הזֵן, הפרארי והילד – ספרי רוחניות לילדים

מאת: סיגלית אבירם וגבי קון

עד לאחרונה אפיין את החברה המערבית (והיאפית בעיקר), המרוץ הבלתי פוסק אחר העושר, ההישגיות וההצלחה החומרית. אולם בשנים האחרונות נדמה כי נעצר אותו מרוץ עכברים והחל חיפוש אחר "משמעות": משמעות החיים, הקיום, העצמי, ודומיהם. במהלך חיפוש זה, החלה התעניינות בתרבויות רחוקות ואימוץ תורות עתיקות-יומין, דוגמת הבודהיזם, הזן, פילוסופיות רוחניות למיניהן וכדומה. בנוסף, ניתן לראות גם חזרה לשורשים של התרבות היהודית ועניין מחודש בתורת הקבלה.

ברשימות רבי המכר למבוגרים נמצאים ספרי הדרכה "לחיים טובים יותר". ספרים שבאים ללמד את עקרונות האמונות השונות, ואיך יכול כל אחד לנכס אותן לעצמו. דוגמא מובהקת לכך הם ספריו של רובין שארמה ("הנזיר שמכר את הפרארי שלו", "חכמת המנהיגות" ו-הקדוש הגולש והמנכ"ל"). ספרים אלו מתאימים לקהל היעד שלהם – המבוגרים, שיכולים להפעיל שיקול דעת עצמי הן בבחירת הספרים והן בבחירת האמונה. אולם במסחריות, כמו במסחריות, ברגע שמשהו מצליח, מיד מנסים להתאימו לנישות נוספות, שלא בהכרח מתאימות לו, כמו למשל ספרות הילדים. לכן, אפשר למצוא היום על המדף ספרי ילדים שמתיימרים להביא נושאים אלו גם לקהל הצעיר (בהמשך נתייחס לכמה דוגמאות).

הרצון לחשוף את הילד לאמונות ותרבויות שונות מהמוכר לו, דרך הכרות עם ספרות ילדים רב-תרבותית הוא נכון ואפילו כדאי. ספרות זו צריכה לקחת בחשבון שלושה מרכיבים: המדיום הספרותי, התורה אותה מבקש הספר להנחיל, וכמובן – הקורא הצעיר. ספרות ילדים הנכתבת מתוך אג'נדה מוגדרת מראש (דידקטית, פסיכולוגיסטית), ללא קשר לתוכנה, נוטה לחטוא לשלושת המרכיבים. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כשמדובר בספרות רוחנית-פילוסופית.

"מי נתן לפיל אף ארוך ומי מתח את הג'ירפה? ספר טאו לילדים" מאת ניסים אמון (הוצאת Tao's, 2004), למשל, לא מצליח להבהיר במה עוסק הספר ומהי תורת הטאו, אותה הוא מתיימר לייצג. הספר, המורכב משאלות ותשובות, נפתח כך: "מי מעיר את השמש מוקדם בבוקר? אמא? אבא? אלאדין? סינדרלה? לא, לא, את השמש לא צריך להעיר מוקדם בבוקר. השמש זורחת בעצמה ונותנת לכולם בשמחה את האור ואת החום שלה". שאלה נוספת: "מי מתח את הג'ירפה? אבא? אמא? אלפרד היצ'קוק? יוחנן פאולוס? לא, לא, הם לא מתחו את הצוואר של הג'ירפה. הג'ירפה בעצמה רצתה צוואר ארוך, כדי להגיע רחוק וגבוה". ראשית, מה הקשר של הדמויות והאנשים השונים המוצגים אל נושא השאלה, כלומר איך מתקשרת סינדרלה לשמש ויוחנן פאולוס לג'ירפה? שנית, מה עמד מאחורי הבחירה באישים אלה, שברובם אינם חלק מעולמו של הילד, ודאי שלא הילד הישראלי, ואינם קשורים לתורת הטאו.

