"אתר הגיל הרך" אינו מספק מאמרים, שאלונים או כל חומר אחר מלבד אלה המתפרסמים באתר

חמש סיבות למה כדאי להפסיק להגיד לילדים "כל הכבוד"

או
שבחים והשפעתם על התנהגות ילדים בגיל הרך
מאת אלפי קון

Young Children, September 2001

בקרו בגן משחקים, בבית ספר או במסיבת יום הולדת של ילד ואתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שתשמעו שוב ושוב אמירות כמו: "כל הכבוד" " עשית עבודה טובה". אפילו ילדים קטנים מקבלים שבחים על שמחאו כף אל כף ("מחית נהדר"). רבים מאיתנו "פולטים" מחמאות כאלה לילדינו עד לנקודה שבה הופך הדבר לתגובה מילולית אוטומטית, כמעט כמו טיק.

ספרים ומאמרים רבים מייעצים לנו כנגד שימוש בענישה, החל מחבטה קלה ועד בידוד כפוי (מה שנקרא TIME OUT ). לעיתים מישהו אפילו יציע לנו לנסות לשחד את הילדים עם מדבקות או אוכל. אולם נצטרך לחפש מאוד ברצינות כדי למצוא מילה רעה לגבי מה שקרוי "חיזוק חיובי".

כדי שלא ליצור אי הבנות חשוב לי להבהיר שהמטרה כאן היא לא להעמיד בסימן שאלה את החשיבות של תמיכה ועידוד בילדינו ואת הצורך לאהוב אותם ולחבק אותם ולעזור להם להרגיש טוב עם עצמם.

אולם, שבח, הוא סיפור אחר לגמרי. הנה הסיבה:
1. מניפולציה של ילדים.
נניח שאתה מציע תגמול מילולי כדי לחזק את ההתנהגות של בן שנתיים שאוכל מבלי לשפוך דבר, או של בן חמש שמנקה את ציוד הציור שלו. מי יוצא נשכר מכך? האם יתכן שלהגיד לילדים שהם עשו עבודה טובה יש לו פחות קשר לצרכים הרגשיים שלהם מאשר לנוחיות שלנו?

ריטה דה- ווריס, פרופסור לחינוך באוניברסיטה של צפון איוווה בארה"ב, מתיחסת לכך כאל "שליטה מצופה בסוכר". תגמולים מוחשיים, ובאותו אופן גם עונשים, הם שיטה שבה אנו עושים דבר-מה לילדים כדי שיצייתו לדרישות שלנו. יתכן שהדבר יעיל בהפקת התוצאות (לכל הפחות לזמן קצר) אולם זה שונה מאוד מאשר לעבוד עם ילדים באמת, למשל, על יד פתיחה בשיחה איתם לגבי מה יביא לידי כך שהכיתה (או המשפחה) תתפקד באופן יעיל, או איך אנשים אחרים מושפעים על ידי מה שעשינו – או לא עשינו. הגישה הזו לא רק שהיא יותר מכבדת אלא גם יכולה לעזור לילדים להפוך לאנשים יותר מתחשבים.

הסיבה ששבח עובד בטווח הקצר היא שילדים צעירים רעבים להכרה ולאישור שלנו. אולם יש לנו אחריות לא לנצל תלות זו לנוחיות שלנו. להגיד לילד "כל הכבוד" כדי לחזק משהו שעושה את החיים שלנו יותר קלים יכולה להיות דוגמא לניצול התלות של ילדינו. ילדים בסופו של דבר יחושו מנוצלים, אם כי לעיתים קרובות לא יידעו להסביר בדיוק מדוע.

2. יצירת מכורים לשבחים
ברור שלא כל שימוש בשבח הוא טקטיקה מחושבת שמטרתה לשלוט בהתנהגות הילדים. לעיתים אנו מחמיאים לילדים כיון שהם מרוצים ומסופקים ממעשיהם. אולם, גם במקרים אלה כדאי לבחון את המצב לעומקו. במקום לתמוך בדימוי העצמי של הילד, השבח עלול להגביר את התלות של הילד בנו. ככל שנרבה לומר: " אני אוהב את הדרך בה את/ה…" , ככל שילדים ישענו יותר על ההערכות שלנו לגבי הפעולות שלהם או על ההחלטות שלנו מה טוב ומה רע, במקום ללמוד לעצב את השיפוט שלהם, הדבר יוביל אותם למדוד את הערך שלהם במונחים של מה יגרום למבוגר לחייך ולתת עוד קצת שבחים.

