המושג ייצוג מנטלי לאור מחקרים בגיל הינקות

Lawrence Zelnick & Ester S. Buchholz
The concept of mental representations in light of recent infant research
Psychoanalytic Psychology 1990, 7(1), 29-58.

תקציר:
המאמר עוסק בהתפתחות קוגניטיבית בגיל הרך ייצוגים מנטליים אצל ילדים, ומציג חשיבה פסיכואנליטית למול מחקר עכשווי בילדות לקראת הבנה של מגוון המשמעויות של המונח ייצוגים מנטליים. המאמר מציע הגדרה של ייצוגים מנטליים כ- "מבנים בלתי מודעים המארגנים אינטראקציות", שתכלול אינטגרציה של גישות שונות בנושא, ומשלב גישות פסיכואנליטיות מסורתיות של ייצוג יחד עם תיקונים שהוצעו בעקבות הרחבות של התיאוריה בפסיכואנליזה ובמחקר על התפתחות. במאמר נידונים ההבדלים בין התאוריות בנושאים: הבחנה בין האני לאחר, self- object differentiation , הצמד ילד-מטפל כפוקוס של האנליזה והפוטנציאל של השנה הראשונה להופעת מבנים המאפשרים לילד לפתח ציפיות בין אישיות. מוצגת גם ההשפעה של תיאורית פיאז'ה על ייצוגים בכל גישה.

הקדמה:

הרעיונות שייחקרו במאמר:
א. ייצוגים מנטליים משקפים תהליך אקטיבי המעיד על יכולות מוקדמות של ילדים.
ב. ייצוגים מנטליים הם בחלקם "הגנתיים" כיוון שהם משרתים פונקציות של שמירה עצמית והרגעה עצמית.
ג. כאשר חוקרים, ניתן לראות שהתנהגויות של ילדים מראות כיצד ייצוגים מנטליים מתרחשים ללא המוטיבציה של הגנות או דחפים של "הליבידו" או פחד מהבלעות.

ההנגדה של מחקר הילדות למול הפסיכואנליזה מתאימה לחשיבה פסיכואנליטית עכשווית (ליכטנברג 1983) ומראה שניתן להפיק תועלת רווח מחקירה אינטגרטיבית של רעיונות וממצאים בשני התחומים. ב-15 השנים האחרונות מחקר ילדות רב כוון ע"י שאלות הקשורות לחשיבות ולמהות של מושגים פסיכואנליטיים לגבי הילד האנושי.
בזמן שהתרחב התחום הבודק את ההשלכות של מחקרי התפתחות עלתיאוריה ופרקטיקה קלינית, נוצרה רתיעה מאימוץ המסקנות ה"רדיקליות" של מחקר זה. זאת, כיוון שהיה צורך לבדוק שוב חלק מהיסודות של התיאוריה הפסיכואנליטית. (למשל, אוטיזם נורמלי, נרקיסיזם ראשוני, חוסר-הבחנה בין אני לאחר בילדות ועוד Stern 1985).

המאמר מציע הגדרה של ייצוגים מנטליים: "Unconscious organizing structures of interactions"
המבנים הם בלתי-מודעים במובן שלעיתים קרובות הם נוצרים, מתפקדים ופועלים באופן ספונטני ומחוץ למודעות, למרות שבשלב מתקדם של ההתפתחות, היחיד יכול להרהר (לשקול) ולעורר בבואות מודעות הנובעות ממבנים אלה.
המונח של "הבלתי המודע" עובר בזמן האחרון מחשבה מחודשת, אפילו על ידי פסיכולוגים קוגניטיביים ולפיכך קשה לדבר על המונח בהתייחס לשנתיים הראשונות לחיים. יחד עם זאת, המחברים טוענם שאין הכרח שהאופי "הלא מודע" של המבנים המנטליים יהיה בהכרח תוצר של כוחות רפרסיביים.

פיאז'ה (1976) האמין במוח פעיל ודינמי המאחסן מבנים רבים מחוץ למודעות, לא תמיד כתוצאה מקונפליקט ורפרסיה – אלא כתוצאה מהיותו מערכת דינמית של עיבוד אינפורמציה. הוא האמין שמודעות מתפתחת מתוך תיאום בין פעילויות סנסומוטוריות לבין מסקנות מנטליות לא-מודעות.

תיאורטיקנים קוגניטיביים עכשויים המשיכו את רעיונותיו ותיארו ייצוגים כקיימים בזכרון ושצריך להפעילם ( to forge ). המודעות היא היכולת שטופחה ע"י החברה, וגם כיום היא תופסת חלק של חיינו המנטליים שהוא קטן יותר ממה שאנו משערים. קיימת אינטרפרטציה, הניגשת למבנה הלא-מודע מפרספקטיבה יותר פתולוגית, וגישה זו נראית כהמשך למאמציו של פרויד לפתח מודל סטרוקטורלי ולדמיין את האגו כפעיל מראשית החיים, המספק חומר בלתי רצוי, בלתי-מובן, שלא חשבו עליו אך ידוע, לא שימושי מיד, לאזור בלתי-מודע. כל המבנים האלה מרכיבים את האספקט הלא-מודע של המבנים המארגנים שלנו של האינטראקציה.

