאמרים מתיימרים להיות אקדמיים, מחקריים, ומבוססים. בשורות הבאות נעשה ניסיון – ראשון מסוגו – להֵזֵם את הטיעונים הללו ולהפריכם אחד לאחד.

         "היבטים פסיכולוגיים של ספרות ילדים חרדית: תפיסת הילד ותפיסת העצמי"

         אורית יפה, במחקרה זה כותבת בזו הלשון: "החברה החרדית היא חברה מסורתית המאופיינת בדבקותה בהלכה היהודית ובמחויבותה למסורות שהתפתחו בקרב יהודי מזרח אירופה. כן מאופיינת חברה זאת באוריינטציה שלילית קיצונית כלפי התרבות הישראלית המערבית החילונית ובחששות רבים מפניה, הגורמים להסתגרותה  ולהתבדלותה של החברה החרדית מפני הסובב אותה. האידיאל העיקרי של חברה זו הוא ההתמסרות הטוטאלית ללימודי התורה, שנתפסים גם כאמצעי יעיל לבלימת    הסחף מן העולם החרדי אל העולם החילוני. חברה זו מדגישה את חיי הקהילה ואת השתייכותו של היחיד למכלול נרחב יותר […] ניתן לשער, כי חברה כזאת תטפח  הבנייה של  עצמי כחלק ממכלול חברתי."

    את ספרות הילדים החרדית בחרה החוקרת לנתח באמצעות בחינת מבנה הסיפורים. לדבריה, הסיפורים הקצרים בנויים לפי סכֵמָה מבנית כמעט אחידה, הכוללת ארבעה חלקים מרכזיים. "מבנה זה (בעיה – פתרון – מסר) אופייני לספרות הדידקטית לילדים, שמטרתה לעצב אצל קוראיה השקפת עולם מסוימת, להציג לפניהם את הנורמות המקובלות בחברה ולהעניק להם כלים מוסכמים תרבותית להתמודדות עם המציאות החברתית שבה הם חיים".

הפתיחה בספרי ילדים לגיל הרך במגזר החרדי:

לדברי א' יפה, יש בספרות הילדים החרדית שני סוגים של "פתיחה". בסוג האחד נפתח הסיפור בהצגת הדמויות המרכזיות. "תיאורן קצר ופשוט ומתייחס לרוב רק לתכונה אחת מרכזית של הדמות, שאינה נוגעת לאישיותה אלא למאפיין תפקידי שלה, כגון "אחותי, נעמה, היא עוזרת מצוינת לאמא" או משפחתי: "שרי היא בת יחידה, אין לה אחים ואין לה אחיות". לעתים מוצגים הילדים לפי גילם ומסגרות הלימוד שלהם: "בת שלוש רחל נחמדת, בגן נחמה כבר לומדת". לרוב לא מופיעים תיאורים פיזיים חיצוניים של הדמויות, אלא אם כן הדבר רלוונטי לנושא הסיפור (ילד חריג כלשהו). התחושה שהדמויות חסרות ייחוד נגרמת לעתים עקב תיאורן כחלק ממכלול קבוצתי". האמנם כך הוא? להלן דוגמה אחת מני-רבות, משירי הילדים החרדיים. האמנם לא מופיעים כאן תיאורים פיזיים, כי אם תפקידיים בלבד?

 בשיר הבא, "הילדה הכי חמודה", פרי עטה של ע' מנת, המובא ב"שוקו חם", תיאורים פיזיים "חיצוניים" לרוב:

"בפתיחה מהסוג השני מובא תחילה הנושא המרכזי של הסיפור, בעוד הדמויות אינן מוצגות כלל, והקורא לומד להכירן רק מתוך התפקיד שהן ממלאות בהשתלשלות העלילה. כך נוצר בסיפורים הללו גיבור חרדי סכימטי, המוגדר לפי מקומו ותפקידי בהקשר המשפחתי-חברתי, ואשר אין לו כל מאפייני אישיות יחודיים משלו."

 נעיר, שהתייחסות החוקרת לאופן הפתיחה רחוקה מן האמת. בספרי ילדים חרדים רבים מוצגת הדמות הראשית, וכן דמויות המשנה, בתיאורים הנוגעים לאופי, לתכונות, לאישיות ולא רק למאפיין תפקידי של הדמות. גם ההתייחסות השנייה של החוקרת, לפיה הפתיחה מציגה את הנושא המרכזי של הסיפור בעוד שהדמויות אינן מוצגות כלל, אינה תואמת את המציאות במרבית ספרי הילדים החרדים. להלן דוגמאות בודדות מתוך המבחר הרב והמגוון שלפנינו:

 השעה היתה כמעט תשע ושלושים כאשר צילצל הטלפון בבית משפחת שרמיאן.

 גברת שרמיאן הרימה את השפופרת, כשליבה פועם בחוזקה. היא חשה שבשיחת טלפון זו תיפתר התעלומה שהציקה לה בשעות האחרונות: להיכן נעלם מנחם? מדוע עדיין לא שב הביתה? משום מה תקף אותה פחד בלתי ברור.

 "הלו, משפחת שרמיאן?" נשמע קול אשה מהעבר השני של הקו.

 "כן", השיבה מבוהלת לשמע הקול הבלתי מוכר.

 "כאן מדברים מבית החולים 'מרכז הבריאות'", המשיכה האשה. "רציתי להודיע לכם שמנחם שלכם נפצע קל בתאונת דרכים, והוא מאושפז אצלנו. אנו מבקשים שתבואי מיד."[3]

 פתיחה נוספת לסיפור, אף הוא פרי עטה של הסופרת הנ"ל:

 הלילה ראיתי אותה לראשונה. ילדה כבת גילי. עמדה למראשותיי בשקט וחיכתה שאבחין בה.

 "את מכירה אותי?" פתחה סוף סוף בשיחה.

 "בודאי," עניתי לה, "את נראית בדיוק כמו בתמונה שבחדר האורחים של סבתא."

 "הא, התמונה ההיא…" אמרה בעצב, "הצטלמתי כחודש לפני האסון, את יודעת…"

 "כן. אמרה סיפרה לי," עניתי. "אמא סיפרה לי גם היכן הצטלמת. היא אמרה, שזה היה המקום האהוב עליך ביותר".[4]

 סיפור נוסף באותו ספר, פותח בפתיחה הבאה:

 לא קשה היה להבין ממראה פניה של אמא, כי מצבה של האחות אִירֶנָה קשה. זה עתה חזרה מבית החולים וכבר ניגשה לטלפון, "לטלפן לשכנות אחדות" – כך אמרה, ואילו לנו לא אמרה דבר.

 לא שאלתי. ראיתי כיצד נראתה האחות אירנה כשהוציאוה מדירתה ולקחוה לבית החולים. קיויתי כי מצבה ישתפר בעזר ה', אך לפי התנהגותה של אמא – מסתבר כי חולה אנושה היא…

 "כנראה הענין רציני", – שמעתי את אמא משוחחת בטלפון, "היא תהיה מאושפזת זמן ממושך, המסכנה" – המשיכה אמא לומר.[5]

 אף אחת מן ה"פתיחות" שהצגנו כאן איננה פתיחה "תפקידית", הדומה לאלו שהציגה החוקרת. להלן דוגמאות נוספות:

 אתם זוכרים לְמַה התחפש עמוס בשנה שעברה?

 בודאי! איך אפשר לשכוח את זה. זה היה שיא ההצלחה של פורים שעבר. אף אחד לא הכיר אותו כשנכנס הביתה בבגדים של ילדה.

 יואל היה אז בביתו של עמוס. הוא זכר גם את מה שעמוס אחר אחרי כן:

 "תחפושת היא מוצלחת כשלא מכירים אותך, ולא כל השטויות האלה: כלנית, פרפר, ועוד כל מיני דברים שמבזבזים עליהם המון זמן ולפעמים גם כסף…" כולם הסכימו עִמו. כל החברים העריצו אותו ממש. במשך שבוע שלם דיברו בכיתה על התחפושת המוצלחת.[6]

 המכונית נסעה עתה באיטיות מוגזמת. אבא האט את קצב נסיעתה של המכונית, כדי שכולנו נוכל להתבונן היטב בנוף המקסים שנגלה לעינינו – הרי הכרמל.

 "לא בכל יום אנו מזדמנים לכאן," אמר סבא ונשמע מרוצה ביותר, "כדאי שנזין את עינינו במראות היפים האלה."

