כי יצר לב האדם טוב בלידתו: יצרים גרעיניים ותולדות אוטוביוגרפיות

מאת: יונה שחר-לוי

מתוך הספר "מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי" (2004),
zviyona@bezeqint.net

ארבעה יצרים גרעיניים ניתנו לתינוק עם לידתו:

* יצר התנועתיות (דחף לנוע) יצר התנועתיות הוא הדחף לנוע, לשנות מצב ולעצב את היחסים בין הגוף והעולם. הוא פוטנציאל החיים והחיוניות של העצמי.
יצר התנועה משרת את כל שאר היצרים: את המיניות החותרת להתקרבות והתחברות בתנועה גופנית, את העוצמיות, החותרת להתחזקות העצמי ולאוטונומיה גופנית-נפשית ואת היצר לדעת, הזקוק לתנועה מגירוי לגירוי ומאובייקט לאובייקט.

* יצר המיניות (דחף להתחבר) יצר המיניות הוא הדחף להיות קרוב לאחר, להתחבר לאחר, לספק צרכים מיניים. הוא פוטנציאל הרכות וההיתאמות לאחר.
בשלב הינקותי, גוף התינוק נמצא בקשר של מחוברות גופנית צמודה לגופים הוריים. חיפוש המחוברות וחיפוש ההנאה החושית הבסיסית יוצרים תבניות תנועתיות ייחודיות: תנועות גליות, התרפקות במלוא הגוף וטונוס רפוי.

* יצר העוצמיות (ה"תוקפנות", הדחף להתעצם) יצר העוצמיות הוא הדחף לגייס כוח, להתנתק, לחוש עוצמה, לפרוץ גבולות. הוא פוטנציאל הכוח והנפרדות.

לגרעין הביולוגי של התוקפנות יש תפקיד חיובי.
אני בחרתי לקרוא לתוקפנות החיובית "עוצמיות". המילה עוצמיות משקפת חיבור מיידי בין "עוצמה" (לא בהכרח הרסנית), "עצמי", "עצמאות", ואפילו "עצם". הבחירה במונח "עוצמיות" לתיאור היצר הגולמי הראשוני ובמונח "תוקפנות" לגילויים של שיבוש או פרברסיות של היצר, מבוססת על ההנחה, שיצר העוצמיות הוא יצר חיוני וחיובי שאינו מיועד להרוס את האחר אלא לבנות את העצמי בהתמודדות מול האחר.

* יצר הדעת (הדחף לחקור, לאסוף מידע, להבין משמעות) יצר הדעת הוא הגרעין של המוטיבציה לחקור, ללמוד, להבין, לדעת.
לכל יצר גרעיני יש ממד מוטיבציוני וממד מוטורי .
בכל אחד מן היצרים טמונה ברכה פוטנציאלית וקללה פוטנציאלית. היצרים יכולים להשתכלל או להשתבש, במהלך סיפור החיים האישי.

"תוקפנות" או "עוצמיות"?
בספרות הפסיכואנליטית המחלוקת לגבי יצר העוצמיות ("התוקפנות") מתייחסת לשלושה היבטים משלימים:
א. האם התוקפנות היא יצר מולד או התנהגות תגובתית?
ב. האם התוקפנות היא כוח הורס מיסודו או שאיכותה משתרעת על פני קשת של אפשרויות מתוקפנות בונה, אינסטרומנטלית ועד תוקפנות אלימה והרסנית?
ג. האם איכות התוקפנות ניתנת לשינוי כמו ויסות, עידון וארגון מתואם למציאות?

אני סבורה שהעוצמיות היא יצר מולד חיובי וחיוני. הפוטנציאל של היצר הזה אינו מכוון להרוס את הזולת אלא לחתור למימוש צרכים של העצמי.
ביצר העוצמיות, כמו ביצרי המיניות, התנועתיות והדעת טמון פוטנציאל להתפתח לחיוב או לשלילה בהתאם למה שמתרחש בשדה הבין-אישי.

החשיבות המיוחדת של יצר העוצמיות
v העוצמיות היא יצר שגרעינו הוא גיוס כוח, התגייסות ליציאה מגבולות הגוף ופריצה של מחסומי אינרציה. לכן יצר העוצמיות מזוהה עם כוח החיים הבסיסי. הוא מניע את העצמי לצאת ממקומו המוגן (גוף העצמי או החיק) אל עולם הסכנות והאתגרים.

v העוצמיות מעוררת את הגוף לתנועה נמרצת ולהתמודדות עם הכבידה. התנועה העוצמית מובילה להרחבה של התחום האישי ולתפיסה יותר ויותר ברורה של הגבולות בין "האני" ו"הלא אני", נוסף על חיזוק השרירים עצמם.

v יצר התוקפנות ("עוצמיות") אשר משרת את המוטיבציה להתנתק מן האחר. העוצמיות (התוקפנות החיובית) היא המנוע הגדול של משימת ההיפרדות והאינדיבידואציה.

