"אתר הגיל הרך" אינו מספק מאמרים, שאלונים או כל חומר אחר מלבד אלה המתפרסמים באתר

טמפרמנט אצל מאחרים בדיבור

PAUL, R. & KELLOGG, L. (1997). TEMPERAMENT IN LATE TALKERS. JOURNAL OF CHILD PSYCHOLOGY AND PSYCHIATRY. VOL. 38, NO. 7, PP. 803-811.

תקציר
מחקר זה בודק את מאפייני הטמפרמנט של ילדים שאובחנו בגיל שנתיים כמאחרים בהתפתחות השפה לעומת בני גילם עם התפתחות שפה תקינה. כאשר הילדים היו בכיתה א', הורים ומטפלים העריכו את מאפייני הטמפרמנט שלהם. נבדקים עם הסטוריה של איחור שפתי הוערכו כבעלי רמה נמוכה יותר במימד של התקרבות/התרחקות – דבר המצביע על ביישנות, התרחקות או פתיחות מופחתת – מאשר בני גילם עם הסטוריה של התפתחות שפה תקינה. מדדים של התקרבות/התרחקות היו במתאם מובהק עם אורך המבע בעת דיבור ספונטני.

אחת מבעיות ההתפתחות הנפוצות בהן נתקלים קלינאים העובדים עם ילדים קטנים הוא הפעוט בן -30 18 חודש הנראה נורמלי בכל מובן אחר אולם אינו מתחיל לדבר או מדבר מעט מאוד.

ידוע שלילדים עם לקויי למידה יש הסטוריה של איחור שפתי (CATTS & KAMHI 1986 NAXWELL & WALLACH 1984 WEINER 1985 ) ושלבני 4-5 עם התפתחות שפתית איטית יש חסרים כרוניים (ARAM EKELMAN & NATION 1984 SHRIBERG & KWIATKOWSKU 1988 ). למרות זאת, עד לאחרונה היו מעט מחקרים אמפיריים שעליהם ניתן היה לבסס הערכות פרוגנוסטיות לגבי התפתחות השפה בעתיד של בני שנתיים עם איחור בתחילת הדיבור.

זיהוי של איחור בדיבור אצל פעוטות
לציוני הדרך בהתפתחות שפה נורמלית יש בסיס מדעי נרחב. NELSON (1973 ) הראה שרוב הילדים מהמעמד הבינוני מפיקים יותר מ- 50 מילים שונות בגיל 20 חודש. DALE BATES REZNICK & MORISSET (1989 ) דיווחו שאוצר המילים הממוצע בגיל 20 חודש הוא 155 מילים. (עם סטית תקן של 87. ). כך אוצר מילים של 50 בגיל 20 חודש נמצא יותר מסטית תקן אחת מתחת לנורמה. מקורות רבים אחרים (BZOCH & LEAGUE 1971 FRANKENBURG ET AL 1990 ) מבססים את הדיעה שאצל ילדים המתקשים להפיק אוצר מילים של 50 לקראת גיל 20 חודש – ניתן להתייחס לכך כאל איחור בהתפתחות השפה. למרות זאת, RESCORLA ( 1989 ) מדווח ש- 10-14% מהילדים, ממעמד בינוני, שנבחנו במבחן LDS (LANGUAGE DEVELOPMENT SURVEY ) התקשו להשיג ציוני דרך אלה בגיל שנתיים.

