לשוננו לגן (1)

מאת: לב הגנן

זה קורה בדרך-כלל בהשתלמויות רבות משתתפים. פתאום המרצים שמים לב שיש גבר אחד בקהל הגננות. בהתחלה הם מנסים לעבור ללשון זכר, ומתבלבלים בכל משפט שני היוצא מפיהם, ואז תמיד תימצא הגננת שתעיר: "אם יש רוב של נשים – פונים בנקבה! האקדמיה אישרה!"

זוהי כמובן שטות מוחלטת, לא היה ולא נברא, אבל אני מחייך ושותק, מפני שהמרצים יכולים לעבור בבטחה ללשון נקבה, ומוקד תשומת הלב מתרחק ממני.
סוגיית הזכר והנקבה (כאשר יש רוב נשי בקהל) חשובה, אך לא אדון בה עכשיו, מפני שיש שלוש מילים, שאם האקדמיה תסכים להגמיש עליהן את כלליה הנוקשים, חיינו יהיו קלים יותר.

אפתח עם קוביות המשחק בגן; כידוע, השם שכולנו משתמשים בו שגוי, מכיוון שקוביה היא נגזרת תלת-ממדית של ריבוע. קוביות המשחק בגן הן לרוב מנסרות (ולפעמים גלילים), אך תראו לי את הגננת שיכולה בטבעיות להשתמש במונח מנסרה כאשר לכולנו ברור שמדובר בקוביה. המילה מנסרה איומה, היא הגיעה אלינו דרך הפריזמה היוונית, ושום דובר עברית סביר לא רואה קשר בין המנסרה שמנסרת את האור למרכיביו, ובין קובייה מלבנית. המילה מנסרה מגלמת בתוכה את החיסרון של תרגום ישיר של שדה משמעות רחב מדי מלועזית לעברית, ולראייה – קוביות המשחק שלא יודעות כלל שהן מנסרות.

מה לעשות? פשוט, לקבוע שהמנסרות בגן תקראנה קוביות גן ושלום על ישראל.

המילה צומת בעייתית אך מסיבה אחרת, ומאז שמשרד החינוך הכניס את הבטיחות בדרכים לתוכנית הליבה, שומעים ילדי הגן כמה הצומת עלולה להיות מסוכנת, עמוסה, קרובה. מה הבעיה? אין בעיה בתנאי שמומחי האקדמיה יכירו בכך שלצומת, כמו לשמש , מותר להיות גם נקבה.

אפילו מומחי מע"ץ לא מעכלים את זכריותו של הצומת, וביישוב שלי עדיין תלוי השלט המרשיע: "זהירות צומת מסוכנת". לרוב נזקקים אנשי האקדמיה למקור מקראי, או חז"לי כדי לאשר שינוי כזה, אך הפעם רוב גורף של הציבור מראה לאקדמיה כל יום מחדש שצומת זכרית היא פשוט בלתי נתפסת.

גם החֵמר זקוק לשיקום שמו. במילון אבן שושן נכתב שהחֵמר הוא זפת או אספלט, ואילו החומר (חׂמר) מייצג את המילה הנכונה לעבודות הקדרות בגן. זה מסורבל ולא נוח להשתמש במילה הכללית חומר כאשר בציבור השתרשה מילה פרטית ומובנת לכל – חמר.

בהרחקתו של החמר מן הקדרות אנו מאבדים מילה, שהרי איש לא קורא לאספלט חמר, ואין צורך אמיתי לעברת את האספלט שהפך למילה עברית נוחה ושגורה.

מאחורי האוזן אני שומע את השאלה המדגדגת למי אכפת? אז קודם כל לי, קשה לי לדבר בשגיאה כאשר אני מודע לה, גם אם בלבי אני משוכנע שהחוק הדקדוקי מיושן לחלוטין. אמנם אני שייך למיעוט, אך לא מיעוט מבוטל של אלה המתקשים לעבור על הלכות העברית. בעצם האקדמיה קיימת בשבילנו, שהרי למעט סמכות מוסרית, על אנשים שכמותי, אין לה דבר. גם הדוגמא בפתיחת הקטע מדגימה את כוחה המוסרי של האקדמיה, מפני שהמרצים מתרצים ועוברים ללשון נקבה כאשר אני באולם, רק לאחר שנלחש להם שהשתנו החוקים, וכבר מותר לפנות בנקבה גם אם גבר אחד נמצא באולם.

וישנה גם סיבה מהותית יותר, ילדים לומדים שפה דרך השמיעה, ואם כל המבוגרים סביבם דבקים באותה טעות, מוטב לגייר את הטעות הזאת ולא להכשיל את המבוגרים והילדים.

בסופו של דבר, הצומת הזכרית היא כמו תעודת הזהות של דנה אינטרנשיונל, בתעודה היא עדיין בן, למרות שברור כשמש שהיא כבר מזמן בת.