לב ויגוצקי – מחשבה ותרבות

עורכים אלכס קוזולין וגבריאלה עילם
הוצאת מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה.

מאת: לב ארן arangyl@walla.co.il

שני בוגרי בי"ס יסודי לפנינו, שניהם בני 12 ובוגרי כיתה ו' , רמתם הלימודית זהה, חלשה וחושפת פיגור של כחצי שנת לימודים. מנהל חטיבת-הביניים ערך לשני הנערים מבחנים בהם השיגו תוצאות זהות, ואך טבעי שהשניים ישובצו באותה כיתה חלשה. האם עשה נכון המנהל? לכאורה כן, הרי אין שום סיבה לחשוד שקיימים פערי ידע וכישורים בין השניים.

אך אז פורץ לחדר המנהל לב ויגוצקי ומפציר בו לא למהר בשיבוץ הילדים, ויגוצקי מעמיד לרשות התלמידים מורה מיומן ואז מתברר שתלמיד אחד מסוגל להתקדם עם החומר עד רמה של סוף כיתה ו' ואז נתקע, ואילו התלמיד השני לא מתקשה להתמודד גם עם חומר של כיתה ח'. האם עדיין אתה חושב שראוי לשבץ את שני התלמידים באותה כיתה, שואל ויגוצקי את המנהל ההמום.

המנהל מתיישב, ולב ויגוצקי מסביר לו את עיקרי ה – ZPD (ובעברית – אזור ההתפתחות הקרובה). אל תבדוק איפה התלמיד נמצא עכשיו – מנסה להסביר ויגוצקי בקצרה – תבדוק איפה התלמיד יכול היה להיות אילו העמידו לרשותו מורים ומדריכים טובים. טבעו של עולם הוא שהילד לומד מהמבוגר, השוליה לומד מהמומחה. מה שמנבא את סיכויי ההצלחה של הילד בחיים, זה לא רמתו הלימודית הנוכחית שיכולה לנבוע מכיתה רועשת או מורה גרוע, אלא עד כמה יודע הילד לשפר את ידיעותיו וכישוריו בעזרת מורה או מדריך טוב.

הסיטואציה הזו כמובן מעולם לא התרחשה. הפסיכולוג לב ויגוצקי חי פחות מארבעים שנה ונפטר אלמוני למדי בשנת 1934. רעיונותיו המהפכניים בנושא החינוך החלו להשפיע רק עשרות שנים אחרי מותו, וגם ה – ZPD הפך לאבן דרך בהיסטוריה של החינוך כאשר ממשיכיו של ויגוצקי היו יותר מפורסמים מאביהם הרוחני.

בעצם, כבר התואר פסיכולוג הוא אירוני עבור ויגוצקי שהחל את דרכו כמשפטן ולא ממש למד פסיכולוגיה באופן מסודר. בכתביו ניכרת אהבה לספרות ולתרבות, ופחות מכך לכתבים פסיכולוגיים.

התואר היאה לויגוצקי הוא חוקר תרבות וחינוך. ויגוצקי היהודי שנולד במזרח רוסיה בשנת 1896 קעקע כמעט לבדו את התפיסות המקובלות בנושא חינוך הילדים, והעמיד ללא ידיעתו דור משפיע של הוגי חינוך הפועלים לפי תפיסתו.

עד שנות השמונים של המאה ה-20 שלטה במערב התפיסה החינוכית של הפסיכולוג ז'אן פיאז'ה ובה שתי הנחות יסוד בסיסיות: כל ילד בעולם עובר שלבים קבועים ומותאמי גיל של התפתחות, והשינוי שהילד עובר הוא שינוי פנימי שלא תלוי במבוגרים מסביב. לפיכך פיאז'ה נותן מקום רב לסביבה שתיתן גירויים שיסבירו לילדים הקשרים שונים, גם אם מוטעים, על החיים, ובעיקר מסויג פיאז'ה מהניסיון להחדיר בילד מושגים ומידע שאינם אלא מלאכותיים עבורו, דבר הנעשה באופן תדיר ורציף בגני-הילדים ובבתי הספר.

מבחינת ויגוצקי, הסרט של פיאז'ה מופרך; אין שום דבר אוניברסלי בעולם, ההתפתחות של ילדים ומבוגרים קשורה באופן הדוק בעולם הערכים והמשמעויות של התרבות אליה הם משתייכים. השינויים וההתפתחויות אצל הילד נובעים בראש ובראשונה מהמגע והשיחה של הילד עם עולם המבוגרים. בניגוד לפיאז'ה, כאשר ויגוצקי בודק מה מעצב את הילד, הוא אינו עורך הפרדה בין האישיות של הילד, התרבות והזמנים בהם הוא חי, וגורמים ביולוגיים שונים (גובה, משקל, נכות). ברור לו שהילד הוא תוצר של כל אלה באופן בלתי ניתן להפרדה.