כמבנים מארגנים- הייצוגים מספקים אמצעים לאינטגרציה של התנסויות עכשוויות עם ייצוגים מהעבר וכוללים אפקט. הם יכולים לנבא למעשים בהווה או בעתיד או לעמוד כאבני נגף להם. אנו מתארים ייצוגים כמבנים כדי להדגיש את האספקטים המולדים וההתפתחותיים שלהם; היכולת לארגן תחושת אני, אובייקט והיחסים ביניהם קיימת מוקדם מאוד, אך היא דינמית, ואיכותה משתנה במשך הזמן. ישנם תיאורטיקנים שהתייחסו לאופי ההתפתחותי של הייצוגים והגדירו אותם כמבנים "פרה-ייצוגיים", (Emde 1983, Beebe 1986) ואילו אחרים (Meltzoff 1985) טענו שלילד יש יכולת מולדת לייצוגים, המאפשרת למשל תופעת חיקוי.

פרויד תיאר את הייצוגים כזכרונות-עבר המשפיעים על ההווה. תפקוד דומה מייחסים להם תיאורטיקני תיאורית ההתקשרות כשהם מדברים על מודלי-עבודה פנימיים ובהגדרה של Stern על ייצוגים של אינטראקציות שעברו הכללה – RIGS. Stolorow (1978) מתבסס על תאוריה קלינית של פסיכואנליזה ונשען הרבה על הגדרות פיאז'ה לגבי אסימילציה, אקומודציה ואינטגרציה שלדעתו הם עקרונות המארגנים את החוויות הסובייקטיביות של היחיד ונותנים להם צורה ומשמעות. זוהי עמדת אמצע בין גישה פסיכואנליטית קלאסית לבין מחקר ילד אמפירי. לדעת Stern(1985) : "האפיזודה המוכללת איננה זכרון ספציפי. היא אינה מתארת אירוע שאכן קרה כך במדויק, אלא הוא מכיל זכרונות רבים, כמבנה הוא קרוב יותר לייצוג אבסטרקטי של אירועים רבים.והוא יוצר ציפיות לגבי פעולות, רגשות, תחושות שיקרו או לא".

המונח אינטראקציות מתייחס להרחבה שהציע Beebe למונח של פיאז'ה של ייצוגים כפעילות מופנמת: "… מה שיופנם בייצוגים מוקדמים אלה אינה רק הפעולה של הפעוט עצמו או תגובות הסביבה, אלא דווקא יחסי הגומלין הדינמיים בין השניים".
מאמר זה מתמקד בייצוגים המתרחשים באינטראקציות דיאדיות, יחד עם זאת האינטראקציות כוללות גם פעולות פנימיות והכללות של מצבי-רוח, תפיסות, עוררות עצמית, וגריה מאחרים. ייצוגים יכולים להיווצר מתפיסות, תחושות ורגשות, אך בהמשך ההתפתחות הם יותר תוצר של חשיבה סימבולית.

ניתן לשאול מספר שאלות לגבי משמעות הייצוגים: מה התכנים הספציפיים של הייצוגים שנבנו בילדות? איך הילד בונה ייצוגים? מהן אבני הדרך ההתפתחותיות בתהליך זה?

"Libidinal object constancy" (פרייברג, Pine)
תיאורטיקנים של דעה זו טענו שהילד נאבק, בסופו של דבר, לייצג אובייקט דיפרנציאלי, שיש לו יכולת עוררות והרגעה גם בהעדר האובייקט. לאחרונה, Sherwood(89) עשה הבחנה בין שימור אובייקט ליבידנלי לבין ייצוג מנטלי. מפרספקטיבה אחרת, Stern (85) שם דגש על ייצוגים של אינטראקציות עם אחרים שעברו הכללה, לאחר שהניח שיכולת זו, לייצג אובייקט השונה מה"אני", קיימת מלידה.
מספר חוקרים השתמשו בייצוגים באופן כוללני כדי להתייחס לבניה של קורלטים פנימיים-מנטליים של המציאות. ההתייחסות של חוקרים אלה לא היתה מוגבלת רק ליחסי אובייקט, וקיימת כלפיהם בקורת שהמושג ייצוגים מנטליים כמבנה תיאורטי איבד מהשימוש היעיל שלו בגלל חוסר ספציפיות והתייחסות כוללנית מדי.
במאמר, מתייחסים החוקרים לייצוגים בעיקר בהתייחס לתחום של יחסי אובייקט או יחסי הגומלין שבין האני לאובייקט. צמצום זה הוא מכוון כיוון שיחסי גומלין אלה הם הנמצאים בצומת יחד עם המחקר העכשווי בנושא הילדות.

חלק 1: הגישה לייצוגים מנטליים על פי הפסיכואנליזה המסורתית
פרויד האמין שהעולם הנפשי מורכב מייצוגים של תפיסות של העולם האמיתי. פרויד היה הראשון שהניח שהייצוגים הלא-מודעים תואמים את התכנים המנטליים (דימויים, פנטזיות וכו'), שאליהם מתחברים דחפים המבטאים עצמם מעבר למישור הסומטי. Schimek (75) מניח שייצוגים מנטליים לא-מודעים הם מבנים היפותטיים שבהם משתמש הפסיכואנליסט כדי לעשות אינטרפרטציה על התקשורת המילולית של הפציינט, כדי להפוך מבנה לא-מודע למודע. Schimek טוען שפרויד הבין את המונח ”תפיסה" בשונה מהידע ההתפתחותי העכשווי, וכן מבקר אותו על ההנחה שע"י אינטרפרטציה ניתן לגלות מחדש את נסיון העבר בצורתו המקורית. לדעתו התיאוריה הפסיכואנליטית אינה צריכה להניח קיום בנפש של זכרונות ודימויים של אירועים ממשיים כדי להסיק שמניעים לא-מודעים פועלים ברמה פרה-ייצוגית בכל שלבי ההתפתחות.
המודל של פרויד משייך לילד יכולת לרשום תפיסתית, ולאחסן ייצוג לא מודע של האובייקט בנפרד מהחוויה הגלובלית יותר. לדעת Schimek יכולת זו, לאור המחקר של פיאז'ה, מתפתחת רק בגיל הרבה יותר מאוחר.

