משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו

הוצאת עמיחי.
הופיע לראשונה בשנת 1986. בשנת 2003 יצאה מהדורה מורחבת ומעודכנת.

פרופ' עמירם רביב – פסיכולוג חינוכי, קליני, מרצה בכיר, מרכז המגמה הקלינית של הילד בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב.
ד"ר עדנה כצנלסון – פסיכולוגית חינוכית-קלינית לילדים; מרצה לפסיכולוגיה בביה"ס לרפואה ובחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ובסמינר הקיבוצים.

א. לחץ ומשבר חלק מחיי היומיום

תהליך הגדילה וההתפתחות הינו תהליך מורכב, רצוף התלבטויות, קשיים ומתחים. התפיסה הרומנטית על אודות גן-העדן של הילדות (בניגוד לחייו הקשיים של המבוגר) לא עמדה במבחן המציאות. אין ילד כפי שאין מבוגר – שאינו נתקל בקשיים. לעולם לא נוכל, גם אם נהיה מלאי כוונות טובות כרימון, מנוסים ובעלי ידע מקצועי רב, ומקדישים עצמנו אך ורק למען ילדנו – למנוע מהם משברים: המוצץ אבד, אבא יצא למילואים, מטפלת זרה מחליפה את אמא, האחות בטיפת-חלב מכאיבה תוך כדי מתן זריקה, אח נולד, מחלה תוקפת – בכל אלו ורבים נוספים עשוי להתנסות הילד הקטן בתהליך התפתחותו. יכולתו של הילד לקבל משענת, לוותר על דחפים ומשאלות, להסתדר עם אחיו, לעמוד בתחרות בגן-הילדים, להתאושש ממחלה, להתמודד עם ביקורת ועם כישלונות – מותנית ב"כוחות האני" שלו ובתמיכה שיקבל מאנשים קרובים בשעה שהוא נזקק לעזרתם.

משברי הילדות הם חלק מתהליך ההתפתחות הנורמלי. הפסיכיאטר ג'. קפלן, העושה שימוש במושג "משבר" גם בתחומי הפסיכולוגיה, מגדירו כ"מצב הפרת האיזון בין חומרת הבעיה וחשיבותה לבין המשאבים העומדים לרשות האדם לטפל במצב". כלומר, כשילד מצוי במצב של משבר, מופר האיזון שהיה קיים בעבר בין הקשיים עימם נתבע להתמודד לבין כוחות הנפש ומשאבי האני העומדים לרשותו כדי להתמודד עם הקושי. למשל: הולדת אח במשפחה, עלולה לערער את האיזון הנפשי של ילד שכוחות האני שלו אינם עומדים לו עכשיו כדי להתמודד ברגשות הקנאה ובתחושות הקיפוח שהוא חש שעה ש"הודח" ממעמדו כבן יחיד שתשומת-לב כולם מתמקדת בו. תחושת המשבר מעוררת בו רגשות עזים – תוקפנות כלפי התינוק, כעס המכוון כלפי ההורים האחראים להופעת היצור החדש וכאב צורב על ה"בגידה". המנגנונים הנפשיים, שעמדו לו בעבר כשהיה צריך להתמודד עם קשיים קטנים יותר – אובדן צעצוע אהוב, היעלמה של אמא מהחדר, תחושת רעב – אינם עומדים לו עתה כשהוא נאלץ להתמודד עם בעיה קשה בהרבה. ה"אמצעים" המוכרים לו להתמודדות עם קשיים – להעסיק עצמו במשחק, לטפס על אמא ולחבקה, למצוץ מוצץ, להתרפק על הדובי האהוב, לברוח אל מקלט המיטה הבטוחה – שוב אינם מספיקים. הפעם זוהי בעיה רצינית בהרבה. זהו משבר. הילד נקלע למצב של חוסר שיווי-משקל, רמת החרדה שלו עולה, המועקה גוברת, והוא מנסה לעשות שימוש במנגנוני התמודדות בלתי-יעילים: הוא מנסה להכות את התינוק שהצטרף למשפחה – ההורים נזעקים בבהלה ואינם נותנים לו; הוא פורק את זעמו בשבירת צעצועים – ההורים כועסים ומענישים; הוא מנסה כטובע הנאחז בקש לשנות את המדיניות ולהיות ילד טוב, מלאך בזעיר אנפין – אך גם אז, מסתבר, אין ההורים מוכנים לוותר על ה"מתחרה" הצעיר שהגיע הביתה ולהסתפק במלא אחד ויחיד בבית…

כאמור, שימוש במנגנוני ההתמודדות המוכרים לילד, מתגלה כלא יעיל, או לא-מספיק יעיל, והילד המתוח מגיב באופן בלתי-מסתגל – הוא מדוכדך, נוטה לבכי, ממעט לאכול, מרבה למצוץ, סובל מחלומות ביעותים, מתבודד בחדרו או נצמד לאמא כל אימת שחברים נכנסים הביתה.
סימני המתח יהיו כמובן שונים מילד לילד על-פי אישיותו. אחד ירבה לאכול וימצא מפלט באכילה – וחברו יאבד לחלוטין את תאבונו. אחד יברח לשינה והאחר – יתקשה להירדם, אולם אלו גם אלו יעידו על היות הילד מתוח, חרד וחסר ביטחון. לא ניתן יהיה למנוע מן הילד את חווית הלחץ והמשבר, מכיוון שעצם הגדילה וההתפתחות כוללים בתוכם חוויות אלו. באחד ממחקריו, עקב החוקר קלימן (1968) אחר חייהם של 16 ילדי גן שנבחרו בצורה מקרית, ומצא "אירועי-משבר" אחדים בחייהם: ניתוח שקדים, פציעת קרוב משפחה בתאונת דרכים, אשפוז אחות של אחד הילדים, מות סבא, נסיעת הורה לחו"ל, מותם של חתולה וצב, פטירתו של דוד.
אם נשווה את התפתחות הילד לנסיעה בכביש, הרי דרך החיים אינה לעולם כביש סלול, שהילד מתקדם בו ללא מעצור. ישנם אומנם ימים וחודשים בהם נוסע הילד בדרך המלך ללא בעיות, אך ישנם רבים אחרים בהם הוא נתקל במהמורות. ראות לקויה וכאלה המנסים לפגוע בו – עוקפים אותו, מסנוורים, אינם מתחשבים בקצב הנסיעה שלו.
פסיכולוגים רבים סבורים כי תהליך ההתפתחות אכן רצוף משברים, גם אם הם מכנים אותו בשמות שונים. למושג "משבר" של קפלן (1964), קורא הפסיכולוג אריקסון (1960) "תקופות קריטיות" (מכריעות). לדעתו מהלך החיים הוא מערכת תקופות קריטיות או משברים טבעיים בלתי-נמנעים, איתם צריך האדם להתמודד. מי שיכול להתמודד בהצלחה רבה יותר עם המשבר – יהיה מוכן יותר לאירועים ולקשיים המצפים לו בשלבים הבאים של ההתפתחות. ילד מאוזן מחפש פתרונות חדשים כדי להתמודד עם הלחץ או שהוא מנסה להימנע מן הגורם היוצר לחץ.
משבר, תקופה קריטית או מצב לחץ – כל אלו כינויים לקשיים ולבעיות איתם צריך להתמודד הילד הצעיר בדרך הארוכה של הגדילה וההתפתחות.

1. המושגים "לחץ" ו"משבר"
לאורך הספר עשוי לעיתים להיעשות שימוש לא-אחיד במושגים "לחץ" ו"משבר". למרות שבשורות הבאות ננסה להבחין מעט בין המושגים, ברור לנו, שמדובר במושגים שגם אנשי מדע – ולא רק אדם מן השורה – מבלבלים ומחליפים ביניהם. הינקל (1968), מרחיב את הגדרת מושג הלחץ וטוען, כי למעשה עצם החיים פירושו מצב של לחץ. עצם הקיום היומיומי והתגובות לסובב אותנו, מביאים אותנו להתמודדות עם מצב לחץ, ואמת-המידה להגדרת מצב מסוים כ"מצב לחץ" היא עוצמת הלחץ.

