טובת הילד

נכתב עבור אתר הגיל הרך

מוסכם על כל הציבור, שהורים ומחנכים רוצים את טובת הילד אשר תובטח על ידי אהבה ודאגה נאותה. אך מהי טובת הילד?
לפי המתפרסם בכלי התקשורת קיימת אכזריות רבה לגבי ילדים רבים – עד כדי רציחתם על ידי אחד ההורים, פגיעה גופנית ונפשית בדרגות שונות המחייבת אשפוז בבית חולים. אני מדבר על דאגת פרטים לטובת ילדיהם ולא דן ברשימה זו בדאגה של כלל החברה או המדינה, לטובת הילדים אשר אמורים להבטיח את המשך קיומה. רצח תינוקות היה מקובל בימים עתיקים אם בגלל מינו הלא-רצוי של הנולד ואם מסיבות מבנה המשפחה. היום רצח תינוקות מסיבות אלה נדיר והסיבות השתנו. הסיבה העיקרית היא אלימות עמוקה של אחד או שני ההורים הרואים בילדם גורם מפריע – "הוא מפריע לי לשון" – ומכביד מבחינה כלכלית והאלימות באישיותם מוצאת פורקן נוח אצל ילד חסר-אונים.

אני מעיר הערות אלה כדי לשים סימן שאלה על הטענה, שאהבת ההורים ובמיוחד אהבת האם היא אינסטינקט מלידה. ריבוי מקרי הזנחה, אלימות, גרימת נזק גופני ונפשי ונטישה סותרים הנחה זאת. אולם קיימת בעיה נוספת והיא עיקר הדיון שלנו כאן. קיימת אי-בהירות ואי-הסכמה על דרכי הטיפול הרצוי והיחס אל הילד ובביצוע דרכי הטיפול ל"טובת הילד".

אריקסון (1960) טען, שיש הסכמה עולמית של כלל המין האנושי רק לגבי ארבעה פריטים הכרחיים בטיפול לטובת הילד. תפקידם של ארבעת מרכיבי הטיפול הוא להבטיח את קיום הילד. הארבעה הם: אספקת מזון, אספקת נוזלים, הבטחת חום ושמירה על ניקיון הגוף. אם אחד מארבעת המרכיבים האלה לא יינתן לתינוק, חייו בסכנה. לכן אפשר לטעון שהארבעה הם לטובת הילד. כל הארבעה קיימים גם אצל בעלי-חיים יונקים ואפשר לראות את המגע הגופני הרב בו הם נוהגים אגב סיפוק צרכי הילודים. אולם בכך ההסכמה על "טובת הילד" מסתיימת.

כל אם יודעת, שצריך לרחוץ את הילד. בעלי-חיים עושים זאת על ידי ליקוק ועם גדילת הילודים על ידי דחיפתם לאגם או נחל. במדינה תעשייתית תרחץ האם את ילדה באמבטיה במים פושרים; באזור "פרימיטיבי" תטביל האם את ילדה בנחל העובר בקרבה; ילדים חסרי שיכון יטבלו בקערה או תחת ברז מים. מה לטובת הילד? שיהיה נקי – אך כיצד זה נעשה תלוי בתנאים חברתיים, כלכליים, גיאוגרפיים, אקלימיים ועוד. זהו אישור מהיר לטענה, שהחינוך הוא מעשה אקולוגי. ההחלטה כיצד לטפל בילד על מנת להבטיח את שלומו וקיומו היא רצונית לכאורה אך למעשה נקבעת על ידי גורמים סביבתיים נתונים.

על בסיס ארבעת הגורמים הביולוגיים המבטיחים את "טובת הילד" מתפתחת מערכת שלמה של יחסים אנושיים, שאפשר לכנותם גורמים תרבותיים. אפשר להביא עשרות דוגמאות. הנה אחדות.

