"אתר הגיל הרך" אינו מספק מאמרים, שאלונים או כל חומר אחר מלבד אלה המתפרסמים באתר

בשם האינטרס של הילד

FRANCOISE DOLTO

תרגום והערות: דורית להב

נראה שמעולם לא כתבו בצורה יפה ונכונה כל כך על הילד, על אמיתותיו ועל מאווייו. בספר זה, מתמודדת פרנסואז דולטו עם האופן שבו מוצג הילד בהסטוריה, עם מקומו בחברה, ועם האופן שבו הוא מתקבל כאשר הוא נולד ועם המסגרות שבהן הוא מתחנך.

פארנסואז דולטו, באמצעות עברה ונסיונה כפסיכואנליטיקאית של ילדים ואם מגיבה בדרכה בהציגה אמיתות שלפעמים קשה לשמען. היא מגנה עד הסוף על טובת הילדים נגד חינוך מעוות, נגד האמונה בנורמה אחידה, נגד צייתנות לאופנות התקופה ונגד הכפיה של המודל ההורי. כל התשובות וכל הפתרונות מונחים על ידי רעיון אחד: על ידי מתן כבוד לילד מכבדים את היצור האנושי.

תוכן הענינים:

חלק ראשון: כל עוד יהיו ילדים
פרק א': הגוף המחופש – גילוי גוף הילד,זהות מינית, מיניות אצל ילדים וחומת השתיקה.
פרק ב': החטא – "תנו לילדים הקטנים לבוא אלי" או מקור רגשות האשם.
פרק ג': זכרונות הילדות – המלאך, הגמד, העבד, או הילד בספרות. שני סיפורי ילדים: הכוכב הכחול" "עור היחמור". הילד הסנדוויץ.'
פרק ד': הסגירה. המרווח של הילד, הדרך לבית ספר, המקור ממנו הוא נוצר, חשיבות הבטחון. לימוד קבלת סיכונים ו-400 המלקות או הבטחון הרגשי.
פרק ה': הילד כאוביקט ניסוי. הדיון המדעי, ילדים דוגמנים, מצלמת אונס, המניפולטורים הם בובות והזרע של נובל.
פרק ו': ראש ללא רגליים. המחשב לשירות הילדים?
פרק ז': חרדה ארכאית. הילדות כסימבוליקה של האנושיות. פחד למות- פחד לחיות, ייאוש הצעירים, כוח הטרור, עזרה לילדים מהעולם השלישי, הזכויות והססמאות, פסיכיאטריה ללא גבולות.
פרק ח': לזכות הילד

חלק שני יצור של שפה
פרק א': היוזמה והבבושקה של אבוקאסם
פרק ב': היצירה והמאבק של הפסיכואנליזה של הילד
פרק ג': ילדי פרויד
פרק ד': הלידה השניה או המשנית. היצור האנושי במצב של ילדות; למה החיוניות של הנעורים מפחידה? הלידה הכפולה; ההתנסות בזמן; גור חיות ואיש קטן; "אתה נותן לי" – התשוקה להזין; לשלוט באיווי ולהעבירו הלאה; נגד הסכנה של חיקוי המבוגרים; המעבר ממצב של TO HAVE למצב של TO BE
פרק ה': הדרמה של שמונת הימים הראשונים. רפואה ופסיכולוגיה לפני לידה; החטיפה של הילודה; גמילה מוקדמת; ילדים מאחרים.
פרק ו': הורים נוקשים ילדים מעונים. שירה ללא מילים; הסתירה הפדגוגית; המבוגר כנקודת התיחסות; "ההורים החדשים"; קבוצת הגיל: ההורים עם ההורים, הילדים עם הילדים; ההורים הנתמכים; הגירושים בתיכון; המדינה – אבא; המשולש של הארבעה;
פרק ז': גילוי מסעיר. הסולידריות הגנטית; המקור האתי של המחלות; הכשלון המדכא; מחלה כיוזמה; החלש כפקטור של איזון.