מחקרים מאוחרים מראים שבניגוד לתיאורטיקנים פסיכואנליטיים אחרים דווקא פרויד צדק בראית היכולת של הילד הצעיר להיות שותף פעיל בהתפתחות של עולמו הייצוגי.

בהתפתחות מושג הייצוג צריך להתייחס גם לתהליכים כמו: הזדהות, אינטרויקציה, אינקורפורציה והפנמה.
לדעת Balint (1943) הזדהות היא הכלי העיקרי שמשרת את הפעוט בהתמודדותו עם העולם החיצוני המפחיד ועם המנעות מכאב והשגת הנאה. לדעתה הזדהות היא השיטה הפרימיטיבית ביותר לזיהוי המציאות החיצונית והגדירה אותה כ"חיקוי מנטלי". כלומר הייצוג המנטלי הוא שיחזור פנימי של העולם החיצוני. מטענתה ניתן להבין שבתהליך ההזדהות משתמש נילד באמצעי הגנה-עצמית כנגד המציאות החיצונית המפחידה.

ייצוג כהגנה הוא אלמנט ידוע בפסיכואנליזה אם כי שונה באיכותו מהפרספקטיבה שמציג "מחקר הילד" המתייחס לילד כמחפש גירוי.
הרעיון שילדים יכולים לפתח ואכן מפתחים באופן הדרגתי "תמונות" או "דימויים" פנימיים של החוויות שלהם (קוגניטיביות, אפקטיביות, בין-אישיות, מנטליות, וורבליות, קוליות, של ריחות, של תנועה, מגע וכו') היא בסיסית להבנה הפסיכודינמית של ההתפתחות.
לדעת Jackson 1964) – הייצוגים המנטליים הם השגים מתקדמים, כלומר אינם קיימים בלידה אלא נשלמים רק לקראת גיל שנתיים כאשר מתגבשת היכולת להסמלה (Symbolize) והפשטה בעזרת השפה.
Spiegel (1959) טוען שהתינוק מתחיל עם תחושת אני ואחר בלתי מובחנים ומחוברים. באופן הדרגתי הילד מפתח את היכולת לקיים ייצוגים נפרדים של האני-אחר ולקיים ייצוגים אלה בהעדרו של האובייקט.

מושגים אלה על ייצוגים תואמים עקרונות פסיכואנליטיים של נרקסיזם ראשוני ופסיביות מוקדמת (פרויד 1914), "אוטיזם נורמלי" ו"סימביוזה" (מהלר 1975) ושל "מחסום" גירויים" (פרויד 1920). הגישה הפסיכואנליטית מדברת גם על cathexis – הטענה של הייצוגים של האני והאחר עם דחפים אינסטינקטואליים.
Novey 1958) הניחה שהתינוק אינו מסוגל ליצור ייצוגים פנימיים של אובייקטים או ליצור הבחנה הין אני ל"לא-אני". לדעתה באגו קיימים ייצוגים של האני והאחר המוטענים בליבידו, והאני מייצג סוג אחד של אובייקט מיוצג. יחד עם זאת די מוקדם יש לילד ייצוגים של ההורים.
Hartman 1950) הציעה שימוש במונח Self representation בשונה מייצוג של האחר (אוביקט) כאשר דנים ב"הטענה הליבידינלית" של האני. יחד עם זאת, ייצוג האובייקט יופיע בד"כ באופן נפרד מהאובייקט עצמו.
Jacobson 1964) הציגה דיעה שונה מפרויד בקשר לנרקסיזם ראשוני והציעה תמונה של התנסות ילדית שבה מתקיימים פסיביות, ארגון פסיכי בלתי מובחן, ופיזור דיפוזי של כוחות אינסטינקטואליים. בדקה כיצד הייצוגים נבנים (בניגוד ל- Bahint ול- Novey שבדקו את המוטיבציה לבניה): "המשמעות של המושגים אני וייצוג-אני, בנפרד מהאגו, מתבהרים כאשר אנו מבינים שקיום וביסוס מערכת האגו מתרחש יחד עם תגלית והבחנה הולכת וגדלה של האני ועולם האובייקטים. מתוך הזכרון ההולך וגדל של חוויות מהנות ובלתי מהנות, והתפיסות המחוברות להם/ן, מתחברים דימויי הגוף והדימויים של אובייקטי האהבה, בתחילה באופן מעורפל, ואח"כ בהדרגתיות מתרחבים ומתפתחים לייצוגים יותר עקביים של האני ועולם האובייקטים הרגשיים" (ע"מ 85).

