יש לי דיאלוג מתמשך עם ביתי סביב אוכל. לרוב אינה מסתפקת במנה אחת ואוכלת די מהר. אני מוצאת את עצמי מרבה לומר לה לאכול לאט. בגן היא אוכלת לפחות שתי מנות וכבר ביקשתי לתת למה מנה אחת גדושה ואילו בשנייה יותר ירקות וחלבונים ופחות פחמימות.
הרבה פעמים אני נמנעת מלאכול לידה כי אני יודעת שהיא מיד תרצה להצטרף אלי, למרות שאכלה ארוחה מלאה כמה דקות קודם.
אני אוספת אותה מהגן והיא מיד מבקשת את הממתק היומי שלה (וכבר בשלב הזה אני לרוב חשה רגשות אשם כי לרוב חצי שעה קודם היא אוכלת כריך עם שוקולד חרובים) ומיד אחרי זה היא ממשיכה להתלונן שהיא עדיין רעבה, ולרוב אני מביאה איתי ירקות ופרי. אבל כשאנחנו פוגשים חברים ויש להם אוכל או ממתק היא מיד מבקשת ואני מתקשה לומר לה לא כדי שלא תרגיש יוצאת דופן.
דוגמא נוספת, כשאנחנו נוסעים לסבא בסוף שבוע (אחת לחודש) חגיגית המתוקים בשיאה וכולם מנשנשים בלי סוף (ככה זה כנראה אצלנו במשפחה) ואני מרגישה שהיא אוכלת עם כולם. וזה מה שהיא עושה בערך כל הסופש.
התגובה שלי איננה עקבית כי זה לא נראה לי אפשרי להיות עקבית בעניין, כי זה תלוי סיטואציה. התגובות האופיינית שלי הן: 1. אני מבקשת להפסיק ולעיתים היא מקשיבה ולפעמים היא ממשיכה ולא מתייחסת למה שאני אומרת ואז אני מודיעה לה שאני מונעת ממנה למחרת את הממתק. 2. כשהיא אומרת לי- "את רואה? כולם אוכלים ורק אני לא..." במקרה כזה אני מזכירה לה מה היא כבר אכלה ומציינת שהם לא אכלו את זה וכל אחד בוחר דברים אחרים לאכול ואנחנו לא צריכים לאכול כל הזמן עם כולם. 3. ומודה שלפעמים אני גם עוצרת במיידי ואומרת לה שהגוף שלנו הוא לא פח אשפה (וזה בטח מתפרש כביקורת ומלווה בחוסר סבלנות מצדי).
אני מלאת רגשות אשם בעניין ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה. לא יודעת מה נכון לומר מתוך מקום מצמיח ולהבהיר לה את חשיבות ההרגלים באכילה...
1. איך אני יכולה להגביל את האוכל ללא רגשות אשם שאני מונעת ממנה אוכל? תמיד עולה בי השאלה אם היא באמת רעבה או לא?
2. אשמח אם תתני לי טיפ או שניים בהגבלה של הממתקים בהתאם לדוגמאות שכתבתי.
תודה מראש