מקובל לחשוב ש"קרבת האם" מבטיחה את טובת הילד וגורמת להרגשת הביטחון הנחוצה להתפתחותו. אך מהי "קרבת האם"? יש אומרים, שזוהי קרבה גופנית כפי שאמהות באפריקה מספקות בנושאן את ילדיהם קשורים על גבן גם בשעות עבודתן. בחברה המערבית היה מקובל לטעון ש"קרבת אם" מובטחת על ידי קרבה רגשית המובטחת על ידי "אמהות טוטלית" , משמע על ידי טיפול בלעדי על ידי האם בלבד ונוכחותה הפיסית בקרבת הילד. טענה זו הגיעה עד כדי שלילת חינוכם של ילדים בגיל הרך במעונות-יום לפני כמאה שנים. אולם עוד במאה השמונה-עשרה היה מקובל למסור את הילדים – ל"טובתם" – לידי מינקת אשר טיפלו בהם בביתן. זה היה מנהג בידי שכבות אמידות, אך יש עדויות, שבפריס, למשל, כשמונה-עשר אלף ילודים מתוך סך עשרים אלף נמסרו למיניקות. אם כך, קרבת אם היא עניין גיאוגרפי? היא הגדרה גופנית? היא מכלול רגשי? אפשר למדוד אותה במשך הזמן, שהילד נמצא ב"קרבת" אמו? האם קיים "תחליף אם" כמו סבתה, בני משפחה, מטפלת, אחות בוגרת שיכול להבטיח קרבת אם גם לא על ידי אם ביולוגית?

דוגמה אחרת. ברוב ארצות המערב מקובל לחתל תינוקות בצורה רופפת ובאופן שלא יגביל את חופש התנועה של הילדים. הנימוק הוא ש"חופש תנועה" הוא חיוני בשנת החיים הראשונה להתפתחות השרירים וכושר התנועה הכללי. בארצות סלביות מקובל עד היום לחתל תינוקות בחיתולי בדים הדוקים מאד המצמידים גם את הזרועות לגוף על מנת להבטיח יציבות עתידה של הגוף. אלה עושים זאת ל"טובת הילד" ואלה עושים זאת לאותה המטרה. ובאותו הקשר: בצבורים שונים חושבים, שהחינוך לניקיון מהפרשות צריך להתחיל בחודשי החיים הראשונים ולהסתיים עד גיל שמונה-עשרה חודש לכל המאוחר. אחרים סבורים, שאין "ללחוץ" על הילד לוותר על מנהג זה עד אשר יגיע לכך בכוחות עצמו. החינוך לניקיון יכול להימשך עד גיל בית-הספר. אלה סבורים, שמעשיהם הם ל"טובת הילד" וגם האחרים סבורים כך.

דוגמה שלישית. מה שמתקבל אצל משפחות מסוימות כ"טובת הילד" מושפע לא רק על ידי גורמים אישיותיים של ההורים אלא על ידי התרבות בה חיים ועל ידי החשיבות שמייחסים למומחה מסוים. לפי כך יש הסבורים, ש"טובת הילד" מחייבת לחנך אותו במשטר של חומרה, כדי שילמד ש"החיים אינם משחק", שללא שימוש בכוח, קיומו אינו מובטח, שוותרנות פירושה חולשה. על החולשה "הטבעית" של ילד יש להתגבר על ידי אימון ותרגול, על ידי משטר תובע ועל ידי עידוד השימוש בכוח ביחס לחבריו והכרה בעליונותם של הגדולים ממנו, החזקים ממנו והקובעים את הלכות החיים בהתאם. לא חסרות דוגמאות היסטוריות. כדאי להזכיר את ספרטה ועד משטרים מסוימים בימינו. זהו, לדעתם, משטר חינוכי ל"טובת הילד".

לעומתם טוענים, ש"טובת הילד" מחייבת לגדל אותו באווירה של שיתוף פעולה, של וותרנות והתפייסות, של עזרה לחלש. הואיל וכל אדם חי בחברה יש בהתחשבות הדדית הכרח קיומי לטובת האדם. על הילד ללמוד "טכניקה חברתית" יעילה של הדדיות לטובתו. "טובת הילד" מחייבת אפוא לגדל אותו באווירה של הדדיות ושל דיאלוג מתמיד בו יש דעות שונות, בעלי השפעה שונים ובעלי יכולות שונות אותן יש לכבד.

דוגמה רביעית. הורים רבים סבורים ש"לטובת הילד" הוא להקדים ככל האפשר את לימוד הקריאה והכתיבה. אין "לבזבז" את הזמן על משחקים ובילויים. הואיל וידע הוא כוח המסייע במלחמת הקיום ל"טובת הילד", שיקדים בכך ככל האפשר. גן הילדים ממלא, לדעתם, בעיקר תפקיד של "שמרטף" הואיל ועל ההורים לצאת לעבודה והוא אינו תורם לרכישת ידע באופן פורמלי כפי שעושה בית-הספר. "טובת הילד" מחייבת לכן להקדים את רכישת מיומנויות התרבות ככל האפשר. המשחק הוא לדעת הורים אלה בבחינת בילוי-זמן בלבד במשמעותו השלילית של המושג. עיקר הלמידה, מלבד רכישת מיומנויות טכניות כמו קריאה וכתיבה, היא העברת ידע מדור המחנכים אל דור החניכים, הענקת ידיעת המסורת על כל היבטיה לצעירים.