לדעת ג'ייקובסון, מנגנוני הגנה למשל, כמו הדחקה של אספקטים לא מהנים של האני והאחר, משאירים דימויים ראשוניים של האני והאחר בלתי-משולבים וללא האחדות שתאפיין ייצוגים אלה עם התפתחות מתקדמת של האגו ושל הרגש והמין: "חשוב לציין את ההשפעה הגדולה והמזיקה של תהליכים של הדחקה ילדית על התפתחות מושגי האני והאחר. ייצוגים אלה מתפתחים מתוך זכרונות של חוויות מענגות ובלתי מענגות ורק אח"כ בהדרגה נקשרים ועוברים תיקון ע"י זכרונות שמשקפים את המציאות. לכן חיתוך והוצאה של חלק משמעותי של חוויות בלתי מהנות ע"י הדחקה ילדית מסלק כמות גדולה של אספקטים לא-מתקבלים של האני והאחר. החלל שנוצר ע"י הדחקה מתמלא ע"י עיוותים או אידיאליזציות שנוצרים ע"י תכסיסים מורכבים של מנגנון ההגנה של האגו" (ע"מ 86)
לדעת ג'ייקובסון, ההתפתחות הילדית מאופיינת ע"י הזדהויות פרימיטיביות המתפתחות להזדהויות של אגו "אמיתי" ושל סופר אגו. תחושת האני והאחר של הילד הצעיר (התינוק) כוללים פנטזיות של שילוב האחר המספק: פנטזיות אלה מבטאות רצון לבסס מחדש את החלק החסר. "רק הפנטזיות הראשוניות של התחברות והיות אחד עם האם (השד) הם הבסיס שעליו נבנים כל הסוגים העתידיים של הזדהות (p. 98)". בהמשך, צרכים אדיפליים מובילים להפרדות של האני ("המחובר") ושל דימויי האובייקט.
לסיכום, הגישה הפסיכואנליטית מסורתית של ייצוגים מנטליים התמקדה בצורך של הילד לשמור על הפונקציה של המטפל כמספק צרכים דרך "חיקוי מנטלי" (Mental mimicry) הזדהות, אינקורפורציה ועוד.
היכולת המוגבלת של הילד לפני השלב המילולי להבחין בין האני והאחר והיחס של הדימויים הראשוניים לפנטזיות על התמזגות והתאחדות עם האם והראשוניות של הדחף, משמשים כמוטיבציה לדיפרנציאציה הולכת וגוברת של ייצוגי האני והאחר.
יחד עם זאת, באמצע שנות ה-60, הופיעה ההכרה שתיאוריות על פסיביות אינהרנטית והצורך לשמור על שיווי משקל של הדחפים הם ניגוד לעובדה שאנו רואים שילדים מעורבים בתהליך של בניה של מבנים פנימיים לא מודעים של ההתנסויות שלהם עם האני האחר.

Traditional Positions Extended: The Representational World,

Sandler & Rosenblath 1962)השתמשו לראשונה בשיטתיות במונח "העולם הייצוגי" כדי לתאר את האינטגרציה הפנימית של הדימויים של האני והאחר. המונח כולל את הבלבול הראשוני של הילד בין מציאות פנימית וחיצונית וחוסר מובחנות ראשוני של האני והאחר. הם עשו מודיפיקציה לרעיון של פרויד שהילד האדיפלי עושה אינטרויקציה לדמות ההורה בכך שהציעו שייצוגי אובייקט מובחנים וקבועים הם תנאי הכרחי לתהליך האדיפלי.
הם הבחינו בין ייצוגים לדימויים (images). ייצוגים הוגדרו כארגון או סכמה ממושכים, הנובעים ממגוון של התרשמויות, ואילו דימויים כצורות וביטויים מיוחדים של האני והאחר בכל רגע שהאינטגרציה שלהם מובילה בסופו של דבר לייצוג משולב. לדעתם בנית הייצוגים או הסכמות הללו הם פונקציה של האגו.

העולם הייצוגי הוא אינדיקטור המספק מידע לאגו כדי לעזור לו להסתגל להשפעות פנימיות וחיצוניות.
בנית הייצוגים מתרחשת בהדרגה: הבחנה בין ייצוגים מודעים ללא מודעים (המושפעים ע"י פעילות הגנתית). ייצוג האני מושפע ע"י לחצים מהאיד (מציאות פנימית), מציאות חיצונית, והסטנדרטים והדרישות של ייצוגי האובייקט. כל בחירה של 'ייצוג האני' מטרתה לספק ליחיד רווח נרקסיסטי מקסימלי. גישתם מתאימה לטיעונים הבסיסיים של תאורית הדחפים הקלסית. הם טוענים שהדבר הוא כך לאור הדמיון בין ייצוגים לרצונות (Wishes). לדעתם הזדהות מורכבת משינויים זמניים או ארוכי טווח של האני המתפתח. למשל, הזדהות זמנית באה לידי ביטוי בשינויים במבנה הדימוי העצמי בעוד ששינויים יותר ממושכים מתאימים לשינויים בייצוג האני.

הזדהות אינה מוגבלת לחיקוי הייצוג של האובייקט; האני יכול לסגל עצמו למודל של ייצוג האני האידאלי, "האני שאני רוצה להיות". ייצוג אני אידיאלי אינו תמיד תואם ייצוג אובייקט ממשי. כאשר הדבר קורה זה מאפשר לילד סיפוק על שציית להוראות ההורה ויהיה נאהב בעקבות ציות זה, בנוסף לכך תתרחש הערצה של ייצוג האני כפי שמעריצים את האובייקט. הגדרת ההזדהות של מחברים אלה שונה מגישות קודמות ובישרה הערכה ליכולות ההתפתחותיות של התקופה הפרה-אדיפלית. הזדהות היא ייצוג מנטלי דינמי מתקדם ומסתגל באופן אקטיבי. המחברים מסכימים שתחילה קיימת חוסר-מובחנות, אבל לדעתם לתינוק יש יכולת גבוהה לבנות ולעצב את עולמו.

