אספקטים פסיכולוגיים בהסתגלות הילד לגן הילדים בראשית שנת הלימודים והשלכותיהם החינוכיות.

ד"ר אסתר כהן

"הד הגן", אוגוסט 1987, עמ' 15-19.

גננות רבות, חדשות וגם וותיקות במקצוען, חשות חרדה מדי שנה עם פתיחת שנת הלימודים החדשה בגן. הרצון ל"התחיל ברגל ימין" הוא מובן וטבעי, וכך גם החשש מהתעוררות בעיות הסתגלות של ילדים לגן שתימשכנה במשך שנת הלימודים.

אחת הדרכים הקונסטרוקטיביות להתמודד עם מצב מעורר חרדה מסוג זה, היא על ידי הערכות לפעולה. ואכן, גננות רבות משקיעות מאמצים רבים בסידור, ארגון וקישוט הגן ובהכנת סמלים, חומרים וכו' לקראת הימים הראשונים של שנת הלימודים. פעמים רבות נותרת עדיין הרגשת החרדה מפני הקושי שבהתמודדות עם הכרת מספר גדול של ילדים והורים בבת אחת, והצורך להגיב בצורה מתאימה להתנהגויות של בכי, סירוב להשאר בגן, בריחה מהגן וכו'. גם עם חרדות אלה יכולות גננות להתמודד על-ידי הבנה טובה יותר של המצבים העלולים להתעורר, ובעקבות כך על-ידי הערכות מתאימה מבחינת תכנון הפעילויות השונות לימים הראשונים של שנת הלימודים וגם מבחינת המוכנות הרגשית של הגננת ומודעותה לקשיי הילדים וקשייה היא.

* על מנת להבין, ולו מעט, מהחוויה העוברת על הילד הנכנס לגן חדש, עלינו להגביר מודעותנו והבנתנו לעובר עלינו, כמבוגרים, בהיותנו במצב חדש או במקום וחברה בלתי-ידועים. מצב חדש מעורר בנו חרדה, בעיקר כאשר אין חוקי ההתנהגות המתאימים מוכרים לנו. אנחנו חשים מבוכה ואי-נעימות כאשר איננו יודעים כיצד להתלבש למאורע מסויים או מה נהוג ומקובל לעשות במקום חדש (בית זר, מועדון, טקס בלתי-מוכר). ככל שנכיר את כללי ההתנהגות המקובלים במסגרת החדשה, כן נרגיש בה טוב יותר.

* אי התמצאות מבחינה פיזית-גאוגרפית תעורר בנו חרדה, איננו מרגישים בנות כשאיננו מצליחים למצוא את דלת הכניסה או היציאה ממקום חדש, השרותים וכו'.

