רגישות תחושתית

מאת: מיכל בן טובים

מרפאה בעיסוק, מטפלת בילדים בגיל הרך ומדריכה הורים בנושאי: לקויות למידה, קשיי קשב וריכוז, קשיי ארגון, סרבול מוטורי, קשיים תחושתיים, קשיי תכנון וביקורת עצמית. mihalbt@yahoo.com 6735153 050

תארו לעצמכם, שכל נקישה קלה אצל השכנים, כל רשרוש מפתחות ברחוב, אתם שומעים בעוצמה גבוהה… תארו לעצמכם שאין לכם עור וכל משב רוח נוגע בבשר החשוף…
אם הצלחתם, אתם מתחילים להבין מהי רגישות יתר.
יש לנו 8 חושים רשמיים: ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, שיווי משקל, תחושת הגוף ותחושת הגוף בתנועה.
כל החושים עובדים באותה הצורה: יש להם קולטנים מיוחדים שדרכם עובר הגירוי, מתורגם לאותות עצביים ומועבר למוח. המוח מפרש את הגירוי ונותן לו משמעות קוגנטיבית וגם רגשית.
עקרון נוסף בבסיס המכניזם התחושתי הוא שאנחנו חשים שינויים בלבד. הווה אומר, אם אותו גירוי ייקרה בדרכנו באופן מתמיד וללא הפוגה, בקצב דומה, אנו נפסיק לחוש אותו. למשל, רעש קבוע חוזר ונשנה שאנו מתרגלים אליו ואינו מפריע לנו להרדם, לעומת אזעקה של מכונית חונה, שמשתנה כל העת.
על אף שכל החושים חשובים, אתייחס במאמר זה רק לשניים מהם: חוש מישוש ותחושת הגוף.

חוש המישוש
בשפה המקצועית נקרא "תחושה שטחית". הוא שקולט את הגירויים שנמצאים על פני העור. מגע קל בעור, משב רוח, צמרמורות, חום וקור, לחות ויובש או בקיצור, כל שינוי שמייצר תנועה על פני העור (להבדיל מלחץ על פני העור) נקלט על ידי חוש המישוש.
החוש של ה "תחושה העמוקה" שקרוי בלועזית החוש ה"פרופריוצפטיבי" ובקיצור, פרופריו'. חוש זה נותן לנו מידע על מיקום חלקי הגוף שלנו. אם נעצום את העיניים, עדיין נדע היכן נמצאת היד שלנו.
דרכים לגרות את תחושת הגוף הן על ידי לחץ על הגוף (מגע לוחץ על העור), חיבוקים, הימצאות במקומות דחוקים ועבודה ללא שימוש בראיה.

ועתה- מהי רגישות יתר ?
כבר ראינו שמערכת החושים שלנו פועלת על סמך תרגום לאותות עצביים. אפשר להשוות אותה למגבר הרדיו. המגבר מקבל אותות שנקראים תדרים ומתרגם אותם לגלי קול. אם העוצמה שלו חזקה, נשמע את גלי הקול האלו חזק, ואם היא נמוכה, נתקשה לשמוע אותה.
כך גם החושים:
אם נקבל את האינפורמציה החושית (למשל: ליטוף) חזק מדי – נרגיש איום או כאב, ואם נקבל את אותו המידע על אותו הליטוף חלש מדי- נתקשה להרגיש בו. אצל רובנו עוצמת התחושות משתנה במצבים שונים. במצבי עירנות עוצמת התחושה גבוהה יותר מאשר במצבי שינה, כשיש לנו חום, אנו רגישים יותר. כלומר שוב – העוצמה גבוהה יותר.
אצל כולנו יש הקשרים רגשיים קבועים לכל סוג תחושה.
יש אנשים שבאופן קבוע, סף הרגישות שלהם גבוה או נמוך יותר. אם יצא לכם פעם לעבור בקולנוע בשורה מלאת אנשים, תמיד יהיה שם אדם אחד שיקפוץ אם נגעתם בו בטעות. או יתעצבן.
בעבר, היו הגדרות כמו "רגישות יתר" או "תת רגישות" מסמנות את העוצמה של הגירוי אצל אותו האדם, אבל היום אנחנו יודעים שאלו דברים שמשתנים כל העת ולכן הבעיה איננה עודף או חוסר של רגישות אלא חוסר ויסות. כלומר, אותו אדם אינו מווסת היטב את עוצמת התחושות.

ההקשר הרגשי, הפרשנות הרגשית, שיש לנו למגע קל, הוא איום. אנחנו מתכוננים לעימות. מישהו נכנס לטריטוריה שלנו. כמובן לא כל מגע קל מתפרש כך, אלא מגע קל בעוצמה גבוהה.
ההקשר הרגשי, הפרשנות הרגשית, שיש לנו למגע עמוק, הוא נעים. חיבוק.
אדם שתחושותיו אינן מווסתות היטב, חווה את המעבר שלנו בקולנוע כאיום. כמובן אם נשאל אותו הוא יכחיש מכל וכל, שהרי אין זה דבר מודע, אלא מערכת עצבית שמגיבה אוטומטית.

