Kenneth Wright (1991). Vision and Separation: Between Mother and Baby. Aronson, New Jersy & London.
פרק 13: מיצוב והשקפה
כאשר האסטרונאוטים הראשונים טסו לחלל, ייתכן שלא היו מוכנים כהלכה להשפעות מרחיקות הלכת וארוכות הטווח שהיו לטיסה זו עליהם. ייתכן שהם ציפו למצוא דבר מה חדש לגמרי. לדעתי, הם לא ציפו לכך, שהרושם בעל ההשפעה הרבה ביותר יהיה לראות דבר-מה מוכר באופן חדש.
כמה מהחוויות שלהם סוכמו על ידי קווין קלי (1988) בספרו "פלנטת הבית – דימויים ומחשבות על הארץ מחוקרי החלל". בהקדמה לספרו כותב קלי:" אסטרונאוטים וקוסמונאוטים רבים, כאשר חזרו ממשימותיהם, דיווחו על שינויים משמעותיים ומשני-חיים, אותם ייחסו לחוויה הפשוטה של להסתכל אל עבר הפלנטה שלנו ממרחקי החלל". והוא ממשיך: "החלל מספק לנו הזדמנות לראות את עולמנו בעיניים חדשות, צורת הסתכלות שעשויה להיות לה משמעות רבה לעתידה של הפלנטה".
בסכמו את חוויותיו, בעת שראיין אסטרונאוטים רבים שחלקו עימו את החוויות שלהם, ובראותו דימויים רבים כל כך של החלל שהם הביאו עימם מהמשימה כותב קלי:" דבר מה קרה לי בעת הכנת הספר… ההקשר של המציאות שלי הורחב". הוא ממשיך לתאר את התחושה החדשה שחש לגבי הקיום השביר של הפלנטה ומקומה במערכת השמש, הגלקסיה והיקום.
רבים מהאסטרונאוטים חולקים פרספקטיבה חדשה של האדמה כשלם. האדמה שוב אינה ללא גבולות, רחבה ולא פגיעה, אלא קטנה ומוגבלת, שבירה וממוקמת בהקשר רחב יותר. אחד האסטרונאוטים מספר:" ביום הראשון לטיסה כל אחד מאיתנו הצביע לעבר מדינתו, ביום השליש או הרביעי הצבענו על יבשות וביום החמישי היינו מודעים לכך שקיימת רק אדמה אחת".
החשיבות של דוגמא דרמטית זו נמצאת לא רק בשינוי שחל באופן ההסתכלות על הפלנטה שלנו, אלא בדרך בה מיצוב שונה בהתיחס לאוביקט כלשהו מאפשר נקודת מבט ופרספקטיבה שיש לה השלכות רגשיות ומנטליות מרחיקות לכת.
אם אנו מחליפים את הפלנטה באימו של ילד קטן ואם מאותה נקודת מבט בחלל שבה ניתן להשקיף אנו מציבים את האב, הנמצא מחוץ לדיאדה אם-ילד אנו מגיעים לרגע הראשון בחוויה שלנו של טרנספורמציה מדהימה כזו בנקודת המבט שלנו. זהו הרגע, במובנו הסכמטי, שבו הפעוט יכול לראשונה לנוע בדמיונו למצב של גוף שלישי ביחסים משולשים ולצפות מבחוץ ביחסיו המוקדמים.
החשיבות של שינוי זה להתפתחות של תודעת הפעוט והיכולת ליצור ולהשתמש בסימבולים הוא גדול מאוד. שינוי זה, כאשר הוא מתרחש, הופך לכלי מרכזי של החשיבה שלנו ואילו היכולת לסמל, הוא האמצעי הראשי שבעזרתו אנו יכולים להפוך למודעים לעצמנו כאוביקטים עם מקום מיוחד בעולם. בפרק זה אני רוצה לחקור את ההתפתחות הטרנספורמטיבית הזו של המודעות במספר דרכים- לא רק במונחים של ההתרחשויות הראשונות במעבר ממצב של שני אנשים למצב של ארגון החוויה בשלושה, אלא גם במאפיינים היותר פורמליים שלו – כמבנה של המודעות הבוגרת שלנו.
להיות מחוץ לאני – getting outside of the self
הילד המתקיים בתוך היחסים הדיאדיים עם האם מוטבל בהם מיידית. האם היא הגבול והאופק של עולמו, זו המביאה הנאות לחייו יחד עם העמדת גבולות שעליו לקבלם או להלחם בהם. האם היא האוביקט הראשון, הן באופן ממשי והן במובן הפסיכואנליטי של העולם ויחסו של הילד לאם דומה לזה של תושבי האדמה לפלנטה – היא חשובה ויוצאת דופן ויחד עם זאת נלקחת כמובן מאליו, חוץ מאשר במקרים שהיא איננה.
כיצד יוכל הילד לצאת ממבנה דיאדי זה, שהוא חלק ממנו, באופן שיאפשר לו להתחיל להבין את טיבו? במובן פורמלי, קיימת רק דרך אחת – על ידי מעבר לפוזיציה של אדם שלישי ביחסים של שלושה. הילד ניצב עתה במקום בו ניצב האב ורואה את עולמו הקודם דרך עיני האב. בדיוק כמו שהאסטרונאוט הביט על 'הארץ' וראה את הפלנטה כאחדות, כך הילד מביט בדמיונו על עצמו ועל האם ומבין מהי האיכות החדשה של האחדות "אמא-ואני", מנקודת המבט מבחוץ שמספק האב.