 סבתא הצטרפה מיד לדבריו: "רעיון מצוין להקדים ולנסוע לחתונה, כדי שנוכל לטייל מעט באזור. חתונה בחיפה –כמדומתני, שזו לי הפעם הראשונה בה אני נוסעת לחתונה בחיפה."[7]

 דומה, שהדוגמאות לעיל די בהן כדי להפריך את הטיעון שהעלתה החוקרת במחקרה. נראה, שבתחִלה בנתה לעצמה את התֵזה, ועל פיה בחרה את ספרי הילדים החרדים התואמים לקביעה שהציבה לעצמה בתחילת מחקרה. שאם לא כן, קשה להבין את ההתעלמות מספרי ילדים חרדים רבים שאינם תואמים את הקו שהיא מנסה להציג.

 הנושא של ספרי הילדים לגיל הרך במגזר החרדי:

לדעת א' יפה, "בכל סיפור מוצגת בפני הגיבור בעיה הנוגעת לשאלות מוחשיות ותכליתיות לגבי דרכי התנהגות נכונות במשפחה, בבית הספר, בין החברים וכיו"ב. שאלות אלו לקוחות מתוך ה"כאן" וה"עכשיו" של עולם הילדים, ודרך הטיפול בהן טעונה מסרים דידקטיים המציעים דרכי התמודדות נכונות-תרבותית. נראה", היא מוסיפה, "כי יש כאן ניסיון ברור של הכותבים לעצב אצל קוראיהם דרך הסתכלות מסוימת, הנתפסת כתרבות נכונה, על סוגיות שונות מתוך חיי היומיום".

 על כך יש לתמוה: וכי בספרות הילדים ה"כללית", זו שאינה מוגדרת כחרדית, אין ניסיון של הכותבים לעצב אצל קוראיהם דרך הסתכלות מסוימת? ייתכן שהניסיון אינו כה שקוף, ייתכן שהנסיון הוא מוסווה, אולם כל כותב מעביר את דעותיו-שלו ואת השקפת עולמו שלו, בכל נושא בו עוסק ספרו. כלום ניתן להימנע מכך? האם צריך וראוי להימנע מכך? זאת ועוד: האם בספרות הילדים ה"כללית" אין מרביתם של הספרים מתייחסים לעניינים של "כאן ועכשיו"? גם בלא לערוך מחקר מפורט נראה, שעיון חטוף בספרות הילדים ה"כללית" יוכיח שבמרבית הספרים, זולת ספרי פנטזיה ודמיון, העיסוק הוא בעניינים של "כאן ועכשיו", ובנושאים הלקוחים מחיי היום-יום של הילד, אם בבית אם בכיתה או בגן ואם בסביבתו הקרובה.

 זאת ועוד. בדיקה שערכנו במדפי הספרים בחנויות החרדיות גלתה, שספרי ילדים רבים המשתייכים למגזר ה"חרדי", עוסקים לאו דווקא בנושאים של "כאן ועכשיו" אלא בספרי עלילה היסטוריים, סיפורים על ארצות רחוקות, וספרי הרפתקאות. ביניהם סדרת הספרים של שרה ליאון "דוּדי ואוּדי" (דודי ואודי בעקבות האבודים, דודי ואודי מעבר לגבול הסורי, דודי ואודי בעקבות סרגייב, דודי ואודי ביערות אפריקה, דודי ואודי בצריף מאחורי הגדר, דודי ואודי בשליחות סודית לפולין, דודי ואודי במבצר האדום, דודי ואודי מצילים את הכפר), וכן סדרת "ילדי שי" מאת מנוחה בקרמן (ילדי שי נוסעים לשווייץ, ילדי שי במזרח הרחוק, ילדי שי מארחים את סמי – סיפור עלילתי על 'ישראל השנייה', ילדי שי ותיק מספר 0379), "על גדות הפְּרָת: מסע ארועים אל מיפגש מרתק" מאת א' נחושתן, "האי ההוא" מאת חנה רגב, סדרת "חלונות אור" מאת שרה ליאון (בית בארץ רחוקה, שבוע באיראן, חורף בפנימייה, המסע לצרפת). להלן דוגמה משיר דמיון ופנטזיה פרי עטה של המשוררת החרדית ע' מנת ("שוקו חם"):

 

 

את התכנים המופיעים בסיפורי הילדים החרדיים – אותם מגדירה א' יפה כ"מוגבלים וחוזרים על עצמם", היא מחלקת לכמה תחומים מרכזיים, ביניהם: מידות טובות, בין אדם לחבירו, בקרב המשפחה, ו"חשיבותה של מצוה". החוקרת מציינת כמה הבדלים בולטים בין ספרות הילדים החרדית לזו הכללית ובתוך כך היא מדגישה כי "בסיפורים העוסקים ביחסים שבין אדם לחבירו לומדים הילדים שעליהם לאהוב את זולתם, וכי אין לגיטימציה לתחושות "רעות" כלפי האחר". הבדל נוסף היא מציינת באשר להתנגשות בין לימודי הבנות לבין מילוי תפקידיהן בבית. נושא נפוץ אחר הוא, לדבריה, "החשיבות של ריבוי הילדים במשפחה. סיפורים רבים מדברים על מצוקתם של ילדים שהם בנים יחידים. שפרה, למשל, אומרת לחברתה אהובה: "כמה אני מקנאה בך, יש לך אח ואחות, ואני לבד בבית". בסיפורים רבים מתואר אושרה של המשפחה כאשר נולד תינוק נוסף. הילדים לא מוכנים ללידת התינוק ומופתעים מכך, אך אינם זוכים בהסבר". נציין שלא כך הם פני הדברים בספרות הילדים החרדית. ובר מן דין, נראה שלמען ההגינות היה על עורכת המחקר להציב דוגמאות מספרות הילדים ה"כללית" בכל הנוגע למידות טובות ולתחום שבין אדם לחבירו, על מנת לבחון באיזו מידה גם הספרים ה"כלליים" עוסקים בנושאים חשובים ומהותיים אלו של מידות ושל בין אדם לחבירו. האדם, יצור חברתי מטבעו, חי בסביבתו עם בני האדם, עם בני משפחתו ועם חבריו לקהילה. הוא אינו חי בודד במדבר וביערות, פרט למקרים נדירים. מדוע אפוא לא יהא זה אך טבעי, מובן ונחוץ, שהעיסוק בספרי הילדים יהא בתחומים אלו של בין אדם לחבירו?

 לצורך השוואה נציג את ספרו של אלי רווה, "אבא של שבת". ספר זה, אשר מחברו משתייך לסופרי הילדים מהמיגזר ה"כללי", עוסק בנושא חשוב וכואב: ילד להורים גרושים. נושא המשנה של העלילה עוסק במריבה שבין גיא, גיבור הסיפור, לבין חברו לכיתה. הבה נבחן כמה מהקטעים של סיפור זה, בכל הנוגע ליחסם של שני ההורים הגרושים – הן האב והן האם – לנושא האלימות והקטטות שבין בנם לבין חבריו לכיתה:

 "טיפש אחד!" צעק עופר.

 "אתה טיפש!" ענה גיא ובכף ידו ניגב דמעה זעירה שנראתה בקצה עינו.

 "חה, חה, חה!" צחק עופר וקפץ את אגרופיו. "הטמבל הזה קורא לי טיפש. אני ארביץ לך בפרצוף".

 "אתה טמבל ואני ארביץ לך בפרצוף", ענה גיא. אמא הורתה לו שיענה לילדים המציקים לו באותן המילים שקוראים כלפיו.

 לפתע נצמדו הילדים זה לזה והחלו להכות זה את זה. הילדים בחוג ללימודי המחשב נעמדו סביב השניים והחלו לצעוק בקול:

 "עופר, תראה לו! עופר, תן לו בפרצוף!"

 אף על פי שכולם עודדו את עופר מול הילד החדש במתנ"ס השכונתי, דווקא עופר מצא את עצמו על הרצפה. גיא נבהל משהו מהניצחון ונסוג אל שלחנו.

 "אני אגיד אותך לאבא שלי! הוא יהרוג אותך! קרא עופר ומיהר לקום על רגליו.

 – – –

 "אבא!" קרא בשמחה ורץ לחבקו. "זה עופר", הצביע על הילד שמולו. "אתה צריך להרוג אותו".