Mary Budd Rowe חוקרת מהאוניברסיטה של פלורידה, גילתה שתלמידים שקיבלו שבחים רבים ממוריהם היו יותר הססניים בתשובותיהם ונטו יותר להשיב בטון שואל ("שבע?"). הם נטו לסגת מרעיון שהציעו קודם לכן ברגע שהמבוגר לא הסכים עימם והם נטו שלא להתמיד במשימות קשות או לשתף תלמידים אחרים ברעיונותיהם.
בקיצור, "כל הכבוד!" בסופו של דבר, אינו מחזק ילדים אלא גורם להם להרגיש פחות בטוחים. הדבר עשוי אפילו ליצור מעגל קסמים שבו ככל שנדגיש את השבחים כך ילדים יהיו זקוקים ליותר שבחים ואנו נשבח אותם עוד יותר. באופן עצוב, חלק מילדים אלה יגדלו להיות מבוגרים שימשיכו להזדקק לכך שמישהו ילטף את ראשם ויגיד להם אם פעלו נכון או לא. ברור לנו שזה אינו המצב שאנו מאחלים לילדינו.

3. לחמוס את ההנאה של הילד
מלבד הנושא של תלות, יש לילד זכות להנות מההישגים שלו, לחוש גאוה בדברים שלמד לעשות. יש להם גם הזכות להחליט מתי הם רוצים לחוש כך. כל פעם שאנו אומרים "כל הכבוד!" אנו אומרים בעצם לילד כיצד להרגיש.
כמובן שישנם מקרים שבהם ההערכות שלנו הן מתאימות וההדרכה שלנו הכרחית , במיוחד עם פעוטות וילדים צעירים. אולם שטף קבוע של הערכות ושיפוט אינו הכרחי או יעיל להתפתחות הילד. לרוע המזל, לא הבנו ש"כל הכבוד!" הוא שיפוט באותה מידה כמו "זה לא בסדר!". המאפיין הבולט ביותר של שיפוט חיובי אינו שהוא חיובי אלא שהוא שיפוט. ואנשים, במיוחד ילדים, אינם אוהבים שישפטו אותם.
אני מעריך את המקרים שבהם ביתי מצליחה לעשות דבר-מה בפעם הראשונה, או עושה דבר-מה טוב יותר מאשר עשתה עד כה. אולם אני מתגונן מפני הנטיה האוטומטית להגיד לה "כל הכבוד!" כיון שאינני רוצה לדלל את שמחתה. אני רוצה שהיא תשתף אותי בהנאתה ולא שתצפה ממני לקביעה האם המעשה טוב. אני רוצה שהיא תקרא "עשיתי זאת (מה שהיא עושה לעיתים קרובות) במקום שתשאל אותי בחוסר בטחון:"זה היה טוב?"

4. לאבד עניין
שבח כמו: "ציור טוב!" עשוי להביא לכך שילדים ימשיכו לצייר כל זמן שנצפה בהם ונשבח אותם. אולם, מזהירה ליליאן כץ, סמכות מקצועית בכירה בתחום התפתחות הילד בגיל הרך "ברגע שתשומת הלב מוסטת, ילדים רבים לא יגעו שוב בפעילות". ואכן, תיעוד מחקרי ניכר הראה שככל שנרבה לשבח את ילדינו על מעשיהם, כך הם ירבו לאבד ענין בפעילות שעליה קיבלו את השבח. וכך לצייר, לקרוא, לחשוב או ליצור מאבדים מחשיבותם ואילו לקבל את החיזוק, גלידה, מדבקה, או "כל הכבוד" נעשה מרכזי.

במחקר מטריד שערכה JOAN GRUSEC מהאוניברסיטה של טורונטו, ילדים צעירים שקיבלו שבחים לעיתים קרובות על מעשים נדיבים נטו להיות פחות נדיבים באופן יומיומי מאשר ילדים אחרים. בכל פעם ששמעו "כל הכבוד ששתפת!" או " אני כל כך גאה בך שעזרת" הם הראו פחות התענינות בעזרה או בשיתוף. הם התיחסו להתנהגויות אלה לא כבעלות ערך בפני עצמן אלא כהתנהגויות שעליהם לעשותן כדי לקבל שוב את השבח מהמבוגר. נדיבות הפכה להיות האמצעי כדי להשיג את מטרתם.
האם שבחים מביאים למוטיבציה אצל ילדים? כן. שבחים מניעים את הילדים לקבל שבחים. אולם לצערנו, הדבר קורה על חשבון המחויבות שלהם למה שהם עשו שהביא להם את השבח.