כיצד מגיע הילד למצב זה, איננה הדאגה המיידית שלי. הצורך לקבל מיצב חיצוני במשולש האדיפאלי ממלא כנראה תפקיד חשוב; לאהבתו של האב ולאפשרות לצאת מהמעורבות האקסקלוסיבית עם האם יש תפקיד חשוב. אני מעונין כעת להגדיר את השינוי הפורמלי שמביא מעבר זה:
• המבנה הראשון שאותו חי הילד הפך להיות מבנה שמביטים בו.
• המבנה הנחווה הראשון, שהילד היה חלק ממנו, הוא עתה בעל גבולות ונחווה כאחדות. המבט מבחוץ של מקום שלישי נתן לו גבול חיצוני.
• על ידי נקודת מבט זו היחסים קיבלו מקום בתוך מבנה חדש של אוביקטים. המבנה "אמא ואני" הוא עתה רק אוביקט אחד בתוך מבנה גדול של אוביקטים. עבור האסטרונאוט, הארץ היתה קודם כל הרקע לכל פעולותיו – משפחתו, ביתו, ארצו, מולדתו. דרך מבט חיצוני וטוטאלי היא הופכת להיות "הפלנטה" שבה דאגות אישיות נתפסות מפרספקטיבה רחבה יותר. זו הפלנטה שאנו חולקים כולנו, העולם שעלינו לדאוג לו, העולם שנע בחלל והוא חלק ממערכת השמש, הגלקסיה והיקום.
• מבט חדש זה על האוביקט יצר אוביקט חדש מורכב ושלם יותר. המבט החדש מראה את הארץ כמערכת של חלקים המשולבים זה בזה והמקיימים ביניהם יחסי גומלין. כך גם על הילד לראות את עצמו כחלק ממערכת משולבת עם האם, שבה פעולותיו משפיעות על פעולותיה ופעולותיה משפיעות על פעולותיו.
• חשוב להבין שהדבר שמתווך על ידי מיקום חדש זה אינו אלא הסתכלות חדשה, שכולו תוצאה של "ראיה". שינוי זה עשוי להוביל לשינוי בעשיה. המערכת שנוצרה כתוצאה מראייה חדשה זו נמצאת מעבר למגע; היא שרויה במיינד למרות שהיא משקפת את מה שמתקיים במציאות. האסטרונאוט אינו יכול לגעת באדמה השברירית שהוא רואה מהחלל. הוא יכול רק לדבר על כך ולאפשר למבט האחרון הזה לשנות את מה שהוא יעשה אחר כך על האדמה ועבורה. באותו אופן, הילד אינו יכול לעשות דבר למבנה החדש של העולם – הוא ואימו כיחידה אינטראקטיבית- יחידה אותה ראה בחטף דרך עיני אביו. הוא יכול רק לאפשר לכך להשפיע על הדרך בה הוא מתייחס לאימו.
• המעבר ממבנה פנימי לחיצוני מעניק חיות חדשה לעמדה של הסוביקט. בתוך הדיאדה, הסוביקט חווה את עצמו כמרכז העולם. או שהעולם (האם) נלקח כמובן מאליו או שאוהבים ושונאים אותו לסירוגן, בהתאם למידת שבה האוביקט מספק או מתסכל. המעבר למבנה חיצוני ממקד את הסוביקט וכעת הוא אינו חשוב יותר מהאחרים. הדברים כעת אינם סובבים רק סביבו.
המעבר מפרספקטיבה של שניים לפרספקטיבה של שלושה
טיפול זוגי מספק לנו דוגמא טובה למעבר מפרספקטיבה של שניים לזו של שלושה. ניתן לראות שזוג במריבה פועל כמעט תמיד מפרספקטיבה דיאדית. כל פרטנר רואה רק את מה שעושה שותפו ולא את מעשיו שלו. אחד מבני הזוג תוקף את רעהו על חוסר רגישותו והעדר התיחסות לצורך כלשהו שלו ובן הזוג עונה: עשיתי זאת רק מכיון שאתה עשית דבר-מה שפגע בי. כל אחד רואה את השני כסיבה למה שקרה והמריבה תמיד התחילה על ידי האחר ולכן הפתרון למריבה אינו יכול לבוא מתוך הצמד.
המטפל המשפחתי נמצא בעמדה של האדם השלישי, הצופה, היכול לתפוס את ההתנהגות של כל אחד מבני הזוג בהקשר רחב יותר. יש לו מבט מערכתי שבעזרתו הוא יכול להציג בפני בני הזוג צורת ראיה אחרת של הדברים. הפרספקטיבה של האדם השלישי תראה את התלות ההדדית של התנהגות הזוגית ואת האופן שבו התנהגות של אחד קשורה להתנהגות האחר במעגל שאין לו התחלה ואין לו סוף. מבט זה עשוי לאפשר לבני הזוג לשנות את תגובותיהם והדבר תלוי ביכולתו של כל פרטנר להמנע מהמשך המלחמה בבן הזוג כדי לקבל תמונה רחבה יותר של המצב. כלומר, הבניה של אדם שלישי מבחוץ. במקרה זה, למטפל המשפחתי יש מעמד של צד שלישי ולמרות שיתכן שבני הזוג יתקפו אותו כפי שהם תוקפים איש את רעהו, עליו לשמור על האפשרות להבניה של אדם שלישי ולשמור על המרחב שבו יוכלו בני הזוג לפעול ללא פגיעה איש ברעהו. לבסוף, את המעמד של צד שלישי ניתן לייחס לאב שבתחילת הדרך סיפק את המיקום החיצוני לדיאדה אם-ילד.