חלק שלישי: אוטופיות למחר
פרק א': לשחק כמבוגרים. בבית הילדים.
פרק ב': בית הספר בכל שעה, לפי תפריט. בדיר החינוך הלאומי; המהפכה הצרפתית החינוכית; כדי לגמור פעם אחת ולתמיד עם המלחמה החילונית; הקומדיה של התלמיד הטוב; חינוך בית ספרי לפי בחירת זמן; בית הספר כהוסטלים ללילה;

פרק ג': מרחב חדש לילדים. התינוקות בבית החרושת; המטלות בתכנית ואיך לגרום לאהוב בית ספר;
פרק ד': לפתוח את בתי החולים לחולי נפש. לאכלס את מחלקת הילדים הבלתי מסתגלים;
פרק ה': האסיפה הכללית של הילדים. יחסים חדשים עם הכסף; משרד של צעירים בחברה עבור ילדים; לגרום לזכות בחירה לילדים.
חלק רביעי: המהפכה בצעדים קטנים

חלק רביעי
פרק א': ההקשבה לפני גיל 4
פרק ב': לקבל מהלידה. שיחות ברחם; מניעת האלימות;
פרק ג': להבריא את האוטיסטים. ללמוד מהפסיכוטים; האוטיסטים;
פרק ד': אנחנו נלך לבית הירוק
הסגנון האימהי הכי טוב בעולם; הבית הירוק; איך מדברים הילדים בבית הירוק; לבושה אין גיל; עם המטפלות בבית הפעוטות; מפעילים ללא הגבלת גיל;
פרק ה': ילדים כדי לומר לנו. להורים שלא רוצים להיות פדופילים; העזרה ההדדית היא לא תמיכה; חיסון לילד נגד מחלת האם או האב; המסתורין של החיים שלא ניתן לפענוח.

פתיחה
מבט חדש
זכויותיהם של ילדים אינן זוכות להגנה מתאימה בעולם בגלל שלוש סיבות:
א. הדיון המדעי מתעשר יותר ויותר בחומרים העומדים בסתירה לדיון הספרותי על המונופול של ההבנה של הגיל הרך. המדע מאפיל על המציאות הסימבולית ועל הכוח הספציפי של האנרגיה הפוטנציאלית הנמצאת בכל ילד. אוביקט המשמש משאת נפש עבור סופרים הופך לאוביקט למחקר עבור חוקרים ברפואה ובמדעי הרוח.
ב. החברה עסוקה בעיקר בנסיון להפוך את עלות הילדים לרנטבילית.
ג. המבוגרים פוחדים לשחרר כוחות מסוימים או אנרגיות מסוימות שהילדים נושאים עימם, ושמעמידים בשאלה את סמכותם, נכסיהם ואת מעמדם החברתי. המבוגרים משליכים על הילדים את מאווייהם הסותרים ואת קשיי החיים שלהם ומאלצים אותם לקבל אותם כמודלים.

כשאנו בוחנים את מה שההסטוריה עשויה ללמד אותנו, ולומדים את המקור לכשלונות ולשגיאות המזינים את היחסים בין מבוגרים לילדים מזה מאות שנים אנו מציעים גישה חדשה למניעה טובה יותר. זה החוט המקשר של הספר הזה.
עד עכשיו כל ספרי הפדיאטריה והחינוך היו ממוקדים במסורת הישנה של "המבוגר במרכז". ספרים אלה אינם עושים שום דבר חדש, חוץ מלהחזיר לאופנה את ספרי ההדרכה הנצחיים שנכתבו למען האינטרסים של המשפחה, שהוא בית הספר של ההורים. האם זה לשירות הילדים? לא. זה לשירות ההורים.
הגישה המוצגת בספר זה, מתכוונת לשנות לגמרי את זווית הראיה ולהעמיד את עצמה בפרספקטיבה האמיתית של "היצור בהתהוות" משוחררת מנקודת המבט ההורית ומצורת הראייה המעוותת של מחקרים וספרי לימוד המתיימרים להיות פדגוגים.

היעד של ספר זה הוא להעביר מתחת למבט הפסיכואנליטי מכלול של נתונים הסטוריים, סוציולוגיים, אתנוגרפיים, ספרותיים ומדעיים שנאספו במהלך עבודת מחקר בצרפת ובחו"ל לגבי המקום שהחברה נותנת לילדים. במהלך החשיבה המקורי הזה, פרנסואז דולטו חוקרת ומפרשת את הדברים בהביאה את הנסיון הכפול שלה כרופאה פסיכואנליסטית של ילדים ושל המשפחה.
פרק ד': המרחב של הילד

באיזו מידה השתנה המרחב שבו נע הילד?
כיום, המרחב שבו נע הילד (הבית) סגור יותר ממה שהוא היה בתקופת ימי הביניים וזאת בגלל הפרטיות של המרחב המשפחתי והחברתי. סגירה זו היא גורלם של בני השכבות המועדפות, הבורגנות ושכבות הביניים שהחלה במאה ה-19 ונמשכת עד היום.