 "אני מיד אדבר איתו". אבא הביט במבט נוזף בעופר שפניו חוורו. "אבל קודם נלך לשוחח עם המדריכה", אמר לבנו.

 "בסדר", הסכים גיא, ולפתע לא היה חשוב לו אם אביו יפגע בעופר או לא. שניהם יצאו חבוקים מהחדר ופנו אל חדר המדריכים כשבליבו של גיא המחשבה: יש לי אבא בכל יום – ולא רק אבא של שבת.[8]

 אביו של גיא מגלה כאן גדלות נפש. שלא כמו אמו של הילד, אשר הורתה לו לענות לילדים באותן מילים שבהן הם מציקים לו, מידה כנגד מידה (בבחינת נוקם ונוטר), אביו של גיא מסתפק ב"לדבר איתו" במקום ב"להרוג אותו", ומיד מתברר שה"לדבר איתו" מתחלף במבט נוזף, המביא לכך שפני הילד שתקף את בנו חוורו. העלילה מסתיימת בכך שגיא מבין שכבר לא חשוב לו, בעצם, אם אביו יפגע בעופר או לא. די לי בקירבתו של האב.

 הקורא שואל את עצמו אם תגובת ההורים היא היא התגובה הנאותה במקרים כגון אלו. מצד אחד, הורה טוב מעוניין להעניק לילדו את מלוא הגיבוי, התמיכה, העידוד והאהדה, ולהעניק לו "פיצוי רגשי תומך", בפרט כשמדובר בבן יחיד או בבן להורים גרושים. מנגד, יש להתבונן אם אכן נכון הדבר וראוי להדריך את הילד "לענות לילדים באותן מילים שבהן הם מציקים לו". האם נכון הדבר להסכים לבקשתו של הילד "להרוג את ההוא-שפגע-בי" וללמדו לקח אחת-ולתמיד, ולו אף בהסכמה שבשתיקה? האם אין אנו מעודדים בכך את המידות הרעות והאלימות של ילדנו? סופר ילדים "מהמיגזר החרדי", לו נתבקש לעסוק בנושא זה, היה מן-הסתם מציע פתרונות אחרים לדילמה זו. למשל: יכול האב להציע לבנו להשלים עם הילד-תוקפו ולהתפייס עמו. סיפורי חז"ל (המעובדים לילדים), שהחוקרת לא הסכימה לכלול אותם במחקרה, מלאים מוסר-השכל בנושאי ההבלגה והמחילה – לדוגמה, סיפורו של הלל הזקן בערב שבת, כאשר אדם אחד בא להקניטו ולצערו לאחר שהתערב שיעלה בידו לגרום צער להלל הזקן. הרי הזדמנות נפלאה היא לשוחח עם הילד על מעלת הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, על כח ההבלגה ומידת האיפוק.

 אם תמהה החוקרת על כך שהקורא החרדי "שומר מרחק" מן הספרות "הכללית", הלא-דתית, הנה לפנינו דוגמה המסבירה את הסיבה להתרחקות זו. תגובות מסוג זה, כשהן באות מן ההורים, לא זו בלבד שהן רחוקות מלהיות חינוכיות, אלא אדרבה, הן אנטי חינוכיות במובהק. דא עקא, שגם בדבר הזה מצאה החוקרת מקום לנגח בו את ספרות הילדים שלנו: על ה"פשע" של היותה ספרות מחנכת, דידקטית, ועל כך שהיא איננה בגדר "אמנות-לשמהּ".

 פתרון הדילמה: נראה שמחקרה של א' יפה נגוע במגמתיות ובדעות קדומות, אך יתכן שחסרונו שהוא מתייחס למספר מצומצם ביותר של ספרי ילדים חרדים, על כן הגיעה החוקרת למסקנות שאינן תואמות את המציאות ורחוקות מן האמת[9]. כך, למשל, היא כותבת, בקטע העוסק ב"פתרון הדילמה" בספרות הילדים החרדית:

 "מיד אחרי הצגת הדילמה מובא פתרונה. לעתים מוצע הפתרון על-ידי גורם חיצוני כגון מורה, הורה או חבר, ופתרון זה מביא לתובנה ולהארה פנימית אצל הגיבור". פשוט כך, הכל "קל" וזמין: "במקרים אחרים", כותבת אורית יפה, "מבין הגיבור בעצמו מהו הפתרון הראוי. לרוב מיישם הגיבור מיד – ובהצלחה – את הפתרון המוצע, בדרך כלל בלא כל תהליך של הפנמת הרעיון, התלבטות, ניסוי וטעייה וכדומה. מרגע שהוצג פתרון לבעיה, ניתן לראותה כפתורה". האמנם כך הם פני הדברים? בחינה עמוקה יותר של ספרי הילדים החרדים מגלה, שבמרבית הספרים – הפתרון איננו "קל וזמין", מדובר בתהליך ממושך, לעיתים, של התלבטויות, ספיקות, קשיים והתמודדויות, וגם אם הפתרון הטוב מגיע לבסוף, אין זה בצורה קלה וזמינה ללא כל "ניסוי וטעייה". ניתן לבדוק את הדבר על פי רשימת הספרים שצִיַּינּוּ.

 מסיימת א' יפה: "מובן שהפתרונות המוצעים מחזקים את הערכים החיוביים המקובלים בחברה ואת דרכי ההתנהגות הרצויות. ניתן לחלק את הפתרונות השונים לשני סוגים עיקריים:

 תפילה ושמירת מצוות: הפנייה אל הקב"ה ובקשת העזרה ממנו נתפסת כדרך הפעולה הנכונה, והקב"ה תמיד נענה לתפילות הילדים ומסייע להם. כאשר הרופאים מודיעים שאינם מסוגלים להציל את אחיה החולה של שפרה, היא מתפללת לשלומו […] סיפור זה משקף את התפיסה ההייררכית, שכוחה של התפילה חזק מכוחה של הרפואה, ובמקום שזו נכשלת, רק תפילה תוכל לסייע". תפיסה "הייררכית"? וכי התפיסה האנטי-דתית, לפיה כוחה של הרפואה נעלה מכוחה של תפילה (לשיטתם), איננה תפיסה "הייררכית", אלא שבמהופך? איזה פגם מצאה החוקרת בכך ש"הפנייה אל הקב"ה ובקשת העזרה ממנו נתפסת כדרך הפעולה הנכונה" קשה לנו לומר, ונראה שהמסקנה שלה מצביעה יותר מכל על תפיסת עולמה, כזו שהינחתה – מראש – את החוקרת במחקרה.

 "כוח רצון והחלטה נחושה: פעמים רבות, כל שעל הגיבור לעשות הוא להחליט לנהוג אחרת משנהג עד כה, ומיד הכל מסתדר. סיפורים אלה מעבירים את המסר שהיכולת להשתנות ולהצליח תלויה אך ורק בכוח הרצון". דומה, שכאן נכשלה א' יפה, שהרי היא סותרת את דבריה דלעיל: אם קבעה החוקרת שהתפילה היא העליונה ב"הייררכיה", כיצד היא קובעת שבספרות הילדים החרדית ההיפך הוא הנכון, והכל עומד על כוח הרצון של האדם? דומה, שלא מצאה לנכון לבסס את קביעתה זו על ספרים רבים במיוחד. האם הציבה החוקרת – לצורך השוואה – "קבוצת ביקורת" ממבחר הספרות הכללית בסוגיא זו של 'אין לך דבר העומד בפני הרצון'?

 הדוגמה שלהלן, מסיפור ילדים אודות חיי המדען הצרפתי לואי פסטר, נכתב בידי יהודי שלא נמנה על הזרם החרדי– המחנך והסופר הנריק גולדשמיט, הידוע בכינויו יאנוש קורצ'אק. דומה, שהמסר העוצמתי שבו הוא: אין לך דבר העומד בפני הרצון. תמוהה, על כן, הקביעה שדווקא סיפורי הילדים החרדים נתייחדו בכך שהם "מעבירים את המסר שהיכולת להשתנות ולהצליח תלויה אך ורק בכוח הרצון":

 ולוּאִי עקשן.

 הוא רוצה לדעת מה כתוב בספרים. יותר מזה. לואי רוצה לגלות מה שאיש בעולם לא הצליח לגלות. מה שאיש בעולם אינו יודע. אפילו לא מדען אחד.

 לואי נסע לבית-הספר החדש. והצליח.