לחץ
ננסה להגדיר את המושג "מצב לחץ", למרות הקושי להגדירו בבהירות. חוסר-בהירות זה, מקורו בשימוש במושג "לחץ" במיגזרים שונים ובמובנים שונים. ברפואה, בהנדסה, בפיזיקה, וגם בתחום מדעי החברה – עושים שימוש מרובה במושג לחץ. בפיזיקה למשל, מתייחסים למושג זה כאל כוח חיצוני המופעל על עצם פיזי, כשהתוצאה היא מתח, שינוי מבנה העצם הנלחץ. הגדרה זו אומצה על-ידי הרפואה הרואה בלחץ השפעה המופעלת בעוצמה על גוף כלשהו. אך אלו שעוסקים בתחומי החברה ובריאות-הנפש, נוטים להגדיר לחץ מזווית הראייה של תגובת הגוף לגורם הלחץ.
סלייה (1956), החוקר הקנדי, מתייחס למצב הלחץ כאל מושג שמקורו ביולוגי ומגדירו כ"תגובה כללית די-אחידה של הגוף, כאשר הוא נחשף למתחים מסוגים שונים, כגון מחלות שונות או מצב של קונפליקט נפשי, אך ללא פגיעה גופנית." כלומר, מדובר למעשה בתסמונת הסתגלות כללית שמטרתה לייצב את המצב הלא-צפוי. דורנוונד (1973), רואה בגורמי הלחץ גורמים חיצוניים או פנימיים: גורם המופעל על-ידי הסביבה החיצונית או הפנימית על האורגניזם, ומפר את שיווי-המשקל שלו.
מסתבר אם כן, כי מדובר במושג שניתן לפרשו בדרכים שונות, למרות שיש גורמים ומאפיינים למצב הלחץ המקובלים על הכל, כגון מצבי פגיעה פיזיים ומצבי שינוי מסויימים כמחלה, תאונה, מוות או לידה. אדם במצב לחץ תופס את הסביבה (הפיזית, חברתית) כדורשת ממנו הפעלת מערכת תגובות (גופניות, התנהגותיות, אינטלקטואליות ורגשיות) על-מנת להתאים עצמו אליה ולהסתגל אליה. לכן כל מי שתופס מצב מסוים כשינוי ומבקש להתאים עצמו אליו ולהסתגל אליו, נמצא במצב לחץ – מפעיל מערכת תגובות בכדי להסתגל לשינוי.
גם אירועים בעלי משמעות חיובית – כחתונה, לידת אח וכו' – עלולים להביא לתחושת "עייפות" ו"מועקה". עם זאת יש לציין, כי הרגשות המלווים מערכת תגובות זו אינם שליליים בהכרח. מעבר דירה, למשל, למרות היותו מצב לחץ על-פי הגדרה זו, עשוי לגרום התרגשות, שמחה, אתגר, הקלה, חדווה וכדומה. מצב הלחץ נקבע לפי תפיסתו האישית של כל אדם, ולכן נראה שהסובייקטיביות שבהגדרתו מהווה קושי במציאת הגדרה מוסכמת על הכל. במצב הלחץ שנוצר, עלולים אמצעי התגובה ודרכי הפעולה השגורים של הילד להתגלות כבלתי-יעילים.

ככל אדם, גם הילד עלול להתנסות במצבי לחץ ומצוקה אישית עקב תאונה, מחלה, משבר משפחתי או פגיעה אחרת בשיגרת חייו. גם אצל הילד, כמו אצל המבוגר, מלווה התנסות כזו בסבל נפשי רב וכרוכים בה תהליכים של עירעור התיפקוד וקשיים בעיצובה מחדש של הזהות האישית.
הילד השרוי בלחץ נקלע לסבך קשיים בהבנה ובהערכה של המצב בו הוא שרוי, ביחסיו עם הסביבה החברתית, בתפיסת עצמו, בגיבוש עמדות והגדרת יעדי פעולה, בעיצוב דרכי התנהגות וכדומה. הוא נדרש לגייס משאבים רבים של חשיבה וריגוש ולהשקיעם בתהליך ההתמודדות.
ניתן לסכם, שמושג הלחץ הוא מונח ברור פחות או יותר למרבית בני-האדם העושים בו שימוש יומיומי, אך די קשה להגדרה בצורה מדוייקת, המקובלת על הכל. מוסכם על החוקרים שתיתכנה תגובות בארבעה מישורים:
במישור הרגשי – פחד, זעם, חרדה, דיכאון.
בתחום המוטורי – מתח-שרירים, קשיי-דיבור, הבעת פנים מודאגת ומתוחה.
במישור התיפקוד הקוגניטיבי (הכרתי) – פירוש מוטעה של המציאות, הכחשת מצב וכו'.
במישור הפיזיולוגי – שינויים במערכת העצבים האוטונומית, הפרשת הורמונים כגון אדרנלין.

משבר
משבר מתרחש כשאדם במצב לחץ מגיע לנקודת מפנה, המהווה בעיה שאינו יכול לפתור אותה על-ידי שימוש במנגנוני ההתמודדות האמונים עליו. כתוצאה מכך מתגברים המתח והחרדה, הוא חש חוסר-אונים ומרגיש, שאינו יכול לפעול במצב הנתון בכוחות עצמו על-מנת לפתור את הבעיה.

התמודדות עם לחץ ומשבר
מצב של לחץ נושא בחובו סכנת כישלון, התמוטטות והצפה בבעיות בלתי-פתורות מן העבר הקרוב והרחוק. אולם, מצב של לחץ עשוי להיות גם גורם מזרז צמיחה וגדילה, כשהוא הופך לאתגר להפעלת הכוחות הטמונים. מצבים של ויתור על התמודדות באים לידי ביטוי בדרכים שונות:
התקפה: במעגל סגור של תיסכול-כעס-תוקפנות-הרס – ושוב תיסכול.
נסיגה: גילוי פחד, התכחשות לעובדות, בריחה להזיות ולפתרונות מדומים, בריחה למחלות ופיתוח תלות וחוסר-אונים.
קפיאה: מלווה בדיכאון, האשמה עצמית, אדישות ויאוש. נראית כשיתוק מוטורי ורוחני גם יחד.
התמודדות עם מצב הלחץ פירושה מאבק תוך גיוס משאבים פנימיים וחיצוניים. ההתמודדות היא תהליך ארוך ומתמשך. התמודדות מוצלחת מאפשרת לעבור את המשבר לחזק את ההערכה העצמית, לשמור על הרגשת המשכיות עם העבר ולצפות לקראת העתיד.
ההתמודדות במצב לחץ ומשבר פירושה פעילות המעוגנת במציאות, התורמת לראייה בהירה של העובדות, המפעילה כוחות נוספים ודרכי תגובה חליפיות כאשר דרכים מסוימות אינן יעילות עוד. זהו חיפוש מתמיד של תשובות חדשות על השאלה "מה לעשות כאשר…?"

חשיבותה של פעילות במצבי לחץ ומשבר
1. מאפשרת פורקן ישיר ממתחים מצטברים.
2. יש בה שילוב של רגש, מחשבה, עשייה.
3. מחזקת את הדימוי העצמי, שהוא המפתח להצלחה.
4. מגבירה את הסיכוי לשנות משהו בסביבה, כדי להפחית את האיום.

כוחה של הקבוצה
הקבוצה הקטנה המוכרת (משפחה, כיתה, חבורת רעים) חשיבותה עולה מאוד בעת משבר, והיא משמשת "מערכת תמיכה" בעת צרה.
הקירבה שבקבוצה מספקת לפרט תמיכה "אימהית", ומחזירה לו בכך את הביטחון בעצמו והאמון בזולת. הקבוצה נותנת ליחיד הרגשה, כי יש לו על מי להישען בשעת צרה. חשיבות ראשונה במעלה נודעת לקבוצה המשפחתית – המוכנה לקבל את הילד תמיד, כמו שהוא, בלי ביקורת ומתוך רצון כן לעזור לו "לצאת מן הבוץ".
בגיל הרך, עיקר התמיכה שמקבל הילד בעת צרה היא מן המשפחה. מאוחר יותר, בגיל בית-הספר היסודי ובעיקר בגיל ההתבגרות, מתחזק מאוד כוחה של הקבוצה החברתית – הכיתה, הילדים בתנועת-הנוער, ילדי שכנים וכדומה. הקבוצה מספקת ליחיד הד לקולו, ראי להסתכלות ולהכרת עצמו. בתוך הקבוצה נוצרת נורמה קבוצתית המשמשת אמת-מידה למציאות בזמן של בילבול ומבוכה. הקבוצה עשויה להיות מקור חשוב של כוח בשעת משבר.