בשנים האחרונות Stolorow ואחרים יישמו את הטרמינולוגיה של "העולם הייצוגי" לדיון מעמיק של מבנים פנימיים מוקדמים, דינמיקות פסיכואנליטיות, טיפול ופסיכולוגיה של האני. הם הציעו מסגרת פסיכואנליטית קלינית חופשית ממטה-פסיכולוגיה כדי לדון באישיות האנושית, כשהייצוג הוא מרכזי.
הם מציעים הבנה של אספקטים ייחודיים של הייצוג של כל יחיד וכן של הדינמיקה של מובחנות ואינטגרציה של ייצוגים. לדעתם ייצוג משרת מספר פונקציות: wish-fulfilling , הכוונה עצמית, ענישה עצמית, הסתגלות, הגנתיות וכו'.
החוקרים שלעיל משתמשים רבות גם במונחים של פיאז'ה (אסימילציה, אקומודציה, פתרון של חוסר איזון ואינטגרציה) כאשר הם עוסקים בדינמיקה של העולם הייצוגי. הדבר אופייני להרבה גישות תאורטיות עכשוויות.

יחסי הגומלין בין הזדהות לייצוג המנטלי מציעים את המונח של קביעות אובייקט. במונח זה מתייחסים להרבה תופעות, כמו למשל ההטענה הליבידינלית של האם ונוכחות (המצאות) אינטרפסיכית של הייצוג של האם (מהלר). עצמאות מהאובייקט האמיתי לצורך נוחם (Mcdevitt 75) ו- evocative memory (פרייברג 69). יחד עם זאת האיכות והטווח (ההיקף) של ייצוג האחר (האובייקט) הוא התנאי המאחד וההכרחי כדי ליצור קביעות אובייקט, בין אם הכוונה להטענה קבועה או יכולת לעמוד בפרידה.

פרייברג (1969) בדקה מספר הגדרות ופירושים של קביעות אובייקט בפסיכואנליזה ובפסיכולוגיה קוגניטיבית: היא הדגישה את הקשר בין ייצוגים לבין הזכרות evocative (בניגוד לזכרון recognition) המתבסס בערך בגיל 18 חודשים. היא ניסתה לחבר בין התבססות הזכרון האבוקטיבי לאובייקטים ליבידינליים לזה של אובייקטים לא-חיים. דבר זה מראה גם על ההשפעה הרבה של פיאז'ה על גישות אלה. פרייברג חיברה בין רעיונות פיאז'ה על קביעות אובייקט לא-חי בגיל 18 חודשים לייצוגים של יחסים אנושיים: בפסיכואנליזה "אנו יכולים לדבר על דרגות של הטענה אבל לא על סוגים שונים של ייצוגים מנטליים". לדעתה, זכרון אבוקטיבי הוא תוצר של דימוי מנטלי שהוא אוטונומי במידה רבה מגירויים פנימיים וחיצוניים.

Pine (1974) הבחין בין המונח שטבע פיאז'ה של קביעות אובייקט לבין קביעות אובייקט ליבידינלי. לדעתו למידה של קביעות אובייקט חי היא מהירה יותר מאשר של אובייקט לא-חי כי לילד יש יתרון פונקציונלי מכך שניתן לשנות את הייצוג של האובייקט החי על פי המציאות והרצונות.
Bercs & Joseph (1970) מדגישים את החשיבות האינסטינקטואלית של הייצוגים. הייצוגים הם אמצעים לעכב סיפוק אינסטינקטואלי ולחבר בין אינסטינקטים. גם הם טוענים שיכולת הייצוג אינה קיימת בלידה.
Beherends & Blatt (1985 חיברו בין פסיכואנליזה קלאסית לדינמיקה של יחסים בין אישיים. לדעתם, הפנמה (ייצוג) מתרחשת בכל שלבי ההתפתחות ע"י משחק גומלין של "מעורבות מספקת" ו"חוסר התאמה התנסותית". גישה זו מזכירה את פיאז'ה שטען שדרגות גבוהות יותר של יכולת מושגות כאשר מתקיימת רמה מתאימה של חוסר שיווי משקל. לדעת החוקרים הילד הוא יישות מאורגנת מאד ובעלת יכולת פעילה בקשר אם-ילד. לדעתם ההפנמה היא של אספקטים של היחסים ולא של האובייקטים. הם מדגישים את אלמנט ההרגעה העצמית של התהליך.

השפעת פיאז'ה
התפתחות הייצוג המנטלי היציב מלווה את התפתחות השפה, בערך בגיל שנתיים. חוקרים פסיכואנליטיים קיבלו בשמחה את גישת פיאז'ה כיוון שהיא ענתה על שאלות שקודם לא היו להן תשובות לגבי תופעות אינטרפסיכיות מוקדמות, וגם כיוון שדיבר על התפתחות כתוצאה מחוסר שיווי משקל. לדעת פיאז'ה התפתחות היא תוצאה של פתרון של קונפליקטים (Conflict resolution). הוא הציע מודל לגבי מקורם של מבנים פסיכיים המתרחשים בנסיון לפתור קונפליקטים.

"למידה, ע"פ פיאז'ה והגישה הפסיכואנליטית, היא תוצאה של מתחים או קונפליקטים בין סכימות לתפיסה ופעולה על העולם וההתנסות, כלומר, בין המבנים של האגו והמציאות. בנסיון לבנות תוכניות קוגניטיביות לפעולה ולעשות אסימילציה של האובייקטים אליהן, הילד נתקל באירועים לא-צפויים או מנוגדים. כדי להסתגל לאירועים אלה עליו לשנות את הדימויים, התוכניות או הסכמטות" (Trevarthen et al 1981)

העבודה של פרויד וג'ייקובסון, ראית הילד כנמנע מגירויים וכזקוק להגנה מפני הדחפים המציפים אותו, מספקת הבנה של ייצוגים מנטליים כמשרתים פונקציות הקשורות לדחפים.הייצוגים תוארו כרפליקציות פנימיות של התפיסות החיצוניות של המציאות. חוסר מובחנות ראשוני של האני והאחר קיים בשנים הראשונות עד שיכולת הסימול וההתנסויות עם האני והאחר מאפשר מובחנות הדרגתית.

