הצבת גבולות לילד בן 3.5

[Odelya12]

הי, הבכור שלי הוא ילד מקסים בן 3.5, ילד רגיש ומתוק עם איחור בשפה שכמובן מטופל אצל קלינאית תקשורת. יש לאחרונה קושי מאוד גדול עם הגבולות שלו ואני ממש מתוסכלת וכבר לא יודעת איך להגיב. ניסיתי או יותר נכון טעיתי בכל הטעיויות , אם זה פרסים או עונשים, ולפעמים גם כעס( מהתסכול) ושום דבר לא עזר.למשל למרות שהוא יודע שמאוד מסוכן לרוץ לעבר הכביש, תמיד כשאוספת אותו מהצהרון רץ אל הכביש למעלה. למרות שאני מסבירה שוב ושוב שזה מאוד מסוכן ועלול להיפצע הוא עושה זאת שוב ביום שלמחרת. היום למשל היינו בסופר יחד עם אחיו הקטן, ביקשתי ממנו שלא יתרחק ממני כי יכול ללכת לאיבוד אבל הוא לא הקשיב ובסוף הלך לאיבוד ובכה ( לא התרחק המון אלא היה מרחק של 2 קופות ממני). גם פעולות יומיומיות כמו לאסוף צעצועים או לנעול את הנעליים לבד הוא לא משתף פעולה ומחכה שאני אבוא ואלביש אותו או אאסוף יחד איתו את הצעצועים. אני מדברת איתו המון ומנסה להסביר לו שזה חשוב וכך צריך. מעבר לזה משתדלת מאוד לעודד אותו ולתת חיזוקים. פעם כשלא רצה לנעול נעליים דיברתי איתו ואמר לי שהוא רוצה שאני אעשה את זה כך שהוא מודע לזה אבל זה לוקח ממני המון כוחות. אני מגדלת את הילדים ללא עזרה מהמשפחה ובעלי חוזר מאוחר ולא מעורב בחינוך הילדים. מה אפשר לעשות?

[ilyam0408]

היי.
מכיר את הבעיה גם לי הייתה כזאת. האמת שמה שעזר לי זה ההבנה שאני לא בדיוק יודע איך לדבר נכון לילד שלי ואני לא בטוח שעונשים או דברים כאלה יכולים לעזור ממש... מה שעזר לי ממש זה ללמוד 6 עקרונות שכנוע מעניינים. אמנם זה באמת 6 עקרונות לשכנוע אבל זה מלמד אותך איך לדבר לאנשים ככה שיקשיבו לך, ממליץ לך בחום לנסות את זה. בהצלחה! לקבלת 6 עקרונות השכנוע - תלחצי כאן >>

[janey]

thanks for your share .

[kim]

היי אודליה,
שמי קים ואני סטודנטית לתואר שני בייעוץ חינוכי לגיל הרך, אני אשמח לנסות לעזור לך.

כשקראתי את דברייך הרגשתי את התסכול הגדול שאת חווה. את הרצון שהמצב ישתפר ושבנך יהיה קשוב יותר אלייך ושיהיה יותר עצמאי ופחות תלוי בך. את מתגייסת ומתאמצת מאוד בשביל זה.. מחזקת אותו, מעודדת ומסבירה.. אך לפי דברייך נראה שזה לא עוזר. את מספרת שבעלך חוזר מאוחר הבייתה מידי יום ולא ממש מעורב בחינוך הילדים, וכן שאת מגדלת אותם ללא עזרה מהמשפחה. לכן אני חושבת שמה שאת מרגישה מאוד טבעי, כי מאוד לא פשוט להטמיע כללים וגבולות בבית לבדך, והם אכן חשובים מאוד עבור הילדים, הביטחון שלהם ויכולת השליטה העצמית.
עולות לי בעקבות המצב שלך שאלות בשביל להבין יותר את התמונה המלאה- האם כאשר את מקבלת תמיכה ועזרה מבעלך (למשל בסופי שבוע) המצב משתפר ובנך קשוב אליכם יותר? איך הוא חווה את הילד כאשר הוא איתו לבד או יחד עם ילדייך האחרים? האם אתם משוחחים ביניכם על הכללים שאתם מעוניינים להנחיל או על הקשיים שאת חווה למרות היעדרו במהלך היום? האם אתם מגיבים באותו אופן להתמרדויות שלו? בעיניי, השותפות שלך עם בעלך היא חשובה מאין כמותה במקרה זה עבורכם ועבור הילד. לקבל החלטות משותפות יחד על איך לפעול בתגובתכם אליו ולשמור על חזית אחידה, עשוי להוביל להקשבה רבה יותר שלו לדבריכם. בנוסף, חשוב לנסות עד כמה שניתן להגביר את הנוכחות של שניכם בחיי הילד וטיפול בו (אולי אפשרי לדבר על סיום העבודה של בעלך קצת יותר מוקדם על מנת לפגוש את הילדים כשעה לפני שילכו לישון ובכך לראות אותם קצת יותר..) ולהסביר לו את החשיבות של העניין של נוכחותו, כי הנוכחות של שניכם עשויה מאוד לסייע להטמעת הכללים שאתם מעוניינים להציב בנושאי סדר היום, התנהגויות שמצופות מכם, אוכל, בגדים וכדומה.

בהצלחה!