יחסי כוחות בגן הילדים – האינטרסים הסמויים של גננות וילדים

יחסי כוחות בגן הילדים

מאת: דר' יעל דיין

25 לספטמבר 2014

גן הילדים, כמו כל המערכות החינוכיות, הוא דוגמא למערכת סמכותית ולא דמוקרטית. הוא מאופיין במערכות של יחסי כוחות. יחסי כוחות נוצרים כאשר צד אחד ביחסים קובע לגבי הצד השני; גננת קובעת מה יעשו ילדים וילדות בגן וכיצד ינהגו, מפקחת קובעת מה תעשה גננת, הנהלת משרד החינוך קובעת מה תעשה המפקחת וכך מאורגנת המערכת כשרשרת היררכית של יחסי כוחות. מוכר המשפט של ילדים וילדות המנסים לערער על אופי יחסים זה  באומרם לגננת: "את לא תקבעי עלי".

יחסי כוחות בגן הילדים הינם נושא רגיש. על מנת לשמר את יחסי הכוחות נוטות גננות "להאשים" ילדים וילדות המנסים לשמור על האוטונומיה שלהם באמצעות הסברים כמו: "יש בעיית התנהגות" "קשיים חברתיים" "בעיות הסתגלות" וכך להצדיק את יחסי הכוחות.

השימוש בביטוי יחסי כוחות הוא משמעותי כי מהות העבודה החינוכית היא התנהלות בתוך אינטראקציות. גן הילדים מהווה מרחב של אינטראקציות. בין גננת להורים, בין גננת למדריכה, בין גננת לילדים וילדות, בין גננת לסייעת, בין מפקחת לגננת, בין ילדים וילדות לבין עצמם ועוד ועוד.. כך לכל אינטראקציה ואינטראקציה יש פוטנציאל של יחסי כוחות בה שותפה אחת באינטראקציה תכפה את רצונה על השותפה השנייה.

תפקיד הגננת כיוזמת או מגיבה בתוך מרחב האינטראקציות הוא תפקיד הדורש קשב רב ולכן מאד מעייף. זו אולי אחת הסיבות שכשאנחנו מתבקשות לדמיין מקום בו היינו רוצות להיות, לעיתים קרובות צפות תמונות של טבע, ים, שקט ולבד – מקום ללא אינטראקציות. כי להיות באינטראקציה דורש מאמץ.

גם ילדים וילדות מתעייפים לעיתים מהאינטראקציות. כמו שניתן לראות בציורים של ילדים וילדות שהתבקשו לצייר מה פרוש "להיות חופשי" (מתוך עבודה סמינריונית על תפיסת החופש מנקודת מבטם של ילדים וילדות,  בר נבון, ג. ויזל, ת. וכהן, נ. במסגרת לימודי המוסמך לגיל הרך, האוניברסיטה העברית, 2014.):

בן 5 מספר: "ציפור שאני יושב עליה על הגב ועוד צפור ושמש ושמיים ודשא. אני חופשי כי אני יושב על הציפור . אני עף ואני מרגיש שאני חופשי . הציפור הזאת סתם עפה בלי אנשים".

בן 5 מספר: "ילד וילדה, שמיים ושמש, פרחים ודשא. לא רציתי אדמה כי לא חשבתי על זה. להיות חופשי בציור הזה זה ללכת לנוח. הילד והילדה הולכים לנוח".

אינטראקציות שוויוניות

אם גן הילדים הוא מרחב הרוחש אינטראקציות ואם אנחנו שואפות להפוך את גן הילדים למקום דמוקרטי יותר, אז האתגר שלנו הוא למצוא את הדרך להפוך את יחסי הכוח לאינטראקציות שוויוניות יותר – יחסים בהם שני הצדדים באינטראקציה תורמים במשותף להבניית משמעות.

הצעד הראשון הוא טיפוח אמונה אמיתית, ולא רק כסיסמה, בשוויון שבין הפרטים שבאותה אינטראקציה. אין פרט עליון (בדרך כלל הגננת) ופרט נחות (בדרך כלל הילד או הילדה), אין אחת מבינה ושני חסר הבנה, אין אחת יודעת ושנייה חסרת ידע, אלא שני הפרטים שנפגשים באינטראקציה הם פרטים בעלי ידע, רעיונות וכישורים שיכולים לתרום זה לזה.