"בבר יוגה לפילים" מאת לורן דה-ברונהוף (כתר, 2004), מעלה על מזבח לימוד היוגה את הספרותיות. הספר הוא למעשה לא יותר מספר לימוד של תנוחות היוגה השונות, וברובו בנוי ממש כספר הדרכה: "אני מתחיל בסדרת תנועות שנקראת 'ברכת השמש'. הנה התאור: 1. שאפו. הרימו ידיים מעל הראש. קשתו קלות את הגב…". הספר אולי מעביר את רזי התעמלות היוגה, אך יש לתהות האם יש לו ערך ספרותי נוסף לעולמו של הילד. בנוסף, אם מדובר בספר הדרכה, מדוע לא להשתמש בילד ולא בפיל? הרי לילד יהיה יותר קל לחקות תנועות של ילד.
מדונה היא אולי אייקון תרבותי, זמרת מצליחה מאד וחסידה גדולה של תורת הקבלה, אבל אין די באלו (או באיורים הנפלאים המלווים את ספריה). מדונה טוענת לביסוס ספריה על תורת הקבלה, אולם המסר הוא לרב פשטני, לא מחדש דבר, ואף בעייתי. למשל בספרה הראשון, "ארבע שושנים אנגליות" (כנרת, 2003), מדונה יוצרת חברות המבוססת על רחמים. זאת ועוד – חברות זו לא היתה נוצרת ללא התערבות כוח על-טבעי (פיה), שאין לו הקבלה במציאות הילדית. על מה אמור הילד, אם כך, לבסס את קבלת השונה? ומה המסר הקבליסטי שמסתתר כאן?

לעומת ספרים אלו ניתן להעמיד את "שלוש השאלות" מאת ג'ון ג'. מות' (כנרת, 2005), המגדיר עצמו כ"ספור זן לילדים". במרכז הספור הילד ניקולאי, ומיד בתחילת הספור הוא מגדיר את מטרתו: "אני רוצה להיות אדם טוב, […] אבל לפעמים אני לא יודע מהי הדרך הטובה ביותר להיות כזה". במרכז הספר עומדת, אם כן, שאלה מובנת ומובחנת שגם ילד שאינו בקיא בתורת הזן יכול להבינה. ניקולאי מחליט שאם ימצא את התשובה לשלוש שאלות, ידע תמיד מה עליו לעשות: "מהו הזמן הנכון לכל מעשה? מי הכי חשוב? מהו המעשה החשוב ביותר?" שלושת חבריו של ניקולאי, סוניה האנפה, גוגול הקוף ופושקין הכלב, מנסים לעזור לו למצוא תשובות לשאלות אלו, אך דעתם שונה. ניקולאי מחליט לבקש את עצת הצב הזקן, לב. האחרון לא עונה לשאלותיו באופו ישיר, אלא נותן להן להתממש דרך מעשים – ובאופן כזה מאפשר גם לילד הקורא לחוות אותם.
הדברים אינם מובאים בצורת שאלות, שהתשובות עליהן אינן ברורות, או בצורת תרשימים סכמטיים, אלא דרך סיפור מובנה. בנוסף, השימוש בחיות מואנשות מוכר היטב לעולמו של הילד כחלק מספרות הילדים. כך גם המסקנה המובאת בסוף הספור: "יש רק זמן אחד חשוב, והזמן הזה הוא עכשיו. מי שחשוב ביותר הוא זה שאתה נמצא אתו. והמעשה החשוב ביותר הוא להיטיב עם מי שנמצא לידך", אינה נראית תלושה או בלתי מנומקת, אלא מעוגנת היטב בטקסט. כך מועבר חלק מתורת הזן מבלי ליצור בלבול בילד, אלא כמסר כללי של דרך חיים.
יש לציין שהספר מבוסס על ספור בשם זהה מאת טולסטוי (המובא במלואו בסוף הספר, כולל הסבר של הבחירה בשמות הדמויות), דבר המעניק לו מעמד ספרותי נוסף, ומחזק לצד הכרות עם תורות מן המזרח, גם מסורת ספרותית מן המערב, ליצירת תשתית רב-תרבותית מורכבת יותר.

ועוד דבר לפני סיום: הספר מלווה באיורים נפלאים של מות', המעניקים לספר מימד חזותי מרשים בפני עצמו. הבחירה בצבעי מים תואמת היטב את הנושא המוצהר של הספר, כ"ספור זן לילדים", ונותנת לאיורים מימד ערטילאי כמעט שיוצר תחושה זורמת ונינוחה, במה שאולי ניתן להגדרה גם כ"זֵן ציורי".
כל אלו חוברים יחד כדי ליצור ספר שבסיסו רחב, ואינו מושתת רק על כרעי תרנגולת של ניסיון להעביר "תורה" מסוימת. ההתייחסות לזן הוא ערך מוסף שהקורא הצעיר יכול לצאת איתו, ולא המטרה בלבד.