From living to looking the experience of perspectival shift
מלחיות ללראות: החויה של שינוי פרספקטיבה
אני רוצה עתה לקחת את הקורא לרגע שבו מתרחש שינוי מהסוג שדברנו עליו ולחוש את השינוי הפתאומי מנקודת מבט אחת לשניה.
דמיין חלום:
אתה רץ בתוך יער עבות. מישהו רודף אחריך. אתה שומע את צעדיו מאחוריך והוא קרוב אליך מאוד. אתה נלחם על חייך. לו רק היית יכול להגיע למקום כלשהו היית ניצל. האם תצליח? הוא נוגע בך ואתה מסתובב כדי להכותו במקל שבידך. פתאום נשמע רעש חזק…. ואתה מתעורר. ליבך דופק ואתה עדיין חש את האימה והמתח. יתכן שאתה עדיין שומע את עצמך מנסה לבכות, או מרגיש את זרועך מתרוממת להכות את רודפך. לאט לאט אתה נרגע… זה היה רק חלום.
מה קרה? רק לפני דקה היית בעולם מאיים של אלימות, מעורב בו לחלוטין גופנית ורגשית. התכוננת לתקוף או לברוח והאדרנלין שלך היה בשיאו. זה היה אמיתי ביותר… אבל זה היה רק חלום. עכשיו אתה שוכב במיטתך ושולח יד לכוס המים שליד המיטה. "תודה לאל. זוהי המציאות!.
שני עולמות, שתי מציאויות, שני מבנים שונים של חוויה, מעבר מוזר ביניהן – התעוררות. בעפעוף העין או להיפך בפתיחת העין עברת מאחד למשנהו. כל אחד מהם מערב אותך לחלוטין, אולם קיים הבדל חשוב ביניהם. כאשר היית בחלום, לא היית מודע לעולם הער, אולם עכשיו אתה ער וממוקם היטב בעולם האמיתי על כל סימניו המוכרים. ואתה יכול להזכר בחלום, ולשים אותו במקומו…זה רק חלום.
רק לפני זמן קצר, סיפור החלום היה העולם שסבב אותך, אבל עכשיו החלום, כהזכרות, הוא רק מבנה קטן שתופס את מקומו בתוך המבנה הגדול יותר של המציאות שאתה מכיר בה עכשיו וגר בה.
נוכחות אימהית וההכלה של החרדה
התעוררות מחלום היא דוגמא דרמטית של מעבר ממבנה פנימי חוויתי למבנה חיצוני של חוויה שמהווה אוביקט יותר מרוחק ויותר מכיל – החלום. כך, החוויה ההיולית והמפחידה של החלום נעשית מוכלת. כאשר מחברים אותה עם מושג "החלום" ומקשרים אותה לעולם האמיתי שלנו של אוביקטים מוכרים ובעלי שם. כאשר אנו מגדירים את החוויה כחלום הוא נעשה חלק נסבל של המבנה של העולם החיצון – הוא רוכש מקום בתוך המבנה של הדברים. החלום כאוביקט נוצר בעצם על ידי ראיה של גוש של חוויות בדרך מיוחדת מבחוץ.
למרות שאיננו יכולים לראות כה בבהירות את המצב השלישי , לחוויה זו ישנם כל המאפיינים של מעבר מפרספקטיבה של שני אנשים לזו של שלושה. החוויה בתוך החלום היא מיידית. אנו מעורבים באופן נלהב וגופני, אנו עושים, לא מסתכלים. החוויה של ההזכרות בחלום , והנסיון להכיל אותו ולהבנותו קשור יותר ליכולת לדעת ולמקם מאשר ליכולת לפעול. האסטרונאוט יודע בדרך כלשהי את האדמה בפעם הראשונה כאשר הוא רואה אותה מהחלל וממקם אותה כאוביקט נפרד ביקום. יש תחושה דומה שבה אנו נעים מחיים לידיעה כאשר אנו ערים מספיק כדי "לראות" את מה שחלמנו.
דמיינו ילד צעיר שיש לו סיוט לילה. הילד מתעורר בצעקה. האם רצה אליו, מרימה אותו, ומנחמת: "הרגע בני, אין מה לחשוש. אמא לידך. זה היה רק חלום". תחושת הילד במקרה זה דומה לשלנו בדוגמא הראשונה: הקלה, המגיעה עם ההכרה של המוכר, של העולם האמיתי ושל האם האמיתית המרחיקה את הפחדים. נוכחות האם ומילותיה "אין מה לחשוש, זה רק חלום" מקטינים את כוחם של הפחד ושל האימה.
כמו בדוגמא הראשונה, ישנם שני עולמות, שני מבנים שונים של חוויה, ושל התעוררות שהיא המעבר ביניהם. מכאן והלאה ישנם הבדלים גדולים- הילד זקוק ליותר מאשר התעוררות כדי למקם מחדש את המבנה של העולם האמיתי. הוא זקוק לנוכחות האמיתית של האם ולמילותיה המגדירות את החוויה ומכילות את הבלתי ניתן להכלה: "זה היה רק חלום". החלום הוא דבר מה שיש לו מקום מוכר בחווית האם. האם איננה חוששת. בהמשך, יתכן שהילד יוכל לוותר על נוכחות האם , יקח על עצמו את תפקידה ויאמר לעצמו: "זה רק חלום, אין ממה לחשוש"?