 האם למד היטב? כן. האם היה הראשון בכיתה? לא.

 אבל הוא היה חרוץ ונחוש. אם לא הבין משהו בבית הספר, הלך לבית המרקחת וביקש מהרוקח שיעזור לו בלימודי תורת הכימיה. מפני שהוא רוצה להבין.

 […] פַּסְטֶר חיפש בעקשנות ונהג לומר:

 "אני רוצה לדעת, ואני גם אדע. אדע היטב את הכל. כל פרט ופרט ביסודיות. אעבוד בעצמי. אבין בעצמי ואחר כך אלמד אחרים".[10]

 "הדגש המרכזי הוא על כך שהילד יתפקד בהתאם לדרישות הנורמטיביות של החברה. קיים אידיאל ברור כיצד יש לתפקד, וככל שהילד מתפקד בהתאם לאידיאל זה, כך הוא נתפס כמוצלח יותר".

 סיום הסיפור ומוסר ההשכל: "ספרות הילדים הכללית נוטה לציית לחוקי ה"הפי אנד", קובעת א' יפה. בעוד שבספרות הילדים "הכללית" יש נוכחות בלתי מבוטלת של "תכנים קשים", ובכלל זה מוטיבים של צער, ייסורים, מוות ושכול, "לא כן הוא הדבר בספרות הילדים החרדית. כל הסיפורים מסתיימים ב"הפי אנד", הבעיות נפתרות, תחושת הגיבור חיובית והוא יודע איך עליו לנהוג בעתיד. התנועה בזמן היא תנועה לעבר עתיד חיובי, והכיווניות החיובית המשתקפת בעלילת הסיפור משקפת את תפיסת הזמן האופיינית להשקפת העולם היהודית, הבאה לידי ביטוי בביטויים מוכרים כגון "מחושך לאור" או "מצרה לגאולה". אל פתרון הבעיה עצמה נלווית תובנה עמוקה יותר של הגיבור לגבי העולם, מקומו בו והדרך שעליו להתנהג בו. תובנה זו תוכל לסייע לו להתמודד עם מקרים דומים בעתיד".

 "לכל אחד מן הסיפורים לקח ממשי, הרלוונטי לחיי הילדים. לעיתים מובא בסיום הסיפור לקח שהמספר מפנה בצורה מפורשת אל הקורא: "אם מישהו עשה לכם דבר רע, או שאתם עשיתם לעצמכם, מהרו וספרו זאת להורים. רק הם יעזרו לכם". בסיפורים אחרים מובלע הלקח בדבריו של הגיבור: ,לא ידעתי שהרבה יותר נעים להיות ילדה ממושמעת ומחונכת… ואני שמחה שגיליתי את טעותי ושיפרתי את התנהגותי". בשום סיפור מאלה שנבדקו לא נמצא שהקורא עצמו נדרש לעבד את המסר".

"ההסבר המפורש של מוסר ההשכל נותן תחושה שהכותבים סבורים שקוראיהם אינם מסוגלים להסיק את המסקנה הנכונה בעצמם ושיש לכוונם לאפיק מחשבה נורמטיבי מסוים על מנת למנוע היסחפות לכיווני חשיבה בלתי רצויים".

[…] "המספר הוא תמיד מספר כל-יודע, בין שמדובר במספר בגוף שלישי, ובין שמדובר בילד המספר את שאירע לו. בידי המספר נמצא כל המידע הרלוונטי לסיפור, וביכולתו להבין את המתרחש ולשפוט אותו, בכך הוא מגלה סמכותיות רבה ונמצא בעמדת עליונות כלפי הקורא, הנתפס כמוגבל בידע, בהבנה ובניסיון. מטרתו של המספר הסמכותי היא להסביר לקורא את העולם, והוא לא משאיר אירועים ללא הסבר (פרט לכאלה שלדידו לא ראוי להסבירם, כגון לידת ילדים). הסברו הניתן בגוף הסיפור הוא חד-משמעי ואין לערער עליו. כך מעצב המספר אצל הקורא דרך התייחסות נכונה-תרבותית למאורעות שונים בחייו".

מאפיינים נוספים, אף הם שליליים, הייחודיים לספרות הילדים החרדית, מונה א' יפה בפרק "מאפייני צמצום והתמקדות", וכך היא כותבת: "ספרות הילדים החרדית מאופיינת בצמצום, המתבטא במישורים שונים של הסיפורים, כגון המספר המוגבל של נושאי הסיפורים, ובולט במיוחד במאפייני החלל והזמן: הסיפורים כולם מתרחשים במקום מוגדר המוכר לגיבור היטב (בבית, בבית הספר או בשכונה). ההתרחשות הסיפורית מתפרסת על טווח זמן קצר (מספר שעות או ימים). הסיפורים קצרים ביותר (גם בהשוואה לסיפורים קצרים "רגילים") […] כך מתומצת המסר המועבר לקורא, והכותב יכול להיות בטוח שהקורא יגיע אל הלקח המתבהר בתום הסיפור."

"צמצום מורגש גם בבחירת דמויות המשנה המופיעות בסיפורים. דמויות אלה מוכרות לגיבור היטב (בני משפחה, מורים וחברים), ותיאורן סכמטי: אמהות מופיעות כנשים חרוצות המחנכות את ילדיהן, המורים מראים לילדים את הדרך הנכונה, החברים שומרי מצוות. כמקובל בסיפורים דידקטיים, תפקידן של דמויות המשנה הוא להאיר את הדרך עבור הדמות המרכזית. בספרות הילדים החרדית דמויות המשנה חסרות כל מאפייני אישיות מובחנים, וניתן להחליף דמות משנה אחת באחרת בלי לפגום ברצף הסיפורי."

 "מעטים האנשים ה"רעים" המופיעים בסיפורים, ואפיונם גם הוא סטריאוטיפי ביותר. לרוב מגולמים ה"רעים" על-ידי אנשים זרים לתרבות, כגון ה"חילוני" או ה"ערבי". דמויות הערבים בסיפורים החרדיים מעטות ביותר (במדגם שלי הם הופיעו רק אצל יוכבד סקס), והם מתוארים כאנשים נוראים שיש להתרחק מהם. גם את החילוני נדיר למצוא בספרות זו, והוא מתואר כאדם החי חיים חסרי משמעות, בעל תחומי עניין צרים ושטחיים. עם זאת, תמיד קיימת האפשרות שיחזור בתשובה. תומר, למשל, מספר על החיים בביתו: "אצלי בבית כל כך  משעמם בשבת. אחי הגדולים באים לאבא, מושיטים ידיהם: "אבא, תן לי כסף", הם אומרים והולכים להם. ואני נשאר עם אבא שקורא עיתון ואמא שקוראת ספר, ולי משעמם". אבל אצל שכנו, יענקי: "יש שולחן שבת. כל המשפחה יושבת מסביב לשולחן, והאבא שמח ומחייך כשהוא שומע את השירה של כולם… לעיתים יש שקט בשולחן, ואז כפי שהסבירו לי, הילדים מספרים כל מיני פירושים על התורה". תומר ובני משפחתו חוזרים בתשובה ומאז הם מאושרים."

"ההתמקדות בדמויות טובות שמשתייכות לעולמו התרבותי של הגיבור משקפת את הסתגרותה של החברה החרדית מפני העולם הסובב אותה. מטרת התמקדות זו להדגיש את מעלותיה של החברה תוך ניסיון להתעלם מקיומו של עולם אחר אי שם "בחוץ". דמויות "זרות" בנויות כך שלא תיווצר כל משיכה אליהן ואל עולמן. כך מנסים למנוע את היחשפותם או הימשכותם של ילדים לעולם החיצוני."

 "תיאורי טבע ונוף נדירים אף הם. נראה שמיעוט התיאורים נובע מכך שספרות זו אינה נתפסת כיצירת אמנות לשמה. הסיפורים משמשים כאמצעי להעברת מסר, ולכן אין כל צורך בתיאורים המסיטים את תשומת הלב מן העיקר או מעכבים את הקורא מלהגיע אל מוסר ההשכל. כמו כן, נדיר למצוא בסיפורים תיאורים של מגע פיזי בין הדמויות. כמעט שאין מוזכרים חיבוק, נשיקה וליטוף, אפילו בין הורים לילדיהם. תיאורי החיבוק המעטים שמצאתי הופיעו לאחר שילד למד לקח חשוב".