2. סוגי משברים
משברים בחיי הילד יכולים להיות מסוגים שונים: משברים התפתחותיים הצפויים לכל ילד: מעבר מיניקה לאכילה בבקבוק, מעבר מזחילה להליכה, אימון לניקיון, שובה של אמא לעבודה, כניסה לראשונה לגן-הילדים או לבית-הספר, מעבר דירה, שירות מילואים של אבא וכדומה. במקרים אלו, עצם השינוי יוצר הרגשת משבר ובעקבותיו לחץ נפשי מוגבר.
כמו-כן עלולים להיגרם משברים עקב שינויים חריפים יותר, כגון מחלה אנושה של הילד או אחד מבני-משפחתו, מות אדם קרוב (הורה, אח, סב, דוד), משבר במשפחה – סכסוכי הורים, גירושין, הולדת ילד בעל מום, בעיה כלכלית חמורה במשפחה (כאבטלה של ראש-המשפחה) וכדומה.
מן הראוי לציין, שמשברים אינם בהכרח שינוי לרעה אינם בהכרח אירועים דרמטיים. כניסה לגן, מעבר לדירה מרווחת יותר, נסיעה לחו"ל, נישואין מחדש של אחד ההורים לאחר תקופת בדידות – גורמים גם הם למשבר, והילד צריך לארגן עצמו מחדש ולגייס כוחות אני כדי להסתגל למציאות החדשה גם אם היא נושאת בחובה שינוי לטובה, שיפור או התקדמות.
הדברים נכונים הן לגבי ילדים והן לגבי מבוגרים. נישואין למשל, הם משבר – הגם שמדובר בשינוי חיובי – כיון שהם דורשים מן האדם שינוי יסודי בדפוסי חייו ובהרגליו הקודמים, ומחייבים אותו לאירגון מחודש של עולם החשיבה והרגש.
קשה לענות על השאלה מתי יחשב השינוי לגורם משבר ומתי לא. שינוי המהווה משבר לגבי ילד אחד, אינו גורם בהכרח למשבר אצל אחיו. נהוג לחשוב, ששינוי ניכר המחייב את האדם לשנות את דרכי התגובה המקובלות או את מנגנוני ההגנה שלו – יחשב כמשבר. הגדרת המשבר אינה מוחלטת, ותלויה במידה רבה בדפוס ההסתגלות של הילד או המבוגר לשינוי שעבר.
אנו מזכירים שוב ושוב את המושג משבר, וטורחים להסביר כיצד למנוע משברים וכיצד להתמודד איתם כאשר קרו. אולם, יש לזכור, כי אין להגזים בהערכת כל אירוע בחיי הילד ולראות בו משבר. יש ילדים שאינם מגיבים על-ידי גילוי סימני לחץ במצבים המהווים משבר לילדים אחרים – אבא יוצא למילואים וחוזר, הם נכנסים לגן-הילדים או לכיתה א' – ואינם מגלים סימני חרדה. כפי שאין להתעלם ממשבר, אין לחפש משברים במקום שאינם ואין לתלות במצב משבר את כל קשייו של הילד – גם אלו שהופיעו זמן רב קודם לכן ואינם תוצאה מן המתח הנוכחי בו הוא שרוי. יש לעיתים נטייה לראות במצב המשבר שעובר הילד "אחראי" לכל בעיותיו – ולא תמיד הדבר מוצדק.
המקורות למשבר בחיי הילד יכולים להיות פנימיים (מחלה, שינויים פיזיים המתרחשים בגיל ההתבגרות) או חיצוניים (מוות, מעבר דירה), צפויים (כניסה לגן, לידת אח) או בלתי-צפויים (תאונת דרכים, פיגוע מחבלים וכדומה).
למרבה הצער, חשופים ילדים החיים במדינת ישראל למשברים שמקורם במתח בטחוני מתמשך: חיים בישובי קו העימות החשופים להפגזות מעבר לגבול ולחדירת מחבלים, התפוצצות מטעני חבלה או השלכת רימון ותקופות מתח מלחמתי, כששיגרת היומיום משתנה. אבא יוצא לשירות מילואים והבית הופך לעורף, כשהדאגה מכוונת כלפי הנמצאים בחזית. אין לצפות מראש מתי יתרחשו אירועים מסוג זה, אך כל ילד ישראלי נתקל בהם במוקדם או במאוחר – אב של ילדת השכנים נהרג בחזית, אבא נקרא בפתאומיות מן הבית, האח הגדול לא חוזר זמן ממושך לחופשה מן הצבא, העיתונים מציגים תמונות של פצועים והרוגים – כל אלו משאירים חותמם על ילדים ודורשים מהם גיוס משאבים נפשיים כדי להתמודד איתם.

3. כיצד מורגש המשבר?
התגובות אינן אחידות באופיין ובחומרתן. אנשים וילדים הנמצאים בלחץ חשים בדרך-כלל, מתיחות – כלומר חוסר שקט – ונוטים להתרגז מהר או לדאוג ולפחד יותר. תיתכנה גם תופעות של עייפות, דיכאון, אדישות או דכדוך. לכל אדם דרכים משלו לביטוי הלחץ המופעל עליו – כששם שרבים מגיבים על לחץ בעייפות-יתר, תיתכן גם תגובה של פעילות מרובה והתרוצצות-יתר.
ילדים מגיבים למצב של לחץ גם כאשר מדובר בקשיים שאינם נוגעים בהם ישירות, כמו הרעת המצב הכלכלי בבית, חששות לגבי המשכיות מקום עבודה וכדומה. ילדים הנמצאים בבית, קולטים את הנעשה בו. הם רגישים ביותר לרגשות הוריהם – למרות שההורים לא תמיד יודעים על-כך – ויכולים לחוש מיד בפחדיהם או בדאגותיהם.
התגובות למצבי-לחץ שונות אצל כל ילד. עם זאת, יש כמה דרכי ביטוי אופייניות לילדים צעירים, ועליהן נעמוד להלן.
פיתוח תלות בהורים, היצמדות אליהם. הילד אינו מוכן לעזוב את אבא או אמא, ונצמד אליהם ללא הרף.
בעיות אכילה – הילד מפסיק לאכול ומאבד את תאבונו.
בעיות בהרגלי ניקיון – הילד שוב מרטיב, מלכלך, או סובל מעצירות.
פחדי לילה – קושי להירדם.
הופעת מיחושים גופניים – כאבי-בטן, וכאבי ראש ללא סיבה אורגנית.
גילויי תוקפנות – המתח והחרדה גורמים לילד הרגשת חולשה וחוסר-אונים, עליהם הוא מנסה להגיב בתוקפנות.
גילויי התנהגות המעידים על מתח כגון מציצה או אוננות מרובה כדרך לפרוק מתח. אצל ילדים גדולים יותר יופיעו גם קשיי ריכוז, ירידה ברמת הלימודים, קשיים בהקשר החברתי, כעס על ההורים ועוד.