מחקרי מעקב אחרי ילדים המדברים מאוחר

בשנים האחרונות, מספר קבוצות מחקר עקבו אחר ההתקדמות השפתית והלימודית של פעוטות שהחלו לדבר מאוחר כדי לספק את המידע האמפירי לצורך הפרוגנוזה של אוכלוסיה זו (PAUL 1993 RESCORLA & SCHWARTZ 1990 SCARBOROUGH & DOBRICH 1990 WEISMER ET AL 1994 ואחרים). מחקרים אלה בדרך כלל מצאו שילדים שכפעוטות ניתן לראות אצלם התפתחות שפה איטית שומרים על חסכים/חסרים באספקטים שונים של השפה הדבורה במהלך גיל הגן. יחד עם זאת, בעת שהם מגיעים לגיל 5, 70-80% מהם מתפקדים בגבולות הנורמה במגוון של מדדי שפה, וכמעט כולם יכולים לתפקד באופן מתאים במהלך השנים הראשונות ללימודיהם בבתי ספר רגילים (ראה PAUL בדפוס). יחד עם זאת, PAUL (בדפוס) מצאה שילדים אלה אכן מראים הבדלים מסוימים מבני גילם שלהם יש הסטוריה נורמלית של התפתחות שפה. כמו למשל קשיים בתפוקה נרטיבית ובמשימות הדורשות מודעות פונולוגית – משימות הידועות כקשורות להשגים בקריאה (BLACHMAN 1989 FEAGANS & APPELBAUM 1986 ). עדיין לא ברור האם קשיים אלה יתורגמו אחר כך לבעיות בהשגים לימודיים כשגוברות הדרישות האקדמיות בכיתות גבוהות יותר בבית הספר.

מאפיינים התנהגותיים של ילדים עם ליקויי שפה

מידע העשוי לעזור בנסיון להבין בעיה זו קשור למאפיינים הלא-שפתיים של ילדים עם הסטוריה של איחור שפתי. במחקר של PAUL (בדפוס) ניתן לראות שהאינטליגנציה הלא-מילולית של ילדים אלה היא בתחום הנורמה בגיל 5. יחד עם זאת, ידוע שתחומים לא-מילוליים אחרים, כולל התפתחות חברתית ורגשית, קשורים אצל ילדים עם בעיות תקשורת. PRIZANT & MAYER (1993 ) עסקו בקשר שבין תקשורת לבין התפתחות רגשית-חברתית והדגישו את הרמה הגבוהה של מצבים בהם קיים שילוב של הפרעות תקשורת ושל הפרעות רגשיות-התנהגותיות אצל ילדים.

חוקרים של פסיכולוגיה התפתחותית ופסיכיאטריה הציעו מידע אמפירי מבוסס כדי לתמוך בקשר החזק שבין שני תחומים אלה. למשל, BAKER & CANTWELL (1982 ) בדקו את הנפיצות של הפרעות רגשיות אצל ילדים עם בעיות שפה ודיבור ומצאו של- 44% מילדים אלה היו בעיות כלשהן על פי הקריטריונים של ה- DSM III. הסיכון של ילדים עם בעיות דיבור בלבד היה נמוך יותר מאשר אצל אלה שהיו להם בעיות דיבור ושפה גם יחד או גם אלה שהיו להם רק בעיות שפה. מחקר מעקב של 5 שנים של אותם ילדים (BAKER & CANTWELL 1987 ) הראה עליה כללית בשיעור הבעיות הרגשיות עם העליה בגיל.

BEITCHMAN ET AL (1986 ) בצעו מחקר אפידמיולוגי של ילדים קנדיים בני 5 שהוערכו לגבי הפרעות בשפה ודיבור. הם מצאו של- 11% מהילדים היו בעיות תקשורת ושכמחצית מילדים אלה הראו גם הפרעות רגשיות ואילו הנפיצות של בעיות כאלה אצל ילדים עם תקשורת תקינה היתה 12%. STEVENSON & RICHMAN (1978 ) במחקר אפידמיולוגי אנגלי מצאו שלכ- 60% מבני שלוש עם איחור התפתחותי היו בעיות רגשיות, בעוד רק 14% מהילדים שלא היה להם איחור שפתי הראו בעיות התנהגות.