נקודת המבט של האם- התחלות של הכלה סימבולית
בעוד שלמבוגר יש ראיה שיטתית של המציאות, שבתוכו יכול החלום למצוא את מקומו, לילד חסרה סכמה כזו ולכן הוא נשען על האם כדי לקבלה. האם מספקת לילד בטחון מיידי בפני הלא ידוע ועוזרת לו לבנות מפה או סכמה של המציאות שתעזור לו להתמודד באופן עצמאי. האם מציעה גם את עצמה, כנוכחות מרגיעה מיידית, ואת המילה "חלום" כאבן בניה למציאות. באופן הדרגתי, הילד ילמד להשתמש במילה "חלום" כדי להכיל את החוויה ההיולית ולבנות אותה לתוך המארג של "המציאות", שבינתיים רק לאם יש מפתח אליה.
באופן כזה מה שתחילה נחווה על ידי הילד כפלישה קפריזית ומפחידה לתוך העולם המוכר והידוע, שפורעת את כל המבנה הנורמלי של המשמעות, הופכת, על ידי ההכוונה של האם למוטמעת בעולם המוכר. במקרה של החלום, האם היא האדם השני בחוויה של שני אנשים שחווה הילד, אולם היא נושאת איתה את הראיה המבנית של המציאות של שלושה אנשים, שבמשך הזמן הילד יבנה עבור עצמו. מילות הנוחם של האם לילד מספקות את המיכל הסימבולי המתאים לחוויה שלו, שמכילה את הזרע למבנה המציאות שהוא יפתח בעתיד. יתכן שכרגע מילותיה הן יותר ניחומים מאשר מקור לידע, אולם עם הזמן, מילים אלה יתחילו להיות בעלות משמעות קוהרנטית וייבנו לתוך מבנה בעל משמעות שהילד יוכל להשתמש בו בעצמו.
***
מבטחון דיאדי ליחסיות טריאדית
ברור מדוגמא זו שהילד, שעדיין אינו מובחן לגמרי מהאם, תלוי בה לחלוטין, הן כנקודת המוקד של עולמו והן כמי יש לו נקודת מבט של העולם שבתוכו ניתן להכיל את כל חוויותיו. זהו מובן חשוב של המושג "הכלה" –כאשר האם יודעת מהי החוויה של התינוק ומגדירה אותה, נותנת לה שם, הילד יכול לחוש שלחוויה יש מקום בתוך עולמה של האם ולכן היא חלק מהסדר הברור של היקום. במובן זה צורת המבט של האם מגדירה את עולמו של התינוק.
לנוכח רקע זה של החזון בורא-העולם של האם, עלינו לדמיין מקום עבור חקרנותו ותגליותיו של הילד.
אנו יודעים שבתוך המסגרת המגוננת של יחסים דיאדיים הילד נע בין חקרנות לבין חזרה לאם לצורך תדלוק ואישור או כאשר המצב נעשה מסוכן. במקצב זה של קדימה ואחורה, התגליות של הילד הן אמיתיות אולם הן נמצאות בעדיפות שניה, ועולה עליהן הראיה של האם והתחושה שחש התינוק שעליו לקבל את הסכמתה של האם לגביהם.
בתוך מערך היחסים הדיאדיים, הילד אינו יכול להגיע למצב שבו יוכל להטיל ספק במוחלטות של האם. היא ממשיכה להיות התמיכה האולטימטיבית של כל דבר, ולכן דעותיה הן מוחלטות ואין להטיל בהן ספק. דומה הדבר לנוסע בחלל, שאינו יכול להטיל ספק באפשרות שהפלנטה איננה זירה ענקית ומוצקה לפעולותיו החשובות. כמו שאינו יכול לדמיין את הפלנטה כאדמה חלשה, שבירה ומוגבלת שזקוקה להגנתו ולטיפולו, אלא אם כן האסטרונאוט מציג אותה בפניו באופן כזה, כך גם הילד, בתוך היחסים הדיאדיים, אינו יכול להגיע למצב שבו יוכל להעמיד בספק את האם ואת דעותיה. רק עם הפרידה הברורה מהאם, שיכולה להתרחש עם המעבר למצב של אדם שלישי, האב,רק אז יכול להחלש כוחו העצום של האחר בדיאדה.
לחוקר החלל ישנו האומץ לעזוב את האדמה כדי לראות מה יוכל לגלות. ואז הוא יכול להתמודד עם הפרידה מאמא אדמה ומצורת המבט שהיתה לו עליה עד כה. בהביטו מהחלל, יש לו זווית ראיה שונה שאותה מגלה האסטרונאוט בעצמו. כך גם עם הילד, משך זמן רב היה על הילד לחיות בתוך צורת הראיה של האם ולהיות מוכל על ידה. אולם, הוא ינו יכול ליצור צורת מבט חדשה כל זמן שאינו נע מחוץ לאורביט שלה ויכול לראות שהיא וצורת הראיה שלה הם רק חלק משלם גדול יותר. הדבר מחזיר אותנו לאב ולמצב המשולש שממנו ניתן לקבל מבט חדש זה.
