הפרעות האכלה בתינוקות ופעוטות : אבחון וטיפול

ד"ר אירן שטור
Child Adoloesc Psychiatric Clin N am 11(2002) 163-183

רקע כללי:
המושג האכלה מדגיש את האופי הדיאדי של אכילה אצל תינוקות ופעוטות. הערכה היא כי ל-25% מהפעוטות יש בעיית האכלה. בעיות האכלה אופייניות הן: ילד שאוכל פחות מדי, העדפה של מגוון מצומם של סוגי מזון, עיכוב במעבר להאכלה עצמית, התנהגות מתנגדת בזמן ארוחה, או הרגלי אכילה מוזרים.
בעיות האכלה קשות כמו , ירידה במשקל, סירוב לאכול, או הקאות, מדווחות רק אצל אחוז או שניים מהפעוטות מתחת לגיל שנה. יחד עם זאת 70% מילדים אלה יפתחו הפרעת אכילה בגילאי 4-6 .
הפרעת האכלה מקושרת גם לקשיים בהתפתחות הקוגניטיבית, בעיות התנהגות, והפרעות אכילה אצל ילדים.
למרות ההשלכות החמורות של הפרעות בהאכלה מעט מאד מחקר נעשה בתחום בגלל הקושי לבנות מערכת מיון אחידה. למרות שנעשתה התקדמות רבה במיון הפרעות רגשיות אצל ילדים ומציאת שפה משותפת, התקדמות שבאה לידי ביטוי ב- IV- DSM האמריקאי וב- ICD 10 של ארגון הבריאות העולמי, הרי שבתחום הפרעות האכלה המחקר רק בתחילת הדרך.

סקירה של הספרות בתחום הפרעות האכלה:

המושגים הפרעת האכלה, והעדר שגשוג ( FAILURE TO THRIVE- FTT ) משמשים לעיתים קרובות לתאר את אותה תופעה של ילדים מתחת לגיל 3, שהם מתחת לעקומת הגדילה. היסטורית המושג הפרעת האכלה הצביע על הבחנה רפואית, ואילו העדר שגשוג התקשר עם חסך אימהי, או בעיות רגשיות של האם. בשנים האחרונות טוענים החוקרים (גולדבלום) , שהמושג העדר שגשוג הוא תיאורי ולא אבחנתי, ולכן הציעו להתייחס למושג כסימפטום ולא כאבחנה.

התחום הסתבך עוד יותר גם בגלל שהשתמשו באותו מושג לסימפטומים שונים לחלוטין לדוגמא : במושג "חרדת אוכל" השתמשו כדי לתאר ילדים שעברו טראומה סביב נושא האוכל ופיתחו חרדת אוכל, לעומת אחרים שהשתמשו במושג להגדיר ילדים שפוחדים לנסות אוכל חדש.

ב- 1994 ה- IV- DSM מגדיר את המושג הפרעת האכלה בפעוטות ובילדות המוקדמת כאבחנה, שהקריטריונים שלה הם: חוסר יכולת לאכול מספיק, עם חוסר יכולת לעלות במשקל , או ירידה משמעותית במשקל במשך לפחות חודש ימים. כשההפרעה אינה נגרמת מסיבות רפואיות או הפרעות רגשיות אצל האם, או מחסור באוכל, וזאת לפני הגיע הילד לגיל 6 .
זה היה נסיון ראשון להגדיר את התופעה, הגדרה רחבה וכוללנית מידי, שלא נתנה מענה הולם למטרה של יצירת כלי אבחנה סטנדרטי.
כדי להתמודד עם בעיה זו פיתחה מחברת המאמר כלי אבחנתי להגדרת הפרעות האכלה שעונה על 6 מתוך 8 הסוגים הקיימים, השניים האחרונים לא נכללו (כבעיה משנית לבעיה אנטומית, כבעיה משנית לבעיה נוירולוגית) כיון שהם מטופלים ע"י מרפאים בעיסוק.

כלי מיון אבחנתי של בעיות האכלה:

4 מתוך הקטגוריות הבאות אופייניות לשלב התפתחותי זה או אחר. את השתיים האחרונות ניתן לזהות בכל הגילאים.