המצב מסובך יותר כאשר מדובר בילדים.

מערכת התחושה מגיבה גם למגע יד אדם וגם למשב רוח, גם לזרם מים וגם לתגיות בגדים, כך שילדים נתקלים בהרבה יותר גירויים מאשר מבוגרים. זה מתחיל בארגז החול, ממשיך למשחקי השתוללות ומגיע עד חפיפת ראש (שמתבצעת על ידי מישהו אחר ולא על ידי הילד בעצמו). אם כל הגירויים האלו מתקבלים בעוצמת יתר הם מתפרשים כאיום, והילד נכנס למצב הגנתי תמידי.

עד עתה סקרנו את המאפיינים הפיזיולוגיים-עצביים של מערכת התחושה.
אבל קיימים היבטים נוספים.

כאשר אנו מרוכזים בפעילות כלשהי, אנחנו פחות רגישים לדברים אחרים. כשאני קוראת ספר סוחף, סביר להניח שקולות הרחוב יגיעו אלי בעוצמה פחותה. כאשר אני במצב רוח רע, אני נוטה יותר להתעצבן ולכעוס. במצב כזה אני רגישה יותר לגירויים והם מתפרשים אצלי –רגשית- באופן מאיים יותר.
כאשר אני במצב של אי ידיעה, אבל מצפים ממני לגדולות, למשל במבחן קבלה לעבודה חדשה, שוב – סביר שאני אהיה רגישה יותר.

תופעה נוספת (והפעם שוב פיזיולוגית-עצבית) היא שגירוי רב מדי לאורך זמן מביא אותנו למצב של בלק-אאוט. כלומר, אנו מפסיקים לחוש את הגירוי כלל. כך שאם באותו מבחן קבלה לעבודה, עברתם את מצב הערנות ואתם כבר אדישים, הגעתם למצב הבלק-אאוט של אותו המנגנון.

ילדים נמצאים במצבים כאלו לעתים קרובות, משום שהם נתקלים בחוויות חדשות ותחת עינו הבוחנת של מבוגר.
לכן, במצב שילד מתבקש להתמודד עם הדבקה, פועלים עליו מספר משתנים:
– הדבק מלכלך, לח ודביק ולכן איננו נעים פיזית לילדים בעלי רגישות יתר.
– הדבק מצריך שליטה רבה, הוא נדבק לידיים ואחר כך לדברים שאותם רוצים להדביק. יש צורך בסבלנות רבה על מנת להתמודד עם דבק כאשר עוד לא קיימת מיומנות.
– כל הילדים מסביב כבר הדביקו, הגננת באה לראות והעבודה שלי עוד לא מוכנה ! לחץ !!!
– מאליו יובן שאני כבר במצב רוח רע וכשעשרה ילדים עומדים בצפוף לי מסביב לשולחן, המצב רק מגביר את רגישותי.

יש דברים שכדאי לדעת על רגישות יתר:
– לפני שמזדעקים להגדיר את הילד כבעל "רגישות יתר" אפשר פשוט לכבד את המקום שהילד נמצא בו. אם המצב הזה לא מפריע לתפקוד ולהישגים ולרגשות של הילד, אין צורך לשנות אותו.
– תגיות של בגדים מאוד מפריעות לילדים.
– לעיתים ילדים נרתעים מכל מה שמלכלך (חול ים, אבק, אפילו מים על בגד) ולפעמים רק מדברים לחים, או דביקים או במרקם ג'לי. כדאי לשים לב למה כן ולמה לא, זה עוזר בטיפול אחר כך.
– אמבטיה נעימה יותר מזרם של טוש. יש ילדים שהמים מרגיעים אותם בכל צורה, אבל יש ילדים שזרם מים (בעיקר חלש!) בדיוק דורך על רגישות היתר ובמקרה כזה, עדיף לעבור לאמבטיות.
– מגע עמוק בדרך כלל מווסת את הרגישות למגע השטחי. אם הילד ב"קריזה" כדאי לחבק אותו חזק, זה מרגיע גם רגשית אבל גם פיזיולוגית.
– ילד שמוצף כל העת מגירויים שטחיים, יעריך מאוד "אוהל" או פינה סגורה וצפופה שתהיה ה"בית" שלו. התיחסו לכך כאל המקום הפרטי שלו. במישור הפסיכולוגי העמוק אולי אפשר לראות בזה סימבול לעור שכאילו חסר לאותו הילד.
– לפעמים על אף רגישות מאוד קשה, ילד אוהב משהו ולכן יכול לעמוד באותו הגירוי. כדאי לבדוק אם אפשר להשתמש בכך לשם הטיפול, או אם כדאי להשאיר לו את "חלקת האלוהים הקטנה" שלו, לא נגועה. לפעמים אפשר לעקוף אי סבילות לגירוי על ידי היעזרות בחושים אחרים. אני ממליצה לילדים שלא אוהבים ללכלך את הידיים שיעשו כדורי שוקולד. זה מלכלך אבל גם מאוד טעים וזה מסוג הדברים שיכולים להעלות את המוטיבציה. אם יש התנגדות גם לכך, אפשר להתחיל מריחות: פיצה מפרוסת לחם, עגבניה וגבינה צהובה איננה מערבת לכלוך אבל בהחלט מעלה ריחות. להתחיל בהדרגה זה חלק מהסוד.