הפרדוכס של העוצמיות ופוטנציאל השיבוש הטמון ביצר העוצמיות
בראשית החיים יש קשר הדוק בין התנועה העוצמית לבין המוטוריות הגסה. תבניות התנועה של יצר העוצמיות הן התבניות של מוטוריקה גסה, כוחנית ומתפרצת (בליסטית). באמצעותן הילד לומד לקום על רגליו, לנוע במרחב ולבצע תמרונים גופניים כגון הטיות משקל או הפעלת זרוע כדי למשש, או לקחת, או להשליך חפצים. המוטוריות הגסה היא הבסיס הגופני המוקדם ליכולת הדיפרנציאציה בין מערכות ואיברים, ומזינה את התבניות הראשוניות של דיפרנציאציה תפיסתית. יצר העוצמיות הוא יצר החיים.

עצמי עם עוצמה חותר להשגת משאלותיו. עצמי עם עוצמה אינו נרתע מלהביע באופן ישיר את ריגושיו. עוצמיות אמורה להתפתח לתולדות חיוביות רבות, כגון: תחושת חוסן עצמי, ביטחון עצמי, אסרטיביות ומוטיבציה להתמודד מול מכשולים ואתגרים.
מצד שני, העובדה שבגיל צעיר יצר העוצמיות בא לידי ביטוי בהתנהגות מתפרצת-בליסטית הופכת אותו למקור-איום על צרכי המעטפת המשפחתית והחברתית, אשר תובעים ריסון ואיפוק.

באנגלית יש ביטוי שמדגים יפה את ההתייחסות השלילים לתנועה העוצמית. הורים לילדים בגיל שנתיים-שלוש מתארים את ילדם בביטוי The Terrible Two . כלומר "גיל שנתיים הנורא". למעשה, זה הגיל שהילד נתון בפרץ של תנועה עוצמית-בליסטית. כשהוא נע, הוא נע ללא הפסקה וללא ויסות. התנועתיות הבליסטית הזאת – מן הגוף כלפי חוץ – אינה מכוונת להרס. היא ביטוי להתרגשות, לשמחה, לסקרנות ולכעס. מוטב לכנות את הילד בביטוי יותר נטרלי: The Moving Two. אוי לו לילד שתנועתו נחסמת בטרם-עת.

דווקא איכויות מוטוריות שמיטיבות עם העצמי – הנמרצות, פריצת הגבולות, ההשלכה וגיוס הכוח – הן האיכויות אשר פורעות את "הסדר הטוב" במעטפות הבין-אישיות ומטרידות את הבוגרים ההוריים. לכן הן מהוות מטרה לחסימה. עובדה זו היא מקור ל"ניגוד אינטרסים" קיומי ולעמדות חינוכיות שמנסות לבער את ניצני העוצמיות של הילד, במקום למתן ולווסת. שורש העמדה הזאת נעוץ בתפיסה הרווחת המתייחסת לרמה הגולמית ביותר של היצר כאל השלב הסופי של גלגוליו. הורים, מחנכים ותאורטיקנים אינם מבחינים בין הרמה הראשונית ביותר של יצר העוצמיות והתנועה העוצמית לבין הרמות השניוניות החיוביות הטמונות בו, לצד הסיכונים השליליים.

פוטנציאל השכלול של יצר העוצמיות
סכנה קיומית להתפתחות טמונה בעובדה, שהורים, מחנכים והוגי דעות אינם מבחינים בין המדרגה הראשונית ביותר של יצר העוצמיות והתנועה העוצמית לבין כל המדרגות הפוטנציאליות, שהעוצמיות והתנועה העוצמית מסוגלות להגיע אליהן. התפיסה הרווחת היא שהמדרגה הגולמית ביותר היא גם השלב הסופי ואם כך הרי שחובה על כל הורה ומחנך לדכא ולחסום את גילויי העוצמיות של הילד, כי טוב לא יצמח מהם.