ב. עמידת הילד במצב משבר

1. מה קובע את יכולתו של הילד לעמוד בפני משברים?
כאמור כל ילד עובר בחייו משברים. ישנם המתקשים להתמודד איתם, נעצרים בהתפתחותם ומקשים על סביבתם, ואילו אחרים עוברים על-פני המכשול בקלות יחסית ושבים לתפקד כבעבר. שלושה גורמים עיקריים קובעים את יכולת העמידה של ילד במצבי משבר: מבנה אישיותו, עוצמת המשבר והתמיכה אותה הוא מקבל מסביבתו. נתעכב על כל אחד משלושת הגורמים.
* מבנה אישיותו של הילד. אין כמובן נוסחה לתיאור אישיותו של ילד מאוזן ובעל כוחות התמודדות, אך ניתן לשרטט בקווים כלליים את קווי האופי של ילד שיש בכוחו להתמודד עם מצב של מתיחות מתמשכת. חוזק האני הוא תוצאה של גורמים רבים – הדימוי העצמי שלו, בטחונו העצמי, יכולתו השכלית, גמישותו, עצמאותו, ניסיון חייו, ועוד. וכן האם הילד התמודד בעבר עם משברים דומים לזה. ילד מנוסה שהתמודד בעבר בהצלחה עם משבר דומה, רב הסיכוי שיגייס את ניסיון העבר שלו כדי להתמודד עם המשבר.
ילד הבטוח באהבת בני-משפחתו, בעל ביטחון עצמי, גמיש ויצירתי – יוכל להתמודד עם משברים ולצאת מהם חזק ובטוח משהיה. לעומת זאת ילד חרד, חסר-בטחון, תלותי ונוקשה – ניחן בפחות כוחות אני, ויכולתו להתמודד עם קשיים פחותה.
פעמים רבות חושבים ההורים, כי לילד הצעיר קל יותר במצב הלחץ מאשר לאחיו המבוגר, שכן הצעיר אינו מבין בדיוק מה מתרחש, ואילו המבוגר יודע ומבין. למעשה ברוב המקרים, ההיפך הוא הנכון. הילד הצעיר שאיננו יודע את כל הפרטים ואיננו מבין את פירושם, עלול לצייר בדימיונו תמונה מסולפת ומצב עניינים גרוע בהרבה מן המציאות, ולבנות לעצמו עולם מפחיד ובלתי-מציאותי. משום-כך, עלול להיגרם לו סבל רב בהרבה מאשר לאחיו המבוגר יותר, היודע את המצב כמו שהוא.
* עוצמת המשבר וחריפותו. משבר פתאומי עלול לערער את יסודות חייו הרגשיים של הילד – ויקשה עליו להתמודד איתו. אין דומה מות הורה ללידת אח או למחלה הניתנת לריפוי, ואין כמובן להשוות יציאת אב למילואים לגירושין.
אולם עוצמת המשבר אינה ניתנת להגדרה אובייקטיבית. ילדים שונים תופסים משברים בחייהם באופן שונה. הופעת גננת חדשה בגן-הילדים יכולה להיות משבר לילד רגיש הקשור מאוד לגננת הקודמת שלו, בעוד חברו יעבור על כך לסדר היום, מבלי שהדבר ייתן בו את אותותיו.
עוצמת המשבר תלויה כמובן גם בתגובת המשפחה והאנשים הקרובים לילד. כשאבא עוזב את הבית, יכולה האם להגיב בצורה קשה מאוד, לשקוע בדיכאון, להפסיק לתפקד, המשפחה כולה מתאבלת על האסון, העתיד נראה שחור משחור והכל – חסר-תקווה. אולם עזיבת אבא את הבית יכולה לעבור ללא תגובות חריפות עד כדי-כך: אמא נוטלת את הפיקוד, המשפחה ממשיכה לתפקד, שיגרת החיים נמשכת. כלומר שני אירועים דומים, יצרו תגובות שונות לגמרי בחריפותן. משבר עמוק במקרה הראשון, ומשבר מתון בהרבה במקרה השני.
עוצמת המשבר תלויה כמובן גם במשך הזמן בו הוא מופיע. מחלה קצרה, ואפילו קשה – אינה דומה למחלה מתמשכת, משבר משפחתי הבא על פתרונו תוך זמן קצר שונה ממשבר לא-פתור ההולך ומחמיר, והדברים, כמובן, ברורים מאליהם.
ילדים שעברו משברים וקשיים רבים בחייהם, יהיו לעיתים קרובות פחות עמידים בפני קשיים מאשר ילדים שלא ידעו תקופות זעזוע ומתח קשות.
* איכות הסיוע ומידת התמיכה שמקבל הילד מן הסובבים אותו. בספרנו זה נקדיש מקום מיוחד לדיון באיכות הסיוע ומידת התמיכה שמקבל הילד המצוי במשבר מן הסובבים אותו.
בעוד שקשה לנו להשפיע על מבנה אישיותו של הילד (שהיא תוצר של מערכת השפעות מורכבת שאינה ניתנת לשליטה מוחלטת), ולא נוכל לצפות מהם המשברים הצפויים לילדינו (ניתן אומנם לחזות חלק מן המשברים, בעיקר המשברים ההתפתחותיים – לידה, משברי ההתבגרות, מעבר דירה וכדומה, אך מרבית המשברים אינם בשליטתנו). בידינו הדבר לעזור לילד הנמצא במשבר, לתמוך בו ולכוון אותו בדרך הנכונה אל ההתמודדות החיובית עם המשבר.
ברגעי משבר גדלה פתיחותו של הילד לקבלת עזרה: הוא זקוק ליד מלטפת ומכוונת שתנחה אותו אל הדרך הנכונה. אם תושט לו יד מכוונת זו, והוא יצליח לאזור כוחות כדי להתמודד עם הקושי שבפניו עמד – הוא יהיה חזק יותר ובטוח יותר מאשר היה קודם.
ג'. קפלן מדמה את הילד (וגם המבוגר) הנתון במשבר, לאדם העומד על רגל אחת – איזונו בלתי-יציב וכל נגיעה רופפת מכיוון זה או אחר משנה את שיווי משקלו. אם נעזור לו להישען עלינו, הוא יצליח להתייצב על שתי הרגלים. אולם אם ירגיש עצמו בודד במאבקו, הוא עלול לשקוע עמוק בביצת הקשיים והלחצים אליה נקלע, וסיכוייו לצאת ממנה ללא פגע יקטנו ביותר.
מצב המשבר מייצג סיכוי וסיכון כאחד: סיכון להיפגע ולהיחלש – אם הילד לא מקבל עזרה ותמיכה; וסיכוי לצאת חזק ומחושל מן ההתמודדות ומאמין יותר במשפחתו, בחבריו ובסובבים אותו, שהיטו שכם וסייעו בידו.
מיהי הסביבה החברתית ממנה מצפה הילד לקבל עזרה? בראש ובראשונה בני-משפחתו: הורים, אחים, דודים, סבים. הדמויות החינוכיות המשמעותיות בחייו – גננת, מטפלת, מורה, מדריך בתנועת-נוער; וכמובן – חבריו הקרובים וכן כל אדם מבוגר בעל זיקה לילד – שכן הילד מוצא איתו שפה משותפת, אחות בית-הספר שהילד קשור אליה, ואפילו השמרטף מן הבית הסמוך, שהילד מחבב אותו. אלו מהווים "מערכות תמיכה" טבעיות אליהם פונה הילד הנתקל בקשיים.
האנשים המשפיעים ביותר על הילד הנתון במשבר הינם אלו הקשורים אליו על-ידי קשרים ראשוניים של צרכיו הבסיסיים לאהבה, סמכות ותלות.
נחזור לדוגמא שנתנו קודם-לכן – ילד המצוי במשבר לאחר לידת אח. אם ההורים יתגייסו לעזרת הילד – יקדישו לו תשומת-לב, ישחקו איתו ויבלו בחברתו, ידגישו את יתרונותיו כ"גדול" ישתפו אותו בטיפול התינוק, יבינו את מצב-הרוח שלו וישתדלו לא לכעוס ולהעניש – יצא הילד חזק יותר מן המשבר ובטוח באהבת הוריו. אולם, אם התנהגותו הפרובוקטיבית, כעסו, תוקפנותו כלפי התינוק, נרגנותו, נטייתו לבכי יגררו עונשים, דחייה, כעס ועימותים אינסופיים עם ההורים – יקבל הילד אישור לחשדותיו, כי הוריו אכן הפסיקו לאהוב אותו, בגדו בו והם מעדיפים את התינוק על פניו.אולם, יש מצבים בהם קשה למשפחה לתמוך בילד הזקוק לעזרה: אישה שנתאלמנה ומצבה הנפשי קשה, תתקשה לתמוך בילדיה, גבר שאישתו חולה ומאושפזת והוא חרד וטרוד, לא תמיד יוכל להוות מקור תמיכה וכוח לילדיו.
לא רק הורים בלבד יכולים לעזור לילד הנמצא במשבר. גם המורה בכיתה יכולה להיות דמות משמעותית המסייעת לילד הסובל. אביו של דני בן ה6- אושפז בבית-חולים. דני הקשור מאוד לאביו, היה מתוח מאוד, גילה חוסר ריכוז בשיעורי בית-הספר, התרשל בהכנת שיעורי-הבית ואף היה מעורב בהתנגשויות עם חבריו לכיתה. מורתו שידעה על המתרחש – נטתה להקפיד פחות על מילוי החובות מצידו, התעניינה בשלום האב החולה ונטעה בילד הרגשה, כי היא שותפה לחרדתו ולתקוותו שהאב יחלים. היא סיפרה לילדי הכיתה על מצוקת חברם, ואלו היו יותר סובלניים ומתחשבים. בשיעור חברה הקדישה המורה זמן לשיחה עם הילדים על הנושא. דני, שסרב ללכת בימים הראשונים למחלת אביו לבית-הספר, מצא בו כעת מקור לא-אכזב של תמיכה. גם חרדתו פחתה והוא חש, כי יש לו בבית-הספר חברים אמיתיים. כששב האב מבית-החולים, הכינו לו ילדי הכתה שי לכבודו, והמורה, בלווית כמה ילדים, באו לבקרו. דני למד לדעת, כי בית-הספר הוא בית שני לו. גם אם יתקל בקשיים – יוכל תמיד לפנות למורתו לחבריו לכיתה בבקשת עזרה. הוא יצא מן המשבר חזק ובוטח יותר.
כאשר מקבל הילד תמיכה בשעת משבר, הוא מצליח לגייס את כוחות האני שלו כדי להתמודד טוב יותר עם האתגר שבפניו הועמד. משבר עשוי להיות זרז להתפתחות, משום שהוא מערער הרגלים ישנים, יוצר תגובות חדשות ומקדם מנגנוני הסתגלות חדשים המחזקים את יכולתו של הילד להתאים עצמו למצבים לא-צפויים. בתקופת המשבר רצוי שאנשים לא ישאירו את הילד לבדו. נוכחותם של מבוגרים – בעיקר של הורים או בני-משפחה קרובים – מרגיעה את הילד.