פרק 2: מחקר בילדות וייצוגים מנטליים

קיימים פערים בין פסיכואנליזה לבין חוקרי התפתחות הילד בנושאים הבאים:
1. באיזו מידה קיימים "predesigned emergent structures" – ומה מידת מובחנותם.
Emde (1983 טען שקיימת יותר מובחנות אחרי 15 חודשים. מבחני זיהוי במראה מראים שתהליך הזהות העצמית הוא הדרגתי, אם כי ניתן לראותו כבר ב-9 חודשים. יכולות לשוניות וסימבוליות בסוף השנה השניה מבשרות תפקוד ייצוגי מתקדם יותר, אך כבר בחודשים הראשונים ניתן לזהות יכולות בין-אישיות, דבר שמראה על מובחנות אני-אחר, כלומר ייצוג פרימיטיבי כלשהו.
2. פסיכואנליזה קלאסית הדגישה שהשקעות של אנרגיות אינסטינקטואליות בייצוג אני-אחר הן הכוח המוטיבציוני של ההתפתחות (Beres & Joseph 1970 , Jacobson 1963). לעומת זאת, מחקרים עכשוויים תומכים במודל תיאורטי שבו קשר בין-אישי נשמר מלידה ע"י יכולות תפיסתיות, כלומר התפקודים הפוטנציאליים הם החשובים ולא האינסטינקטים.
3. בניגוד לגישת "constancy principle" הטוענת שהתינוק מונע ע"י הרצון להוריד גרייה, המחקר מראה שהפעוט הוא פעיל, מיומן מבחינה תפיסתית ומחפש גריה מהימים הראשונים, ולכן הפסיכואנליזה המסורתית טועה בגישתה שטוענת שהייצוגים מופעלים ומתפתחים כהגבה עצמית נגד גרית-יתר.

קיים דמיון בין הפסיכואנליזה לבין המחקר העכשווי:

ראשית, רוב המחקר נעשה ע"י פסיכואנליסטים לסוגיהם כדי ליצור אינטגרציה בין השיטות. שתי הגישות לוקחות בנדיבות ממחקרו של פיאז'ה אבל כל אחת חלק אחר שמתאים לגישתה: אנו יודעים כיום שפיאז'ה לא העריך נכון את הגיל שבו מתחילה יכולת הייצוג כי יש לנו ידע נוסף על היכולות התפיסתיות של הילד באינטראקציה חברתית קואופרטיבית. למשל, מצאו שתפיסה "amodal" קיימת כבר בחודשי החיים עוד לפני התנסות משמעותית עם עולם החפצים (Stern 1985, Meltzott 1985).

לדברי Trevarthon 1981 פיאז'ה טען שאינטליגנציה חברתית היא משנית ונובעת קודם כל מידע ומחשיבה על האני הבודד ואילו המחקר מראה שידע על העולם הלא-חי, תלוי ומנווט ע"י תהליכים של שיתוף פעולה עם אנשים אחרים.

Sander 1975,1983 חקר את המקור ליכולת הויסות האינטראקטיבי של הילד בדיאדה, והציע אינטגרציה של המונח של פיאז'ה לגבי שיווי משקל (איזון). הוא תיאר את "המערכת הפתוחה של הסביבה הטיפולית של הילד" (1983 ע"מ 335) כנמצאת כל הזמן בפרדוקסים ובקטבים (בטחון לעומת חוסר-בטחון, המשכיות לעומת שינוי, וויסות-עצמי לעומת חשיבות הסביבה) ולדעתו התפתחות המודעות (awareness) תלויה במידה מסוית של חוסר דיוק".

Sander חיבר בין מונחי פיאז'ה של אסימילציה ואקומודציה, מונחי אריקסון על epigenesis, תיאורית עיבוד האינפורמציה, וטענת ווינקוט שחוסר בטחון וחוסר המשכיות הם תנאים הכרחיים לארגון אדפטיבי וכתב על ה- ""open space שבו הילד נמצא במצב של איזון יחסי ובו באים לידי ביטוי רגשות של חוויות אישיות אמיתיות, והאיזון מתרחש דרך וויסות הדדי בתוך המערכת הדיאדית.

Meltzoff (1985) בדק במיוחד "חיקוי" בגיל צעיר מאוד. טוען שפיאז'ה טעה כששייך ייצוגים מנטליים ל"חיקוי פנימי" של אובייקטים חסרים המתרחש לקראת סוף גיל שנתיים, כשהילד עבר את כל שלבי החיקוי של המציאות החיצונית הסנסומוטורית. לדעת מלצוף, היכולת לארגן ולפקח על ההתנהגות ע"י ייצוג מנטלי היא מולדת.

יכולתו של הילד לייצג אינטראקציות (Infant capacities to represent interactions)

לדעת Beebe & Stern (1977) הייצוגים הם תוצאה של חוויות והתנסויות מתואמות, חוזרות על עצמן ומצטברות עם אובייקטים. הם מתבססים על אינטראקציות פנים אל פנים אם-ילד, וטוענים שלמשל סכמטה אחת של אינטראקציה שמראה על ייצוג מנטלי פנימי היא המשא-ומתן והוויסות של קשר- ניתוק קשר, הדו-שיח שאנו רואים מגיל צעיר. כלומר "לפעוט בן כ-3 חודשים יש כבר רפרטואר מרשים של פעולות כדי לווסת את הקשר שלו עם האובייקט. הם מדברים על הסינכרוניזציה בדיאדה.