לפי עקרון ה – ZPD , שהביא לויגוצקי את התהילה, היכולת בה אנו מוצאים את הילד עלולה להטעות אותנו מפני שכל ילד יכול להתקדם ולהתפתח מעבר לרמה הנוכחית שלו, המדריך המיומן חושף את פוטנציאל ההתקדמות של התלמיד בעזרת 'תיווך' בין התלמיד לחומר הנלמד. המדריך הוא מעין בנאי-פיגומים עליהם מטפס הילד. בסוף התהליך, אין עוד צורך בפיגומים והתלמיד מבין את נושא הלימוד מתוך עצמו ובאופן עצמאי.

ודאי יימצא מי שתורתו של ויגוצקי תזכיר לו את המורים הדגולים של ילדותנו, אלה שהיו שוב ושוב מספרים להורינו שיש לילד פוטנציאל, ורק חבל שהוא לא לומד- אבל לא לזה התכוון ויגוצקי.
ויגוצקי ראה מולו מורה שלוקח אחריות על תהליך הלמידה, ומלווה את הילד לאורך כל שלבי המשימה, דרך ויגוצקי אני מבין עד כמה העמסה של שיעורי בית היא סוג של בריחה מאחריות.

פיאז'ה רואה מולו ילד המתקדם באופן ספונטני ורציף משלב התפתחות אחד לשני, מפנים עוד ועוד מידע על העולם, כאשר המבוגר המחנך, עלול לשבש את רצף ההתפתחות הטבעי. ויגוצקי לעומתו רואה מולו חברה בה על המבוגרים מוטל ללמד את הילדים. ואיך המבוגר ילמד את הילד? בעזרת השפה. המבוגר יראה לילד היכן הוא טעה ויחזיר אותו לדרך הנכונה.
זוכרים את הניסוי המפורסם של פיאז'ה בו מוזגים כמות זהה של מים לשתי כוסות שונות, האחת גבוהה והאחרת נמוכה? פיאז'ה ניסה להוכיח בניסוי שישנו גיל בו הילד עדיין לא בשל להבין שכמות המים זהה בשתי הכוסות, הוא היה ממש מזדעזע אם ויגוצקי היה נכנס לחדר ומנסה להסביר לילדים הטועים את המניפולציה. "אל תתערב ד"ר ויגוצקי, כשיגיע זמנם הם יבינו את הניסוי. מעצמם", היה אומר לו פיאז'ה, וויגוצקי היה עונה מן הסתם שאין שום סיבה לחכות.

ההשוואה בין ויגוצקי לפיאז'ה מתבקשת ובלתי נמנעת. בספר "מחשבה ותרבות" המקבץ את עיקר הגותו של ויגוצקי, פיאז'ה הוא מכותב מרכזי, וויגוצקי מנסה להוכיח לבן-גילו המפורסם, שהגישה התרבותית הרציפה וההוליסטית, בניגוד לגישת השלבים, מסבירה טוב יותר את ההתפתחות השכלית והלימודית של הילד. ויגוצקי מתכתב בספר עם הנודעים שבפסיכולוגים והמחנכים של דורו, חלקם נשכחו מזמן עד שקשה להבין איזה פגם מצא ויגוצקי בשיטתם, אך יש גם כאלה, מריה מונטסורי לדוגמא, שהשפעתם ניכרת גם היום, בעיקר בגני הילדים, והביקורת הנוקבת של ויגוצקי שומרת על טריות ורעננות גם אחרי שבעים וחמש שנים.

בעוד הויכוח עם פיאז'ה על מהות הלמידה וטבע הילד ידועים למדי, פחות ידוע הויכוח הנימוסי-אך-נוקב שניהל לב ויגוצקי עם הסופר לב טולסטוי. טולסטוי לעג לניסיון להקנות לילד מושגים בעזרת הוראה, והשווה זאת לניסיון "ללמד ילד ללכת על ידי הוראת שיווי המשקל".