5.. הפחתה של השגים
כאילו זה לא היה גרוע מספיק שהאמירה "כל הכבוד!" יכולה לפגוע בעצמאות,הנאה ועניין, היא יכולה גם להפריע לרמה שבה יבצע הילד את המשימה. חוקרים מרבים למצוא שילדים המרבים לקבל שבחים על ביצוע משימה יצירתית נוטים להכשל במשימה הבאה ואינם פועלים ב באותה רמה שבה פועלים ילדים שלא קיבלו שבחים.
מדוע זה קורה? בחלקו כיון שהשבח יוצר לחץ "להמשיך להצליח" שמפריע ליכולת אכן לעשות זאת. ובחלקו כיון שהילדים נוטים שלא לקחת סיכונים- כאשר הם מתחילים לחשוב כיצד להמשיך ולקבל את המחמאות.

באופן כללי, "כל הכבוד!" הוא שארית של גישה לפסיכולוגיה שמפחיתה את החיים האנושיים להתנהגויות שניתן לראותן ולמדוד אותן. לרוע המזל, בכך אנו מתעלמים ממחשבות, רגשות וערכים הטמונים מאחורי התנהגויות אלה. למשל, ילד עשוי להתחלק עם חבר במזונו כאמצעי לקבלת שבח או כדרך להבטיח שלילד השני יהיה מספיק אוכל. שבח לשיתוף מתעלם מהמוטיבציות השונות הללו. גרוע מכך, הדבר מעודד את המוטיבציה הפחות רצויה על ידי כך שהיא מביאה את הילדים למצב שבו הם ימשיכו לצפות לשבחים אלה בעתיד.

ברגע שאנו מתחילים לראות את נושא השבח במערומיו ונזקיו- התגובות הקטנות והקבועות האלה של המבוגרים מתחילות ליצור אפקט שדומה לצפורניים ששורטות לוח. אנו מתחילים לחכות לרגע שבו הילד יתן להוריו או למוריו לטעום את הנוזל הדביק והמתוק הזה שהם משתמשים בו על ידי כך שיפנה ויאמר להם: "שבח טוב!"
יחד עם זאת, זהו הרגל שקשה לשנותו. נראה לנו מוזר, במיוחד בתחילה, להפסיק להחמיא לילדים. הדבר נותן לנו תחושה כאילו אנו קרים או עוצרים משהו. אולם עם הזמן נעשה לנו ברור שאנו משבחים כי אנו זקוקים לומר זאת, יותר מאשר כיון שהילדים זקוקים לשמוע זאת. בכל פעם שמסתבר לנו שהדבר נכון, זה הזמן לחשוב שוב על מה אנו עושים.

ילדים זקוקים לתמיכה לא מותנית, אהבה ללא תנאים. זה איננו רק שונה משבחים- זה ההיפך משבחים. "כל הכבוד!" היא אמירה על תנאי. פירושה שאנו מציעים תשומת לב והכרה ואישור על שהילד קפץ דרך החישוקים שלנו, על שעשה דברים שגורמים לנו סיפוק.

נקודה זו, שימו לב, שונה מאוד מביקורת הטוענת שאנו נותנים לילדים יותר מידי שבחים או בקלות רבה מידי. הם מציעים שנקמץ בשבחים שלנו ולהביא למצב שילדים "ירוויחו אותם". אולם הבעיה האמיתית אינה שילדים מצפים לקבל שבחים על כל דבר שהם עושים. אלא שאנו מתפתים לקחת את הדרך הקצרה והקלה כדי לעשות מניפולציה על הילדים עם חיזוקים במקום להסביר ולעזור להם לפתח מיומנויות טובות וערכים טובים.

אם כך, מה האלטרנטיבה? הדבר תלוי בסיטואציה, אולם מה שלא נחליט לומר צריך להיות מוצע בקונטסקט של חיבה אמיתית ואהבה למהותם של הילדים ולא למה שהם עושים. כאשר ניתנת תמיכה לא מותנית, אין צורך באמירות כמו "כל הכבוד!". כאשר תמיכה כזו אינה קיימת גם "כל הכבוד!" לא יעזור.

