דרורית אמיתי-דרור
מומחית לגיל הרך
יועצת להורים, גננות ואנשי חינוך
לתיאום פגישות ייעוץ, הרצאות, סדנאות- טלפון 052-2322420
רצח של ילדים בידי מי שאמון על טובתם (בוודאי במקרים של רצח על ידי אחד מהוריהם) הוא עניין כל כך מופרע ומזעזע, שכולו אכזריות וכל מה שמנוגד לאמונה הבסיסית שלנו על אהבת ההורים, הגנת הילד, נורמאליות וחמלה – עד שהוא הופך לכולנו את הקרביים.
ילדים החל מגיל מסוים (מגיל 5-4 בערך) ייחשפו בצורה כלשהיא לסיפור, אם באמצעות אחים גדולים, תקשורת, סביבה – וגם הורים.
מה עושים? איך מנסים "להסביר" דבר מבעית כזה?
ילדים רבים מציפים אחרי אירוע כזה את הוריהם בשאלות מאד מציקות וקיומיות.
הכל כאן קשה ומדמם. פתרונות נעימים וטובים לא נוכל למצוא – גם לא בהסברים.
מה שצריך הוא למזער את הנזק של הילדים שחיים ומרגישים וצריכים אותנו.
מילדים שאינם חשופים לכך או ילדים צעירים מאד – כדאי לחסוך את המידע ולשמור אותם מחוץ לתמונה.
לא נכון יהיה לטפח סודות ואווירת סודות סביב הילד. לסוד יש משקל מכביד מאד כשלעצמו, ללא קשר לתוכנו.
אם תמיד טענתי שלתוך בחלל השחור הזה ששמו "סוד" הילד עלול להכניס זוועות הרבה יותר נוראות מאלה של המציאות שמנסים להסתיר ממנו – במקרים כגון רצח ילדים בידי הוריהם העניין שונה: המציאות עצמה עולה על כל דמיון, מפחיד ומעוות ככל שיהיה. ובכל זאת: חשוב לא ללחשש ליד הילד, לא לדבר על הדברים בשפה אחרת, לא לתת לסוד מקום מרכזי בבית. יחד עם זאת: בהחלט צריכה להיות בקרה על הצפייה בטלוויזיה וההאזנה לרדיו ועל חשיפת ילדים לחדשות בימים כאלה.
לילדים שנחשפו למידע או שמתעניינים במה ששמעו ולא הבינו יש להסביר להם את הדברים בצורה הפשוטה ביותר האפשרית, בלי פרטים ותיאורים פלסטיים (דקירות, דם, מזוודה שהוטבעה…) ובלי להוסיף לעניין את התסבוכת המשפחתית (גירושין…) וההיסטוריה של המשפחה הספציפית.
חשוב מאד לבדל את הילד שלכם ואתכם ואת האנושות בכללה מהיתכנות של דברים כאלה. לספר שהאיש שעשה זאת הוא איש אחר לגמרי מכם ומסביבתכם, שאצלכם זה לא יכול לקרות, שאתם אוהבים, שומרים ומגנים על הילדים שלכם. סביר שהילד ישאל אם אותו רוצח לא אהב את הילד הנרצח- ואני חושבת שצריך לומר שהוא לא אהב אותו ולא דאג לשלומו. כרגע אינני מתייחסת לילד זה או אחר בהיסטוריה האומללה של רצח ילדים בידי הוריהם בשנים האחרונות ולאמת האובייקטיבית או הפסיכולוגית – אלא לילד שלכם, זה שעומד מולכם ושואל אתכם.
אני מוצאת שעדיף להסביר לילד משהו שאולי איננו מדויק עובדתית – אבל נכון לו ולרווחתו: לומר שההורים הללו לא אהבו את הילדה מלכתחילה. כלומר: זה איננו מצב שיכול להתפתח. זה מצב של "יש" או "אין". לכן – הילד שלנו יכול להירגע. אצלנו זה "אין" – ולכן אצלנו זה גם לא יקרה. כלומר: חשוב לוודא שהוא יבין שלא יכולה להתפתח שנאה כזו – אלא שהיא הייתה שם תמיד. לכן (בשונה מאותו ילד שנרצח) – הוא יכול להרגיש בטוח. אצלו/אצלכם בבית ובמשפחה זה לא יכול לקרות. חשוב להבהיר לילד שאין שנאה בפוטנציה. או ששונאים או שאוהבים.