איך קשורה רגישות יתר
ל-ADD (ATTENTION DEFECIT DISORDER בעיות קשב וריכוז)?

ילד שקולט גירויים בעוצמה יתרה, באופן טבעי, מוסח על ידם. וכך נראה שהוא קופץ ממקום למקום, מתרגז במהירות ומתקשה להתרכז בדבר אחד לאורך זמן. במילים אחרות: יש ילדים שרגישות היתר שלהם נותנת תמונת התנהגות של ADD ?
האם זה אומר שהם אינם כאלה ? לא. אבל זה אומר שכדי לעזור להם, צריך קודם כל לעבוד אתם על ויסות תחושתי ואולי זה יפתור את הבעיה.
אבל יש לזכור שלא כל הילדים בעלי רגישות היתר מראים תמונה של ADD ולא כל ילד ADD הוא בעל רגישות יתר.

עכשיו, אחרי שכבר ברור מהי רגישות תחושתית, מהי רגישות יתר ואיך היא מתבטאת, הגיע הזמן לדון בדרכי הטיפול.
כמו לכל בעיה שהיא, גם לרגישות התחושתית פנים רבות ודרכים רבות אף יותר לטיפול.
בגדול, אפשר לחלק את שיטות הטיפול לשני סוגים עיקריים.
– טיפול שמתייחס להיבטים הפיזיולוגיים של הבעיה.
– טיפול שמתייחס למכלול ההיבטים של הבעיה.
רוב המטפלים ניגשים לבעיה משתי הדרכים.

בין סוגי הטיפול הפיזיולוגיים קיימות מידות שונות של חשיפה לגירויים ונסיון להכחיד את רגישות היתר. קיימת שיטה של הברשות מספר פעמים ביום ("דיאטה סנסורית"), קיימת שיטה של התנסות בגירויים של חושים שונים על מנת לווסת את כל מערכת התחושה (אינטגרציה סנסורית או SENSORY INTEGRATION) וקיימות שיטות אלטרנטיביות כמו שיטת אלבאום או שיטת רמי כץ (שמערבות אינטגרציה סנסורית, הילינג ועוד).

בין הסוגים שמתייחסים למכלול ההיבטים ניתן למצוא את "שיטת העבודה הקוגנטיבית" שמנסה לעבוד דרך ההבנה של הילד והמודעות שלו, שיטות פסיכולוגיות למיניהן שמתייחסות להיבטים הרגשיים (אלו טובות במידה שכבר נגרם נזק רגשי ממצב מאוד קיצוני של רגישות יתר) וקיימות שיטות אלטרנטיביות עמוקות יותר שמטפלות במצב הפיזיולוגי והרגשי (הומאופתיה קלאסית, שיאצו לילדים – זן שיאצו וטאו שיאצו, ובכלל הגיוני שכל שיטה שמערבת מגע עמוק תהיה טובה לטיפול ברגישות יתר !)

איך יודעים מה מתאים ?

תחום הרגישות התחושתית (על כל מגוון החושים) מטופל בעיקרו על ידי מרפאות בעיסוק. הן מאבחנות את הילד ומגיעות אל סיבת הדברים וההשלכות שלהם . לפי תוצאות האבחון אפשר לראות מה בדיוק הקושי של הילד ואיזה דרך תהיה הטובה ביותר לטיפול בו.

ומה יהיה בסוף ?

ילדים רבים חווים רגישות יתר בעודם פיצפונים, רגישות שנעלמת עם ההתבגרות.
ילדים רבים חווים רגישות יתר שלא מפריעה לתפקודיהם השוטפים ואינה מעיקה עליהם.
ילדים שזקוקים לסיוע, נעזרים רבות בטיפולים, ולרוב אפשר להפחית עד מאוד את שיעור הפגיעה שלהם.

היכן ?
עד גיל 6 כל ילד יכול להתאבחן אצל מרפאה בעיסוק במרפאות להתפתחות הילד.
בגיל מאוחר יותר כדאי לפנות לרופא המשפחה שיפנה למרפאה בעיסוק המתאימה.
אם בקופת החולים שלכם אין אבחונים לילדים מעל גיל 6 תוכלו להיעזר ברשימת הקליניקות שמופיעה באתר העמותה הישראלית לריפוי בעיסוק.
http://www.isot.org.il/clinics_main.asp?page_id=5&therapist_sivug_id=1