אם אנו משבחים פעולות חיוביות כדרך להפחית התנהגות לא מקובלת, הדבר לא יהיה יעיל לאורך זמן. גם כאשר שיטה זו עובדת איננו יכולים לומר ש"הילד מתנהג כהלכה". יהיה מדויק יותר לומר שהשבח הוא שמנהיג אותו. התחליף הוא לעבוד עם הילד, להבין את הסיבות להתנהגותו. יתכן שיהיה עלינו לבדוק מחדש את דרישותינו מהילד במקום לחפש דרכים שיגרמו לילד לציית. למשל, במקום לומר לילד בן ארבע "כל הכבוד!" כדי יישב בשקט במהלך ריכוז ארוך או ארוחה משפחתית חגיגית, יתכן שעלינו לשאול את עצמנו האם זה הגיוני לצפות מהילד להתנהג כך.

יתירה מזאת, עלינו לערב את הילדים בתהליך קבלת ההחלטות. אם הילד עושה דבר מה המפריע לאחרים, יש לשבת איתו מאוחר יותר ולשאול: "מה לדעתך אנו יכולים לעשות כדי לפתור בעיה זו?". תגובה כזו תהיה יעילה יותר מאשר לשחד אותו או לאיים עליו. הדבר גם עוזר לילד ללמוד כיצד לפתור בעיות ומלמד אותו שהרעיונות שלו והרגשות שלו הם חשובים. כמובן, תהליך זה אורך זמן ודורש כשרון. זריקה של שבח: "כל הכבוד!" כאשר הילד פועל על פי הציפיות שלנו אינו מוביל להשגים אלה והדבר מסביר מדוע אסטרטגיות שמשתמשות בשבחים פופולריות הרבה יותר מאשר אסטרטגיות הדורשות תהליך ממושך.

מה עלינו לומר כאשר ילדים עושים דבר מה מרשים.
להלן שלוש אפשרויות:

* אל תאמר דבר – יש אנשים הסוברים שחייבים ל"חזק" פעולות עזרה או שיתוף של ילדים, כיון שבאופן לא מודע, הם מאמינים שהדבר היה מקרי. אם ילדים הם בבסיסם רעים, עלינו להגיש להם סיבה מלאכותית כדי להיות נחמדים (כלומר לקבל חיזוק מילולי). אולם אם ציניות זו אינה מבוססת, ומחקר רב מעיד שאכן כך הדבר, אזי יתכן שאין צורך בשבח.

* אמור מה שראית – אמירה פשוטה, ללא שיפוט ("נעלת את הנעלים בעצמך" או אפילו רק "עשית זאת") משדרת לילד ששמת לב. אמירה כזו גם מאפשרת לו להתגאות במה שעשה. במקרים אחרים, יש צורך בתיאור מורכב יותר של הפעולה. אם צייר תמונה, הפידבק – לא השיפוט – יכול להיות לגבי מה ששמת לב אליו: " ההר הזה הוא גבוה מאוד" או "ואוו השתמשת בהרבה סגול היום".

אם ילד עושה מעשה נדיב או דואג, אפשר בעדינות להפנות את תשומת ליבו להשפעה של המעשה שלו על האדם האחר" תסתכל על הפנים של אביגיל, היא נראית מאוד מרוצה שנתת לה חלק מהארוחה שלך". תגובה כזו היא שונה לגמרי משבח שבו הדגש הוא על איך אתה , המבוגר, מרגיש לגבי השיתוף שלו.

· דבר פחות, שאל יותר – שאלות הן תגובה טובה יותר מאשר תיאורים. למה לך לומר לו איזה חלק מהציור שלו מצא חן בעיניך אם אתה יכול לשאול אותו מה הוא הכי אוהב בציור? מה היה הכי קשה לצייר? איך ידעת באיזה גודל לצייר את הרגל? שאלות כאלה יעוררו את ההתענינות שלו בציור. ל- "כל הכבוד!" עשויה להיות השפעה שונה לגמרי.

אין פירוש הדבר שכל הקומפלימנטים, כל התודות, כל ביטויי ההנאה הם מזיקים. עלינו לברר מהי המוטיבציה שלנו לדברים שאנו אומרים. ביטוי אמיתי של התפעלות עדיף על פני רצון לעשות מניפולציה של ההתנהגות העתידית של הילד. האם התגובות שלנו עוזרות לילד לחוש תחושה של שליטה על חייו? או שהן יגרמו לו לחפש בקביעות את השבח שלנו? האם הן עוזרות לו להיות יותר נלהב לגבי הדברים שהוא עושה או שהשבח יהפוך את הפעילות לדבר-מה שהילד פשוט רוצה לסיימו כדי לקבל טפיחה על השכם?