הדרך בה הילד מבנה את העולם היא מראשיתה לא מילולית. את מה שהילד "יודע" על העולם, הוא גילה דרך גופו. זהו "ידע הבשרים". מבנה המציאות שהעבירה האם לילד, נע במהירות לתוך המצב המילולי. מילותיה הן שמבנות את העולם ואומרות לילד מהם הדברים וכיצד ולאן הם מתאימים. הילד יכול עדין לחקור ו"לדעת" בעזרת גופו, אולם האם יודעת טוב יותר, כיון שהיא ידעת את הדברים בעזרת המילים. מנקודת המבט של הילד, היא יודעת הכל. הראשוניות והשליטה של המילה על החויה ושל הידע הטרום מילולי מתחילה בגיל מאוד צעיר.
נקודת המבט של האם: הבנית הראיה או דחיה של הכחשה
כאשר חושבים על תהליך זה של הבניית המציאות יש לחשוב בו זמנית גם על ניגודו – התרחקות מהבניה. מכיון שבעוד האם עוזרת לילד להכיל את החויה המציפה של החלום, בו בזמן היא מרחיקה את התוכן הממשי שלו. נראה כאילו מילותיה של האם מסמנות עיגול מסביב לתוכן של החלום מפזרות את הכוח המסוכן שלהן להיות אמיתיות ובו בזמן דוחה אותן מהצורך להיות מובנות. המילה "חלום" מפנה את התכנים של החלום לתוך לימבו בלתי-מובנה. כאשר האם פונה לילד במילה חלום היא מכתוונת שהילד אינו צריך להפנות את תשומת ליבו לתוכן ולשכוח אותו. תוכן החלום מתאים לקטגוריה "טפשי, פחדים לא אמיתיים" וההשפעה של התקשורת שלה היא להפנות את תשומת הלב של הילד מהחלום ובאותו אופן להרחיק את התוכן של החלום מהילד.
להכלה יש כאן שתי משמעויות. ראשית חויה גדולה מקבלת שם וכך היא מקבלת גם רשות להתמקם בסדר של הדברים. ובו בזמן, נמנע מבנה מהתוכן של החלום. תוכן החלום אינו מקבל שם בתוך המבנה המסודר של האם או של הילד, והוא מורחק כדבר מה מפריע.
הוראותיה של האם לילד שלא להפנות תשומת לב לתוכן של החלום, הם חלק מהתהליך שבו לומד הילד לעשות REPRESSIONץ כי באותו אופן שבו האם מתווכת לילד את מה שהופך אחר ל להיות חלק מהמבנה של המציאות- מה שצריך להכיר בו ולהגדירו- כך היא גם מתווכת את מה שאין לתת לו שם או להבנותו. פרויד כתב:" המהות הבסיסית של רפרסיה נמצאת פשוט בהרחקת תשומת הלב מדבר מה והשארתו במרחק מהמודעות" (1915, עמ' 147).
בשלב זה של היחסים הדיאדיים, נקודת המבט של האם שעליה מסתמך הילד היא בו בזמן גם בונת מבנה וגן דוחת מבנה. איזה מרכיב יפנה לעבר החויה של הילד תלויה באם ובמה שהיא מסוגלת להכיל בתוך עצמה. ודבר זה יהיה תלוי בשאלה האם מרגישה נינוחה ורגועה לגבי מה שהילד עושה או האם היא נעשית חרדה.
הילד, בתורו, ממשיך בחקרנותו, שהיא ברובה לא מילולית, ובהבניה של העולם בהתאם לסלף שלו ובתוך האורביט של נקודת המבט של האם. כפי שראינו, הדבר יכול להתרחש רק במקרים שבהם הילד מרגיש בטוח ולא מאוים ויכול להשתמש במשאביו, אולם גם שם הדברים נותרים תלויים בנקודת המבט של האם ובדבריה.
תהליך הבניה של תחושת המציאות של הילד מתרחשת במסגרת של יחסי גומלין בין הילד לבין האם כשכל אחד תורם להבניה. אולם עקב התלות הטוטאלית של הילד באם, לנקודת המבט של האם יהיה, בסופו של דבר, משקל רב יותר. כאשר נקודת המבט הורבלית של האם נתקלת בהתנגדות של הילד, יש סיכוי גדול יותר שנקודת המבט השבירה יותר של הילד, שהיא בעיקרה לא מילולית, תהפך SUBMERGEDץ מה שמציל את הילד מסכנה זו הוא המצב השלישי של האב. הדבר עוזר לילד לנוע מהמצב האבסולוטי של דיאדה ושל ראיית עצמו במרכז הדברים, וראיית האם ככל יכולה לעבר מצב יחסי יותר.
TRNSFERENCE AS A REVISIONED REALITY
המצב החיצוני, המצב של גוף שלישי, הוא חשוב ביותר להבנה של מה שקורה בטיפול- בתרפיה. המעבר לגוף שלישי הוא שבונה את ההעברה כדבר מה שניתן לתפסו ולדעתו.
