כתב ואייר: דויד שנון
תרגום: אירית ארב
הוצאת זמורה-ביתן, 2004
סוקרת: גבי קון
בוגרת ההקבץ לתרבות הילד באונ' ת"א וחברת צוות מרכז ימימה לספרות ילדים ונוער במכללת בית ברל
"דני עושה שטיות" שייך לז'אנר ספרי-התמונות. כלומר, לא ניתן להבין את המלל המועט שבו ללא ליווי צמוד של האיורים – ואלו איורים גדולים, צבעוניים ומקסימים, המהווים חוויה מזמינה בפני עצמה. במרכז הספר עומדת דמותו של דני, ילד פעיל ובלתי נלאה בתעלוליו, ובעל מלאי בלתי נדלה של תירוצים למעללים אלו.
הספר מציג סיטואציות מוכרות מחיי היום-יום של הילד, רובן ככולן של מעשי שובבות, חוסר תשומת לב וילדותיות לשמה. הכמו-התנצלויות של דני לכל אלו מלוות באיורים המפרשים בדיוק על מה הוא "מתנצל": "אבל היא אוהבת את זה!", למשל, מלווה באיור של דני מושך באושר בזנבה של חתולה אחוזת אימה; "תסלחו לי!" מתאר גיהוק קולני שמאיים להעיף את הפרחים והנר שעל שולחן האוכל; וכמובן תשובת ה"לא, זה לא אני!" המוכרת לכל הורה, גננת ומורה, המלווה בפנים מלוכלכות משוקולד ועוגה שכף יד קטנה נראית בה בברור מרשיע.
זהו ספרו השני של דיויד שנון המתורגם לעברית (בתרגומה של אירית ארב), והוא ממשיך לתאר את מעללי דני, אותו פגשנו בספר הראשון "לא, דני!" (הספר השני, "דני הולך לבית הספר", לא ראה אור בעברית). אם בספר הראשון היה זה קולה של אמא מרחף מעל, אוסר ושולל, הרי עכשיו, כפי שכותב דיויד שנון עצמו בפתיחת הספר: "הגיע תורו של דני לדבר". ואכן, הטקסט כולו מורכב מדבריו של דני בלבד ולא במפתיע, רב דבריו של דני הם וריאציות על המשפט הפותח את הספר: "לא! זה לא באשמתי!".
הספר ואיוריו מזמינים את המבוגר והילד הקוראים בו לנכס לעצמם את הסיטואציות המופיעות בו ולהמשיך את הדיון באותה רוח, כל אחד בהתאם לילד הפרטי שלו. בדרך של הומור פותח הספר דיון על מצבים לא נעימים ועל הצורך בלקיחת אחריות עצמית, במשמעת עצמית ובהצבת גבולות. הילד יכול מצד אחד להזדהות עם דני השובב, עם מעשיו ועם תירוציו, ומצד שני, להבין שהם בדיוק זה – לא יותר מתירוצים.
דני, כמו רבים מהילדים בגילאים אלו, נמצא על קו תפר בתהליך ההתבגרות: בין האגוצנטריות המוחלטת של הילדות לבין קבלת המוסכמות והמוסר הנורמטיבי של החברה, המסמלים תחילתה של בגרות. דמות הילד בספר זה בוגרת מזו שפגשנו בספר הראשון, וכבר אינה זקוקה לקול האם החיצוני שילמד אותו את חוקי החברה ודרישותיה. אבל, הפנמת קול זה היא תהליך קשה ורצוף מאבקים: על אף שהוא יודע שאסור לו לעשות רבים מהדברים שהוא עושה, הילד אינו יכול להימנע מלעשותם ואינו יכול להימנע מהרצון לבדוק איך תגיב החברה למעשים אלו. תהליך ההתבגרות, אם כך, הוא תהליך של ניסוי וטעייה שמאפשר לילד לבחון את כל טווח האפשרויות שבספקטרום, החל מילדותיות חסרת אבחנה, לבגרות המכירה בחברה ובדרישותיה.
בדרך צבעונית, מלאת הומור וכמעט גדולה מהחיים, עוסק הספר למעשה גם בנושאים "כבדים" יותר – כמו גבולות ויחסי מבוגרים-ילדים. דני, כמו כל הילדים, מנסה לבדוק כמה רחוק הוא יכול להגיע לפני שמבוגר סמכותי זה או אחר (הורה, מורה) יציב בפניו את הגבול הסופי. גם לבעיה זו מציע הספר פתרון ייחודי – בסופו של דבר, לא מילה כועסת או הבעת פנים זועפת מביאה את דני להתוודות על מעשיו. דני מתוודה בעצמו על מעשיו בסופו של יום, בשכבו במיטתו לעת לילה, ומביע חרטה כנה במטרה לסיים את היום (ואת הספר) בהבהרה: "אני אוהב אותך, אמא."
בסופו של דבר, מבהיר הספר, גם הילד השובב ביותר הוא רק ילד. למרות שהוא יכול לשגע כל אדם שפוי, הוא זקוק לאהבה ולהבנה, ובסוף היום, למרות הכל, לליטוף מקבל וסולח.