1. הפרעת האכלה הקשורה בבעיית ויסות – שמתחילה לאחר הלידה
2. הפרעת האכלה הקשורה בבעיית בקשר – שמתחילה בין 2-6 חודשים
3. Infantile Anorexia – מתחילה במעבר מאכילה מבקבוק לאכילה בכפית
4. סלידה חושית מאוכל- מתחילה במעבר לאכילה ליד שולחן
5. הפרעה בהאכלה שקשורה בבעיה רפואית
6. הפרעת האכלה פוסט טראומתית

הפרעת האכלה הקשורה בבעיית ויסות – שמתחילה לאחר הלידה

במהלך החודשים הראשונים לחייו צריכים תינוקות להגיע לויסות האכילה, השינה ולוויסות רגשי. הם חייבים לעבור מתזונה דרך חבל התבור לאכילה על פי איתותי רעב ושובע. וכדי לעשות זאת בהצלחה הם צריכים להיות במצב של ערנות שלוה. המטפל צריך לקרוא את האיתותים בדייקנות ולהגיב בהתאמה. בתהליך ויסות האכילה תרומת ההורה חשובה לא פחות מתרומת התינוק.
המחקרים מוכיחים שיש חשיבות רבה לויסות האכילה אצל תינוקות בשנה הראשונה מבחינת ההתפתחות המוטורית והשפתית. בעיות התפתחותיות אלה ניתן למנוע על ידי הדרכה מתאימה לאימהות.

קריטריונים לאבחנה של הפרעת האכלה הקשורה בויסות:

– לילדים יש קושי להגיע או לקיים ערות שלוה, הם או רדומים מדי או לחוצים מדי כדי לאכול.

– הקשיים באכילה מתפתחים בתקופה מיד לאחר הלידה

– הילד לא מצליח לעלות במשקל או יורד במשקל.

הטיפול בהפרעת האכלה הקשורה בויסות :
לא נעשה מחקר בתחום הפרעת האכלה זו, מה שעוזר הוא התייחסות פרטנית לילד הספציפי עם ההורה הספציפי ובניית תוכנית טיפול אישית. הטיפול יכול להתמקד באם וללמד אותה למתן את כמות הגירויים בזמן האכלה של הילד, כדי להגיע למצב של ערות שלוה כשהוא סוער מידי. במקרים שהתינוק רדום לעשות לו מסז' כדי לעורר אותו. במקרים שהבעיה חריפה לעיתים יש צורך בהאכלה בזונדה.

הפרעת האכלה הקשורה בבעיית בהדדיות – שמתחילה בין 2-6 חודשים

משהגיע התינוק לרמת ויסות מתאימה הוא יכול לנוע ולהתפנות ליצירת קשר הדדי עם המטפל. קשר המאופיין בקשר עין, בביטויים קוליים הדדים, ובמגע פיזי הדדי של חיבוק והתכרבלות. וכיון שרוב האינטראקציות עם המטפל בתקופת חיים זו הן סביב האוכל, יש לכך השלכות על הקשר הרגשי עם המטפל. כשהקשר לקוי זה משפיע על ההאכלה והגדילה של התינוק.
מזהים הפרעת האכלה זו בעיקר כאשר התינוק נזקק לטיפול חירום, הרופא מוצא שהתינוק לא הוזן כהלכה, הוא חלש ונמנע ממגע עין עם המבוגר. כשאוחזים בהם הם בתנוחה של כניעה, כאילו קשה להם להחזיק את הראש, הם לא מתרפקים, ונראים היפוטוניים.

לעיתים קרובות האם היא חסרת אמון, קשה ליצור איתה קשר, והיא נמנעת מכל מגע עם אנשי מקצוע. וכשאמהות כאלה נשאלות לגבי ההאכלה והגדילה של התינוק הן לא מודעות לקיומה של בעיה. מעטות יודו שהן לעיתים פוסחות על בקבוק, ומבלות מעט מאד זמן עם התינוק.
הרבה נכתב על הפרעה זו. והיא מזוהה עם העדר שגשוג שלא קשור בבעיה אורגנית. ההפרעה מתקשרת בספרות המקצועית לחסך אימהי, ולקטגוריה הרחבה של הזנחה.
ילדים עם סוג זה של הפרעה מבטאים התקשרות לא בטוחה, ואימותיהם מתוארות כבעלות הפרעת אישיות, בעיות אלכוהול, סמים וכו'. הם בדרך כלל גם עניים, מובטלים, ויש להם היסטוריה של התעללות ע"י הוריהם.
שטור חקרה יחסי אם-ילד ומצאה שבין הילדים עם הפרעות האכלה לבין אימותיהם יש פחות קשרים דיאדים הדדים חיוביים. ולהן היא התייחסה להפרעת אכילה זו כהפרעה בהתקשרות.