אין פירוש הדבר שעלינו לשנן תסריט חדש, אלא שעלינו לזכור את המטרות ארוכות הטווח שלנו לגבי ילדינו ועלינו לשים לב להשלכות שיש לדברים שאנו אומרים להם. החדשות הרעות הן שהשימוש בחיזוקים חיוביים אינן כה חיוביים. החדשות הטובות הן שאין צורך שנעריך את פעולות הילד כדי לעודדו.

תגובות (7)

  1. כל הכבוד!
    חוץ מדבר אחד: דבר פחות שאל יותר. הייתי אומרת את ההפך.
    השאלות גורמות לילד לעבור לצד הקוגניטיבי. הן נועדו לספק את הסקרנות שלנו. הן ברוב המקרים מנחות. הייתי מציעה לך להמעיט בשאלות. תראה שהילד מרגיש הרבה יותר מובן.

    הגב
  2. חומר רב למחשבה, כל הכבוד! (זה היה בצחוק..)

    אני מעכלת בדרך לשינוי דפוס קיים – תודה שהראת לי שיש גם דרך אחרת, משמעותית יותר.

    הגב
  3. וואו. ממש לא כל הכבוד!
    ילדים זקוקים לאהבה המון המון המון המון אהבה.
    אבל בהחלט שהם זקוקים ל"כל הכבוד".

    זה מה שמצאתם לטפל?
    הלוואי והילדים היו שומעים רק "כל הכבוד". אבל בדרך כלל מה שהם שומעים זה איומים. זה כל הכבוד מזויף. זה אם לא תעשה אז, ועוד המון המון כעסים ואיומים.

    אין שום בעיה בשבחים. צריך לאהוב ללא תנאי ושבחים הם הבעת אהבה ואפשר לתת אותם גם כשהילד עושה טעות , נכשל, מפשל, משקר, כועס וכו'. רק צריך למצוא על מה לשבח. וכשמשבחים ההתנהגות של הילד משתנה לטובה.

    חוץ מבליל של תיאוריות והשערות על הנזק של שבחים יש אינספור עדויות על הנזק של אי שבחים כל יום וכל רגע. וראיתי הורים שחייהם השתנו מקצה לקצה בזכות כך שהתחילו לשבח את ילדיהם וכל ההתנהגויות השליליות של הילדים הופסקו.

    פשוט מאמר מטורף. לשלילה כמובן.

    מי שאומר על המאמר הזה "כל הכבוד" – אני משוכנע שהילדים שלו לא ממש מסכימים איתו ועם הגישה שלו ויש ביניהם לא מעט מתח וחוסר הבנה.

    הגב
    • כמורה לחינוך גופני בגני הילדים כבר 17 שנה אני רואה כמה החיזוקים מעודדים את הילדים לנוע. אני לא תמיד משתמשת במילים כל הכבוד. אני משתמשת הרבה במילים כמו "איזה חזקה את" "תראו איך אביב יכול" וכד'. וגם כל הכבוד לקבוצה כשהם מקבלים אותי בשקט. מה כל כך רע בזה, גם אני אוהבת חיזוקים. רואים שהם נהנים.

      הגב
  4. אין כאן שום דבר נגד כל הכבוד להיפך!

    "ההמלצה" היא לבחון את המשמעות שבעטייה ניתן החיזוק ומטרותיו.

    "אין פירוש הדבר שכל הקומפלימנטים, כל התודות, כל ביטויי ההנאה הם מזיקים. עלינו לברר מהי המוטיבציה שלנו לדברים שאנו אומרים. ביטוי אמיתי של התפעלות עדיף על פני רצון לעשות מניפולציה של ההתנהגות העתידית של הילד".

    הגב
  5. הילדים שלי כבר בחטיבה, ואני חוזרת אל המאמר הזה כל כמה שנים. עם השנים אני מתרגלת את הנאמר פה על ילדים קטנים של אחרים, ומנהלת איתם דיאלוגים מקסימים לגמרי. כשהתגובה שלנו מפסיקה להיות אוטומטית, זה לפעמים כל כך מפתיע אותם, שנוצרת שם התרחשות נפלאה (האם באמת כל כך רגילים לפעמים ל"איזה יופי" על ציור, שהם בשוק מתגובה כמו "ואוו כמה קווים חזקים ציירת פה").
    נתרגל על הנכדים. 🙂
    תודה!

    הגב

כתיבת תגובה