לטולסטוי היה ניסיון מר עם תלמידים שגילו סלידה מלימודי הרוסית הספרותית, והוא אימץ מסקנות הומניסטיות המזכירות את האידיאולוגיה של בתי הספר הדמוקרטיים והפתוחים בימינו. ויגוצקי מצטט שוב ושוב במחקריו את הרומנים של טולסטוי ומסביר בעזרתם את הדרך בה אנו חושבים, אך הוא שולל את עמדת טולסטוי שאין להתערב בהתפתחות הטבעית של הילד, וכל ניסיון ללמד את הילד מושגים "כמוהו ככפיה כוחנית מגושמת המעכבת את ההתפתחות". ויגוצקי מודאג מעמדתו של טולסטוי וחושש שהסופר הופך את המחנך לפסיבי וחסר-משמעות.

אם נביט לעומק בויכוח בין ויגוצקי לטולסטוי, נראה שאותו ויכוח קיים היום בין משרד החינוך ובתי הספר הקונבנציונאליים לבין בתי הספר והגנים האלטרנטיביים לגבי מקומם של המורה/גננת לעומת מקומו של הילד.

ביטוי להשפעה העצומה של ויגוצקי על מערכת החינוך שלנו יכולנו לקבל בהחלטתה של שרת החינוך לימור לבנת להכניס לימודי קריאה וכתיבה בגני הילדים. ויגוצקי קובע במפורש ש: "לימוד הכתיבה מתחיל מאוחר מדי במערכת החינוך שלנו" [288]. עבור ויגוצקי השפה היא כלי מרכזי, והקריאה-כתיבה היא מסד מרכזי בתרבות שלנו. ויגוצקי בודק במחקריו את הקשר בין המילה המדוברת למילה הכתובה, ובין המחשבה לבין המילה, ותמיד מגיע לאותן מסקנות. לא ניתן לפרוט את האדם לפרוטות, האדם הוא יצור שלם עם מגוון כישורים התומכים אחד באחר באופן בלתי ניתן להפרדה. מכיוון שהכתיבה: "פותחת בפני הילד את המישור המופשט של השפה" (126), עיכוב בלימודי קריאה-כתיבה, יעכב גם את התפתחות השפה הדבורה. מכאן, אין זה מפתיע שויגוצקי אוהב את בית הספר ואוהב את לימודי הדקדוק והחשבון, כל אחד מהם נותן לילד כלי-מחשבה חדשים.

כך הוא גם מתגבר על אחת השאלות המטרידות בחינוך ילדים והיא: מה הטעם להקדים וללמד ילד דבר שאותו הוא יידע בין כה-וכה במרוצת הזמן מתוך ניסיון החיים. זוהי שאלה מטרידה, ולפי פיאז'ה כאשר מלמדים מושגים או ידע מוקדם מדי הנזק רב מהתועלת. עבור ויגוצקי אין פה שאלה, הלימוד משנה את דפוסי המחשבה, וכל עיכוב של לימוד, הוא גם עיכוב של התפתחות המחשבה. "הלמידה…אינה מוגבלת להישרכות אחרי ההתפתחות. ….(הלמידה) יכולה לצעוד לפני ההתפתחות, לדחוף את ההתפתחות…" [118].

ויגוצקי הוא לא רק המורה של מחנכים מפורסמים כמו פוירשטיין וגארדנר, הוא גם המורה שלי. היו ימים בהם נאלצתי לקרוא אותו באנגלית, ולהצטער שלא שמעתי בעצת הורי ללמוד לקרוא רוסית כמו שצריך. האסופה המצויינת בהוצאת מכון ברנקו וייס נותנת לנו לראשונה לטעום את ויגוצקי בעברית, ואיזה טעם! מורגש בתרגום שהרוסית והעברית נהנות מקרבה תחבירית, ואין הן נזקקות לאנגלית הקרירה המרוחקת שתתווך ביניהן. האסופה חושפת גם את הפגם המהותי בהגותו של ויגוצקי.

ויגוצקי חי בתקופה בה הערכים היו מאוד ברורים. הענקת השכלה לכל דורש היה ערך יסודי בתרבות המערב ובתרבות הקומוניסטית בה ויגוצקי חקר ופעל. נאמן לשיטתו שהילד נולד לתוך תרבות ומשתלב בה, הוא ראה בטיפוח הלמידה והחשיבה את קודש-הקודשים של תרבות המערב, ולא ראה שום סיבה לגונן על הילד או לעכב את השתלבות הילד בחברה אליה הוא משתייך. לא פלא שויגוצקי סומן כמרקסיסט.