מאין הגיע הרעיון של הבית הבורגני בו חיים האנשים סגורים בתוך עצמם? על מנת להבין זאת, אנו צריכים לחזור לתקופה הפיאודלית, שבה בטחונה של הקבוצה היה מובטח על ידי האדון או הנסיך. באותה תקופה לחיות מאחורי חומות, עם מלאי של מזון שמאפשר לעמוד במצור ועם כלי נשק על מנת להתגונן היתה זכותו של האדון ששילמו לו מיסים עבור הגנה זו.

התדמית הזאת של בעל הטירה הזינה את הרצון לשנות את הארכיטקטורה הפנימית של הבית על ידי סגירת יחידת החיים (עבור פרט אחד – ילד אחד או עבור משפחה אחת וכו'). הנטיה הזו היתה יותר חזקה בכפר מאשר בעיר כי העיר היתה מוגנת על ידי חומות ושמירה ואילו בכפרים, בגלל המרחבים, לא היתה תחושת ביטחון.

אולם, יצירת הפרטיות (PRIVATIZATION ) הזו של המרחב היא בעיקרה תופעה מודרנית למרות שניתן לזהות מגמה כזו כבר מהמאה ה-15. עד אז היו בבתים מעברים וחדרים לשימוש כולם ולכן גם היה תמיד מקום משותף לכל המעמדות ולכל מיני אנשים וכך יכול היה הילד להסתובב וללמוד מהר ולזכות בידע ובנסיון במערך של ההקשרים החברתיים.
בבתיהם של בעלי המלאכה והאיכרים ניתן היה תמיד למצוא את החדר המשותף אשר שימש כמרחב חיברות. בחדר המשותף ניתן היה למצוא את החום של האח ואת החום האנושי, שלו זכו האנשים בעת הישיבה סביב האש. האח היתה המקור היחידי לחום בערבים בבית הקר וכך הפעילות והמנוחה של בני הבית נעשו באותו חדר.

עם התפתחות הטכניקה, הסתיימה התחככות זו של בני כל אותה קבוצה ויחד איתה הסתיים גם זמנם של החיים ביחד. מהרגע שבני אדם יכלו לחמם יותר מחדר אחד נוצרו חדרים נפרדים לילדים ולהורים. מרחב זה נעלם תחילה בעיר וכ-100 שנה מאוחר יותר נעלם גם בכפרים.

"מסופר על ילד שמספר לאביו שאינו רוצה ללכת לבית ספר כי קורים לו שם דברים רעים.
הילד מבקש מהאב להזמין את המורה הביתה. המורה מגיע הביתה ומתקבל יפה. הילד מראה למורה מה הוא עושה והמורה מגיע למסקנה שהילד מדען גדול וידען. עכשיו הוא במגרש שלו".

הפרטיביזציה של המרחב מלווה בשינוי התפתחותי של חיי המשפחה. אם הילד שורד את מחלות הילדות תפקידו קודם כל להגן על האינטרסים של בית אבא ולשמור על הנכסים. בתקופת ימי הביניים הוא נחשב בגיל 7 כפרה-מבוגר ועליו להיות יעיל לקבוצה החברתית אליה הוא שייך. להתאגדות שאבא שלו שייך ולא רק למשפחה.מהרגע, שהוא כבר לא צריך להיות בשירות האב, המשפחה נוטה להעביר אותו לידיים מחוץ למשפחה.

ריבוי בתי הספר השלים את סגירתו ובידודו של הילד מהחברה המבוגרת. שארלמנייה טעה כשהמציא את בית הספר ואת חינוך החובה. בבתי הספר הדתיים הראשונים היו מבוגרים, לצד צעירים אשר בקשו להקשיב לאנשי הדת, אבל מסוף ימי ביניים, מופיעים במערב הניצנים הראשונים של מערכים הדומים לאלה של הזמנים המודרניים: התלמידים מחולקים לפי קבוצות גיל במקום שיהיו מעורבים עם אחרים לפי מקצועות או רמת ידע.

מעניין שדוקא העשירים הם שהצליחו להתחמק עוד זמן רב מההסתגרות הבית ספרית. בני האדונים המשיכו ללמוד את אמנויות המלחמה ונהנו מקשרים חברתיים בחיים פתוחים כלפי חוץ. הסולידריות היתה של השתייכות חברתית, ולא של מערך גילי. אחר כך, בבתי הספר, העניים היו התלמידים הטובים והעשירים התלמידים הלא טובים. וזה מענין שאלה שזכו באמצעים בזכות לידתם לא הרגישו שההשכלה נחוצה להם. לעומת זאת, העניים ידעו שבאמצעות ההשכלה יוכלו לזכות בקידום.