קריטריונים לאבחון הפרעת האכלה הקשורה בבעיות בקשר:

– התינוקות מראים עיכוב בתגובתיות החברתית (כלומר: קשר עין, חיוך, מלמול) בזמן האכלה על ידי המטפל העיקרי.

– יש סימנים של עיכוב בגדילה

– בעיות הגדילה אינן קשורות לבעיות פיסיולוגיות או הפרעות התפתחותיות.

בעיות בגדילה ניתן למדוד על פי הקריטריונים של וטרלאו למשל:
· תת תזונה חמורה(אקוטית)- פחות מ 70% המשקל הרצוי .
· תת תזונה כרונית- פחות מ- 85% מהגובה הרצוי בגיל.
· קיימים כלים נוספים.

טיפול בהפרעת האכלה הקשורה בבעיות בקשר

השיטות נעות בין תוכניות התערבות ביתיות, לבין טיפול באשפוז במקרים החריפים. בשתי הגישות יש הצלחה, אצל אימהות שעברו תוכנית התערבות ביתית, הן יצרו אוירה ביתית ממוקדת בילד.

ההחלטה באיזה טיפול לנקוט קשורה לאבחנה בין הזנחה קלה לבין הוכחה להזנחה קשה של הילד. כאשר הילד הוא מעל 12 חודש, לאם יש מערכת תמיכה והיא בדרך כלל פונה לעזרה רפואית כשהילד חולה: במקרים אלה מתאפשרת תוכנית התערבות ביתית. במקרים של הזנחה קשה בהם הילד מראה סימנים של עיכוב התפתחותי קשה ואין אפשרות לדחות את הטיפול. בזמן האשפוז נעשות כמה התערבויות ממוקדות בילד, עד שתעשה הערכה של האם והמשפחה. זה מאד קריטי שאחות אחת תהיה אחראית על הטיפול בתינוק ותיתן טיפול חם ואוהב לתינוק שמחלים מהזנחה. חשוב גם טיפול פיזי ותרפי כיון שרוב הילדים סובלים מהיפוטוניה משנית להפרעה שנובעת מכך שהאם לא החזיקה או חיבקה את התינוק.
המטרה היא לערב את האם בתהליך הטיפול, מידת ההצלחה של הטיפול תלויה במידת המעורבות של האם. במקרים בהם אין מסוגלות הורית צריך לבחון אפשרות להעברת התינוק לאומנה. חשוב שהחלטה זו תעשה בזמן האשפוז אחרת האם יכולה לברוח עם התינוק.

Infantile Anorexia – מתחיל בתקופה של המעבר מאכילה בבקבוק לאכילה בכפית

הפרעת האכלה זו אופיינית לתינוקות בגילאי 6 חודשים עד 3 שנים כשהילד נמצא בשלב התפתחותי שהוגדר ע"י מהלר ושות' כספרציה אינדיבדואציה. ההתפתחות המוטורית והקוגניטיבית מאפשרת לילד לתפקד בעצמאות פיזית ורגשית גוברת. נושאים של תלות ועצמאות עולים מידי יום בסיטואציה האכלה. בתקופת המעבר לאכילה בכפית, בכל ארוחה האם והילד נושאים ונותנים לגבי גבולות העצמאות הזו.
המושג סיבה ותוצאה מקבל משמעות חדשה עבור הילד. הילד מבחין בהבדלים בין רעב, מלאות, וחוויה רגשית אם ההורה קורא נכון את האיתותים שלו ומגיב בהתאמה. כאשר ההורה לא קורא איתותים , ומגיב לצרכים רגשיים במתן אוכל, הילד מבלבל בין רעב לצורך רגשי, ולומד לאכול או לסרב לאכול כשהוא משועמם, בודד, מתוסכל או כועס. כלומר האוכל מווסת דרך מצבו הרגשי של הילד והוא מפתח הפרעת האכלה.

ילדים אלה מופנים בדרך כלל להערכה פסיכיאטרית בגלל סירובם לאכול ובגלל עיכוב בגדילה. ההורים מתארים ילדים שאין להם תחושת רעב, הם מסרבים לאכול, סוגרים את הפה ולעיתים מנסים לצאת מכיסא האוכל. ההורים המתוסכלים מנסים להאכיל את הילדים ע"י הסחה, גיוון האוכל, בשעת משחק, או בשינה, במילים אחרות האוכל מווסת כולו בשליטת ההורים.