לדברי SZASZ (1963), ברויר, חשש מאוד ממעורבות הולכת וגדלה בפסיכואנליזה של אנה או. שהחלה לגלות ולבטא רגשות תשוקה עזים כלפיו וההריון ההסטרי בסיומו של הטיפול. לברויר היה ברור שאנה או. התאהבה בו והוא סרב להמשיך בטיפול שהיו יכולות להיות לו השלכות כה קשות. אולם, שנים מספר לאחר מכן, פרויד רצה שברויאר יעזור לו לכתוב את ספרו על מחקרים בהיסטריה וברויאר עדיין לא רצה להיות מעורב. לדברי SZASZ, פרויד הסביר לברויאר את רעיונותיו לגבי השלכה וציין שהתנהגותה של אנה או.
לא היתה מה שברויאר חשב. אנה או. רק חשבה שהיא מאוהבת בו, מה שהיא הדגימה לאמיתו של דבר היתה התופעה של העברה. היחסים עם ברויאר, הטיפול ותשומת הלב, עוררו,ף על פי גישה זו, עקבות של יחסים קודמים, של אנה או עם אביה. כך, שהיא לא היתה אכם מאוהבת בברויאר, היא חיתה מחדש, בהתייחס לברויאר את הרגשות העמוקים והנשכחים לאביה. נראה שהסבר זה עזר מאוד, כיון שברויאר הסכים לשתף פעולה בכתיבת הספר.
סזאץ מתאר את ההעברה כמנגנון הגנה עבור המטפל, המגן עליו ומעמיד אותו במרחק מהרגשות ההיוליים והעוצמתיים של המטופל. השימוש של פרויד במונח העברה דומה לזה שעושה האם במילה "חלום". על ידי השימוש במונח העברה הצליח פרויד להרחיק את החויה של ברויאר עם אנה או. באותו אופן האם מרחיקה מהאם את החויה המפחידה של החלום בהשתמשה במושג "חלום".
אולם ישנו בין הדברים הבדל חשוב. האם משתמשת במושג חלום כדי להתרחק מהתוכן של החלום ומעודדת את שכחתו. אצל פרויד המושג משמש כמעבר למצב של שלשה ומאפשרת לברויאר להשתמש בצורת הראיה של פרויד כמכילה נקודת מבט חיצונית למה שקרה לו עם אנה או והדבר כלל גם שינוי בהקשר: האירועים הועברו ממציאות של "כאן ועכשיו" והוצגו בקונטסקט התפתחותי של "עבר" שמאפשר לאירועים להפחיד פחות. ההתערבות של פרויד האירה אם כן את תחולת האירועים בניגוד להתערבות האם שדחתה את התוכן של חלומו של הילד לללימבו של צורות לא מובנות. המעורבות של פרויד הגדילה את המציאות ובו בזמן חיזקה ותמכה על ידי כך שהכילה בצורה חדשה את מה שקודם לכן היה מאיים מידי.
ברצוני להדגיש את האספקטים הפורמליים של מהלך זה של פרויד – המעבר ממסגרת התיחסות של שניים לזו של שלושה. ביחסיו עם אנה או מצא ברויאר את עצמו במסגרת התיחסות של שני אנשים ולא לכך התכוון. זה היה מבנה "אמיתי" שסיכן אותו. פרויד נכנס לתמונה כאדם השלישי עם נקודת מבט שונה – נקודת המבט של אנה או כמשחזרת וכמעבירה כיסופים לא ממומשים מהעבר ומפעילה מבנה ישן במצב הנוכחי. הדבר איפשר לברויאר לעבור ממסגרת התיחסות של שני אנשים למסגרת התיחסות של שלושה. כאשר הוא נע לעבר צורת הראיה של פרויד והזדהה עימה, וראה את הדברים דרך עיניו, יכול היה ברויאר לראות דבר מה לגבי האינטראקציה שלו עם אנה או שלא יכול היה לראות קודם לכן. כך, הוא יכול היה לצאת מהחוויה המיידית שלו, מכיון שפרויד הגדיר לו מקום לעמוד בו ונקודת מבט להסתכל ממנה. אנה או והמציאות הקודמת שלו הפכו ל"טרנספרנס".
לנקודת מבט זו, שממנה מתרחשת ראיה מחודשת של המציאות יש עוצמה רבה. JOHN PADEL (1985) במאמרו " האגו בחשיבה העכשווית", מדגיש גם הוא, אם כי באופן שונה מהדרך בה אני עושה זאת, את החשיבות של הראיה (VISION ) בארגון שהילד עושה לחויה שלו מפרספקטיבות שונות – כלומר, מהעמדה של אחרים משמעותיים. פאדל מתייחס לקונטקסט של ארכימדס שאמר:"תנו לי נקודת אחיזה ואניע את העולם". ניסיתי להראות שהמקום שבו עומד האדם השלישי, האב, אכן נותן לסוביקט מנוף תפיסתי החזק כמעט כמו זה של ארכימדס.
ההבדלים בדוגמא של החלום של האם והילד לבין הדוגמא של פרויד וברויאר מצביעים על עוד הבדלים בין המבנה של שניים לבין זה של שלושה. בדוגמא של מבנה של שניים, האם מושכת את ההתנסות של הילד לתוך נקודת המבט שלה. למרות שהיא נותנת לילד מילה ("חלום"), שיום אחד תנעל לתוך המבנה המתפתח של המציאות שלו, מה שבמיוחד עוזר לו לאושש את תחושת המיקום והבטחון שלו היא הנוכחות המכילה שלה. למילה יש חשיבות כטליסמן (סמל קדום של הגנה) המשדרת שלאם יש אכן מקום בחויה אבל המילה אינה משדרת עדיין הבנה – היא אינה מראה לילד את המקום של החלום בתוך המבנה של הדברים או אפילו את התיחסותו של הילד לחלומו.