חלק שני – פרק רביעי

היצור האנושי במצב ילדות
המאוויים שיש לאורגניזם של הגזע האנושי, במצב ילדות הוא להשיג על ידי צמיחתו את הבגרות. משימתו היא להוליד כדי שלאחר מותו ישאר מישהו חי אחריו. זה החוק האוניברסלי של כל הפרטים בכל המינים החיים.

ליצור האנושי כוח עצום מתחילת חייו – השפה. בטעות מאמינים המבוגרים שהילד לא יכול להבין את השפה אלא אם כן יש לו יכולת התבטאות דקדוקית בעל פה, כלומר רק לאחר שהכיר את חוקי השפה.

במציאות, יש לילד אינטואיציה לגבי האמיתות של הדברים שנאמרים לו. הדבר דומה למה שאנו מייחסים לצמחים: שהם מרגישים את הרגשות של האנשים שלידם, אם הם אנשים שמזיקים לצמח או אנשים שאוהבים את הצמחים. ניסויים מראים שאי אפשר לרמות את הצמחים. בוטניסט העושה את הניסוי מתקרב עם מספריים ללא כוונה לפגוע בצמח, הצמח לא מאמין לתנועה ולא מצטמק, התנועה לא מפחידה את הצמח. מי שבז לצמחים מי שדורך עליהם, הצמח מרגיש אותו גם אם אין לו דבר ביד. איש הניסוי אומר אני אשרוף אותך, הוא יודע שזה לא נכון ושאלה רק מילים והוא לא מאמין לו.

וזה מתחבר בדיוק להבנה של הילד כלפי אביו או אימו או למעשה כל מבוגר שנמצא בסביבתו. המבוגר יכול להגיד לו דברים אגרסיביים במילים, אבל הוא לא מאמין לו כאשר הוא לא מרגיש את התוקפנות ההרסנית של אותו מבוגר כלפיו. אלה הן רק מילים והוא לא חי אותן. זה משונה.

לקבל סטירה ממישהו שיודעים שהוא מעריך ואוהב אותנו אין לו אותו ערך כמו לקבל סטירה ממישהו שאנו יודעים שהוא בז לנו. זה אותו דבר לגבי תנועות ומילים טובות אבל חסרות ענין אמיתי.לילדים ישנה הבנה של האמיתות והכנות של יחסי גומלין רגשיים.

אנחנו בזים לחלקים הרגשיים שלנו מכיון שאנו מיחסים ערך יתר לאינטלקטואלי ולמעשי. אנחנו משתמשים בצמח כדי לקטוף אותו, כדי לעשות גינה יפה ולכן הצמח הזה חושש מהגנן. אבל הצמח אינו פוחד ממי שאינו פוגע בו למען תענוגו האישי. בתקופת הינקות, בתקופה שבה התינוק לא רכש עדיין את השפה קיימת הבנה מעמיקה לגבי הכוונות העמוקות של המבוגר, והבנה לילד שבתוך המבוגר. האדם כבר מלידתו, הוא עצמו בשלמותו, אבל בצורה שבה עוד הכל בהתהוות. הדברים יתממשו לאט ויתבטאו מאוחר יותר, לפי האירועים המעצבים. אבל הכל נמצא שם אצל הילד ומגיע לו אותו כבוד שהיה מגיע לו אילו היו לו 50 שנות נסיון.

מה עוד שהשנים יכולות לעוות ולקלקל את העושר המקורי. מהסיפור על ילד פרא, לפיו טרופו עשה סרט, יש ללמוד לקח. מהעובדה שהילד לא היה באינטראקציה עם מבוגר, מתחילת חייו, ולכן לא נוצרה תקשורת. טרופו הציג את ויקטור בסערה כאילו היה לו פולחן עם הגשם ותקשורת שפתית וסימבולית עם הכוחות הקוסמיים, כאילו שהוא היה צמח הנהנה לקבל את הפרייתו על ידי הגשם. באותו רגע, הוא נראה משוגע, הוא משוגע עבורנו מכיון שהמערכת הסימבולית שלו שונה מהמערכת הסימבולית שמלמדים אותה לילדים.