 קשה לומר עד כמה בדק מחקרה של א' יפה את כל ספרי הילדים החרדים, משום שברבים מספרי הילדים החרדים מובאים תיאורים יפים ביותר של יחס חם, אוהב ומלטף, טבע ונוף. נציין מעט מהדוגמאות שבחרנו באקראי. להלן שתי דוגמאות משיריה של ע' מנת מתוך הקובץ "שוקו חם", איירה ע' ברלב, הוצאת פלדהיים:

 

שירים רבים העוסקים בנושאי טבע ונוף, בעלי חיים וצמחים, מצויים בקובץ שיריה של הסופרת החרדית רבקה גולדברג, "גן פרחים" (איירה: א' פריזנט). להלן כמה דוגמאות משיריה:

 

 

 

 

 שירים נוספים ובהם תיאורי טבע ונוף מובאים בקובץ "גן פרחים" (רבקה גולדברג):

 דוגמה נוספת של תיאורי טבע ונוף בספרות הילדים החרדית:

 בפינה רחוקה ונידחת של מערב הונגריה, באיזור פורה ומשופע כרמי יין, משתרעת העיר טירנה, בה התרחשו מאורעות סיפורנו. סביבת העיר מצטיינת ביפי נופה. לכל מלוא העין משתרעים שטחים עצומים של כרמי גפן. הענבים האדמדמים, התלויים אשכולות על שריגי הגפנים, הם מן המעולים שבעולם. כוחות היין הגנוזים מתגלים בכל עוצמתם, יוצרים אווירה משכרת מתקתקה, המשפיעה על חושי האדם ומטילה אותו לתוך זרועות ההוללות, ההתפרקות והתפרעות היצרים.[11]במילים אלו פותח סיפורו של הקדוש מטירנה.

 ובהמשך: יום ניסן יפה וזוהר היה אותו היום. האביב הנפלא עורר את היקום מתרדמת החורף העמוקה והביא בכנפיו בשורת פריחה ולבלוב. אילנות הנצו וזמירים נתנו קולם בשיר. הכל מסביב היה הדור ונאה. מן ההרים נישאו ריחות הגפן המשכרים עד לעצירת נשימה[…]

 שחר אביבי נהדר עלה זה עתה בפאתי מזרח. אדמימות של זריחה פשטה על-פני האופק. דמדומי לילה אחרונים נמוגו וחשפו קמעה-קמעה רקיע כחלחל, מוזהב בקרני השמש, שהגיחה מבין רכסי ההרים הרחק במזרח.

 […]

 עד כה וכה זרחה השמש במלוא הדרה וקרניה לחכו את אגלי הטל שהתנוצצו על-פני השדות כפנינים יקרות. כרמים רחבי-ידיים השתרעו מימין ומשמאל עד למרחוק, ולאור הזריחה הזהירו אשכולות הגפן באודם עז, שהוסיף לוויית חן ליפי הנוף.

 ומתיאורי הנוף של העיר טירנה, לתיאור נופיה של ארצנו:

 הספינה המשיכה בדרכה, והתרגשותם גאתה. הספינה התקרבה אל החוף הזהבהב, שהשתרע לפניהם בקווים גליים, עטור נזר קצף גלים משתברים. מולם הלבינה חומת יפו, ומעליה מגובבים בתים זעירים שכיפותיהם הצחורות בוהקות בזוהר החמה. הרחק, באופק, נראה רכס הרים בערפל סגלגל. היו אלו הרי יהודה. הספינה הטילה עוגן בלב ים, הרחק מן החוף. סלעים כהים, מנומרי ירוקת, הזדקרו מעל פני המים, כשהגלים משתברים עליהם בהתיזם ענני קצף. הספינה לא הסתכנה בעלייה על שרטון […]

 התרגשותם של הנערים היתה עזה. הם מצאו עצמם מוקפים בבליל צבעים וקולות. הרציפים המו אנשים בתלבושות ססגוניות וצעקניות. הכל דיברו, שוחחו וצעקו, בערבית ובטורקית, איטלקית וצרפתית. המומים, כחולמים, עשו דרכם ברחבה, נהדפים בידי קוואסים נושאי אלות שפינו דרך לאדוניהם, נרתעים מפני גמלים המהלכים מעדנות, בצוואר נטוי ורם, ומוזהרים לנטות הצידה בצרחות "אייווה, אייווה" שנשמעו מפי נערים המחמרים אחר חמורים טעונים לעייפה. המהומה היתה נוראה. מערבולת קולות, ניחוחות ומראוות, כפקעת סבוכה בעלת אלף קצוות. הם נהדפו ונסחפו בנהר האדם והבהמה מסימטה לסימטה, ולפתע – כאילו נקלעו לעולם אחר – עמדו בפתח הבזאר. היתה זו שדרה אפלולית, מקושתת ומחופה בד, שהעניק מסתור מקרני החמה. משני צידיה היו חנויות זעירות, כוכים נטולי דלתות, בהם שקדו אנשים על מלאכתם. סנדלרים גזרו נעליים מעור צהוב, חייטים ישבו שפופים, רוקמים רקמות זהב באריגי קטיפה שחורה. כולם ישבו על בימות נמוכות, כורעים על עקביהם. יצרני מקטרות לשו חימר אדום, נערים גילפו כלי אוכל מכפיסי עץ. בחלק אחר של הבזאר הוצגו למכירה בדי משי מדמשק, רעלות מלמלה מקונסטנטינופול ובדי כותנה אנגליים.

 […] ירדו בסימטאות המובילות אל הנמל ופנו דרומה, כפות רגליהם משתכשכות באדוות הגלים. לשמאלם התגבששו דיונות חול מנומרות צמחיה דהויה. למרגלות אחת מהן ראו שלד של גמל, קבור למחצה. לרגליהם היו המוני צדפים מנומרים, ושרידי דיונונים סרטנים, בורקים בצבעי כתום וסגול עזים. היה זה טיול מהנה שהשכיח מהם עולם ומלואו. רק משב הרוח הקריר שעלה מן הים היפנה את תשומת ליבם לעובדה שהשמש המאדימה את פאתי המערב עומדת לשקוע.[12]

 ומתיאור נופיה של ארצנו בימי שלטון התורכים, לתיאור נופיה בימי שלטון הבריטים:

 אהבנו לשבת על החלון ולהשקיף למטה. על גבעה קטנה ממולנו, היה אז סלים הרועה אוסף את עזיו לדיר. טלאים קטנים עם תלתלי אוזניים וגדיים שחרחרים היו  יוצאים להקביל את פני העדר השב מן המרעה. לרגלינו, מעבר לחומה, היה ניבט אלינו עמק השילוח, הסילואן, שבשעת בין הערביים היו גגות הפח של בתיו הקטנים עוטים זהב.

 […] יום יום אחר-הצהריים היו ילדי השכונה מתפזרים במגרש הריק שמאחורי הבתים. היה חודש אדר, וגשמי החורף הצמיחו עשב רב על-פני ה"שדה". כל הילדים היו מקפצים בשדה כתיישים ותולשים עלים ירוקים-כהים, עלי ח'וּבֶּזָה (חלמית), שאינו אלא עשב בר. גם נעמי ואני היינו מתרוצצות בשדה ומתחרות בינינו, מי הצליח ללקט עלים רבים יותר. הבּוֹבֶּה ידעה להכין מעלי הח'וּבֶּזָה קציצות טעימות, ואנו התאמצנו לקטוף עלים רבים ככל האפשר. פה ושם ניתן היה למצוא על גבעולי הח'ובזה גם "כפתורים" קטנים ערבים לחך.

 […] עלי השזיף, שפירותיו נקטפו בטרם הבשילו, הלכו והצהיבו והחלו נושרים בזה אחר זה. עצי הרימון כפפו קומתם, והגפנים היו משליכות מדי יום את עליהן היבשים על רצפת הסוכה החלקה, ומשם היה הרוח נושא אותם לכל עבר. שיחי השושנים כבר עמדו עירומים ומוכנים לשנת החורף.

 […] עץ השזיף, דומה, רק אתמול עוד יבש היה ועירום, והנה בן-לילה הפך כולו לבן. עץ השזיף – מה מהודר היה מראהו עם בוקר, כשהפתיע אותנו בפרחיו הלבנים, שכיסו את ענפיו עד לבלי הכר. קריאות התפעלות פרצו מפינו בצאתנו מחדר-המדרגות:

 –          יו, השזיף, איזה יופי!