TALLAL (1988 ) הטילה ספק בחלק מהממצאים שצוינו לעיל. היא מציינת שמחקרים כאלה לא תמיד הבחינו בין ילדים שיש להם בעיות תקשורת בלבד לבין ילדים שיש להם בעיות שפה שהן משניות להפרעות מנטליות אחרות כמו פיגור או אוטיזם. דבר זה מקשה לדעת האם הבעיות הרגשיות שנצפו קשורות באופן ספציפי לבעיות בהתפתחות שפה או לקשיים אחרים הכוללים בתוכם בעיות שפה כסמפטומים משניים. ברור אם כן שמחקרים של קשרים בין בעיות תקשורת לבין בעיות רגשיות צריך להערך בקבוצות מוגדרות מאוד של ילדים. אם מטרת המחקר היא להבין את הקשר שבין בעיות תקשורת לבין בעיות התנהגות, אזי, ילדים שיש להם רק בעיות תקשורת יכולים לספק את התשובה הברורה ביותר מאשר מחקרים שחיברו יחד ילדים עם בעיות תקשורת מרכזיות לבין אלה שבעיות התקשורת שלהם הן משניות.

מאפיינים התנהגותיים של מאחרים בדיבור

מספר מחקרים בדקו נושא זה אצל ילדים עם בעיות שפה בינוניות. CAULFIELD ET AL (1989 ) חקרו בני שנתיים עם איחור שפתי בהשוואה לשפה הלא- מילולית ולשפה הסבילה שלהם. במדדים ההתנהגותיים הם השתמשו בדיווחי האמהות ובתצפיות ישירות על אינטראקציה הורה-ילד. מחקר זה דיווח שהתצפיות הישירות הראו כמות גדולה יותר של התנהגויות שליליות כמו: בכי, הכאה, זריקת חפצים, אצל הילדים עם האיחור מאשר אצל מדגם תואם של בני גילם עם יכולות תקשורת תקינות. הילדים שהיה להם איחור הוערכו על ידי אמהותיהם כיותר ביישנים וחששנים וכמבטאים יותר בעיות בהליכה לישון. בנוסף לכך, האמהות דיווחו שהילדים עמדו פחות בציפיות של הוריהם לגבי מאפיינים חברתיים, אינטלקטואליים ורגשיים.

במחקר אחר, CAULFIELD (1989 ) דיווח על תצפיות בהתנהגות במהלך משימות במעבדה אצל הילדים במחקר שתואר לעיל. קאולפילד הראה שילדים בני שנתיים עם איחור שפתי לא היו שונים מילדים בני גילם ללא איחור שפתי, בהתנהגות שלהם במהלך משימה קלה שדרשה הצבעה, או ביכולתם לדחות סיפוקים במהלך פעילות במעבדה. אולם, כן התגלו הבדלים במשימה של שיום שהיתה קשה עבור הילדים עם איחור שפתי אולם קלה עבור הילדים עם התפתחות שפתית תקינה. במשימה זו, הילדים עם האיחור השפתי הראו נטיה גוברת להכנס להתפרצויות זעם. החוקרים פירוש נטיה זו כקשורה לתסכול שלהם כלפי חוסר היכולת שלהם לתקשר, הנובעות, אך אינה הסיבה, לאיחור השפתי.

) PAUL & JAMES 1990 ) דיווחו גם הם על מאפיינים התנהגותיים של בני שנתיים עם איחור שפתי קל. ועל הדרך בה הורי הילדים תופסים אותם. נעשה שימוש ב- CHILDHOOD PERSOANLITY SCALE (COHEN 1975 ), שאלון לדיווח הורי. התוצאות הראו שהפעוטות עם איחור שפתי נתפסו על ידי הוריהם כיותר פעילים, יותר לא קשובים ולא מרוכזים ויותר קשים לטיפול וכמראים פחות רגש, מאשר ילדים עם התפתחות שפתית תקינה.