כחלוץ המחקר הבין-תרבותי, ראה ויגוצקי איך בחברות 'פרימיטיביות', מאמנים את הילדים מגיל צעיר ביותר להשתלב במשימות הקהילה, וזאת מבלי שהדבר פוגע בילדים בדרך כלשהי. כאשר פיאז'ה שאל את ילדיו הפרטיים שאלות מחוכמות כדי להבין את טבע הילדות, ועוד העז לאחר מכן לשרטט גרף התפתחות אוניברסלי, הסתובב ויגוצקי באזורים תרבותיים שונים וראה שלא ניתן להתיר את הילדות מההקשר הקהילתי והתרבותי בו גדל הילד.

אבל ויגוצקי לא חי מספיק שנים כדי לראות שהתרבות המערבית הבוטחת, ובמרכזה ערך ההשכלה, הפכה עם השנים לתרבות הפכפכה. התפיסה של ויגוצקי מבוססת על ההנחה שמה שאני מלמד היום את הילד בגן, ישרת אותו עוד 15-20 שנה כשיצא לחיים האמיתיים. זה נכון בחברה שבטית, זה נכון גם ברוסיה הסובייטית של ראשית הקומוניזם, אך האם זה נכון בחברה שלנו, כאשר קשה אפילו להגדיר איפה זורם הזרם המרכזי של החברה? מי מייצג היום את החברה? המורה המסור בתיכון, הידוענית בת השבע-עשרה, המתקשרת בגלגולים, החייל במחסום, דודי אפל, מי? ואיזו חברה תהיה לנו עוד 20 שנה?
למרות שחי ופעל בתקופה מהפכנית, תורתו של ויגוצקי בנויה על תפיסה של רצף תרבותי, על ההנחה שהיום אני יודע מה טוב עבור הילד מחר. זוהי תורה נכונה, רק שצריך לתרגם אותה למציאות לא-נכונה.

לסיום, כמה הערות אישיות. את המבוא לספר קראתי רק מתוך תחושת חובה, כדי לצאת ידי חובה כלפי המצפון ועורכות האתר, ולהמשיך בזריזות לספר עצמו. לא תיארתי לי עד כמה יהדהדו בתוכי דפי המבוא הספורים.

במבוא מספר פרופסור אלכסנדר קוזולין, מעורכי הספר, שויגוצקי נולד באורשה וגדל בגומל, את דרשת בר המצווה שלו נשא בעברית, ובתיכון הוא ארגן חוג ללימוד היסטוריה יהודית.
אורשה? גומל? בערים מדכאות אלה שבמזרח בלארוס עבדתי עד לפני שנים ספורות עם נוער יהודי, מנסה להפיח חיים ותוכן בחיים של היהודים הצעירים המתגוררים בערים איומות אלה, הסובלות מעודף פשע, זיהום וקרינה רדיו-אקטיבית.

מדי פעם, הנחתי את הספר וניסיתי לדמיין את ויגוצקי הנער בבתי הספר היהודיים של גומל ואורשה דהיום. לא הצלחתי. ויגוצקי שנולד בסוף המאה ה – 19 ונפטר משחפת בגיל 38 חי בקהילה יהודית תוססת, קהילה שחרבה כבר מזמן ומונשמת היום, באופן מלאכותי כמובן, על-ידי כסף של יהדות העולם.

יש פה גם פן אירוני: חוקר התודעה לב ויגוצקי שהושמץ במערב כמרקסיסט יותר מפעם, היה יהודי גאה, וגאווה זו נותרה כמובן בארון בתקופה הסטליניסטית, אז עבד, חקר, ונפטר בטרם עת.

עניין מטריד נוסף, שמו הנכון של ויגוצקי הוא ויגודסקי. נכון שהורגלנו בשם ויגוצקי, אך הרגל זה נבע מתעתוק השם מאנגלית. לספר חדשני זה, שדילג מעל משוכת האנגלית ומציע תרגום ישיר מרוסית, היתה ההזדמנות לקרוא לויגודסקי בשמו ולהביא גאולה לעולם.

מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, בו עבדתי עד לפני שנתיים, יזם והוציא לאור את הספר. כשמתבוננים ברשימה המתארכת של הספרים שהוציא המכון בשנים האחרונות, מתעוררת תחושה שהמכון סובל מפיצול אישיות. מצד אחד סדרת ספרים מצוינים על חינוך וחשיבה, ומצד שני פרקטיקת עבודה שמרנית הנשענת יותר על הישרדות כלכלית ופחות על העקרונות המוצהרים של המכון.

הוצאתה לאור של האסופה על-ידי מכון ברנקו וייס, שהוא הגוף החינוכי החשוב ביותר מחוץ למשרד החינוך, מעורר את התקווה שרעיונותיו של ויגוצקי יקבלו ביטוי אמיתי בשטח.