בנוסף לכך, כדי לצמצם את יחסי הכוחות, צריך לוותר על התפישה הדיכוטומית המקובלת של  מבוגר- ילד, לוותר על ההתייחסות לקבוצת הילדים והילדות כמנוגדת לקבוצת המבוגרים והמבוגרות. צריך לוותר על אפיונים קבוצתיים המבססים סטריאוטיפים: "המבוגרים יודעים ומבינים" לעומת "הילדים והילדות לא מבינים" בכל קבוצה מבין השתיים יש פרטים מבינים יותר או פחות, יצירתיים יותר או פחות, שופעים רעיונות יותר או פחות ובעלי חוש הומור יותר או פחות. הדוגמא המופיעה לעיל, על משמעות החופש, מעידה על כך שמאוויים אנושיים משותפים לכולנו – מבוגרים ומבוגרות, ילדים וילדות.

 קשה לשנות עמדות ותפיסות. לצאת בהצהרה: תבוטל התפישה הדיכוטומית! יצומצמו יחסי הכוח! לא ישנו את המצב. צריך לחשוב על דרכים מעשיות לקידום השוויוניות באינטראקציות. למשל, ניתן לצמצם את המנהג הרווח במסגרות החינוכיות לשאול שאלות. מנהג זה הוא דוגמא לשימור יחסי הכוח. הגננת שואלת והילד או הילדה מחויבים להשיב. לשאלה כוח כי היא דורשת תשובה. באמצעות השאלות בהן משתמשות גננות, הן מעבירות מסר לגבי הסמכות שלהן. כך נוצר דפוס בהן הגננת היא היוזמת והילד או הילדה הם המגיבים הפסיביים. אין כאן יחסי גומלין שוויוניים בהם שני הצדדים שואלים ומשיבים לסירוגין. אלא, בדרך כלל יש שואלת/בוחנת/חוקרת ויש משיב/ נבחן/נחקר. 

במקום לשאול שאלות ניתן לספר ספורים. ככל שאינטראקציות יכללו יותר ספורים ופחות שאלות, כך הן תהיינה עשירות ומשמעותיות יותר. ככל שגננות יביעו יותר את השקפתן, יספרו ספורים, כך יתאפשר גם לילדים ולילדות לספר על חוויותיהם, להציע הצעות ולהיות שותפים אקטיביים ביצירת המשמעות של האינטראקציה. אינטראקציה המטפחת "חילופי ספורים" במקום "שאלה-תשובה" היא דרך אחת לצמצם את יחסי הכוח.

למשל, כשבקשתי מילדים וילדות לספר לי על החיים שלהם, הם שפעו ספורים, חוויות, רעיונות על החיים בבית והחיים בגן. כמי שעוסקת בהכשרת גננות ומתלבטת מהן דרכי הכשרה ראויות, אני מתייעצת לעיתים עם הילדים והילדות בגן.  כך התנהלה השיחה הבאה שהיא דוגמא לחילופי סיפורים:

 אני: תספרי לי על החיים שלך

ילדה: שאמא ואבא שלי מרוב שהם מפנקים אותי אז גם אני מפנקת אותם וגם אני מאד אוהבת את אחי הקטן שכל יום שנינו קמים מוקדם כדי שנספיק לשחק לפני הגן.

ילדה: למה את צריכה את זה? (הילדה מבררת אתי למה אני מתעניינת בסיפורי חיים)

אני: אני מלמדת את הסטודנטיות איך להיות גננות טובות אז אני חושבת על ספורים של ילדים וילדות, איך הן יכולות ללמוד מהם.

ילדה: שהסטודנטית תלמד שהיא תפנק אותי אז אני אפנק אותה כמו שאני מפנקת את ההורים כי הם מפנקים אותי.

אני: מה זה לפנק?

ילדה: לפנק זה נקרא לעשות משהו שמישהו אוהב ולהביא לו משהו שהוא אוהב למשל להביא לו ממתק שהילד אוהב.