Stern 1983 טען שזה עוד איננו ייצוג אלא סכמטה, וייצוג מתרחש רק אחרי 15 חודשים. Stern 1985, במחקר יותר מתקדם, טוען שילדים חווים תחושה של אני מתפתח כבר מלידה, הם מכוונים להיות מודעים לתהליכים של ארגון-עצמי ואינם באים לעולם ללא מובחנות אני-אחר. בגיל 2-6 חודשים התינוק מגבש את התחושה של גרעין ((core האני, דבר המראה על קשר כתוצאה מוצלחת של ארגון פעיל של ההתנסות של היות אני-עם-אחר ולא תוצאה של כשלון פסיבי של היכולת להבחין בין האני לאחר.

Stern דיבר על היכולות המאפשרות לילד לפתח תחושת גרעין אני בסביבות גיל 6 חודשים. הוא דיבר על self-affectivity, self-coherence, self-agency, self-history שפירושו זכרון פרה-שפתי של עצמי. לדעתו זכרון כללי הוא "ציפיה ייחודית-אישית איך יתקדמו העניינים מרגע לרגע", כלומר הפשטה של הרבה זכרונות ספציפיים היוצרים מבנה זכרון כללי שעושה ממוצע והופך לפרוטוטיפי. הוא טבע את המונח: "RIGS: generalized eposides of interactive experience that are mentally represented" (ייצוגים של ציפיות). RIGS- הם מבנים גמישים שממצעים מקרים ממשיים ויוצרים פרוטוטיפ מייצג. RIG איננו התנסות ממשית שקרתה במדויק, אך תמיד כולל דברים שאכן קרו.

Beebe & Lachman 1988 לדעתם ייצוגים מתפתחים מדפוסים מוקדמים של אינטראקציות. הם מדגישים השפעה הדדית בדיאדה, מדגישים את הדיאדה במקום את היחיד שהיה הפוקוס של פסיכואנליזה . הדיאדה היא ה-unit of analysis "היחיד והמבנה הפסיכי שלו מתפתחים כתוצאה ממבני אינטראקציה מוקדמים" וההשפעה ההדדית בדיאדה היא בסיס חשוב למבנה ההתנסויות של הילד". כבר בגיל 9 חודשים יש לילד התחלה של יכולת לייצג את הציפיות להדדיות בתזמון ובאפקט. לדעתם בגיל זה ניתן לכנות את המבנים כמבשרי הייצוג. לאחרונה הם טוענים שבשנה הראשונה מתפתחת מערכת ייצוגית "פרה-סימבולית" המשמשת כבסיס להתפתחות סימבולית מאוחרת יותר.כאשר רואים שילדים מבוגרים יותר, בני שנתיים שלוש, סובלים מקשיי פרידה, אפילו קצרה, הדבר מחזק את טענתם שצריך להזהר מייחוס איכות מבנית למבשרי (precursors) הייצוג. הם מגדירים ייצוגים בקשר הבין-אישי: כ- Actions of self in relation to actions of objects. הם מפחיתים בערך של הפרעות ואי הגשמת ציפיות כמקלים על ההבניה.הם מציעים מודל של התהוות מבנית (structure formation) הבודקת דפוסים אופייניים ומתמשכים של השפעה הדדית ומדגישים את תכונת (הניבוי)- הצפוי ולא את ניפוץ ציפיות. בניגוד למודל חוסר האיזון או הקונפליקט בבסיס תיאורית פיאז'ה החוקרים לעיל מדגישים דווקא משא ומתן יומיומי שאינו קשור לפתרון של חוסר איזון, אלא לתיקון רוטיני של הבדלים או אי-התאמות של ציפיות.

Tronick 1986 פיתח גישה דומה מצפיה בדיאדות אם-ילד נורמלים ומופרעים. המודל שלו (Mutual regulation model) מציין תהליכים ומטרות בין-אישיות דומות מאוד לעיל. מחקרו הראה שבגילאי 3,6,9 חודשים 70% מהאינטראקציות אם-ילד היו "בלתי-מתואמות" (mismatched) דבר המוכיח כמה נפוצות ונורמטיבייות הן האינטראקציות שיש לתקנן ואשר מספקות בסיס ללימוד טכניקות התמודדות אצל התינוק. הוא הפחית בערך הרעיון שחוסר איזון ופערים אינם נורמטיביים. מצד אחד, אין לצפות שאינטראקציות אם-ילד יהיו מושלמות, מצד שני, טרוניק הראה שפערים מתוקנים במהירות ולטווח ארוך הם חלק מהצדיות וההרמוניה ביחסים.

תיאורית ההתקשרות: מודלי עבודה פנימיים/מנטליים (Attachment Theory: Internal Working Model)

Bretherton 1985 מציינת ש- IWM מתאימה לגישת פיאז'ה על ייצוגים אך אינה נובעת ממנה. היא מצטטת את Craik הטוען ש-IWM היא הבניה מורכבת של הילד של הטרנסקציות שלו עם העולם והאובייקטים החשובים בו, כולל האני. מודגשים במיוחד דמויות ההתקשRU,. מחקרה של (Main et al (1985 הוכיח את ההתמדה והיושר המבני של המבנים המוקדמים של הילד, וציינה את ההשפעה המדהימה של ייצוגי ההורים על המבנים המוקדמים של הילד.