2. מה קורה כאשר הילד אינו מצליח להתמודד עם המשבר?
כאשר ההתמודדות עם המשבר אינה יעילה, הילד אינו מקבל תמיכה מספקת מסביבתו וכוחות האני שלו אינם מספיקים כדי לעמוד בפרץ – קיימות מספר אפשרויות:

* דחיית הפיתרון. למשל במקרה שילד שהוריו נפרדו, והוא אינו משלים עם פירוק התא המשפחתי, ומשלה את עצמו, כי צעדם אינו צעד סופי והם ישובו ויתאחדו שנית. הוא אינו מסתגל למציאות החדשה ונאחז בכל רמז קלוש כדי לטפח אשליות אודות שיבתם של האם או האב הביתה. הוא נוטה להדחיק כל מחשבה על אודות הנושא ומכחיש מידע עובדתי הסותר את רצונו. מצב של דחיית הפיתרון והכחשת המציאות, המעורר לעיתים רושם, כי אין בעיות והכל בסדר כלפי חוץ, עלול לגרום לעלייה ניכרת ברמת החרדה ולקשיים בתפקוד היומיומי.
* הפרת שיווי המשקל של הכוחות הנפשיים. עלייה ניכרת במתח ופיתוח סימפטומים נפשיים שונים, כגון בעיות באכילה ובשינה, נטייה להתבודדות, התקפי-זעם, חשדנות קיצונית ותופעות אחרות.
משברים לא-פתורים המתמשכים זמן רב, עלולים לעוות את התפתחות האני ולהוביל לנסיגה בהתפתחות ואפילו להתפתחות סימפטומים קיצוניים הדורשים התערבות מקצועית, כגון בעת מבית-הספר (פוביה של בית-ספר), הפרעות בחשיבה, התנהגות אלימה ואפילו עבריינית או התנהגות מבולבלת ובלתי-מאורגנת. תגובות קיצוניות כאלו צפויות בעיקר במקרים קשים במיוחד – כאשר מדובר במשבר חמור, שלילד ולסביבתו אין די כוח להתמודד עמו.

3. כיצד נעזור לילד להתמודד עם משברים וקשיים?
עדיין לא נמצאה נוסחת הפלאים כיצד לגדל ילדים מאוזנים ועמידים שאינם נתקלים במשברים ובקשיים, וגם אילו נמצאה הנוסחה הגואלת, ודאי היתה קצרה היריעה מלפרט אותה. לא נוכל, גם אם נרצה, למנוע מילדנו התמודדות ועמידה בלחצים. דבר שכן נוכל לעשות, הוא הכנת הילד להתמודדות עם קשיים ובעיות בטרם הופיעו, ולהושיט לו יד תומכת בזמן המשבר עצמו. הדברים אמורים בעיקר בשינויים צפויים, כמו מעבר דירה או שינוי דרמטי יותר כגון גירושין.
לא נשב ונמתין לבעיות ולקשיים שיינחתו על הילד, אלא נכין אותו לקראת בואם וננסה, במידת האפשר, ל"חסן" אותו בפניהם בטרם התרחשו. אם צפויה, למשל, לידת תינוק במשפחה, לא נמתין לתגובותיו של הילד לאחר הלידה, אלא נכין אותו לעתיד להתרחש זמן מה בטרם איבד את מעמדו כבן יחיד: נשתף אותו בצפייה לתינוק; בקניות, בתיכנון החדר, בבחירת השם. נאפשר לו לשמוע את פעימות ליבו של העובר (אם הגניקולוג שלנו יהיה מוכן לשתף פעולה) ונשוחח איתו על השינוי שיחול בחי המשפחה, אם-כי לא נשלה אותו שצפוי לו גן-עדן עלי אדמות עם הולדת האח הצעיר. חשוב להציג בפניו את השינוי בצורה כנה ואמיתית. כאשר יוולד התינוק, נעזור לו לעבור את תקופת ההסתגלות הקשה. נהיה קשובים לבעיותיו וסובלניים כלפיו עד כמה שנוכל.
כאשר ילדנו עומד לעבור לכתה א', נשוחח איתו על מעמדו כתלמיד, על העניין שיימצא בלימודים, על היתרונות שתקנה לו ידיעת הכתיבה והקריאה, אך לא נסתפק בהצגה אידיאלית של השינוי: נבהיר לו – בעזרתה של הגננת – כי בבית-הספר מקפידים על לוח-זמנים; כי המורה מטילה שיעורי-בית, שחובה להכינם, וכי הזמן המוקדש למשחקים קצר יחסית ובצד הזכויות והיתרונות ישנן גם חובות.
גם לפני משבר הכרוך בכאב צפוי כגון הליכה לבית-חולים, יש להכין את הילד. יש להסביר לו את ההכרח שבאישפוז, את השוני הצפוי בשיגרת החיים ואת תהליך הריפוי. במקרים אלו נחוצה הצגה אמיתית של המציאות, ללא פיזור אשליות נוסח – "הזריקה לא תכאב", אך גם ללא פירוט מיותר של הסבל והכאבים הצפויים לו. יש להציג בפני הילד רק את האמת, אך יש לשקול היטב אלו מן הפרטים חיוניים, ואלו מיותרים.
נרחיב ונפרט באוזניו כיצד ניתן לעזור לו להסתגל למצב החדש ולהתמודד איתו: הוא יוכל לקחת לבית-החולים צעצועים או ספרים אהובים עליו, ההורים יישארו לידו במידת-האפשר כל היום, הוא יוכל לבקש מן האחות כדור להרגעת כאבים, חברים וילדים מן הכתה יבואו לבקרו, הוא יוכל לכתוב אליהם ולקבל את תשובתם, וכדומה. לא נרחיב בקטע זה, כי במהלך הספר נתייחס לכל נושא ונושא בהרחבה.

דרכי עזרה לילד במשבר – סיכום:
· הימצאו עם הילד. במשך תקופת המשבר רצוי לשהות במחיצת הילד ככל האפשר, בעיקר אם מדובר בילד צעיר.
· שוחחו עם הילד. אפשר לחזור ולשוחח על דברים שוב ושוב. שיחה חד-פעמית אינה מספיקה בדרך-כלל, גם אם הילד "הבין" את מה שנאמר לו.
· שימרו על מסגרת היומיום. אם יש צורך בכך, אפשר לדבר עם הילד, לשכנע אותו ולעשות הכל כדי שימשיך לבקר במסגרת החינוכית אליה הוא שייך. ההסתגרות בבית במקרים כאלה אינה עוזרת כלל, ואולי אפילו מזיקה לו.
· אין להיכנס למלחמה עם הילד. במקרים בהם מסרב הילד לאכול או להכין שיעורים, מרטיב וכדומה. לא-רצוי להכריח אותו לאכול, לאיים עליו או לאלצו להכין שיעורים. איומים, עונשין וכעס, רק יגבירו את מתיחותו ופחדיו ויחריפו את הבעיה.
· חשוב לא לזלזל בפחדיו של הילד, בחוסר-הביטחון שלו. נוכחות ההורים, הרגעה, עידוד, מציאת דרך להקל על הפחדים (אור דולק במסדרון בלילה או במקרים קיצוניים – הורה ישן ליד הילד, בחדרו של הילד).

ג. "חיסון פסיכולוגי"
אולם לא נסתפק בהכנת ילדינו לקראת משבר צפוי. נכין אותם להתמודדות עם קשיים ומשברים צפויים, כגון לידת אח או מעבר מגן-הילדים לבית-הספר. וכן נשוחח איתם על נושאים שונים כגן מוות, מחלה, כאב, מצב חירום, גם אם אלו אינם צפויים בקרוב.
רעיון "החיסון הפסיכולוגי", מתבסס על עקרונות הדומים לזה של החיסון ברפואה. הרופא מזריק לתינוק חיידקים מוחלשים במנות קטנות, כדי שזה יפתח בהדרה חיסון – נוגדנים שיילחמו בחיידקים – וחיסון זה יעמוד לו כאשר ייתקל בחיידק עצמו. בעקבות קבלת החיסון, עלול הילד ללקות בתחושת אי נוחות מסוימת – נפיחות, חום, עייפות – שתעלם כעבור מספר ימים. הסבל המועט שנאלץ לסבול במכוון, הקנה לילד חיסון מלא לשנים ארוכות. אם נתרגם רעיון זה לתחום בריאות-הנפש, הרי שניתן לחסן ילד גם בפני מצבי משבר, קשיים ומתחים על-ידי כך שמכינים אותו לקראת בואם, ומציידים אותו בכלים ובמנגנונים להתמודדות איתם.
במקום להתמודד עם ילד חרד, הנאלץ לעבור טיפול-שיניים אצל רופא זר ומאיים – אנו משוחחים כבר קודם לכן עם הילד על הנושא – ללא כל קשר לכאב-שיניים מעיק. אנו הולכים איתו לרופא לבדיקה שיגרתית כדי שיכיר את האדם שמאחורי החלוק הלבן. אנו מסבירים לו את פעולת המכשירים בשעה שהוא אינו חושש מפגיעתם הרעה, ואולי אף צופים איתו בעבודתו השיגרתית של הרופא. אם נזדקק לשירותיו הטובים של רופא-השיניים – נבוא אליו בחברת ילד מוכן נפשית, המכיר את האדם שעתיד לטפל בו, יודע מה וכיצד ייעשה בפיו, ואיך ניתן להרגיע את הכאב. החיסון וההכנה המוקדמים – יחסכו לנו הרבה מתח וחרדה לכשנצטרך לרפא שן חולה של ילדנו. יתרונו של "החיסון הפסיכולוגי" בכך שהוא מוקנה לילד בשעה שהוא, הוריו, מוריו ואוהביו אינם במצב של חרדה.
כשהשן מציקה מאוד, הילד והוריו מתוחים וקשה לשני הצדדים לשבת ולשוחח בניחותא על תפקידו של רופא-השיניים ועל שיטות עבודתו. הכנת הילד לטיפול תיעשה, על כן, כשאימת הביקור במרפאה אינה עומדת בפתח והילד והוריו רגועים ונינוחים.
אמת שלא תמיד אפשר להתכונן ל"אסונות". בחיים קורים דברים רבים שאינם צפויים, ולא תמיד ניתן – או רצוי – להתכונן או לשוחח עליהם. מן הראוי, אם כן, להמליץ על תקשורת טובה בין הילד לבין הוריו, כזו שתאפשר לילד לשוחח על נושאים המטרידים אותו, נושאים ששמע עליהם, קרא וכדומה. פתיחות כזו תאפשר לילד ולהוריו לשוחח על טווח רחב של נושאים, ותצייד אותו בכוחות וברעיונות כיצד יוכל להתמודד עם מצבי שינוי וקושי מגוונים. אם יידע הילד, כי אין נושא שהוא בבחינת טאבו במשפחה, והמבוגרים יעשו תמיד מאמץ לענות על שאלותיו, יידע, כי ימצא בבית אוזן קשבת לכל בעיה או שאלה שתטריד אותו.