 כיצד זה לא ראינו קודם לכן שנתלחלחו ענפיו, כיצד לא הבחנו בכפתורים הזעירים שקדמו לפרחים? אין זאת, כי היינו שקועות כל-כולנו בעניינים אחרים.[13]

 ומתיאור נופים וטבע בארצנו, לתיאור נופים וטבע בנכר – חילופי עונות- השלגים מפשירים והאביב מתקרב, ולחילופין הקיץ חולף עובר והחורף מגיע:

 בתותך כך החלו השלגים להפשיר ומים מהולים בגשם זלפו מן הגגות. תחילה ליכלכו את שמיכת הפלומה הלבנה, עד שהפכה להיות אפורה… מפעם לפעם נעשתה דקה יותר עד שנעלמה. נשארו רק שלוליות עכורות. פה ושם התבהרו השמים ורמזו על האביב הממשמש ובא.

 […] הקיץ חלף עבר ובמקומו הופיעו רוחות חזקות וגשמים עזים. השמים היו אפורים, מכוסים ענני עופרת כבדים. העצים המעטים ב"רקוב" עמדו במערומיהם. רק פה ושם עדיין ניתלו בהם עלים בודדים. על האדמה נפרש שטיח גדול של עלים צהובים וחומים. רק לפני שנה הוטל עלי לאסוף אותם לשיעור הטבע, ויחד עם חברותי אצנו לחפשם בשדרות… עכשיו מטלטלת אותם הרוח ממקום למקום ואין ילדים לאוספם…

 […] השלג ירד וכיסה את גגות הצריפונים. העצים הבודדים שעמדו בשורה עורפית בבית החרושת היו עטויים לובן. הכל נראה כביום כלולות. מה יפים היו הפתיתים הלבנים בריקודם הקליל באויר, בסחרורם הקצבי ובנפילתם על האדמה. בימים הטובים היינו משליכות כדורי שלג אחת על השניה וטסות הביתה על מיגלשות. עתה לא התעניין איש בשלג: יופיו נעלם מן העיניים המיוסרות.

 […] האביב כבר היה בעיצומו וריח השדות הגיע אף אלינו. תשוקתי לראות את השמים הכחולים הפכה לי להכרח. החלטתי לעשות מאמצים ולקבל 'מחליפה' לשם יציאה לשירותים. ואכן מזלי האיר לי פנים וקיבלתי 'מחליפה'. כחץ מקשת זינקתי החוצה. ליד "הסג" זרם נהר "וורטה" ויובל קטן שלו עבר ממש בשטח בית החרושת. מסביב לנהר גדל דשא ירוק ועסיסי. רצתי לכיוון הנהר בכל כוחי, חלצתי את נעלי והתיישבתי על הדשא. את רגלי טבלתי במים הצוננים שנראו בעיני כמעשה אמנות דמיוני, צבוע זהב על רקע כחול ירקרק. עננים לבנים קלים שטו בשמים ופרפר קטן התקין לו נדנדה קטנה מפרח נחמד. היו שם כלניות אדומות, פרחים קטנים צהובים, והשמש עמדה, כולה זהב, במלוא הדרה. קריאה של אושר בקעה מליבי: "ריבונו של עולם! מה נאה עולמך אשר בראת! מתי נוכל גם אנחנו ליהנות מזיוו?"

 […] העלים הקטנים שבקעו מן הניצנים גדלו תוך יום אחד וצבעם התחזק והוריק. קרני השמש שיחקו בהם והאירום בשלל צבעים. העיניים נעצמו מרוב נצנוצים ססגוניים. ציפורים עפו בעליצות מעל הענפים וחיפשו חומר כדי לבנות את ביתם החדש ולהקים שם משפחותיהם. כנראה שבו רק עתה מארצות רחוקות ולהקות שלמות, גדולות, התעופפו מעלינו בציוץ עליז ושתפוני בשמחתם בשובם לביתם. האוכל גם אני לשוב בקרוב לביתי?… האהיה גם אני חופשית בקרוב ואוכל לעוף כמותם לארצי?… למולדתי?…[14]

 "תחום נוסף שבולט בו הצמצום הוא תחום הרגשות. לרוב מודגשים בסיפורים רגשות שמחה, אושר והתלהבות. רגשות "שליליים" מופיעים כ"בעיה" שגיבור הסיפור אמור להתמודד איתה (קנאה בחבר, כעס על חברה). הסיפורים כמעט שאינם נותנים לגיטימציה לרגשות כאלה – צער וכאב לגיטימיים כמעט רק בעת חרטוה על משגה, קנאה מתקבלת כאשר ילד חילוני מקנא בילד דתי, או כשבת יחידה מקנאת בחברתה, שלה אחים ואחיות […]

 "סיפורים אלה בונים", לדעת אורית יפה, "מעין "מערכת חוקים" לא מפורשת, שבה יש פיקוח על סוג הרגשות המובעים על-ידי היחיד ועל אופי הבעתם. חוקי תקשורת אלה קובעים אלו רגשות מותר להביע, באיזה הקשר, ומהו הערך החיובי או השלילי של כל רגש. כאן באה לידי ביטוי ההבנייה החברתית החזקה של הרגשות. מנקודת התייחסות פסיכולוגית מערבית ניתן לטעון, שרגשות "אסורים" אלה הם חלק טבעי מן הספקטרום הרחב של הרגשות האנושיים, וכי הסתרתם עלולה ליצור עומס רגשי אצל היחיד, הנדרש להשקיע אנרגיה רבה בתהליך ההסתרה וההתמודדות העצמאית עם הקשיים. עומס רגשי כזה עלול לגרום למצוקה נפשית קשה, היכולה לקבל ביטוי במגוון של סימפטומים שונים. מובן שיש לבחון אמפירית עד כמה נכון הדבר בחברה החרדית. ייתכן שבהקשר תרבותי זה, הצורך לבטא תחושות "שליליות" פחות חזק, ולעומת זאת היכולת להתגבר על רגשות אלה נתפס על-ידי היחיד כהישג חשוב מעצם ביטוים."

 אחד הדברים הבולטים בספרות הילדים החרדית, לדעת א' יפה, הוא "דווקא מה שאין בה, ובכלל זה תכנים נפוצים בספרות הילדים ה"רגילה".

 בעוד שבספרות הילדים "הרגילה" מופיעות חיות "אנושיות" ("האנשה"), ואלו  תופסים מקום נכבד בסיפורי ילדים שגיבוריהם הם בעלי חיים, הרי שבספרות החרדית – טוענת א' יפה – "נדיר למצוא סיפורים חרדיים העוסקים בבעלי חיים […] כאשר מופיעים בעלי חיים בסיפורים, נועדה הופעתם לאפשר לגיבורי הסיפור לבטא את מידותיהם הטובות. בסיפורה של פוקס "שירימירי והאפרוחים הקטנים" מצילות הילדות אפרוחים ממחלה קשה ומחזירות אותם לביתם במושב. סיפור זה מדגיש שאין לגדל בעלי חיים בבית. לקיחתם ממקומם הטבעי היא בגדר התערבות במעשה הבריאה, ולכן מזיקה ויומרנית."

 עד כמה טרחה החוקרת לברר לגופו של עניין את הופעתם של בעלי חיים בספרי הילדים החרדים קשה לנו לומר, אך נציין שמחקרה של הנ"ל מתייחס ל-12 ספרים שנבדקו על-ידה, בסך-הכל, בנוסף לשלושה סיפורים מן העתון החרדי "מרווה לצמא". מתוך אותם ספרים מעטים שבדקה החוקרת, 90% מהם נכתבו על ידי מנוחה פוקס, ורובם מתוך הסידרה "שירימירי". קשה לומר, אפוא, שהיתה כאן התייחסות עניינית ורצינית לבדיקת הנושא. מצידנו נוכל לציין, שבבדיקה בחנויות הספרים החרדיות מצאנו רשימה ארוכה של ספרי ילדים חרדים שנושאם העיקרי הוא בעלי החיים. להלן מקצת מהם:

 "המכולת של השועל והחתול" מאת מנוחה בקרמן, "החמור העצלן" (מאת הנ"ל), שוּלי ומוּלי מטפלים בחוּמִי (מאת הנ"ל), שלווה בחווה (מאת הנ"ל), "אסור לצער בעלי חיים" (מאת הנ"ל), "מספרים לי בחווה" מאת אתי פולק. "משלי שועלים – למשעולי החיים" (איורים: יענקי, הוצאת "יפה נוף"), "משלון ולישון" מאת אברהם אוחיון (איורים: טובה כץ, הוצאת דני ספרים), סדרת הספרים "אפרוחים בצבע הנכון", "אפרוחים כמו אחים", "אפרוח של אמא" מאת ב' קוגל (איורים: יוני גרשטיין, הוצאת פלדהיים), "הארנבת הנעלבת" מאת מלכה זיכרמן (איורים: מ' דייטש, הוצאת "מקום לגדול"), "היפופוטם ממש לא סתם" מאת מנוחה בקרמן (איורים: חנה חולודובסקי, הוצאת בקרמן), "הדובי העצוב" מאת מנוחה בקרמן, ו"גן פרחים" מאת רבקה גולדברג.