כאשר ילדים שמקבלים מכות אומרים "הפשירו" אותי" או "ירדו חיצים מהשמיים", הם משתמשים בדימויים שבהם היקום מייצג את האנשים. לכל ילד יש שפה והוא מתבטא, יש לו חברים בטבע, לא תמיד יש לו חברים בין האנשים. הוא יצור תקשורתי מתחילת חייו, אבל בגלל שלא היו מסביבו אנשים והוא בכל זאת שרד את חוסר ההגנה הוא ממשיך להיות יצור של שפה. התפקיד הסימבולי הזה, נמצא בשימוש של אנשים שנותנים לילד את הקוד שלהם (השפה) מכיון שקוד זה מגן עליהם ועליו. אבל אני מאמינה שאיננו מבינים היטב את העובדה שכל יצור אנושי , לא משנה מה גילו, מהי רמת ההתנהגות שלו, הוא תמיד יצור אינטליגנטי שבכל רגע של ערנות יש לו זכרון ותפקיד סימבולי. כלומר, לכל יצור אנושי יש שפה ודרך התבטאות, החל מלידה, ולא משנה לאיזה רמות של התפתחות אינטליגנציה והתנהגות הוא מגיע. גם לילד פרא יש דרכי ביטוי.

למה החיוניות של הצעירים מפחידה?
המבוגרים מדכאים את הילד שבהם בזמן שהם רוצים שהילד יתנהג איך שהם רוצים. הכיוון החנוכי הזה הוא מוטעה. המטרה היא ליצור חזרה של חברה למבוגרים. זאת אומרת חברה ללא כוחות המצאה, יצירתיות, העזה, ופואטיקה של הילדות ושל הנעורים. כל חוסמים המבוגרים את התחדשות החברה.

המין האנושי הוא מין משונה. בגיל הבוגר מין זה אינו רוצה להתפתח כיון שהוא פוחד מהמוות ובאופן אינסטנקטיבי גם מהחיים. מכיון שאנחנו פוחדים מהמוות, אנחנו נתפסים בעובדת היותנו חיים, על ידי שימור הגוף, המוכר לנו, בזמן שהחיים הם הרבה יותר מרק גוף. הפחד הזה, מקשה על החיים. אנחנו פוחדים לההרג, פוחדים שיתפסו את מקומנו, שידכאו אותנו, שנגמר, לכן, אנו מצמצמים את עצמנו על ידי כך שאנו חונקים את הילד שהיינו ומה שהוא מייצג ותוך כדי כך לא מקבלים את העובדה שוויתרנו עליו בעצמנו.

ישנו מספר מועט של אנשים שמצליחים שלא לתת לילד הפנימי למות וכך הם מצליחים ליצור משהו, לקדם דברים, על ידי קפיצות, גילויים, רגשות או התרגשויות. אנשים אלה פותחים לחברה חלון אחר ודלת אחרת. אבל אלה שיש להם הכי הרבה כושר המצאה, הם מבודדים, נדחים לשוליים, ותמיד מאוימים על ידי פסיכוזה. החברה חרתה על דגלה במודע ושלא במודע, את הרעיון שהאומן והחוקר הם חשודים. זו ראיה פתולוגית של האמנות ושל המדע.

הלידה הכפולה
דורי דורות של אמהות חשבו לנכון שכדי לתקשר עם ילדים בגיל הרך יש לחקות את שפת התינוקות. שפת התינוקות היא אי תקשורת. במהלך הגיל הרך לאמהות יש נטיה להשתמש כלפי תינוקותיהם באותה שפה שאנשים משתמשים בה בדרך כלל כלפי חיות מחמד. מדברים על חית המחמד אבל לא מדברים אל חית המחמד. אנשים מסוימים מדברים ביתר קלות אל כלב או חתול מאשר לילד. אני חושבת שזה נובע מכך שעל מנת להגדיר את עצמנו כמבוגרים אנחנו מוכרחים לדכא כל מה ששייך לילדות.

להיות מוקסמים על ידי עבר, שאסור להזכירו, בשבילנו זה כמו לדבר לרוח רפאים של עצמנו. לכן אנחנו נמנעים מלעשות זאת. אנחנו מסרבים לדבר אל התינוקות שלנו ותוך כדי כך שאנו רואים אותם אנחנו מזדהים עם אימנו בתקופה שבה אנחנו היינו תינוקות. זה מה שהורים עושים בצורה ספונטנית: הם מזדהים עם ההורים שלהם ובאותו זמן הם מזדהים גם עם התינוק. יש להם יחס נרציסיסטי עם עצמם באמצעות תינוק שהם מדמיינים במקום יחס עם התינוק הזה במציאות. בקשר הזה עם עצמם הם עושים אוביקטיביזציה על ידי קשר עם מבוגר אחר שאיתו הם מדברים אודות הילד מבלי לדבר אליו בעצמם.