לעומתם טוענים, ש"טובת הילד" בגן הילדים תובטח על יי אפשרויות הפעילות בו. את בית-הספר יש להתחיל בגיל שבע, ויש המציעים גיל שמונה. טענתם היא, שעיקר הלמידה של האדם – ולא רק בגיל הרך – היא למידה לא-פורמלית. היא מתרחשת בדרך פעילותו הכללית של האדם. בכל פעילות אנושית אפשר למצוא תרכובת של משחק (בילוי), עבודה (תכלית), למידה (העשרה), יצירה (הבעה). גן-הילדים המודע למשימתו הפדגוגית מזמן לילדים אפשרויות פעילות מגוונות, עשירות ומתאימות להתפתחותם של הילדים השונים ויכולותיהם השונות. בכך הוא יוצר אווירת פעילות המאפשרת למידה מגוונת, אך לא-פורמלית. "טובת הילד", לפי גישה זאת, רואה את הילד במרכז העשייה החינוכית. תפקיד הלמידה הוא, מלבד רכישת מיומנויות תרבות שונות, גילוי האפשרויות הטמונות בידע וניצולו על ידי הילד והיכולות הטמונות בכל ילד. לפי-כך אין למידה פורמלית אחידה שווה לכל, אלא היא תהליך אינדיבידואלי, שיכול לקבל העשרה על ידי מפגש השונים במסגרת חברתית אחת.

אפשר להוסיף דוגמאות אין-ספור. אין אפשרות להוציא מסקנות מה נכון לעשות ומה פסול לעשות. מן הדוגמאות מסתברת עובדה אחת: כל גישה "לטובת הילד" מצאה ומוצאת הצדקה על ידי מחקרים מלומדים רבים. לא הבאתי כאן מובאות ממחקרים אלה כדי לא להכביד על הקוראים. עובדת קיומם של אלפי מחקרים המוכיחים דבר והיפוכו מוכרחה להוביל למסקנה אחת: "טובת הילד" אינה נתון מדעי אובייקטיבי.

האם בשל כך אין להיעזר במומחים ויועצים? יש להיעזר בהם, אך חשוב לזכור שהעצה שלהם יכולה לסייע לביצוע מושלם יותר של גישה אחת ל"טובת הילד" ואינה יכולה לסייע לגישה המנוגדת. יש הבדל בעצה שאקבל אם אשאל עצתו של ביהביוריסט על בעיית החינוך לניקיון או אם אשאל פסיכואנליטיקאי. וכך לגבי כל בעיה. קיימות כתריסר שיטות הוראת קריאה וכתיבה והמאבק ביניהן חריף מאד. אך אף אחת אינה יכולה לטעון, שהצדק איתה. אפשר רק לטעון, שמי שעובד לפי השקפה אחת מוגדרת טוב יעשה אם ינהג לפי כללים אלה ולא אחרים.
עצם הקיום של מחקרים ומומחים רבים הוא הוכחה ל"נכונות" הגישה שמייצגת את "טובת הילד". כל השאר הוא עניין של העדפות איכותיות. "טובת הילד" נקבעת על ידי מערכת ערכים שבתוכה פועלת החברה ובה רוכש הפרט את אמונותיו. "עולם הערכים… קיומו מותנה בהחלטתו ובהכרעתו של האדם לקבל אותו…" אומר פרופ. י. לייבוביץ (1985). הדבר מעיד בוודאי על כך, שהחינוך – האמצעי שצריך להבטיח את "שלום הילד" – אינו מדע, אינו אובייקטיבי, אינו ניתן להוכחה של "נכון" או "לא נכון". כל שיטה מחנכת. השקפת עולמו על ערכי אנוש של ההורה או של המחנכת היא הקובעת את אמונתם, את שכנועם הפנימי ואת מעשיהם הפדגוגיים ל"טובת הילד".

לקריאה נוספת:
לייבוביץ, י. – (1985) – שיחות על מדע וערכים, האוניברסיטה המשודרת.