מחקרי המעקב שצוטטו לעיל על ילדים אלה, המראים איחור שפתי קל בגיל שנתיים, מציעים שהפרוגנוזה היא בדרך כלל אופטימית ושבגיל בית הספר רוב הילדים האלה יתגברו על רוב הקשיים של האיחור השפתי.
ממצאים אלה מציעים, שאם CAULFIELD (1989 ) צודק, נצפה שהבעיות ההתנהגותיות של ילדים עם איחור התפתחותי יפחתו ככל ששפתם תשתפר והתסכול שלהם, שנגרם כמשוער על ידי האיחור, ייעלם באופן יחסי. דפוס זה יהיה שונה מזה שדווח על ידי BAKER & CANTWELL, שמצאו שהנפיצות של בעיות רגשיות עולה עם הגיל בצמוד להתמשכות הבעיות השפתיות.

מציאת דפוס של ירידה בבעיות התנהגות יתמוך בגישה הרואה בהתפתחות שפתית מאוחרת כמצביעה על איחור התפתחותי-שפתי כפי שהציעו WHITEHURST & FISCHEL (1994 ) LEONARD (1991 ) ולא כמצביעה על פתולוגיה. כך, חקירה של המאפיינים ההתנהגותיים של ילדים עם איחור שפתי לאורך זמן יתרום להבנה של המקורות לדפוס התפתחותי זה ולבניה של תיאוריות אמינות בנושא זה. המחקר שלהלן עוסק במאפייני הטמפרמנט, כפי שדווחו על ידי הורים וקלינאים, של ילדים עם איחור שפתי כאשר הם נמצאים בשנה הראשונה ללימודיהם בבית הספר כדי לתעד שינויים בביטוי השפתי הקשור לאיחור שפתי.

הגדרה והערכה של טמפרמנט
לפי THOMAS & CHESS (1977 ) טמפרמנט הוא ה"איך" של ההתנהגות, או הדפוס ההתנהגותי הפנימי של היחיד. טמפרמנט מוגדר כמאפיין קונסטיטוציוני קבוע המשפיע על הדרך והעוצמה שבה יחידים יגיבו לגירויים שונים, למרות שניתן לשנות טמפרמנט על ידי הסביבה עימה בא היחיד במגע. במחקר הקלסי שלהם THOMAS & CHESS השתמשו בדיווח של הורים כדי להעריך טמפרמנט.

MARTIN (1988 ) מצביע על כך שהמידע מדיווחי הורים על טמפרמנט ילדם עשוי לכלול כמה דעות קדומות בגלל המעורבות הרגשית של ההורים עם הילד ומסגרת ההתיחסות ההתנהגותית המוגבלת של ההורה עצמו לגבי מהי התנהגות נורמטיבית. כדי להתמודד עם בעיות אלה באיסוף של מידע על טמפרמנט MARTIN פיתח את ה- TABAC :
TEMPERAMENT ASSESSMENT BATTERY FOR CHILDREN הכוללים מגוון של מעריכים:הורים, קלינאים ומורים כדי לקבל תמונה כוללת יותר של מאפייני הטמפרמנט של הילד במגוון של סיטואציות.

המחקר הנוכחי השתמש ב TABAC כדי לקבל הערכות מהורים וקלינאים המתארים את הביטוי של מאפייני טמפרמנט של ילדים עם הסטוריה של איחור שפתי בגיל צעיר.

שיטה
נבדקים:
במחקר השתתפו 28 ילדים בני שנתיים אשר אוצר המילים שלהם היה קטן מ- 50. הנבדקים הושוו למספר דומה של ילדים עם התפתחות שפתית תקינה (מעל 50 מילים בגיל שנתיים). לא היה הבדל בין ילדי שתי הקבוצות: בגיל, במעמד הסוציואקונומי, במין, בסדר לידה, בציונים במשימות קוגניטיביות לא-מילוליות ובציונים במבחן ביילי.
הליך:
הילדים עברו שורה של מבדקים שכללו הערכות שפתיות, הערכות התנהגות וכן דיווחי הורים על התנהגויות תקינות וחריגות על פי CHILDHOOD PERSONALITY SCALE (COHEN 1975 ). בכל שנה שלאחר מכן הם נבדקו שנית להערכת שפה והתנהגות. בכל שנה נאספו דוגמאות לביטויים ספונטניים של כל ילד והם נותחו על פי האיכות הסינטקטית שלהם על ידי המבחן של LEE (1974) DEVELOPMENTAL SENTENCE SCORE ועל פי אורכם מבחינת המורפימים, בהירות הביטוי ודיוק פונמי. כשהנבדקים היו בכיתה א' נאספו גם הערכות הורים וקלינאים על מבחן TABAC – TEMPERAMENT ASSESSMENT BATTERY FOR CHILDREN (MARTIN 1988 ).