מה קורה כשאנו נזכרים בילדותנו?
לעיתים קרובות אנו שומעים אנשים שמדברים על עצמם. למשל, אישה האומרת לעצמה: "ילדתי את תפסיקי לעשן" או " שאלתי את עצמי מה אפשר לעשות במצב זה" יש הרבה אנשים שמדברים אל עצמם בגוף שני. זה נדיר שאנשים מדברים על עצמם בגוף שלישי אבל זה קורה. פעם התארח אצלנו לארוחת ערב אמן, וכאשר הצענו לו לקחת תוספת הוא אמר: "לא, הוא אכל מספיק. אני לא רוצה שהוא יקבל תוספת". הוא לא התבדח, עבורו זה היה אמצעי יעיל לא לאכול יותר מדי.

אנשי ציבור מדברים על עצמם בגוף שלישי מיד אחרי שהפופולריות שלהם עולה. כך דה גול שאמר על עצמו: "דה גול מחויב לצרפת". סופרים מפורסמים ממציאים לעצמם שמות ספרותיים שמאפשרים להם ביתר קלות לדבר על עצמם כאילו שהם מישהו אחר. אם אנו מדברים על עצמנו בעבר, על עברנו, בסופו של דבר יהיה בריא יותר לדבר כאילו שאנחנו מישהו אחר, כלומר, לדבר בגוף שלישי. אם אני אומר שכשהייתי ילד עשיתי שטויות או כשהייתי ילד הוריי ראו אותי כשובב יותר מילדים אחרים, אני מדבר על עצמי בעבר. זה לא האני של עכשיו. אי אפשר לדבר על ההוה של עצמנו בעבר. אנחנו לא מצליחים לדבר בהווה אל הילד כי אז נדבר אל הילד שבתוכנו בעבר. זאת הסיבה שיכולים לדבר אל כלב כי יש לנו הווה אילם שאנחנו רואים בו חית מחמד של עצמנו שהוא בשירותנו כמו שהגוף שלנו בשרותינו. ואנחנו מדברים אל חית המחמד: "אתה לא מרוצה?" כמו אל החלק בנו שלא מרוצה. אבל אל הילד שאנחנו מזדהים איתו בעבר, קשה לנו לדבר "על אמת" כיון שאנחנו רואים אותו כאינטליגנטי כמונו ואפילו לעיתים קרובות יותר. ואנחנו לא יכולים להשלים עם זה. תמיד קיים הבלבול הזה בין המוח לכוח, בין חוסר הנסיון לטפשות בין ההגיון לבין היכולת להפחיד.

( הערת המתרגמת: יש במבוגר נתק מהילד שהוא היה ולכן יש לנו קושי לדבר אל תינוקות כי זה חלק שדיכאנו ונפרדנו ממנו וששייך לעבר שלנו. ואז בהווה לא יכולים לדבר אליהם בדיבור אמיתי להבדיל מחית מחמד שחלקים מאיתנו מזדהים איתה בהווה. כי אין לנו חוויות ילדות כלביות).

ציון הדרך הבא:
כשמסיימים אנליזה יוצרים מחדש את היחס הנכון בין ה"אני בהווה" לבין "האני ילד" במרחק הנכון. כיון שאנשים לא מספיק מתענינים באני שלהם העכשווי שלא לדבר על האני שלהם בעבר.

לפני הטיפול שעברתי, העבר שלי לא עניין אותי בכלל בכל אשר הרגשתי – מרגישים דברים אבל לא מתעניינים במקור הרגשי שלהם בילדות. כי זה לא במרחק הנכון. זה כמו תמונות שמפעם לפעם חושבים עליהם במשפחה אבל בתוך עצמך זה מת. אפשר להחיות את זה רק מכיון שיש אנשים אחרים סביב שהם עדים לאותם האירועים שאנחנו חיינו. זה הפך למשהו "הסטורי".

קורה לפעמים שפוגשים מישהו מהמשפחה שמספר על התקופה שהיית ילד ושאומר לך משהו כמו:"עשית רושם כאילו שאתה חושב" "עשית עיניים גדולות" "שתקת, וכולם שאלו את עצמם מה יש לך בראש". לי אין שום זכרון על מה שחשבתי אבל לאור העובדה שאנשים מספרים, אני עדה איתם ביחד, למי שהייתי. ואני מודה שהילדה הזאת בתמונה, זו אני.

אבל בשבילי בעצם הכל ניצוצות של זכרונות שמחים. יכול להיות שאנשים אחרים יש להם זכרונות שקשורים אלי שיש בהם סבל, לי אין כאלה. כי בכל מקרה, אני לא זוכרת את השמחה , יש לי רק זכרון על כך שהייתי עדה לרגע בחיים, שבו מישהי שכנראה הייתי אני היתה שמחה. במקום זאת, אני זוכרת את ריח האביב, את התעוררות הטבע בחופשת הפסחא, סערות מסוימות בפריז בחודש אפריל ואני זוכרת אותם בתחושה מאוד מדויקת בתחושה של ההפתעה השמחה על כך שהדברים האלה קיימים.