נראה שבמצב של שלושה אנשים, משתנה ההיררכיה של החשיבות. לברויאר היה חשוב שפרויד יוכל להכיל באופן רגשי את מה שברויאר עצמו התקשה להכיל ויתירה מכך, פרויד יכול היה לספק צורת ראיה חדשה של התופעה שברויאר יכול היה להבין ולהשתמש בה כדי לשנות את הצורה שבה ראה את המציאות. מצב של שני אנשים מספק הכלה אימהית בתוך ראיה קיימת של האם. מצב של שלושה אנשים מספק ידע והבנה – כלומר, במילים אחרות, ראיה סימבולית שתשנה ותרחיב את נקודת המבט הקיימת בתוך הסוביקט.
תהליך זה של הבניה והכלה הוא מרכזי בטיפול שבו המטפל מכיל ומחזיק רק על ידי נוכחותו, כמו האם. אולם, אסור להמעיט כאן בחשיבותו של האספקט הקוגניטיבי: האינטרפרטציה שמציע המטפל מכילה הבניה של הרגשות והמחשבות של המטופל. והשאלה היא האם המטופל יתיחס לבניה זו כמצב של שני אנשים או של שלושה אנשים. במבנה של שני אנשים המטופל ינסה לחסות בצילו של המבנה שמציע המטפל, בדומה לילד החוסה בצל ההבניה של האם של המילה "חלום". במצב של שלושה אנשים, המטופל יחוש עצמו נפרד מהמילה וההבניה של המטפל ויוכל להתיחס אליה באופן יותר ביקורתי.
לראות את עצמך
ראינו כיצד הילד פונה לאם כאשר הוא נתקל בסיטואציה מאיימת או לא ידועה ומצפה שתספק לו מבנה שיכיל את החויה החדשה, במיוחד כאשר היא מלווה בחרדה רבה. באופן קורלטיבי, אנו יכולים לדמיין כיצד ילד שאינו חרד או מאוים, עשוי לחקור את הלא ידוע הזה כדי לגלות מה משמעות הדבר עבורו.
הילד יכול לרכוש את ההבניה שהוא זקוק לה מהאדם האחר. דבר זה מתרחש בהבניה של שיקופים שהמחבר מתיחס אליה כאל "האני האוביקטיבי". איננו יכולים להתקיים כיצורים חברתיים ללא תחושה ברורה של אני אוביקטיבי. אולם כדי שנוכל לראות את עצמנו כאוביקטים, בנפרד או בחיבור לאחר, עלינו לשים עצמנו קודם כל מבחוץ לעצמנו ולבחון את עצמנו ממקום אחר. באותו אופן שאיננו יכולים לראות את פנינו אלא אם כן אנו רואים עצמנו במראה, כך בעצם אין אנו יכולים לראות את עצמנו באופן תקין אלא רק בעיניו של אדם אחר. סארטר כתב על כך: "אם אוכל לתפוס אפילו אחד מהמאפיינים שלי באופן אוביקטיבי, האחר הוא כבר נתון" או " הנוכחות הסוביקטיבית, ללא מתווך, היא המצב ההכרחי של כל מחשבה לגבי עצמי" (1957 עמ' 270).
מעבר זה למצב של אדם אחר, התלוי בשלב ההתפתחותי שלנו, יכול להיות מעבר למצב של דיאדה או טריאדה ושוב אנו יכולים לראות כיצד מבנה זה יכול לקבוע גם את האיכות של הדימוי העצמי וגם את התיחסותנו לכך. במצב שבו המבנה הוא בעיקרו דיאדי המעבר לאחר יהיה גם הוא דיאדי. הדימוי של עצמנו מפרספקטיבה זו יתיחס למוחלטות של מצב של שניים ויהיה קשה במצב זה לקיים מובחנות/נפרדות. הדבר מקפיא את הסוביקטיביות של האחר – הסוביקט הופך ללא יותר וללא פחות מאשר מה שהאחרים רואים. הדימוי אינו מתווך ידיעה, אולם הוא מראה לי מי אני. זה איננו מראה של עצמי עבורי אלא הדגמה של המהות הבסיסית שלי. זה יכול להיות סלף גרוע ביותר שאסור לי להיותו, או זה יכול להיות סלף נפלא שכולם יעריצו.
למעבר למצב של אדם שלישי יש פוטנציאל לקדם טרנספורמציה. הוא מתווך דבר-מה שהוא קרוב יותר לידיעה ולראיה חדשה של עצמי שעשויה לשנות באופן רדיקלי את התפיסה של המקום בו אני ניצב בעולם. למרות שיתכן שנקודת מבט זו תקטין או לחילופין תערער את הסטטוס שלי, ותעשה אותי מודע יותר למעמדי האמיתי כלפי האחרים, אין הוא מגדיר אותי באופן מוחלט, או הופך אותי לאוביקט באותו אופן שעושה זו הסיטואציה של שני אנשים. אני עדיין יכול לשמור על תחושה של עצמי כסוביקט נפרד, ולמרות שאני עשוי להרגיש קטן ולא נינוח, או לחילופין, גאה בעצמי על הדרך בה אני נתפס, אני עדיין יותר ועדיין שונה מהדימוי הספציפי הזה שהועמד לפני.