אמרו לילד שלכם (בהתאם לגילו וליכולתו להבין את המשמעות של נדירות) שהאירוע הנורא הוא מקרה מאד יוצא דופן, שכל האנשים מזועזעים (ולא רק אתם והוא) ותדגישו שוב שהוא מוגן ואהוב ולא יקרה לו או לאהוביו כל רע.
אל תהססו לחזור על האמירה הזו שוב ושוב.
שאלה נוספת שעולה היא האם לומר לילדים שהרוצח הילדה הוא חולה נפש/משוגע.
"משוגע" או "חולה נפש" הוא מושג שילד איננו מבין. "משוגע" היא גם מילה שאנחנו משתמשים בה שלא לצורך בהקשרים אחרים. מה יבין מכך הילד?
בנוסף לכך: למה להטיל על חולה נפש את הרפש של רוצח או אדם אלים? אנחנו, המבוגרים, יודעים שחולה נפש הוא חולה. הוא יכול להיות חולה ידידותי ונעים הליכות, עדין נפש ואוהב את ילדיו. חולה נפש איננו בהכרח אדם אלים. גם בעת כזו שאנחנו מצווים לחנך את ילדנו לקבל את חולי הנפש כאנשים חולים ולא כרוצחים. יחד עם זאת – לא נכון יהיה לקשר את הרצח הנורא עם מחלה (כי "מחלה" עבור הילד זו שפעת , חום גבוה, כאב בטן…) ולא מחלה מופשטת.
ייתכן שבגן, בבית הספר, בגינה הציבורית או בכל מקום אחר הנושא ידובר בימים הקרובים. אולי לא ביוזמת הגננת או המורה – אלא ביוזמת ילד שישאל או יספר משהו. אין לנו שליטה על התפשטות המידע. בדרך כלל המידע גם מקבל עיוותים ופנטזיות נוספות (למרות שהמידע המקורי מבעית דיו).
אם ילד נחשף למידע – תנו לו סביבה ואווירה שבה הוא יכול לדבר על כך. אם הוא אינו שואל – אין להסיק מכך שהוא איננו עסוק בכך ואינו חרד. ייתכן שהדבר כל כך מעיק ומחריד – עד שאינו מסוגל לשאול. על פי היכרותכם עם הילד שלכם – החליטו אם לפתוח בשיחה על הדברים ולא להשאיר את היוזמה רק אצלו. בדקו מה הילד שלכם שמע או יודע ותקנו/צמצמו מידע מיותר או לא נכון (למשל: אחד הדברים שילדים נוטים להוסיף הוא שהילד הנרצח נאכל על ידי הרוצח).
ילדים שנחשפו למידע יכולים להגיב במתח, בשינוי של התנהגות (שינויים בהרגלי השינה, קושי בהדרמות, בכי, שקט מתמשך, פאסיביות, פעילות יתר, אכילת יתר, אי אכילה ועוד). אל תבטלו את רגישותם ואת תגובתם. אל תנסו להתעלם מהכאב והחרדה שלהם.תנו להם ביטחון ותמיכה – אבל אל תזלזלו בפחדיהם. זה סיפור שמבעית אותנו. בוודאי את הילדים שמזדהים עם הילד הקורבן ובודקים את חייהם לאור הסיפור הזה.
אל תמרכזו את חייכם יתר על המידה סביב החוויה הזו. תנו מקום נרחב לשגרה ולדברים האחרים שמעסיקים אתכם: סדר יום, קייטנות…. – יחד עם גילוי רגישות גבוה יותר מהרגיל.
מסובך? אין נוסחה פשוטה? נכון.
ואל תשכחו: מרבית המשפחות, מרבית ההורים, מרביתנו – אנשים טובים, אוהבים ויציבים. מרבית הילדים מוגנים ואהובים. המציאות האלימה מבהילה – אבל חשוב שנחזור לבניית הקן הטוב שלנו ושל אהובינו.