(הערת המתרגמת: דולטו אינה זוכרת את מה שהרגישה היא זוכרת רק את הנסיבות הספציפיות שעוררו בה את ההרגשה. הרגשות אינם מנותקים מהסיטואציה שעוררה אותם. זוכרים את הרגש בהקשר לסיטואציה. ויכול להיות שאדם אחר חווה רגשות אחרים באותן נסיבות).

כמובן שכל זה קשור למי שאני עכשיו. ומידי פעם זה מתעורר. אם במקרה זה יש איחוד מחדש בין הילד לבוגר שבתוכי, אולי את הרגע ההוא אני חיה בהווה, בשלווה ובהשלמה עם עצמי.

כאשר אנו אומרים שאנו מחפשים איחוד אני חושבת שזה האיחוד הזה. אין לבלבל בינו לבין האיחוד שאנשים מאמינים שהיה להם בהיותם עוברים עם אימם. זו אשליה. זה לא היה אף פעם. הם אף פעם לא היו באיחוד עם אמם. הביצה עם המעטפת שלה בבטנה של אישה זה לא איחוד. לא היה איחוד של תפיסה, היתה השפעה כימית ופיזית כמובן. חום האם יוצר את החום של העובר. האם את חיי העובר. הסוכר שבדם האם מזין את דם העובר. זו תקשורת פיזיולוגית ותפיסה שמיעתית חיצונית, בעיקר קול האם, אבל לא איחוד מושלם. האיחוד שאומרים שמחפשים עם האם, אני לא מאמינה שהוא עם האם. הזכרונות שלי מחזירים אותי לתחושות של ריחות, טעמים. אני שואלת את עצמי אם האישיות האמיתית היא לא זאת המנותקת מהסיפור של הקשר עם האם והאב. ברגעים אלה משתחררת ההרגשה המיוחדת שיש לאדם בקשר שלו עם העולם, נקי מכל השאר. יש לי זכרונות הקשורים באנשים נוספים, היות ולא הייתי בת יחידה הייתי הרביעית בין שבעה, היו עוד אנשים סביבי אבל מה שאני מרגישה זה לא באמת אני. והאנשים שנמצאים שם אולי הרגישו בזה, אבל זה לא עבר אליהם. הם לא היו אומרים איך אני נהנה מהאביב, אלא היו תחושות שכולם התחלקו בהם אבל אף פעם לא באו לידי ביטוי. לכן יש אנשים אחרים חוץ ממני, שמרגישים בחייהם העכשוויים את אותם הרגשות אבל ברגעים אחרים בזמן אחר ובמקום אחר מהנסיבות שבהם הזכרונות האלה מתעוררים שוב.

ברגעים אלה אני מוצאת את עצמי בילדותי הרכה ואני מרגישה את עקבות הרגש הזה כמו איזה פלש רגשי. לכל אחד מאתנו יש זכרונות קטנים מהנרציסיזם שהתנפח שוב. הזכרונות האלה הם שבריריים יותר כאשר הם קשורים למפגש עם אנשים אחרים או עם דברים שאנשים אמרו, אבל הם הרבה יותר חזקים כאשר מדובר בהקשרים מוחשיים (גיאוגרפיים, אקלימיים, לא אנושיים) . במקרים אלה אפשר למצוא שוב הרגשות הדומים או כמעט דומים למה שהם היו, ואילו אנשים כפי שהם היו אז, אבדו. האם אין זה גורל האדם להשתחרר מהסימנים והטראומות של תקופתו כעובר, היות ויש צורך לקבל את המעמסה של העבר והחיים של אבותיו.

לפי הדרך בה אנו בנויים איננו יכולים להשתחרר מזה. הילד שנולד ב1981 אינו דומה לילד שנולד ב1913 או ב1908. יש לו את העבר של ההורים שלו, ושמהווה הון טרום תחושתי-רגשי שיש לפתחו כמו תמונה שמחכה לפיתוח וזה מה שקיים בתחושתו מהתחלה. כל הזכרונות של הורינו ושל אבותינו נצורים בנו. אנחנו נציגי הסטוריה מסוימת אפילו אם אנחנו לא יודעים זאת ומההסטוריה הזאת אנחנו מתחילים להתפתח.