לדעת (Aber & Slade ( 1987 "המונח של IWM דומה במספר דרכים, אופנים לרעיונות פסיכואנליטיים של הפנמה, אבל שונה ממנו במספר דרכים חשובות.
IWM- אינם סטטיים אלא דינמיים. הם לא רק "מייצגים" את אופי החוויות האינטראקטיביות בעבר, אלא הן מאפשרות ניבוי של התנסויות עתידיות, והופכות לפרוטוטייפ של היווצרות של יחסים בעתיד. בילדות, ה- IWM של האני ושל דמות ההתקשרות מתפתחים בדרכים משלימות, ובתחילה מתרכזות בנושא של היענות אמהית… מטפלים הקוראים נכון את מסרי ילדם ונענים ברגישות ובהתאמה, מיוצגים באופן גובר והולך כנגישים (Available).

Bretherton (1985) IWM הם ייצוגים כלליים של מאורעות שנחוו. הם תסריטים או "מערכות הבניה פעילות", דומות מאוד ל- RIGS של Stern. ההבדל הוא בעיקר בדגש של תיאורית ההתקשרות על דמויות ההתקשרות, ההתקשרות ככוח המוטיבציוני המרכזי. ברזרטון חקרה את הנושא של יחסי הגומלין בין ייצוגי האני והאחר והרחקה הגנתית של ייצוגים שאינם מקובלים. Stern טען ש-RIGS הם אבני הבנין של IWMS. RIGS הם פחות קוגניטיביים ויותר תלויים בהתנסות הסובייקטיבית וקשורים יותר לאספקטים האפקטיביים של הזכרון האפיזודי. לדעתו יש דמיון רב בין RIGS ל- IWMS בהיותם פרוטוטייפים, וכבוני ציפיות לעתיד.

Main טענה שההבדלים בייצוגים הם הבדלים אינדיבידואליים בדפוסי ההתקשרות ב 5-6 השנים הראשונות.
תיאורית ההתקשרות, הצליחה לחבר מעל לפער בין התאוריה הפסיכואנליטית, ממצאים חדשים בפסיכולוגיה קוגניטיבית ומחקר בתחום הילדות.
Aber & Slade 1987 סיפקו יישום קליני וחקרו את הקשר בין מודלי העבודה של ילדים לבין התפיסה של ההורים את יחסיהם עם הילדים ומצאו הבדלים בין ילדים בעלי דפוס התקשרות בטוח לבעלי דפוס התקשרות חרד בדרך בה אמהות ייצגו את יחסיהן עם הפעוטים ו"בגמישות של תשומת הלב שלהן להתנהגות הילד ורגשותיו" (p. 24)

Other Revisions in theory & Research

Lichtenberg 1983 למרות שמסכים שלילוד יש יכולות טובות להבחנה, עדיין טוען שייצוג אינטרפסיכי של אני-אחר מפתח בגיל שנתיים.הדגיש את יכולתו של בן השנתיים "לדמיין" – היכולת לבנות אובייקט (כולל של האני) כיישות נפרדת, מתמשכת שהופעתה מתפקדת כ"סימן" לאינפורמציה. לפני ההתפתחות של יכולת זו הפעוט תופס image של אוביקט כחלק מדפוס פעולה (action-sequence).

Sander 1962,1975,1983 ערך מחקרי- אורך וביסס epigenetic stages כדי לתאר את עולם היחסים המוקדם של הילד עם מטפליו. הדיאדה היא מערכת ביולוגית פתוחה שבה קיימים: הסתגלות, ביסוס איזון, וויסות והמשכיות. כאשר הילד מתפתח, ההרמוניה והקואורדינציה של הקשר עם האם מתערערת ואז יש צורך בהסתגלות הדדית.
Trevarthenטען שכבר ב 5-6 חודשים יש לתינוק תחילה של מודעות לדרך בה האחרים יוצרים תקשורת ויכולים להענות ולהשפיע על תקשורת זו. במשך השנה הראשונה, ילדים רוכשים הרבה מיומנויות בין-אישיות, למשל, היכולת לחקות מצבי רוח של אחרים, לבצע תפקידים הומוריסטיים, מתגרים או אנטגוניסטיים בתגובה לאחרים. לדעתו לילדים יש יצוג מנטלי של עצמם כבני אדם שיכולים להיות להם יחסים משעשעים, אופרטיביים, אנטגוניסטיים, מתחננים וכו' עם אחרים, השונים מהם באופן ברור.

סיכום
פרויד, בדיון שלו על תפיסות ועל השימוש בדימוי מנטלי כאמצעי לדחית סיפוק ו- providing של אובייקטים לדחפים, פתח את הדלת למחקר על מוחות של ילדים ועל היכולת שלהם להיות קשורים לאחרים.

ממשיכיו דיברו על ייצוג מנטלי כשהוא מתייחס לדינמיקה של הדחף והמובחנות ההדרגתית של ייצוגו האני והאחר , והרפליקציה המנטלית של תפיסות של תפקודים במציאות.

ממשיכיו, Sandler & Rosenblath, הרחיבו את המונח העולם הייצוגי והתייחסו למערכות של איסוף מידע, הזדהות ואינטרויקציה התומכות בפונקציות האדפטיביות של האגו. חוקרים אחרים יישמו את מושגי פיאז'ה ליחסי האובייקט של הילד.

המחקרים החדשים בנושא עולמו הפנימי של הילד מניחים:מובחנות מוקדמות של אני-אחר, יכולת הילד בשנה הראשונה ל- "emergent structure" , גרעין טרום-ייצוגי והתמקדות באם-ילד כיחידת החקירה.