ד. פינוק אינו אהבה
כשילד נמצא במצוקה, ישנה נטייה טבעית לסייע לו ו"לפצות" אותו על הסבל בפינוק יתר מתוך הנחה כי כך ניתן לצמצם את תחושת הסבל והמתח שלו. גם כשלא במצב מתח ומשבר יש להורים רבים לבטים בשאלה האם רצוי לפנק את ילדיהם, ובאיזו מידה, ומהו הגבול שבין אהבה ומתן תשומת-לב לבין פינוק. "אבא קח אותי על הידיים, אין לי כוח ללכת ברגל", מתחנן ילדנו, שכבר שכח מזמן מתי למד ללכת לראשונה. "אמא אין לי חשק לסדר את החדר, אני ממהרת לחברה", מבשרת לנו הבת, ומשאירה מאחוריה אנדרלמוסיה שלמה. "את לא תגידי לי מה לעשות!" מפגינה הבת המתבגרת את עצמאותה. ודוגמאות – לא חסרות. עד כמה לוותר? להתחשב? לעשות במקומם? להעלים עין ולפנק?
לפני שננסה להגדיר פינוק, נבהיר מה אינו בגדר פינוק. פינוק אינו מתן תשומת-לב לילד. ילדים זקוקים לאהבה, לתמיכה, לתשומת-לב ועידוד. להקריא לילד סיפור, ללטף אותו, לבלות בחברתו, להושיט לו יד בוטחת כדי לכוון אותו בדרך הקשה של ההתפתחות – זה אינו פינוק.
כאשר אנו נענים לבכיו של תינוק קטן שאינו יודע לבטא את עצמו בדרך אחרת – אין אנו מפנקים אותו. להיפך – מחקרים העלו, כי תינוקות צעירים להורים שטרחו לגשת אליהם וניסו לעזור להם כתגובה לבכיים, בכו דווקא פחות – ולא יותר – מתינוקות שהוריהם השאירו אותם בוכיים מבלי להיענות להם מחשש שדרך זו תמריץ את התינוק לייבב בכל הזדמנות. פינוק גם אינו מתן חיזוק חיובי לילד על הישגיו. "כמה יפה הצלחת לשרוך בעצמך את הנעליים!" "המורה ציינה את השתתפותך הנאה בכיתה" או "כפרס על המאמץ שהשקעת בלימודים ניסע יחד לטיול" – תגובות מעודדות ומעריכות אלו אינן בבחינת פינוק.
אפילו "פינוק" יזום, כלומר כשלפעמים מתחשק להורים ל"פנק" כשי לגרום נחת לילדים על-ידי "שירות" יוצא-דופן, גילוי חיבה כך-סתם ללא סיבה, אינו נכלל בהגדרה של "פינוק מזיק". אדרבא, רצוי שבני-המשפחה "יפנקו" מדי פעם זה את זה. בכך אין סיכון, שלא כמו בפינוק לשמו, שיתואר בהמשך.
פינוק ילד לשמו הוא כאשר הוריו אינם תובעים ממנו להתמודד עם קשים, להתאמץ, להשקיע אנרגיה, להיות אחראי למעשיו. הם עושים דברים במקומו, מוותרים לו, מרחמים עליו, מונעים ממנו בכל מחיר התנסויות שעלולות להיות מכאיבות או מתסכלות – "עוטפים אותו בצמר-גפן".
התוצאה הבלתי-נמנעת היא, שאנו מובילים ילד זה אל הבגרות כשהוא בלתי-מנוסה, תלותי, אינו מסוגל להתמודד עם קשיים ועלול שלא להיות מסוגל לעמוד במצבי משבר וכאב, ובקיצור – בלתי-מוכן לחיים.
דוגמא טובה לפינוק מסוג זה כשמבקשים ההורים למנוע מן הילד בכל מחיר התנסויות מכאיבות, מביאה הפסיכואנליטיקאית ס. פרייברג, בספרה "השנים המופלאות" (1972):
"בשעה מוקדמת צלצלה ידידה – אם לילד בן חמש. 'אני מצלצלת מהקומה העליונה', אמרה בלחש 'כדי שגבי לא ישמע'. אחרי הפסקה המשיכה 'שחורי מת הבוקר! מה עלי להגיד לגבי?'
'ידיעה מעציבה', אמרתי, 'אך מי הוא שחורי?'
'שחורי הוא כלבו של גבי', אמרה. 'גבי יזדעזע. איני יודעת איך לספר לו זאת. בבקשה ממך, אמרי לי איך למסור את הידיעה לגבי?'
'מדוע לא תאמרי לו, ששחורי מת?' אמרתי.
'מת!' קראה ידידתי, נרתעה מגסותי. 'רצוני לדעת, כיצד לחסוך לו את הצער! אולי אומר לו, ששחורי עלה לשמיים. כלום נכון יהיה לומר לו כך?'
'רק אם את בטוחה ששחורי עלה לשמיים', אמרתי בקול של יועצת מקצועית.
'חדלי, בבקשה ממך!' התחננה ידידתי, 'העניין רציני מאוד. אינני מתכוונת לכלב. זו הפעם הראשונה שגבי נתקל בבעיית המוות. אני רוצה שהדבר לא יפגע בו.'
'יפה', אמרתי. ' אך איזו רשות יש לנו לשלול מגבי את רגשותיו? מדוע אין הוא זכאי להתאבל על כלבו האהוב? מדוע לא יבכה ולא ירגיש במלוא הצער בגלותו כי המוות הוא קץ החיים, וכי שחורי לא יחזור עוד לעולם?"'.

האם מבקשת לחסוך מילדה את הצער על מות כלבו כדי למנוע ממנו התרגשות אבל. אולם אם ילד יחונך באופן מתמיד לפי עקרונות אלו ויהא משולל אפשרויות להתנסות בחוויית הצער, תתפתח אצלו אישיות מדולדלת וחייו הרגשיים יהיו שטחיים ביותר.
ילד מפונק, גדל כילד שאינו מצטער, אינו כואב, אינו דואג ואינו מתלבט ברגשות קשים. הוריו מבקשים לספק לו רק חוויות נעימות ומשעשעות, ומנסים ל"יפות" למענו את המציאות, אף אם אין הדברים כאלו. הם בונים בשבילו גן-עדן של שוטים, שהיציאה ממנו אחר-כך – קשה ביותר.
הורים מפנקים, הם הורים המקריבים את עושרם ואת חיי-המשפחה שלהם למען ילדם. הם אינם מבלים (כי הילד אינו מוכן להישאר עם שמרטף), הם אינם משאירים אותו לבד (הילד מקיא כל אימת שמטפלת נכנסת הביתה), הם אינם יוצאים לחופשה (הילד משתולל כשמשאירים אותו אצל הסבתא), הם נדחקים לפינות המיטה כאשר "הוד-מעלתו הרודן הקטן" מופיע בלילה בחדרם ותובע את מקומו. למעשה, הם כמעט הפסיקו לחיות מאז נולד הילד.
ילד כזה היה חיימק'ה של אמא'לה בן ה5-. (שטופל על-ידי הפסיכולוג ב. צ. פרישוף (1976):
חיים היה בן-זקונים להורים בני 50. בגיל צעיר, החל לסבול מהפרעות בדרכי הנשימה, ונמצא רוב הזמן בטיפול ברונכיט ספסטית. הוא אושפז פעמים אחדות בבתי-חולים, ונזקק רוב הזמן לטיפול תרופתי חריף. האם היתה מוטרדת מאוד ממחלתו, והרבתה לדאוג לו, ומטבע הדברים נהפך הילד למין "חיימק'ה של אמא'לה": ילד מפונק, שמור ו"מוחזק בצמר-גפן". אסור היה לו לרוץ, אסור להזיע, אסור להיחשף לשמש או ללכת לים. וכמובן – הוא לא ביקר בגן-הילדים עד היותו בן 5.
עם הגיעו לגן-הילדים ביום הראשון, "התנדבה" האם להישאר איתו "כדי שיתרגל". כחודשיים לאחר תחילת שנת הלימודים, מצא הפסיכולוג את הילד משחק ומתפקד ככל הילדים, כשאמו יושבת ליד הדלת… וסורגת. בכל פעם שהאם ניסתה לעזוב את הגן, פרץ בבכי עז והשתולל, ברח מן הגן ורדף אחריה.