כל צורה של דיכוי מתמשך של יצר העוצמיות, אם בגלל נורמות תרבותיות או קושי של הבוגרים המטפלים להכיל את הביטויים המוטוריים (תנועות נמרצות, קולות צורמים, גילויי התנגדות), עלולה לגרום נזקים. גישה כזאת הרסנית לפרט ולחברה כאחד.

בגלל פוטנציאל הניתוק וההפרדה הטמון בתנועה העוצמית, חשוב שהיצר העוצמי והתנועה העוצמית לא יתפתחו בטרם עת. ואומנם, כאשר המעטפת ההורית טובה דיה רוב הזמן לא מופיעות תנועות עזות מדי או חדות מדי כי אלה יפרצו את גבולות המעטפת בטרם עת.

תופעות של אלימות והרסנות הן תולדה אפשרית אך לא הכרחית של היצר. נטיות לתוקפנות אלימה והרסנות אכזרית הן במקרים רבים תוצאה של תנאי גדילה ספציפיים ולא של המתכונת הגרעינית, הפרדיגמטית, של המערכת הגופנית-נפשית. מוטב להגביל את השימוש במונח "תוקפנות" לגילויים של שיבוש או פרברסיות של היצר ולשמור את המונח עוצמיות לתולדות החיוביות שלו.

יש אנשים המתקשים לקבל הנחת מוצא כזאת, לנוכח הריבוי של מעשי הרס ואכזריות בכל הדורות. הם סבורים, שהרוע הוא יש אונטולוגי ולא תוצר תגובתי של נסיבות. לחיזוק ההשקפה הפסימית מרבים להיתלות בפסוק המקראי "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". דעתי על הרוע שונה. כתוב "רע מנעוריו" ולא "מלידתו"! הרבה קלקולים יכולים לחול על גרעיני היצר הבסיסיים בדרך מלידה לנעורים.

יצר הדעת
יצר הדעת, יוצר את המוטיבציה לצאת לעולם הגירויים ולהתמיד בחקירתם. מחקרים על התפתחות תינוקות מלמדים, שתינוק אנושי בא לעולם מצוייד ביכולת למיין ובצורך לחקור חפצים ומצבים (פול מאסן, דניאל סטרן).
יצר שתסכולו או דיכויו עלול לגרום למצוקה ואפילו לתופעות פתולוגיות, בדומה לדיכוי היצר המיני או היצר העוצמי. יצר הדעת הוא היצר לחפש, לאגור, למיין ולארגן גירויים בקטגוריות ומושגים תיאורטיים.
הוא מופיע כבר בסיפור הבריאה, שמתאר כיצד האדם נותן שמות לבעלי החיים, כי מתן השם כמוהו כמתן כלי להבנת המהות.

תצפית בתינוקות מלמדת שכבר בגיל שבועות ספורים הם עסוקים בהתבוננות אינטנסיבית בסביבתם. בלשון מטפורית הם יונקים את "חלב הדעת" כמעט באותה אינטנסיביות שבה הם יונקים את חלב אמם. קשה לנחש מה עובר במוחו של תינוק כזה, שהמסילות העצביות שלו עוד לא צופו במיאלין ולכן תפקודו אינו בשל. אבל יש הרגשה שמתרחשת בו פעילות אינטנסיבית – לצבור, לחרות בזיכרון ולהתאמן במיון הרשמים. פיתוח התפיסה והדעת מן הימים הראשונים הכרחיים גם כדי לנווט את יחסיו עם העולם הבין-אישי (למשל הכרת פני אמו) וגם כדי ליצור קואורדינטות מנחות לתנועות הגוף.

התפתחות הדעת או שיבושים בהתפתחות הדעת משפיעים על התפתחות התנועה ועל התפתחות העוצמיות. התפתחות ההבנה הקוגניטיבית מעניקה לילד המתפתח כלים לווסת את הקצוות הקיצוניים של התנועה והעוצמיות.
בכל היצרים טמון פוטנציאל להתפתח מתבניות של יצריות גסה לתבניות של יצריות עדינה.

כל יצר חייב לעבור שלבי התפתחות מהמדרגה הראשונית של יצר גולמי-גס אל מדרגות שניוניות של ויסות, ארגון ועידון. בשלבים השניוניים, העוצמה הפיסית יכולה לפנות מקום לעוצמה אישיותית הניזונה מתחושה של חוסן גופני, שנבנה בעזרת החוויה של עוצמה תנועתית ומתפיסה, שמסוגלת לראות הקשרים רחבים. בהתפתחות גופנית-נפשית תקינה, היצרים הגרעיניים נשזרים לתוך המרקם המורכב של הגוף-הנפש ומקבלים אופנים וגוונים וצורות בהתאם לתנאי הגדילה והסביבה.