כלים:

TABAC – TEMPERAMENT ASSESSMENT BATTERY FOR CHILDREN (MARTIN 1988 ) – מיועד למילוי על ידי הורים, מורים וקלינאים. הערכת ההורים מכילה: 48 פריטים ב- 6 סולמות: פעילות, הסתגלות, התקרבות/התרחקות, עוצמה רגשית, קלות בטיפול עד הסחת דעת והתמדה. הערכת הקלינאים כוללת 24 פריטים ו- 5 סולמות: פעילות, הסתגלות, התקרבות/התרחקות והתמדה הדומים לסולמות ההורים והסחת דעת במקום שני האחרונים.

DSS THE DEVELOPMENTAL SENTENCE SCORE LEE (1974 ) – שיטה להערכת הבשלות של צורות מורפולוגיות וסינטקטיות בשפה הדבורה. יש צורך לנתח 50 מבעים ולהעריך 8 קטגוריות דקדוקיות על סולם של 8 נקודות.

MLU – MEAN LENGTH OF UTTERANCE IN MORPHEMES

INTELLEGIBILITY RATING IN FREE SPEECH מוערך על ידי הקלינאי לאחר מפגש עם הילד, על סולם של 3 נקודות: טוב, בינוני, חלש.

PCC – PERCENT CONSONANTS CORRECT הערכה כמותית של בהירות הביטוי

TOLD – TEST OF LANGUAGE DEVELOPMENT –PRIMARY ( NEWCOMWE & HAMMILL 1988 ).

תוצאות

בגיל שש חולקו ילדים המחקר לשתי קבוצות:
1. 6 ילדים (21% ) עם הסטוריה של איחור שפתי שהמשיכו להיות מתחת לנורמה בייצור סינטקטי ע"פ ה- DSS.
2. 22 ילדים (79% ) עם הסטוריה של איחור שפתי שקבלו ציון בטווח הנורמה במבחן ה- DSS.
קבוצת הילדים עם שפה תקינה קיבלו ציונים בטווח הנורמה.

הבדלי טמפרמנט בגיל שש
בהשוואה בין שלוש הקבוצות נמצא הבדל משמעותי רק בהערכות קליניות של טמפרמנט בסולם של התקרבות/התרחקות וקרוב למשמעותי באותו סולם על פי הערכות הורים. על פי MARTIN (1988 ) סולם זה מטרתו למדוד את הנטיה של הילד להיות פתוח מבחינה חברתית לעומת ביישן, מרוחק או מסויג. כל שלוש הקבוצות נמצאו בטווח הנורמלי למדד זה, כפי שהיו גם במדדי הטמפרמנט האחרים.
ציוני שפה ודיבור
קבוצת הילדים בעלי איחור שפתי מתמשך קבלו ציונים שהיו נמוכים באופן מובהק משתי הקבוצות האחרות ( במורכבות של המבע, במבעים על פי מבחן ה- TOLD ) והקבוצה עם הסטוריה של איחור שפתי ללא איחור כיום קיבלה ציונים נמוכים יותר מהקבוצה התקינה. לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות במבחן ה –PCC בביטוי ספונטני אך היו הבדלים בהערכות קליניות לגבי מידת הבהירות של המבע. יש לציין שלמרות הבדלים אלה כל הילדים הגו נכון קונסוננטים ב- 88% מהזמן וכולם בטאו עצמם באופן ברור.
מתאם בין הערכות טמפרמנט לבין ציוני שפה ודיבור בגיל 6
נמצא מתאם בין הערכות טמפרמנט של הקלינאים ושל ההורים לגבי מימד של התקרבות/המנעות לבין הערכות שפה בכיתה א' (MLU ). לא נמצאו הבדלים אחרים.
ניבוי הערכות טמפרמנט ממדדים שפתיים
נמצא שרק מדדי MLU בגיל 6 ניבאו את מדד הטמפרמנט של התקרבות/התרחקות על פי הערכות קלינאים. בדיקה נוספת של ההערכות שנעשו בגיל 4 גילו שוב שמדדי MLU ניבאו רק את הערכות הקלינאים לגבי מדד התקרבות/התרחקות.