• מבחינה חברתית הימצאות במסגרת של אנשים שאינם מוכרים לנו כלל מעוררת גם היא חרדה. בבסיס חרדה זו נמצא הפחד מדחייה והרגשת אי-השייכות. לכן ברורה הרגשת הרווחה והשמחה המתעוררת בנו כאשר אנחנו פוגשים בסיטואציה כזו מכר כלשהו, אפילו לא היינו מיודדים עימו במיוחד קודם. גם "המשחק החברתי" המקובל בין זרים, של מציאת מכרים משותפים, משמש פונקצייה של הגברת תחושת השייכות, ובעקבות כך הורדת החרדה מדחייה וזרות.
• גן-הילדים אותו מתחיל הילד, הוא מסגרת חדשה שבאופן טבעי מעוררת פעמים רבות מידה מסויימת של חרדה בילד. יש לציין שקיימים במובן זה הבדלים אינדיווידואלים בין ילדים. לחרדה זו מספר מקורות, חלקם דומים למקורות החרדה הקיימים גם אצל אנשים מבוגרים הנמצאים במצבים חדשים וחלקם קשורים יותר לרמת ההתפתחות הרגשית והחברתית של הילד.
• ראשית, קיים עדיין אצל ילדים רבים הפחד להעזב והקושי לעזוב את האם. מידת התלות באם שונה אצל ילדים שונים וקשורה בין היתר בנסיונותיהם במשפחה, התנסותם בפרידות עד כה ובמידת העצמאות והביטחון שפתחו. כמו-כן הקושי יכול לשקף את האמביוולנטיות של האם לשחררם מהתלות בה.
• אי-ידיעת כללי ההתנהגות, הנדרשים והמצופים בגן החדש, מעוררת בילד חרדה, כמו במבוגר הנמצא במצב דומה. עם זאת ילדים מסויימים מתקשים יותר מאחרים להסתגל לשינויים. גם אם היה בגן קודם, אין הילד בטוח אם אותם כללי-התנהגות חלים בגן החדש (ופעמים רבות אכן שונים כללי ההתנהגות הנדרשים על ידי גננות שונות). גם אי-הכרת הגן מבחינה פיזית מעוררת חרדה. המבנה, שלגננת הרגילה נראה פשוט וקל להכרה, איננו תמיד כזה עבור הילד.
• לגורמים המפורטים עשויה להצטרף הרגשת חוסר-שייכות (במיוחד אם אין לילד בגן מכרים מקודם) וחשש מדחייה על ידי הגננת החדשה וקבוצת הילדים הבלתי-מוכרים.
• יש לציין, שפעמים רבות מרגיש הילד, לחץ נפשי רב משום שהוא מתבייש ברגשות החרדה אותן הוא חש. הוא ער לציפיות של ההורים והסביבה "להתנהג כמו גדול", "לא לפחוד" ו"לא לעשות בעיות", ולחששות המכרסמים בו, נוסף החשש שלא יתנהג כמצופה ויאכזב את ההורים ואת הגננת.
• הגננת, המודעת למקורות האפשריים המפורטים של חרדה אצל הילדים תוכל לעזור לילדים על -ידי תכנון פעילויות לשבוע הראשון של שנת הלימודים (וגם אחרי השבוע הראשון), פעילויות המכוונות להפחתת מקורות החרדה, וחיזוק כוחות ההסתגלות של הילדים.

להלן יפורטו מספר דוגמאות של סוגי פעילויות אותן ניסו בהצלחה גננות שונות, ועליהם ניתן וודאי להוסיף רבות. הגננת המודעת לרגשותיהם המעורבים של הילדים בתחילת השנה בגן, תוכל לעזור להם על-ידי התייחסות לרגשותיהם תוך יצירת אווירה של קבלה, ועידוד הילדים לבטא ולהתחלק ברגשותיהם.