אחרי מספר שבועות או חודשים קצב הגדילה של הילד יורד והוא מפתח תת תזונה. למרבה הפלא הראש ממשיך לגדול בקצב הנכון אבל הגוף לא. מחקרים מראים שברגע שהילדים האלה ניזונים היטב הם מצליחים להדביק את הפער עד גיל ההתבגרות.

במחקר על אינטראקציה אם-ילד במקרים הנ"ל אופיין הקשר במאבק שליטה. כשילדים שאופיינו כילדים בעלי מאפייני טמפרמנט "קשים" המאבק על שליטה התגבר ,והייתה ירידה בעקומת הגדילה.
האימהות לילדים אלה נטו להיות בעלות עבר של התקשרות לא בטוחה עם אימהותיהן .

קריטריונים לאבחון Infantile Anorexia :

– הילד מסרב לאכול כמות מספקת של אוכל לפחות חודש ימים

– הסירוב לאכול מתרחש סביב המעבר לאכילה מכפית בגילאים של בין 6 חודשים ל3 שנים.

– הילד לא מראה סימני רעב ואין לו עניין באוכל, אך יש לו סקרנות ועניין בקשר עם המטפל.

– יש ירידה משמעותית בגדילה של הילד

– הסירוב לאכול לא בא בעקבות אירוע טראומתי

– הסירוב לאכול לא קשור במחלה

טיפול ב- Infantile Anorexia
בהתבסס על המודל של הטראנסאקציה, נבנה מודל טיפולי המתייחס לשלושת המרכיבים של המודל:
1. הילד עם הטמפרמנט הקשה
2. ההורה והפגיעות שלו כתוצאה מניסיון עבר של יחסים לא בטוחים, ובעיית ויסות אוכל משל עצמם.
3. הקונפליקט ביחסים הורה ילד

המטפל מסביר להורה שהילד סקרן ומעניין אותו יותר הקשר עם ההורה מאשר אוכל, ושאופיו קשה יותר ולכן קשה למשמע אותו. ובגלל שהם כל כך עסוקים במטפל הם לא שמים לב מתי הם רעבים. הסקרנות שלהם היא תכונה חיובית כי היא מעודדת התפתחות שכלית, אבל יש צורך לעזור לילד בזמן הארוחה ולגרום לו להיות מודע לאיתותי הרעב של עצמו. ולכן הם צריכים שעות ארוחה מובנות יותר ובגבולות ברורים, כדי לאפשר להם להתארגן ולהכיר ברעב שלהם.
גישה אמפטית להורה הכרחית במקרים הנ"ל כדי לאפשר להורה לשתף את המטפל במאבק שלו עם הילד, ולבחון עד כמה המאבק קשור בילד או בניסיון העבר של ההורה. צריך לעזור להורה להבין איך ניסיון העבר שלו משפיע על דפוסי ההורות שלו. ההורה צריך גם לטפל בבעיות האכילה שלו, כמו חשש מלעלות במשקל, וקושי בקריאת איתותי הרעב של עצמו.

לאחר שבעיות אלה נפתרו, מלמדים את ההורה טכניקות התנהגותיות שמאפשרות לילד יותר חופש בשעת הארוחה, יחד עם שימת גבולות לגבי התנהגות בלתי הולמת בשעת הארוחה. ההורה שם גבולות לגבי מה, איפה ומתי אוכלים והילד שולט בכמה הוא אוכל. כך לומד הילד לווסת את האוכל על פי תחושת הרעב/שובע הפנימי שלו. זה מחייב את ההורים למערך ארוחות קבוע של לפחות 4 שעות בין ארוחה לארוחה בלי חטיפים או שתייה באמצע ,כדי לאפשר לילד לחוות רעב. וחשוב לא פחות ללמד את ההורים לקחת פסק זמן כאשר הילד יורד מהכיסא, או זורק אוכל , ולא לכעוס אלא להתמיד בהקניית גבולות לילד.

סלידה חושית מאוכל- שמתחיל בשלב המעבר לאכילה ליד שולחן

הפרעת אכילה זו אופיינית בגיל הרך , כשהילד נחשף לאוכל של תינוקות ואחר כך לאוכל ליד שולחן. היא מאופיינת בסירוב לאכול סוגים מסוימים של מאכלים או מרקמים מסוימים או אוכל עם ריח מיוחד. הם יאכלו טוב יותר כשיקבלו את האוכל האהוב עליהם.