בשירים חרדיים אלו מוצאים אנו לא רק לימוד טבע "לשמו", לשם הכרת בעלי החיים, אלא לשם הכרת הבריאה והודייה לבורא, והכרת המצוות הקשורות בבעלי החיים, כגון מצות 'שילוח הקן'. ומן הדרורים – אל הנמלה. אף שיר זה הוא פרי עטה של רבקה גולדברג ב"ילדות מתוקה" בליווי איוריה של א' פריזנט:

 

 

 

שיר ילדים זה – מוסר השכל ולקח חינוכי בצידו. יש בו, אמנם, גם הכרת הנמלה, הרגליה ותכונותיה, אולם העיקר הוא המסר – מה יש לנו, כבני-אדם, ללמוד מן הנמלה שברא הבורא.

ציבור הקוראים ה"כללי" יכול ליהנות מיצירת המופת "שמולי קיפוד" העוסקת בחברות בין ילד לבין קיפוד, ואילו ציבור הילדים החרדי התברך ביצירות מופת פרי עטה של רבקה גולדברג ("ילדות מתוקה") שאף בהן נמצא ידידות של קיפוד ו… צב:

 

מהנמלה, הצב והקיפוד,  לבעל חיים אחר. גם הפעם – לקח חינוכי דידקטי בצידו: החילזון (משיריה של רבקה גולדברג, "ילדות מתוקה"):

 

"ואז באופן רציני החל נוקפני מצפוני" – הנימוק לכך שהציבור החרדי מתנזר מגידול בעלי חיים בתוך הבתים הוא צער בעלי חיים: בעלי החיים מקומם בטבע, בסביבתם האקולוגית הטבעית, שם גידולם ושם חייהם. אין מקומם בבתי בני האדם.

 

 

כמו הדרורים, אף החלזון שמח לצאת החוצה, אל הדרור והחירות…

אם נתייחס לעובדה שהציבור החרדי מועט ביחס לאוכלוסיית הקוראים ה"כללית" בארץ, ואם נוסיף לכך את הנתון שבמשפחות החרדיות הממוצעות אין מגדלים כלב או חתול, שלא כמו במשפחות רבות המשתייכות למיגזר ה"כללי", הרי שמספר ספרי הילדים הללו, שנושאם הוא בעלי חיים, ראוי לציון גבוה במיוחד.

הבדל נוסף שמציינת א' יפה במחקרה קשור לספרי דמיון ופנטזיה. מדובר בסיפורים שנושאם לקוח לא מן המציאות אלא מתחומי הבלתי רגיל והבלתי אפשרי. בספרות זו נשברים חוקי הזמן והמרחב, הדמויות אינן ממשיות ודרכי פעולתן בלתי מציאותית (פיטר פן, פינוקיו וכדומה). כוחם של סיפורים אלה ביכולתם לעורר אצל הקורא דמיון וחשיבה בלתי קונבנציונלית. "בין ספרי הילדים החרדיים שנבחנו בעבודה זו לא נמצא ולו סיפור אחד מסוג זה. כל הסיפורים מעלים תמונות חיים מוחשיות ומציאותיות, מתרחשים ברחוב או בבית החרדי, ועוסקים בדילמות מחיי היום יום ובהתמודדות ממשית עמן."

 ההסבר לכך נעוץ, לדעתה של החוקרת, בכל ש"סיפורים דידקטיים הם לרוב סיפורים בעלי עלילה ריאליסטית בשל מטרתם החינוכית-יישומית", אולם, היא מודה, שהסבר זה הוא פשטני למדי, על כן היא מוסיפה כי "ייתכן שממצא זה משקף את ניסיונם של הכותבים להימנע מהתערבות בסדרי הבריאה (אם יצורים מסוימים לא נבראו כלל או שהם חסרי כישורים מסוימים, הרי כך צריך להיות) וכן כניסיון לגדר את החופש המחשבתי של היחיד. הכותבים אינם מעוניינים לפתח אצל קוראיהם דמיון או חשיבה יצירתית, כפי שאינם מעוניינים לעורר בהם עניין במחוזות רחוקים או במקומות עלומים. ההתמקדות בנושאים מחיי היומיום של הילדים היא ביטוי נוסף להסתגרותה של החברה החרדית ולהתרחקותה מכל דבר שונה או זר. כך אין אנשים זרים בספרים, אין בעלי חיים ואין סיפורים ממחוזות רחוקים, העלולים להתגלות לקורא כמושכים וכמעניינים."

 אף בנוגע לנושא הזה, של ספרי דמיון ופנטזיה, מצאנו שהחוקרת לא דייקה בדבריה. אמת, שספרות המדע הבדיוני והעלילות הדמיוניות בספרות הילדים החרדית מצויות במידה פחותה באופן ניכר ביחס לספרות הילדים הכללית, עם זאת עלה בידינו למצוא, ולא בעמל רב, כמה וכמה ספרי ילדים העוסקים בדמיון ופנטזיה, כדוגמת: "יש חיה כזאת: מסע ההרפתקאות של בּוּ, דִּי וְנוֹפּ" מאת תמי מיזל, "המסע של יוחאי לארץ הלוואי" מאת יוכבד לוונשטיין, "הסיפורים שלעולם לא יכולים להיות" מאת קובי לוי (איורים: אלברט זמורה). כמו כן מצאנו ספרי קומיקס רבים שנושאם ותוכנם הוא דמיון ופנטזיה. ספרי ילדים חרדים רבים עוסקים בנושאי הרפתקאות ומתח, ביניהם סידרת "חלונות אור" מאת שרה ליאון (בהוצאת שחקים): בית בארץ רחוקה, שבוע באיראן, חורף בפנימייה, והמסע לצרפת, "האי ההוא" מאת חנה רגב (הוצאת מייזליק), סידרת ילדי שי מאת מנוחה בקרמן (ילדי שי נוסעים לשווייץ, ילדי שי במזרח הרחוק, ילדי שי מארחים את סמי, ילדי שי ותיק מספר 0379).

בנוגע לנושא הסבל והייסורים, מציינת א' יפה כי "ספרות הילדים החרדית שנבדקה אינה עוסקת בנושאים "קשים", כגון מוות של אדם קרוב, גירושי הורים ומקרי אלימות". היא מודה, אמנם, כי גם בספרות הילדים הכללית "נדונים נושאים אלה בידיעה שקשה להציגם לפני קהל יעד צעיר ורגיש. עם זאת, הניסיון הוא לשמור על דרכי כתיבה רגישות בלי לוותר על יצירת מפגש בין הילד לבין הצדדים האפלים יותר של החיים. ספרי ילדים נתפסים ככלי לליבון תחומי חיים בעייתיים ושאלות המתעוררות בנוגע אליהם. בשלכך, ניתן למצוא ספרים רבים מתארים את חייו של ילד שאיבד הורה או ילד שהוא בן להורים גרושים."

 "גם אם המשפחה החרדית יציבה מן המשפחה החילונית ועמידה יותר בפני משברים תוך-משפחתיים, אין זה הסבר מספק לחוסר ההתייחסות לנושאים אלה בספרות הילדים החרדית. את חוסר ההתייחסות למקרי גירושין ניתן להסביר בכך שהדיון הגלוי בתכנים כאלו נתפס כמעניק להם לגיטימציה, בניגוד למטרתם המוצהרת של הכותבים החרדים. כאמור, ספרות זו נתפסת כשייכת לתחום הציבורי – לפרהסיה – ושם אין מציגים את הדברים שאינם תואמים את ערכי החברה. כלפי חוץ, יש להציג את הדברים כפי שהם אמורים להיות, וכך ללמד את הילד מהו הדגם האידיאלי של חיים שאליו הוא אמור לשאוף. אולם נדיר למצוא גם סיפורים המעלים תכנים שאינם שנויים במחלוקת ערכית (כגון מוות של הורה). בספרות הילדים הכללית ישנן התייחסויות רבות לכך, ונושאי מוות וייסורים הולכים ומופיעים יותר בכתיבה לילדים מעט מבוגרים יותר. כאן ההנחה היא שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מן החיים, ולכן יש לדון בו כפי שדנים בנושאים אחרים, אם כי ברגישות רבה.