• אחת הדרכים שנוסתה וזכתה להצלחה רבה היא שימוש בבובת יד או שתיים ("תיאטרון-בובות"). הגננת יכולה לאלתר ולהציג דמות של ילד או ילדה (או שניהם) הבאים בפעם הראשונה לגן ומבטאים: בושה, פחד, סקרנות, רגשות שמחה לפגישת מכרים, הנאה מצעצועים בגן, מחשבות ושאלות לגבי הגן, הגננת והילדים. "הצגה" כזו מאפשרת לילדים להזדהות עם הרגשות השונים המובעים, ולהרגיש שהם "בסדר", בעיני הגננת והילדים, אפילו אם הם מתביישים או חוששים. הרגשה זו מהווה בסיס טוב לפיתוח רגשות אמון בגננת. היא גם עוזרת להורדת המתח ולהגברת תחושת הנוחות בגן. עצם ביטוי רגשות החרדה מקל על ההתמודדות עמן.
• ניתן כמובן להשתמש גם בטכניקות אחרות על מנת להשיג מטרות דומות. הגננת יכולה לספר על זכרונותיה מיומה הראשון בגן ולהתייחס לרגשותיה ומחשבותיה. ניתן גם להשתמש בחומר ספרותי מתאים. מספר גננות השתמשו למשל בשיר "ביום הראשון של הגן" מתוך הספר "סוד כמוס לדובי" מאת רבקה אליצור והוסיפו אלמנטים של דרמטיזצייה.
• הגננת יכולה על ידי תכנון מתאים של פעולותיה, להערך להקלת רגשות אי-ההשתייכות והחרדה החברתית שמרגיש הילד הנכנס לגן. גננות רבות מקפידות להכין סמלים עם שמות הילדים על מנת שתוכלנה לקרוא לילד בשמו, דבר שוודאי תורם להרגשת ההכרות והשייכות. הן גם משתדלות לערוך הכרות למצוא דרכים לווסת את זרם הילדים וההורים הניגשים אליה. באם הדבר אפשרי מבחינה טכנית,אפשר לזמן קבוצות ילדים בשעות נוחות ולקלוט אותם בגן בצורה מסודרת והדרגתית. אם אין ארגון פעולה כזו אפשרי, ניתן לווסת את קבלת הילדים וההורים באמצעות העובדת שתכוון את ההורים המגיעים לפינות הגן השונות ותבקשם לגשת לגננת אחד אחד.
• גננות רבות ערות לצורך לערוך היכרויות בין הילדים. ניתן גם לארגן משחקים חברתיים בגן המדגישים דברים המשותפים למספר ילדים ומגבירים את תחושת השייכות של הילד לגן (למשל : מי גר ברחוב א' ? מי נעל לגן סנדלים י וכו').
• על מנת להפחית מהחרדה הקשורה באי-הכרת המבנה של הגן, ניתן לארגן משחקי התמצאות בגן. אלה יכללו הכרת החדרים השונים והחצר, הכניסות והיציאות, הפינות השונות, התאים האישיים, השרותים וכו'. יש גם לזכור לחזור על שם הגננת והעובדת עד שיקלטו היטב. אפשר לנסות ליצור הרגשת המשכיות עם הגן הקודם על ידי שיחה על הפעילויות שאהבו ביותר בגן הקודם, והתנסות בהם בגן.
• השאלה האם לדרוש מהורים להשאר עם ילדיהם בגן ולכמה זמן, היא שאלה שגננות רבות מתחבטות בה. יש לזכור שנוכחות ההורה בגן משפיעה באופן שונה על ילדים שונים והסתגלותם. אחוז גדול מהילדים מרגישים כעבור זמן קצר נוח בגן ונראה כי אינם "זקוקים" לנוכחות הוריהם. ילדים אחרים "מתחממים" לאט יותר, וזקוקים לתמיכה ולנוכחות ההורה במשך זמן ממושך יותר, עד שמרגישים בטוחים יותר בגן. במקרה כזה, חשוב שמשך נוכחות ההורה בגן ירד בהדרגה וברוב המקרים אין צורך שתהליך זה יתמשך זמן רב-מדי.

יש ילדים המראים דווקא קשיי הסתגלות גדלים והולכים לגן, ככל שההורה מאריך שהותו עימם בגן. במקרים אלה, או שהילד מתרגל לנוכחות ההורה בגן, ומתחזק ברצונו לא לשנות את המצב הקיים, או שההורה הוא זה המתקשה להיפרד מילדו, ואז עוברת חרדת הפרידה של ההורה אל הילד. במקרים רבים ההורים עצמם נבוכים ואינם יודעים אם להשאר או לעזוב, ופעמים רבות עוזבים את הגן מבלי להודיע לגננת או לילד, מה שמגביר את תחושת חוסר הביטחון של הילד.
לגננות שונות העדפות אישיות לגבי צורת קליטת הילדים בגן. יש כאלה שמרגישות נוח מאוד אם ההורים נוכחים ואחרות מתפקדות טוב יותר לאחר שההורים עוזבים וההמולה דועכת. לכן חשוב מאוד, בכל המקרים, שהגננת תגבש את העדפותיה על פי אישיותה ועל פי התרשמותה מתהליך ההסתגלות של הילדים השונים. (בכל מקרה, חשוב שתבהיר להורים את ציפיותיה ולעזוב, להשאר עד שהגננת תאשר וכו'). לפעמים עליה אף לעמוד בתקיפות על דרישותיה מההורה (להשאר עם הילד או לעזוב אותו לתקופת זמן), תוך כדי מתן הסבר או הרגעה. כן חשוב לזכור לא להכניס הורים למתח על ידי תלונות על הסתגלות הילד לגן, אלא להשתדל להרגיעם. בכך תתרום הגננת גם להורדת המתח אצל הילד.

