כל גננת ומנהלת גן מכירה את הסיטואציה הזו. ישנם הורים המתקשרים כמה פעמים ביום לבדוק מה שלום ילדיהם. הם עשויים לעשות זאת במסווה של: "רק להזכיר, היום אנחנו לא רוצים שהילד יישן צהריים"…
גננות רבות מנסות להבין: מדוע ההורים מושכים זמן בבקרים וממאנים לעזוב את הפעוט הקטן? מדוע הם מחפשים סיבות להישאר בגן זמן רב יותר מהנחוץ? מדוע הם מתייצבים מוקדם מהרגיל רק כדי "לגנוב" עוד כמה דקות של שיחה עם הגננת בנוגע לילדם? למה הם שואלים כל כך הרבה שאלות שאינן תמיד רלוונטיות, ובעיקר: מדוע ההורים "מנדנדים" בלי הרף ומותחים ביקורת על הגננת או הגן?
ראשית, בואו נעשה סדר בבלגאן: אין הורה נודניק, יש הורה חרד. מתפקידה של הגננת להבין כי הורה שפועל באחת מן הדוגמאות שהוצגו, עושה זאת בשל סיבה אישית שמקורה בחרדה, שעבורו היא מוצדקת. אני טוענת כי אין הורה קשה – יש הורה שקשה לו!
Facebook
Twitter