חוקרים רבים כינו את התופעה כ"בררנות באוכל". המחברת בחרה לכנות את התופעה כסלידה חושית מאוכל, כיון שהילדים חווים אוכל מסוים כמעורר סלידה בגלל הטעם, המרקם או הריח ובדרך כלל יש להם גם רגישויות חושיות אחרות.
תגובות המאפיינות ילדים כאלה שונות מבחילה, הקאה או יריקה של האוכל. בדרך כלל אחרי תגובה כזו הילד יסרב לאכול מהאוכל הזה ויש ילדים שיכלילו את הסירוב גם לאוכל שיש לו ריח דומה.

הורים מדווחים שילדים כאלה לא מוכנים לטעום אוכל חדש, ולעיתים לא מוכנים לאכול אוכל שנגע באוכל אחר. הימנעות ממאכלים אלה יכולה לגרום לחסכים תזונתיים (ברזל, ויטמינים וכו') ולירידה בתפקוד המוטורי והלשוני בגלל העדר מיומנויות לעיסה.

במחקר של מרסי וכהן הם מצאו ש 27% מהאימהות דיווחו על ילדים בררניים באוכל. אבל האבחנה של הפרעה בהאכלה תינתן רק לאותם ילדים שיש להם תת תזונה, ירידה בהתפתחות מוטורית או לשונית ובילדים בוגרים יותר כאשר הדבר מביא לחרדה חברתית הקשורה באכילה משותפת עם חברים.
רוב הילדים האלה חווים רגישות חושית גם בתחומים אחרים כמו למשל לחץ מללכת בחול או על דשא יחפים, לא אוהבים לגרוב גרביים, או סוג מסוים של בד, והם מאד רגישים לרעשים וריחות.
מחקרים מצביעים על כך שנטייה גנטית וסביבת אכילה משפיעים על העדפות של הילד באוכל.

קריטריונים לאבחון הפרעת סלידה חושית מאוכל:

– ילד המסרב לאכול אוכל עם מרקם, טעם, ריח או מראה מסוים

– הסירוב לאכול מתרחש כשמציגים לו אוכל חדש

– הילד אוכל טוב יותר כשמצעים לו אוכל שהוא מכיר

– הילד סובל מרמה מסוימת של תת תזונה או מהפרעות מוטוריות או לשוניות, או משניהם.

טיפול בהפרעת אכילה מסוג – סלידה חושית מאוכל:

המחקר של בריק מצביע על כך שתינוקות בשנת החים הראשונה מקבלים אוכל חדש לאחר חשיפה אחת, ואילו ילדים בני שנתיים ומעלה צריכים הרבה יותר חשיפות לפני שהם טועמים אוכל חדש. התרגום של הממצא הוא שיש לחשוף ילדים צעירים במיוחד בעלי רגישות חושית לסוגים רבים של אוכל כבר בהתחלה. כיון שפעוטות נוטים להכליל , ולדחות מזון שדומה למזון שחוו אותו כדוחה.
על מנת להרגיל את הילדים לאוכל חדש נוטים הורים לשחד אותם במתנות, או לשלול מהם אוכל אהוב עד שיאכלו את האוכל הבריא. להתנהגות הורית זאת יש השפעה שלילית על הילדים הנוטים להימנע מאוכל. לעומת זאת מודלינג עוזר לילדים לנסות, הם יעיזו יותר עם יראו את הוריהם אוכלים את האוכל.
לרוע המזל ילדים עם הפרעה כזו מפתחים בעיות הזנה ובעיות גדילה. לעיתים הדיאטה שלהם נעדרת ירקות ופירות והם זקוקים לתוספת ויטמינים. אחרים נמנעים מאוכל שדורש לעיסה וזקוקים לתוספת ברזל ואבץ. בתקופה זו כשקשה לילדים להרחיב את מגוון סוגי האוכל שהם אוכלים רצוי להשלים בתוספי מזון כדי להוריד את הלחץ מהאוכל והאכילה.

הפרעה בהאכלה שקשורה בבעיה רפואית

ידועות הפרעות האכלה שקשורות בבעיות רפואיות כמו רפלוקס , שגורמים לילדים לסרב לאכול עד כדי כך שצריך להאכיל אותם בזונדה. ולעיתים גם אחרי הניתוח הם מגלים הפרעות אכילה, וקשיי גדילה. יחד עם זאת יש בעיות רפואיות שקשה לאתר כמו רגישות לאוכל, או רפלוקס רדום, שלא גורר אחריו הקאה, והם זקוקים למעקב רפואי.

קריטריונים לאבחנה של הפרעת האכלה שקשורה בבעיות רפואיות:

– הילד מתחיל לאכול, אך במשך ההאכלה הוא נראה לחוץ ומסרב להמשיך לאכול.