דיון
תוצאות המחקר מראות שלילדים ממעמד בינוני עם הסטוריה של איחור שפתי תהיה נטיה להיות ביישנים ומרוחקים בשנים הראשונות של בית הספר, אולם נטיה זו אינה מעמידה אותם מחוץ לטווח הנורמה. מעניין שילדים עם הסטוריה של איחור שפתי, לא הוערכו על ידי הורים וקלינאים כשונים מבני גילם שההתפתחות השפתית שלהם תקינה, במדדים כמו רמת פעילות, הסחת דעת, התמדה או קלות בטיפול. ממצא זה מפתיע לאור העובדה ש- PAUL & JAMES (1990 ) דיווחו שהוריהם של ילידם אלה העריכו אותם בגיל שנתיים כיותר פעילים, כפחות קשובים, נתונים למצבי רוח וקשים לטיפול. ממצאים אלה תומכים במסקנה של CAULFIELD (1989 ) שבעיות התנהגות של ילדים עם איחור שפתי נובעות מהתסכול שהילדים חשים עקב הקושי שלהם לתקשר. ככל שיכולות התקשורת שלהם משתפרות, הירידה בתסכול מובילה לירידה בתפיסה שהם נתפסים כבעלי בעיות התנהגות על ידי המבוגרים בסביבתם.

CAULFIELD ET AL (1989 ) הראה שהורים לילדים בני שנתיים עם איחור שפתי דיווחו על ביישנות וחששנות אצל ילדיהם. נראה אם כן, שלמרות שהבעיות ההתנהגותיות האחרות שדווחו לגבי ילדים אלה כשהיו פעוטות נוטות להעלם עם הגיל ועם השיפור בתקשורת. כך, בעוד בעיות ההתנהגות האחרות נוטות להיות התוצאה של קשיי תקשורת, הנטיה הקבועה יותר להיות ביישן ומרוחק יכולה להיות חלק של מרכיב טמפרמנטי אצל ילדים עם איחור שפתי, ויתכן שהוא תורם במידה מסוימת לאיחור זה. כלומר, ילדים הנוטים להיות ביישנים ומרוחקים עשויים להיות בעלי פחות מוטיבציה לתקשר והדבר עשוי להיות משולב עם גורמים נוספים ובכך להאיט את קצב התפתחות השפה שלהם. PAUL & SCHIFFER (1991 ) מצאו שפעוטות עם איחור שפתי יזמו תקשורת, מילולית או לא-מילולית, לעיתים רחוקות יותר מאשר ילדים עם התפתחות שפתית תקינה. החוקרים שיערו שתקשורות מעטות יותר שהביאו להתנסות מעטה יותר ולמשוב מועט יותר יכלו לתרום לקצב איטי יותר של רכישת שפה באוכלוסיה זו.