את הילד הבוכה בתחילת השנה בגן יש לקבל כתופעה טבעית. ניתן לגשת אליו ולשקף לו את רגשותיו ("אתה ודאי מרגיש עצוב, ואולי חושש, אני מבינה איך אתה מרגיש") ולנסות למצוא דרכים להקל עליו (הצעת פעילות, קרבה לגננת, תמיכת חבר). הגננת תציע לו הבנה, סובלנות ונכונות לעזור לו להתגבר על קשייו. עם זאת אין צורך להפכו למרכז ההתענינות בגן משום שהוא בוכה. חשוב שהגננת תהייה ערה לרגשות שמעורר בה ילד הממשיך לבכות ואשר אינה מצליחה להרגיעו או לקשור עמו קשר למרות מאמציה, ובעיקר לא להיפגע מכך באופן אישי. עליה להתגבר על רגשות התסכול והכעס העלולים להתעורר ולהובילה להרגשת יאוש, על מנת שתוכל להמשיך במאמציה לעזור לילד באופן עקבי.

אספקט אחר של הסתגלות לגן קשור בשאלה כיצד לעזור לילדים ללמוד את כללי ההתנהגות הנדרשים בגן. זו שאלה מרכזית, הקשורה בנושא הרחב יותר של הרגלים ומשמעת בגן. נתעכב כאן רק על מספר נקודות הקשורות יותר לתחילת השנה.

על מנת להצליח במשימה של החדרת הרגלים ולימוד כללי ההתנהגות הנדרשים בגן, יש צורך שהגננת עצמה תהיה מודעת לסוגי ההתנהגויות שהיא דורשת. הגננת צריכה להבהיר לעצמה מה מותר בגן שלה ומה אסור, או איך היא רוצה שדברים יתבצעו בגן. בברור זה שהגננת יכולה לערוך עם עצמה היא תרגיש בטוחה יותר בהחלטותיה ותהיה מסוגלת ליישמן בצורה מוצלחת יותר, אם תהיינה ברורות לה הסיבות לאסור או להעדיף התנהגויות מסויימות. חשוב גם שתחשוב על אלטרנטיבות מותרות להתנהגויות אותן איננה מוכנה לקבל בגן. את ציפיותיה לגבי התנהגות הילדים בגן, יעיל יותר להעביר אל הילדים על ידי הדגשת ההתנהגויות הרצויות, ולא אלה שאינן רצויות. כלומר. רצוי שההוראות תינתנה בלשון "עשה". ולא בלשון "אל תעשה". ושהילדים ירבו יותר לשמוע את הגננת מציינת לטובה ילדים הפועלים בצורה רצוייה ("יוסי הרים את הכסא בזהירות ובשקט"), במקום גערות בילדים המתנהגים בצורה לא-רצוייה.

כדאי להזהר בתחילת השנה, במידת האפשר, מהתרת התנהגויות שאחר-כך תאלץ הגננת לאסור. לכן חשוב לא להציע לילדים חומרים ופעילויות הכרוכות בדרישות התנהגות מורכבות, לפני שלמדו ותרגלו אותן.

מספר גננות ניסו בימים הראשונים של הגן לנצל את שעת "הריכוז" על מנת להציג לפי הסדר פריטים מציוד הגן, להתנסות בשימוש בהם, להכיר את תכונותיהם, ואז, לאחר שנשקלו אלטרנטיבות שונות עם הילדים, אמצו את ההרגלים הנוחים ביותר לשימוש בהם. כאן נכנס האלמנט של שיתוף הילדים בהחלטות ההגיוניות של כללי ההתנהגות הרצויים. ניתן גם להציג הדגמות של כללי ההתנהגות בגן בתמונות ובסיפורים (למשל : ילדים מתחלקים בחומרים, מחכים בתור וכו'), ואף לשתף את הילדים בניסוח כללי התנהגות פשוטים, תוך דיון בסיבותיהם (האם כולם רצים יחד ליטול ידיים, ומדוע ?).

גם לאחר השלב הראשוני של ברור והצגת כללי ההתנהגות בגן, תדרש עקביות מצד הגננת בדרישת ההתנהגויות הרצויות ובחיזוקן.