– לילד יש הבחנה רפואית ידועה שקשורה להפרעה

– טיפול רפואי משפר את מצב האכלה אך לא פותר את הבעיה

– הילד לא עולה במשקל ולעיתים אפילו יורד במשקל

טיפול בהפרעה בהאכלה שקשורה בבעיה רפואית:
הטיפול בסוג זה של בעיות הוא המאתגר ביותר כיון שהוא כולל מרכיבים פיזיים ורגשיים כאחד. סוג זה של טיפול דורש שיתוף פעולה בין רופא הילדים לבין הפסיכיאטר או הפסיכולוג המטפל בילד.
הוא דורש תצפית ישירה על אירוע האכלה של האם והילד. הטוב ביותר כשהילד מחובר למוניטור שבודק את רמת הלחץ של הילד בזמן הארוחה. התצפית דרושה כדי לבחון איך ההורה מתמודד עם הלחץ של התינוק והאם הוא מרגיע או מעלה את הלחץ. המטפל משתמש בתצפית כדי לאפשר להורה לפתח אסטרטגיות הרגעה מתאימות יותר. כשההתערבות לא מצליחה לעיתים יש צורך להשתמש בגסטרוסטום , והמטפל צריך לעזור להורים להגיע להחלטה ולעבוד איתם על תרגול האכלה כדי שהגמילה בעתיד תהיה קלה יותר.

הפרעת האכלה פוסט טראומתית

ההגדרה הראשונה של הפרעת האכלה פוסט טראומתית נעשתה ע"י שטור ושו"ת במאמר על ילדים שחוו חנק או בחילה קשה ובעקבות האירוע סרבו לאכול. הילדים האלה היו עסוקים בחרדה ממות מחנק, הם פחדו להיחנק בשינה והיו להם ביעותים שקשורים בחנק. ילדים אלה מסרבים לאכול אוכל מוצק או לשתות מבקבוק. ההורים מתארים את הופעת ההפרעה לאחר אירוע של כמעט חנק, או הקאות קשות בעקבות שתייה מבקבוק.
בכל פעם שהילד ראה את הבקבוק הוא נכנס ללחץ וסירב לשתות. הם מסרבים לאכול בבכי, בעיטות או סגירת הפה. כשהאוכל מונח בפה שלהם הם לא בולעים אותו, יורקים או מקיאים אותו.

קריטריונים לאבחנה של הפרעת האכלה פוסט טראומתית:

*סירוב לאכול בא לאחר אירוע טראומתי שעורר את התופעה והסירוב לאוכל בא לידי ביטוי באחת הדרכים הבאות :

-הילד מסרב לאכול מבקבוק אבל מוכן לאכול מכפית
– הילד מסרב לאכול אוכל מוצק אבל מוכן לאכול מבקבוק
-ילד מסרב לכל האכלה דרך הפה
תזכורות לאירוע הטראומתי הגורמים ללחץ יכולים לבוא לידי ביטוי באחת הדרכים הבאות :
-הילד מראה סימני לחץ כשמעבירים אותו לתנוחת האכלה
– הילד מראה התנגדות רבה כאשר ניגשים אליו עם בקבוק או אוכל
-הילד מביע התנגדות רבה לבלוע את האוכל ששמו לו בפה
׳הסירוב לאכול מהווה איום רציני לפתח תת תזונה אצל הילד

טיפול בהפרעת האכלה פוסט טראומתית

הפרעה כזו היא מסוכנת וילדים רבים הלוקים בה נאלצים להאכלה בזונדה כדי לשרוד. אבל שיטת האכלה זו שעוזרת להם לשרוד מונעת מהם את החוויה של רעב, ומגבירה את מורכבות הפרעת האכילה.
טיפול התנהגותי במקרים של הפרעה מסוג זה הוכחו כיעילים (Benoit ) . שטור מציעה טיפול התנהגותי של הקהיה, כלומר חשיפה הדרגתית לגורם החרדה עד שהוא לא מפחיד יותר. זה דורש מטפל מיומן מאד והורים מספיק חזקים כדי לעמוד בתהליך.

לסיכום
כל אחת מהפרעות ההאכלה נובעת ממקור שונה ומגיבה לשיטות התערבות שונות. לכן חשוב מאד תהליך האבחון כדי להבטיח טיפול הולם. כפי ש-BENOIT הציגה, התערבות מסוימת יכולה להיות מועילה להפרעת אכילה אחת וחסרת תועלת לחלוטין להפרעה אחרת.