הממצא העוסק בקשר בין אורך המבע לרמה של התקרבות/התרחקות בגיל הגן ובכיתה א' תומך בעמדה שהוצעה לעיל. כלומר, אורך המבע בגילאים אלה יכול להיות לא רק מדד של מורכבות השפה אלא גם של כמות הדיבור. MILLER ET AL (1992 ) טענו שילדים רבים עם בעיות שפה לא רק מדברים פחות טוב, אלא פשוט מדברים פחות, כלומר משתמשים במספר קטן יותר של מילים, בהשוואה לבני גילם שיש להם שפה תקינה. למרות שההבדלים באורך המבע בין ילדים עם שפה תקינה לבין ילדים עם הסטוריה של איחור שפתי, אשר שפתם תקינה בגיל שש, לא היו מובהקים,הרי המתאם בין אורך המבע לבין רמה נמוכה בהתקרבות/ התרחקות בין שתי הקבוצות מצביע על פטפטנות מועטת. המתאם המובהק בין הערכות הורים לגבי רמת פעילות לבין אורך המבע עשוי לשקף את העובדה שילדים שהם יותר פעילים נוטים להפיק משפטים יותר קצרים, כיון שהם עסוקים מדי בתנועה מכדי להשקיע זמן בדיבור. מאחר שגורמים אלה של רמת פעילות והתקרבות/התרחקות אינם נמצאים במתאם מובהק עם DSS, אי אפשר לאמר שהמורכבות הסינטקטית של דיבורו של ילד קשורה לגורמים התנהגותיים אלה. לפיכך, ניתן להתייחס לאורך המבע כמדד של הנכונות להפיק מבעים מורכבים בניגוד לביצוע של משפטים מינימליים.
כפי שמראות התוצאות, גם ילדים שהיתה להם הסטוריה של איחור שפתי אבל כיום השפה שלהם היא בתחום הנורמה עדיין מקבלים ציונים נמוכים מאלה של ילדים עם שפה תקינה, במדד של התקרבות/התרחקות.

נראה אם כן שהאיחור השפתי של ילדי המחקר אינו בהכרח תוצאה של מרכיב נוירולוגי אלא דווקא ביטוי של איחור התפתחותי המתווך על ידי נטיה טמפרמנטלית להמנעות חברתית בשילוב מוטיבציה מעטה לתקשורת. תמיכה לדעה זו ניתן לראות ביציבות של הערכות ההורים של מימד הביישנות/חששנות/המנעות בשילוב הירידה שניתן לראות בתפיסות ההורים לגבי בעיות בתשומת לב וברמת פעילות – בעיות שלעיתים קרובות מצביעים עליהן כסימנים נוירולוגיים "רכים" כמו גם הירידה בבעיות של רגש והתנהגות. נראה שהנטיה לביישנות שבלטה בשלבים המוקדמים והפחיתה אולי מהמוטיבציה של ילדים אלה לדבר, ממשיכה לבלוט, אם כי בעוצמה פחותה. יש לציין שוב שלמרות שהערכות ההתקרבות/התרחקות של ילדים עם הסטוריה של איחור התפתחותי היו נמוכות מאלה של עמיתיהם התקינים עדיין היו בתחום הנורמה.

לסיכום, ילדים ממעמד סוציואקונומי בינוני שיש להם איחור שפתי בגיל שנתיים נוטים לתפקד בטווח הנורמה בתחום השפתי, בהישגים ובהתנהגות כשהם מגיעים לגיל בית הספר. יחד עם זאת, השפה וההשגים האקדמיים שלהם הם במידת מה נמוכים מאלה של ילדים עם התפתחות שפתית תקינה. הדרך בה תופסים הורים את בעיות ההתנהגות של ילדים אלה כשהיו פעוטות גם הם נוטים להשתפר, כנראה ככל שהתסכול התקשורתי פוחת, אולם ילדים עם הסטוריה של איחור שפתי נוטים להמשיך להיות פחות פתוחים מבחינה חברתית מאשר הילדים התקינים. המנבא הטוב ביותר של פתיחות פחותה היא אורך המבע, גם בגיל 4 וגם בכיתה א'. יש לזכור שהמחקר נעשה באוכלוסיה ממעמד בינוני, ממשפחות קטנות ומתפקדות ולא ניתן להכליל מהם לאוכלוסיה של ילדים הגדלים בתנאים פחות טובים.

שיתוף ברשתות חברתיות:

כתוב/כתבי תגובה