הורים לילד מפונק אינם מאפשרים לילד לגדול כאדם עצמאי, העומד ברשות עצמו. הם רואים את הילד כחלק מעצמם וקושרים אותו אליהם בטבורו. הם אינם מאפשרים לו לעמוד על רגליו, להתנסות בדברים חדשים, ואפילו – להיכשל. הם מזהירים אותו שוב ושוב לא ליפול, לא להעז, לא לנסות. הם תמיד יודעים טוב ממנו מה טוב לו. הוא צריך לסמוך עליהם באופן עיוור בכל.
על פינוקה של ילדה שנשללה ממנה כל אפשרות להיות עצמאית, מספר הפסיכולוג ב. דרייקוס בספרו "ילדים: האתגר" (1971):
"מרי בת ה5-, הייתה משוש ליבה של אמא. היא היתה יפה להפליא, ואמה נהגה להלבישה בשמלות נאות ולטפח את יופיה. בעצמה היתה רוחצת אותה באמבטיה, מלבישה אותה, רוכסת את נעליה, מברישה וסורקת את שיערה. מרי היתה ממש בובה; חמודה, מקסימה ומשעשעת. היא לא ידעה לרכוס כפתורים, לגרוב גרב, להבדיל בין פנים לאחור בשמלותיה, או בין נעל שמאל לנעל ימין". כשנשאלה האם לפשר התנהגותה של הילדה, ענתה: "אבל אני רוצה לעשות הכל למען מרי. אני נהנית לטפל בה. מרי היא כל אשר יש לי!".
אילו הבינה אמא של מרי מה היא מעוללת בעצם לבתה, היתה נחרדת. אהבתה לבתה, לאמיתו של דבר, היא אהבת עצמה. היא רואה את עצמה כאם המסורה בכל נפשה, המקריבה את חייה למען ילדתה. מרי, לעומת זאת לומדת להבין, כי היא נחותה, חסרת-אונים, תלויה בזולת, בלתי-יעליה ובלתי-מועילה.

בכל פעם שהורים עושים למען ילד דברים שיכול היה לעשות בעצמו, הם מדגישים בפניו שהוא חסר-אונים ונטול יכולת.
הורים מפנקים אינם מציבים לילד גבולות. הם חוששים להיות שוטר רע, ונכנעים כל אימת שהילד לוחץ. הילד רוצה לבלות עם חבריו עד חצות – ההורים נכנעים. הפטיפון רועם במלוא העוצמה ואיש אינו יכול לעבוד, לקרוא או לנוח – ההורים מרימים ידיים. הילד "סוחט" עוד ועוד כספים לדמי כיס – רוטנים ומוותרים.
גישה זו – בטעות יסודה. חשוב לזכור שהילד זקוק לגבולות המאפשרים לו, במיוחד בגיל צעיר, לתחום לעצמו את המרחב שבו הוא גדל ומתפתח. קל לו יותר לפעול במרחב מוכר מאשר במרחב מעורפל ולא-מתוחם.
הורים רבים חוששים להפוך למי שמגביל, אוסר, כועס ומטיף, אך הם שוכחים, כי ללא הכוונה מצידם, יגדל הילד כצמח-פרא, בהרגשה של תוהו-ובוהו, של חוסר-ביטחון ומבוכה.
ישנם הורים החוששים מקביעת חוקים והגבלות כיון שהם מאמינים שהחופש תורם רבות להתפתחות הילד, וישנם החוששים, כי הילד לא יאהב אותם באם יגבילו אותו. חשוב לכן אם כן להציב לילד מסגרת, לקבוע נוהגים כבר בתחילה, ולהסביר לו את חוקי ההתנהגות כדי שלא יראו בעיניו שרירותיים.
גם בדמוקרטיה יש חוקים, ישנה התחשבות בדיעות שונות, וניסיון להגיע להסכמה, אך בסופו של דבר חייב מישהו להחליט לקחת ולקחת על עצמו אחריות, ואחריות היא אחד מסימני הבגרות. לכן נשיאה באחריות לגבי ילדים, היא תפקידם של ההורים.
לעיתים קרובות נדמה להורים, כי הם "נוצרו" רק כדי לגרום לילדיהם נחת וקורת-רוח. הם נכנעים לכל גחמה של הילד, טורחים למלא כל משאלה שלו ומוכנים לוותר, להצטמצם ולסבול – ובלבד שהילד יהנה.
מותר לדעתם, לילד להשאיר את חדרו בלתי מסודר – ובלבד שלא יאחר לסרט. אמא נגררת איתו כדי לקנות לו מכונית צעצוע חדשה למרות עייפותה הרבה – כדי שלא יתעצב של שהישן נשבר. היא מוותרת על קניית דברים הכרחיים לבית – כיוון שהילד דורש אופניים "כמו שיש לכולם" ועד ועוד…

אין רע ברצון להנות את הילד, אך הרגשת ההורה כי הוא חייב לגרום לילד קורת-רוח בכל מחיר ובכל מצב – הינה מוטעית.
בגישה זו יש מן ההשתעבדות, והיא מטפחת בילד נטייה לפולחן אישי. הילד המקבל כל שירצה, לומד, כי הכל משועבדים לצרכיו. הוא הופך לילד מפונק שאינו מסוגל לעמוד בפני סירוב או אכזבה.
ילדים חייבים ללמוד לחיות עם אכזבות, עם תסכולים ועם הרגשה, כי אי-אפשר לספק מיד כל צורך ומשאלה. לא "עיקרון התענוג" אלא "עיקרון המציאות" הוא הקובע. לא רק הרצוי – אלא האפשרי.
אין סיבה שנקנה לילד כל ממתק וכל צעצוע שהוא רוצה. להורים זכות מוסרית להתנגד לקניות בלתי-הכרחיות, ולסרב למלא משאלות ותביעות בלתי-מוצדקות. (גם אם מבחינה כלכלית מצבם מאפשר זאת).
הורים מפנקים מגדלים ילד אגוצנטרי, שקוע בתוך עצמו ומשקיף אל המציאות מתוך זווית הראיה המצומצמת שלו. הכל "מגיע לו". הוא אינו מוכן להמתין, אינו מוותר, אינו יודע להתחלק עם אחרים, אינו יודע להפסיד ואינו מוצא את מקומו בחברת ילדים ובחברת מבוגרים כאחד. הוא גדל בהרגשה של "אני ואפסי עוד".

הורים מפנקים הם הורים הנותנים לילד לנהל את העניינים. קשה להם לומר לילד "לא". הם אינם יכולים לראותו בוכה, מתאמץ, מתוסכל, לא-מרוצה – והם תמיד נכנעים. ילדים אינם מסוגלים לנהל את חיי עצמם, ובוודאי אינם מסוגלים לנהל את חיי הוריהם. על ההורים לכוון את ילדיהם. ילד התופס את עמדת ההורה במשפחה, יגדל ילד חרד, כיון שהאחריות לניהול העניינים במשפחה הינה עול כבד מדי, והיא למעלה מכוחו. משפחה אינה מוסד דמוקרטי במובן הפשטני. משפחה מנוהלת על-ידי ההורים, תוך כדי שיתוף הילדים והתחשבות בצרכים המיוחדים שלהם. העברת הסמכות והאחריות מן ההורים אל הילד הצעיר, פירושה אנרכיה ולא חינוך. עם זאת מובן, שבתהליך ההתפתחות, כאשר הילדים גדלים, יאצילו עליהם ההורים יותר ויותר אחריות, אם כי עדיין יישארו הם המנווטים את ספינת המשפחה.
הורים מפנקים מוצפים ברגש רחמים על הילד כל אימת שהוא ניצב בפני קושי. הוא מתקשה בהכנת שיעורים – הם יכינו אותם בשבילו; הוא לא הספיק להתכונן למבחן – יצדיקו אותו בפני המורה וישגרו פתק על אודות "מחלתו"; הם מוכנים לריב את ריבו, לעשות את המוטל עליו, לפטור אותו מחובות, כיון ש"מסכן – הוא עייף מהלימודים בבית-הספר", "הוא אחרי מחלה", "הוא מקנא באחיו", "הוא סובל בגלל היותו מרכיב משקפיים". לכן- אין לתבוע ממנו, יש לעשות במקומו, ולפטור אותו מכל עול והתחייבות.
כאשר אנו מרחמים על ילד, הוא מרגיש צורך לרחם על עצמו. במקום להתמודד עם בעיות, הוא סומך על רחמיהם של הסובבים אותו ולומד שכולם חייבים לו כיון שהוא מסכן. ילדים כאלו, יחפשו אישור לעובדת היותם מסכנים, חלשים, מקופחים וחסרי-אונים. הורים כאלו נותנים לילד הרגשה, כי אין בכוחו לעמוד בפני קשיים ותסכולים, ומשאירים אותו תלותי וחסר-ביטחון.