יש בנו סדרה שלמה של התנסויות שעלינו לעבור לפני שאנחנו מצליחים להתממש באמת ולשחרר את מה שהוא ייחודי בכל אחד מאיתנו . כדי להבין זאת יש צורך לעשות השוואה בין מישהו שהיה לו גורל רציף, שחונך על ידי הוריו, שמילאו את כל התפקידים כהורים ומחנכים לבין מישהו שהוריו זנחו אותו ושלעולם לא יכיר את פניהם ואת ההסטוריה שלהם. הוא הנציג, אבל לא היה לו אף פעם לא מילה ולא נוכחות של האנשים שהוא קשור לשושלת שלהם.

חלק רביעי – המהפכה של הצעדים הקטנים
פרק א' ההקשבה

להיות בהקשבה לילדים אינו אומר לצפות בהם כנושאי מחקר או לחפש דרך לחנכם. פירושו לכבד ולאהוב בהם את הדור החדש שהם נושאים. האם אפשר לדעת עד כמה אנחנו באמת מקשיבים בלי לרמות, בלי להתערב, בלי להשתלט. אין שום דבר שאנחנו יכולים להשליט על ילדים. לדעתי, יש רק דרך אחת לעזור להם: עלינו להיות עצמנו, אוטנטיים. להגיד לילדים שאנחנו לא יודעים. אבל הם צריכים ללמוד לדעת, שאנחנו לא יוצרים את העתיד שלהם. הם יעשו זאת אם ניתן להם את התפקיד לקחת את גורלם על עצמם בדיוק כפי שהם רוצים לקחת אותו. לצערי , גם כך אנחנו משפיעים עליהם מבלי לרצות בכך. מול הדרישות שלהם, אנחנו מגיבים באופן אוטומטי שהוא תוצאה של איזו שהיא תורשה גנטית של איזו התניה חברתית או שאנחנו נכנעים לדחפים שלנו, למצבי הרוח שלנו, או ללחצים חיצוניים.אבל הטעויות פוגעות פחות כאשר הן נובעות מאהבה שמובעת באופן לא נכון, כאשר האמון והכבוד ההדדי יוצרים את האקלים של הקשרים.

טוב שדאגו ליצור מקומות של חינוך אבל זאת טעות לתת למורה את העבודה הפסיכולוגית של טיפול בילד ואת התפקיד של מחנך הילד. בלבול של תפקידים הוחדר לשם ויש להצטער על כך, כי זה גורם לתהליכים חוזרים ונשנים. מצד אחד הפסיכואנליזה מקשיבה במטרה לעזור לילד להביע את הדברים שלא נאמרו בשנות חייו הראשונות. זאת אומרת, לחזור איתו על עברו. החקר נעשה על ידי רגרסיה דמיונית לתקופה הלא מודעת של עברו או עברו כעובר.

מצד אחר, דורשים מהילד לזרוק את עצמו קדימה ולהכין את עתידו. לפסיכואנליזה אין שום מטרה פרקטית והיא אינה משתמשת בשום לחץ חינוכי. היא לא שופטת ולא מייעצת. המחנך להיפך מזאת, הוא הסוכן שצריך לשלב את הילד בסוג מסוים של חברה, ולהנחות אותו. מה שעומד בבסיס ההעדפה של עניננו בילדים זה שבשלב זה של התפתחותם אפשר לתקשר עם כל סוגי הפוטנציאל שבהם, אפשר לגייס אותם עד המקסימום. המטפל נמצא בגיל שבו המשחק כמעט נגמר עבורו. המטופל, בגילו , נושא בו משהו חדיש ייחודי שלא ניתן להשוואה עם אחרים, והוא צריך לעזור, לעורר ולתמוך. כלומר יש לפסיכואנליסטים יכולת לטפל בילדים, והעדפה זו היא בדיוק בהבדל בין המטפל למטופל. המטפל כבר עשה את שלו, ובמטופל הוא פוגש משהו חדש וייחודי ומלא פוטנציאל שהוא צריך לעזור ולתמוך ולעורר.

ליצור מדעות אצל ההורים אין פירושה לעורר בהם רגשות אשם. אימא של ילד פסיכוטי סובלת מהפרידה ממנו בזמן שהילד מקבל טיפול אנליטי. הפסיכואנליזה צריכה לדעתי לקחת בחשבון את הסבל הזה ואני לא מוציאה את האם ממסגרת הטיפול בילד. דבר זה מונע שברגע של ההשלכה על המטפל הילד לא יקבל אותו (את המטפל) כאילו שהוא ממלא מקום של האם.המצב שבו הילד משוחרר מהאם שהוא רוצה אותה שהיא תהיה שתלטנית/בולענית או שהיא באמת כזאת, משתפר. הוא נפרד משלב הרגרסיה.

שיתוף ברשתות חברתיות:

כתיבת תגובה