הדימוי של האחר המתווך עבורי הוא בכל מקרה סמל של הסלף המגיע מהאחר, אולם באופן כזה הוא יהיה צבוע באיכות של הסמלים שהאחר משתמש בהם. אם המבנה של האחר הוא בעיקרו של שני אנשים, הסמל יהיה פרימיטיבי ויהיה מובחן מהאוביקט באופן מועט. אם המבנה הוא של שלושה אנשים הסמל יהיה מייצג יותר ומובחן יותר.
החוויה שלנו את האחר נקבעת על ידי רמת ההתפתחות שלנו וכך גם יכולתנו לנוע למצב של אדם אחר. הילד המעורב עדיין עם האם, עדיין אינו יכול לנוע מנקודת המבט שלו. אולם הילד המתחיל ללכת בשביל של ההפרדות יכול להתחיל לחקור את האופן שבו הדברים נראים מנקודת המבט של האם. כאשר הילד נעשה בטוח יותר בנפרדות שלו הוא עשוי אז לנהל משא ומתן על השביל המוביל למצב של אדם שלישי ולראות כיצד הוא והעולם נראים מנקודת מבט זו.
ניתן להשתמש בנקודת המבט של האחר כמו גם במיצבו והדבר תלוי ברמת החרדה. הילד הבטוח עשוי לחפש נקודת מבט אלטרנטיבית לשלו כדי להתנסות בה. לעומתו, ילד עם מבנה לא מאורגן כהלכה של עצמו עשוי לחפש את נקודת המבט של האחר כמקום מקלט. באותו אופן, לעיתים ילדים "נדחפים" לפוזיציות שאינם מוכנים להן עדיין. ילדים אחרים יחפשו נקודת מבט אחרת בגלל שהיא מציעה חידוש בחקרנות של העולם: "כיצד העולם נראה מנקדות מבטו של אבא?" זהו הילד הבטוח היכול לנוע מנקודת המבט של האם לעבר זו של האב ללא כל פחד.
החופש לנוע מנקודת מבט אחת לאחרת היא המהות של המודעות החקרנית. הדבקות בנקודת מבט אחת מאפיינת מישהו שחרד מעזיבת נמל הבית. כל מצב חדש מספק נקודת מבט חדשה ומציע דפוס חדש למציאות. כל נקודת מבט חדשה הופכת את הקודמת ליחסית. לכן, הרחבה של זוית הראיה אינה תלויה בהגדלת הזווית של המבט הקודם אלא ביכולת לנוע לפוזיציות חדשות כדי לרכוש פרספקטיבות חדשות. רוחב הראייה נובע מפרספקטיבות רבות, לא מנקדות מבט אחת הרוצה לנצח את כל האחרות.
כל צעד חדש מתוך המבנה של החויה אל מחוצה לה, כלומר לנקודת מבט של אחר, משפיעה על החויה הקודמת באופן טוטאלי. המבט הטוטאלי עשוי להיות רחב יותר ולחבוק מרכיבים רבים יותר של המציאות, אולם אין לה הרשות להיות טוטאליטארית ולהפחית בערכן של נקודות המבט הקודמות, כיון שהן, למרות מוגבלותן, עדיין רואות דברים שנקודת המבט החדשה, המופשטת יותר , איננה מצליחה לראות. אמת המדגישה מצב של לראות את "האין סוף בתוך גרגר של חול" היא בעלת אמת משל עצמה אפילו לנוכח האמיתות הגדולות יותר. מה שקובע היא היכולת לגלות גמישות בפרספקטיבות רבות שתגלינה יותר על המציאות.
היכולת לראות מנקודות מבט שונות מובילה ליחסיות של הפרספקטיבה. כבר לא קיים הבטחון של "האמת". "האמת" נעלמת במגוון הפרספקטיבות. אם אנו זקוקים לבטחון, אובדן זה של האמת יהיה לנו קשה. אם חווינו את העולם הקודם כמוגבל, האמיתות השונות תחוינה כחופש.
במצב זה של שלושה אנשים ושל העולם החברתי הגדול יותר, מה קורה לנקודת המבט האוביקטיבית? לדעת המחבר אין לה עוד מקום. כל נקודות המבט הן מוגבלות. בתוך כל מערכת חברתית אין דבר כזה הקרוי "אוביקטיבי" – כלומר אין פוזיציה שיכולה לתאר את ה"האמת".
אולם, מחוץ למערכת הספציפית, אכן קיימות פוזיציות מועדפות כיון שהן מאפשרות נקודות מבט מבחוץ ועל המערכת כולה. היחיד שבתוך המערכת עשוי לשאוף לפוזיציה כזו, אבל רק דרך הזדהות עם "אחר" הנמצא מחוץ למערכת זו. "אחר" זה עשוי לטעון שנקודת המבט שלו היא אוביקטיבית, אולם אין זה כך, אם כי לאחר זה ישנה יכולת לראות את המערכת כולה וכיצד היא מתיחסת למערכות אחרות. יחד עם זאת, אסור שהרעיון שכל אמת היא יחסית יגרום לערפול של הגבולות שלנו או יגרום להעדר מבנה. למבנים יש חשיבות רבה לאופן שבו אנו חווים את עולמנו החברתי והפסיכולוגי. ילדים צעירים עשויים להזדקק לגבולות אבסולוטיים בעוד ילדים בוגרים יותר עשויים למצוא אותם מגבילים ולרצות להרסם.