הילד שכולם מרחמים עליו לומד, שהעולם "חייב" לו, צריך לפצות אותו על חולשתו ומסכנתו, ובמוקדם או במאוחר הוא יהפוך את המסכנות לקרדום לחפור בו.
ילד מפונק מתרגל לעמוד במרכז תשומת-הלב. אימו לא יכולה לעמוד בניחותא עם שכנה – הילד עצמו מדבר ללא הרף, דורש ומסיח את דעתה. אין לה זכות לצפות בתוכנית טלוויזיה, ללא שתהיה מופרעת שוב ושוב על-ידי ה"שותף" – הילד שאינו מוכן להמתין בצד. הורים הנגררים אחר דרישותיו הבלתי-מוגבלות של הילד לתשומת-לב, מוצאים עצמם עסוקים ללא הרף בילדם – עוזרים לו, משבחים אותו, משחקים איתו, מתבוננים במעשיו, משוחחים איתו ואינם יכולים להתפנות לכל פעילות אחרת מבלי שיופרעו שוב ושוב. מתן תשומת-לב לילד הינה ערך בעל חשיבות עליונה בתהליך החינוך. אולם הצפת הילד בתשומת-לב בלתי-מוגבלת, עלולה לגרום לו נזק ניכר. הכיצד? ילד כזה ילמד לחשוב שאוהבים אותו רק "כשמתעסקים" איתו. כאשר עוסקים בדבר אחר – סימן שאין אוהבים אותו יותר. ילד כזה לומד להיות עריץ וכופה על הוריו להיכנע תמיד לדרישותיו. הוא אינו לומד לפתח לעצמו בוחן-מציאות, להתחשב בצרכיהם של אחרים, להיות מסוגל לדחות סיפוק מיידי (וזאת אחת ממטרותיו החשובות של החינוך) ולשתף איתם פעולה. הוא יהיה תלוי תמיד במבוגרים המעניקים לו תשומת-לב ויתקשה לשתף פעולה עם ילדים אחרים בגילו.
ילדים משתוקקים לתשומת-לב – אפילו לתשומת-לב שלילית. ילד יהיה מוכן לעשות הכל כדי להיות במרכז העניינים, אפילו להביא את הוריו למריבה בגללו. גם אם הוא נבהל מהרעש שהם מקימים, הוא עשוי להנות בסתר-ליבו מן העובדה שגרם למריבה. תשומת-הלב לה זוכה ילד מפריע, מעודדת אותו להתמיד בהתנהגותו המפריעה, וכך אנו מטפחים במו-ידינו ילד מפונק. ילד שבכה וצרח כשהוריו רצו לצאת בערב ולהשאירו עם שמרטף, וגרם לכך שהוריו ויתרו ונשארו בבית, יחזור ללא-ספק על אותו "תרגיל" בכל פעם שהוריו ירצו שוב לצאת בערב.
האם ילד שהוריו פינקוהו "יגמול" להם על שנות הסבל וההקרבה? האם יהיה ילד מאוזן ושלם יותר?
הורים מפנקים יתאכזבו מילדם במוקדם או במאוחר, ואז רבים הסיכויים שיטיחו בו את אכזבתם: "כמה שאנחנו עשינו למענך, וכך אתה גומל לנו?". לאחר שהקריבו את כל חייהם למענו, ציפו לילד מבין ומתחשב, אך במקום זאת תהיה מנת-חלקם – ילד תובעני, אגוצנטרי, שקוע בעצמו, חסר-ביטחון וחרד.

הוריו של אמיר היו הורים שנתנו ונתנו לילדם, והילד – לקח. יום אחד "סחב" בנם המפונק ממתקים בסופר-מרקט ונתפש. כל מה שהשקיעו באמיר בבת-עינם, החטיא את המטרה: אמיר הפך ילד אנוכי, מפונק וחומרני המאמין, כי הכל מגיע לו. כשנשאל מדוע "סחב" ענה – "פשוט רציתי ממתקים…"
מדוע הוא חושב שהכל מגיע לו?
על דעת הוריו של אמיר מעולם לא עלתה שאלה זו. היה להם ברור, כי לאמיר לא יחסר דבר. אמו נהגה לומר "לבן שלי יהיה כל מה שלא היה לי כשהייתי ילדה."
אמיר, לעומת זאת, לא התרגש מכל העניין. "אילו לא נתפשתי", הפטיר, "לא הייתם מנפחים את העסק."
הוריו של אמיר, כהורים רבים אחרים, נותנים ונותנים לילדיהם, ואלה דורשים ותובעים עוד ועוד… ומה אפשר לצפות מילדים הרגילים לקבל, לא לדעת מחסור, שאינם רוצים להתאמץ, לוותר או להתחשב?
הנתינה הבלתי-פוסקת היתה גורלית בהתפתחותו של אמיר. הוא למד להתייחס אל החיים כאל דבר שיש לקחת ממנו. הוא למד שהכל מגיע לו. הוא למד לנצל אנשים ולהפעילם כדי להשיג את מבוקשו. ואם חלילה נמנע ממנו דבר שרצה – הוא הרגיש עצמו מקופח.
ואולם משפחה לא נוצרה על-מנת ל"ספק" לילד רק אושר ותענוגות. תחושת הביטחון והאהבה הם תוצאה של חיים במשפחה שבה שוררים כבוד הדדי, חלוקה בנטל האחריות, ויחסים של תן-וקח. הנתינה המופרזת של "ההורה הטוב", מאמציו הבלתי-נלאים למנוע מילדיו אכזבה, תסכול או צורך לוותר, הם בעוכרי הילדים בצאתם להתמודד עם העולם החיצון. ילדים חייבים ללמוד מוקדם ככל האפשר, כי החיים בחברה אנושית מבוססים על יחסי תן-וקח, ועליהם ללמוד מתחילה, כי ה"תן" חשוב לא פחות מה"קח".
במצבי משבר ולחץ, מתחזק עוד יותר הצורך של מבוגרים – הורים, מחנכים ואחרים – לפנק את הילד. הפינוק במקרים אלה עשוי להתבטא בוויתורים מופלגים. "מסכן – הוריו התגרשו – אפשר לוותר לו על הכנת שיעורים". "ילד חולה, איך אפשר לדרוש ממנו לסדר את חדרו?" "אין טעם להציק לצחי על איחוריו – נולד לו אח והוא סובל מכך".
הילד לומד, שצרותיו הן כלי-נשק בו אפשר ל"נצח" את כולם, וכי אפשר על-ידי הפגנת מסכנות להימלט מחובות ומעול. הילד לומד להרגיש, כי "אשרי, יתום אני" ובורח מכל נטל ומאמץ. במקום לעזור לילד להתמודד עם קשיים ולסייע בידו, אנו בורחים מהתמודדות זו על-ידי פיתוח רגשות של "רחמים" המעניקים לנו הרגשה, כי אנו "מבינים", "מתחשבים" ו"רגישים", אך לאמיתו של דבר – אנו מתחמקים בדרך הקלה מפתרון הבעיה.
הרצון לפנק ילדים, מקורו לעיתים בזיכרונות ילדותו של ההורה שהחליט להעניק לילדיו מה שהוא עצמו לא קיבל. לעיתים הפינוק גורם להורה הרגשה, שהוא "הורה טוב" ולעיתים נהנה ההורה מעצם הרגשת האפוטרופסות על הילד המפונק, התלוי בפינוק שהוא מקבל.
ילדים מפונקים מקבלים יותר מדי ממה שלא נחוץ להם: ממתקים, צעצועים, בגדים. אך הם אינם מקבלים את הדברים הבסיסיים הנחוצים להם: תשומת-לב, הדרכה, ואמון בכוחם להיות עצמאיים, לנסות ולהצליח.