 בדוגמא זו ניתן לראות כי שתינו מספרות ספור. הילדה על משפחתה ואני על עבודתי. הילדה מכירה בשוויוניות בין מבוגרים לבין ילדים וילדות ולאור ניסיון החיים שלה היא מציעה שהסטודנטית תנהג באופן דומה. פינוק מזמין הדדיות ושוויוניות: "שהסטודנטית תלמד שהיא תפנק אותי אז אני אפנק אותה כמו שאני מפנקת את ההורים כי הם מפנקים אותי".

 הקשבה

מרחב המאפשר אינטראקציות המעודדות לספר ספורים, מדגיש את הצורך בהקשבה. "חשיבות ההקשבה לילדים וילדות" הוא משפט שגור בפי כל. נשאלת השאלה למה להקשיב לספורים של ילדים וילדות?

קיימות לדעתי שלוש גישות:

גישה אחת טוענת כי אצל כולנו קיים הצורך לספר. הקשבה לספור של ילד או ילדה מאפשרת לספק צורך זה. מאפשרת להם ל"פרוק" חוויות. בגישה זו צריך להיזהר שהתייחסות כזו לא תבטא גישה מתנשאת כלפי ילדים וילדות – "הם צריכים לפרוק אז נאפשר להם". ההתנשאות יכולה להוביל להקשבה חלקית ולתגובה סתמית: "נכון", "יופי" "כל הכבוד לך". בגישה זו תתרחש אינטראקציה בה הילד או הילדה אקטיביים והגננת פאסיבית יותר.

הגישה השנייה טוענת כי ההקשבה נועדה להכיר את עולמם של הילדים והילדות. בגישה זו צריך להיזהר שתחום ההכרות לא יתייחס רק לעולם הידע שלהם: מה הם יודעים? מה הם מבינים? ההכרות בתחום הידע וההבנה יכולה להוביל להקשבה מצומצמת המחפשת תשובות מסוימות ולחזרה אל דפוס האינטראקציה של שאלה-תשובה בה הילד או הילדה יותר פאסיביים והגננת אקטיבית ויוזמת שאלות.

הגישה השלישית מתייחסת לילדים וילדות כבעלי רעיונות וידע וטוענת כי הקשבה נועדה  ללמוד מהם, לקבל רעיונות, להיעזר בהם לפתרון בעיות, להתייעץ. אינטראקציה זו היא שוויונית יותר, הדדית יותר. מתרחשים בה חילופי דברים בעלי אופי של התייעצות.  

לשלוש גישות ההקשבה נדרשות נטיות (דיספוזיציות) הנלוות למיומנות ההקשבה: בראשונה נדרשת סבלנות ואורך רוח כדי לשמוע את הספור ללא הפרעה, בגישה השנייה נדרשת סקרנות רבה – הסקרנות להכיר לעומק, את הילד והילדה להכיר את עולמם, את עושר חוויותיהם ולא רק את הישגיהם.  בגישה השלישית נדרשת מוטיבציה ללמוד ולהתפתח.

ניתן למצוא ביטוי לשלוש הגישות באינטראקציות שונות. לפעמים אני מקשיבה כי חברה שלי רוצה מאד לספר לי על חוויה שהתנסתה בה, לפעמים אני מקשיבה כי אני רוצה להבין יותר טוב מה קורה לה ולפעמים אני מקשיבה כי אני רוצה ללמוד ממנה.

זה מתאים לכל סוג של יחסים וזה נכון גם לאינטראקציות עם ילדים וילדות.

לספר ספורים זו תופעה אנושית – אנחנו אוהבות לספר ואוהבות להקשיב לספורים. יצירת מרחב לספר ספורים היא אמצעי אחד לצמצום יחסי כוחות, קידום אינטראקציות שוויוניות וטיפוח דמוקרטיה בגן.

חשוב להקשיב לספורים של ילדים וילדות, לא רק כדי לספק את הצורך לספר ספורים, לא רק כדי להכיר אותם יותר טוב, אלא כדי ללמוד מהם, לקבל מהם רעיונות ולהעשיר את ראייתנו על העולם.