בספרות הילדים החרדית שנבחנה לא נמצאו התייחסויות לנושא המוות של אדם קרוב. נראה כי ספרות זו מנסה למנוע את היחשפות הילדים לסבל ולייסורים ולהגן עליהם מפני המגע עם תכנים אלה כל עוד אין הדבר הכרחי."

 נראה, שמחקרה של א' יפה לוקה בחסר. שלא להזכיר את הספרים החדשים שראו אור בשנים שלאחר פירסום מחקרה (2001), כבר בעת שמחקרה של הנ"ל פורסם, היו ספרי ילדים חרדים רבים שעסקו בנושאים כאובים כדוגמת שכול, פטירת אדם קרוב וייסורים. די אם נציין כמה דוגמאות מספרי הילדים והנוער החרדים המוכרים ביותר: "הרוח שגברה על הדרקון" מאת ב' פרל, "ניחוח פרחי שלג" מאת ר' ל' קליין, "כוכב בעלטה" מאת רות זיידמן, "מעילו של שמואל" מאת ש' וולך, "מתוך ההפיכה" מאת פועה שטיינר, "זה קרה באמת" מאת הדסה ארשת. בסיפורים אלו, וברבים אחרים דוגמתם, שב ומופיע – ואפילו בעוצמה – נושא הכאב, הייסורים, המחלות, השכול והמוות. להלן קטע מתוך סיפורה הנוגע ללב של רויזל'ה השתקנית[15]:

כך עמדה "רויזל'ה השתקנית" ודיברה, צעקה ובכתה חליפות. מעולם לא שיערתי, כי היא יכולה לפצות את פיה ולדבר במשך זמן רב כל כך. שתקנית היתה עד כי דבק בה הכינוי "שתקנית" והוא הלם אותה להפליא. והנה, בתשעה באב, עת הומה הכותל המוני אדם, בחרה לה רויזל'ה לספר את סיפורה הנורא. התבוננתי סביבי. עשרות נשים עמדו ומחו דמעות מעיניהן. אחדות אף בכו בקול. ילדים רכים נצמדו אל אמותיהם מרוב פחד, לא הבינו כלל את המתרחש. איש לא פצה את פיו. בחרדת קודש עמדו כולם וציפו להמשך דבריה.

 לפתע נשאה רויזל'ה את עיניה, וכאילו בפעם הראשונה ראתה את ההתקהלות סביבה. עד עכשיו דיברה אל רבונו של עולם, ועכשיו – דיברה אל הקהל.

 "אתן רואות אותי? – אל תצחקו ממני. אשה מרת נפש אני. נשארתי בודדה מכל משפחתי… בודדה בעולם… היתה לי אחותי פיגל'ה, עליה השלום, ועכשיו, כשגם היא נפטרה, למה לי חיים? אני מחכה למשיח. רק הוא יתן טעם לחיי… אני מחכה לתחיית המתים… אז יחזרו כל היקרים לי ותחזור אלי שמחת חיי… אז יחזור אליי חיימק'ה הקטן שלי… בני מחמד נפשי, צדיק וטהור…

 "הנה, ראו, בשביל כולם הכנתי בגדים. אתם רואים? שהרי הם יחזרו מן הכבשנים ויצטרכו להתלבש בבגדים. אבל בגד מיוחד תפרתי בשביל חיימק'ה. הבגד הזה, אתם רואים?"

 וכאן פרשה לפתע רויזל'ה את הבגד הלבן לפני כולם. מעיל לילד קטן היה זה, מקטיפה לבנה, רקום בפרחי זהב.

 רויזל'ה ליטפה את המעיל הקטן, כאילו היא מלטפת ילד קטן.

 "כמה יפה יהיה חיימק'ה שלי לבוש במעיל הזה." אמרה רכות, "כמו נסיך, כמו בן מלך, כמו שהיה בבית – קטן ומפונק מכולם. כשיעמוד בתפילתו ויתנועע אנה ואנה,ייראו הפרחים הרקומים כאילו הם נעים ברוח הקלה. כמה יפה יהיה המראה!

 "בוודאי ילבש את המעיל ויאמר לי: 'תודה לך, אמא, על המתנה הנהדרת שהכנת לי.מהיום כבר לא יהיה לנו קר… כל כך קר היה לנו שם… מהיום כבר לא יהיה לנו קר… וכמה נקי המעיל הלבן,אמא, מהיום כבר לא אהיה מלוכלך, כמו שהייתי שם…

 "כבר לא  יאמרו לי 'יהודי מלוכלך', אמא, אני אהיה יהודי בן מלך מלכי המלכים!"

 רויזל'ה השתתקה. היא השפילה את עיניה ושוב כאילו לא ראתה את ציבור הנשים שעמד סביבה. היא כרעה ארצה, הניחה את המעיל הקטן מקופל יפה בתוך הסל, כיסתה אותו בפיסת נייר מיוחדת, ואחר אספה במהירות את שאר הסמרטוטים לתוך הסל.

 היא הידקה את הקשר של מטפחתה והחלה פוסעת לאחוריה, מתרחקת מהכותל המערבי.

 בכל הנוגע לנושא הגירושין, תופעה שמתרחבת והולכת במקומותינו, למרבה הצער, יש לזכור שעד לפני שנים לא רבות היו הגירושין נחלתם של מתי מעט, והתופעה נחשבה לעניין מביש שנשמר בסודי סודות, וכל העיסוק בו היה בגדר "טאבו". כשם שספרות הילדים החרדית הינה נושא חדש יחסית, וצבר תאוצה בעשרים השנים האחרונות, גם נושא הגירושין מופיע וצץ בספרות הילדים שלנו, יותר ויותר, כנושא שחשוב לשוחח עליו עם הילדים, לחשוף אותם לתופעה כאובה זו ולא להסתירה מפניהם, וזאת דווקא מתוך כוונה לגונן עליהם ועל עולמם.

 יהדות התורה, זו שמכונה בפי החוקרת "המיגזר החרדי", אותה יהדות מסורתית שהיתה נאמנה לתורת ה' ולמצוותיו לאורך כל הדורות, היא זו שהביאה לעולם את מושג הספר ואת המושג "עם הספר". לית מאן דפליג, שבכל הנוגע למידות ולדרך ארץ, לאהבת הבריות ולעניינים שבין אדם לחבירו, להתחשבות בזולת ולעשיית חסד, מובילה יהדות התורה ללא כל שיעור ויחס, וספרות הילדים והנוער שלנו – העוסקת בעיקר, ובראש ובראשונה בנושאים אלו – מוכיחה זאת. בתחום לימודי הקודש והקריאה הובילה יהדות התורה לאורך כל הדורות, והיתה אור לשאר העמים, וכך גם בכל הנוגע לספרות הילדים, הגם שספרות צעירה היא, יחסית לאחותה, ה"כללית". אמת, לא היתה לנו ספרות ילדים כ"אמנות לשמה", ואמת,  שספרות הילדים שלנו היתה ועודנה ספרות תכליתית, באשר תכלית כל חיינו היא עבודת ה' ועשיית רצונו יתברך, וכך גם בכל הנוגע לספרות הילדים שלנו. אם פשע הדבר בעיני הקמים נגדנו, יראו בכך פשע. בעינינו-אנו, זכות היא ולא עוון, לומר בפה מלא שספרות הילדים שלנו, שהיא איכותית נפלאה פי כמה מספרות הילדים ה"כללית" הן במטען הרוחני והערכי שהיא מגישה, והן ביופייה החיצוני האסתטי והגרפי, היא אכן מגמתית, וזו היא מגמתנו, להחדיר בילדינו אמונה טהורה, מידות טובות, אהבת תורה ועשיית חסד, עזרה לזולת וחמלה כלפי כל נברא.