השפעת הסביבה על התפתחות היצרים
ההתפתחות של יצר גולמי לדרגות של ויסות והבדלה, מותנית במתן הזדמנויות רבות לנוע, להרגיש, לצבור דעת. הורים ומחנכים חייבים לעזור לילד לווסת את רגשותיו ותנועותיו. כדי לעזור ולא לחסום את הספונטניות הילדית חשוב מאוד שהורים ומחנכים ידעו משהו על הפיזיולוגיה של התנועה והעוצמיות.

בגיל הרך ובילדות המוקדמת הגוף אינו בשל לווסת את כוחו ואת תנועותיו. אצל ילדים קטנים התנועות השכיחות הן תנועות של השלכה, הדיפה, הכאה. ילד קטן נהנה להשליך חפצים. תוך כדי כך הוא גם נהנה לעקוב אחריהם במבט. כך הוא לומד לחוש את גופו וגם לקלוט מה קורה במרחב.

ילד לומד את חוקי הפיזיקה הראשונים מתוך תנועותיו וחושיו. כך הוא לומד שחפצים שנזרקו תמיד יפלו למטה (חוק הכבידה) ושחפצים שנזרקו (ברוב המקרים) יורחקו מגופו. בסביבה אנושית התנועה המשליכה (הבליסטית) עלולה לפגוע במישהו אחרת. זה לא אומר שהילד התכוון לפגוע! הכוונה הורית חשובה כאן אבל טעות היא לעשות זאת על ידי איסורים נוקשים ועונשים נוקשים.

הגוף לומד מתוך תפקוד. קואורדינציה, ויסות ועידון התנועה המוטורית נרכשים על ידי התנסויות תנועתיות המלוות בביאורים תואמים ולא על ידי הסברים מילוליים מנותקים מחוויה תנועתית.
לכן חשוב לאפשר את התנועתיות הרגשית הראשונית של הילד. מאוד חשוב ליצור לילד הזדמנויות להתנועע, להפעיל כוח ולהרגיש כוח. אם הוא מכוון את הכוח לילדים אחרים אפשר לכוון זאת לחפצים או למרחב פתוח אבל לא לעצור את כל התנופה התנועתית.
מה קורה כשהתנועתיות והעוצמיות נחסמות על ידי גורם חיצוני?

מחזורי עוררות-תנועה-רגיעה
התנועה הרגשית נעה בין זרימה לעצירה. מנגנון ההפעלה הבסיסי של המערכת המוטורית הוא כיווץ או ביטול כיווץ של סיבי שרירים. בדומה למנגנון הנשימה ומנגנון פעימות הלב, התנודות בין כיווץ לאל-כיווץ יוצרות ריתמוס פיזיולוגי, מעין נשימה של השרירים.

תבניות התנועה מורכבות מצירופים ודרגות ביניים של כיווץ או ביטול כיווץ של סיבי שרירים. עוררות של המערכת התנועתית אמורה להוביל לתנועתיות כזאת או אחרת ובעקבותיה צפויה רגיעה. כך נוצרים מחזורי עוררות~תנועה~רגיעה שלמים.

החוליות העוקבות במחזור התנועה השלם הן אלה:

* עוררות ברמה העצבית-מוחית
* התגייסות ברמה השרירית: הגברת הכיווץ השרירי לקראת פעילות מוטורית
* מימוש מוטורי ברמה התנועתית: תיעול ההתגייסות לתנועה מותאמת ליצר, לריגוש ולסיטואציה
* הנאה קינסתטית וסיפוק נפשי
* עייפות
* רגיעה: חזרה לרמת הבסיס ומוכנות למחזור חדש.

מחזור תנועה משובש: עוררות~חסימה~מתח~חרדה
כשנוצרת חסימה בין ההתגייסות לבין המימוש המוטורי, עלול להתפתח מעגל חסום, שמגביר ומנציח את עצמו. סיבי השרירים מתכווצים ומתכווצים מבלי שתבוא תנועה ובעקבותיה רגיעה. המתח השרירי מתגבר ומתקבע.
החוליות במעגל החסום הן:

* עוררות ברמה העצבית-מוחית
* התגייסות ברמה השרירית: התכווצות סיבי שרירים והתגברות הטונוס לקראת מימוש מוטורי
* חסימה של המימוש המוטורי: תיעול ההתגייסות לחסימת התנועתיות
* מצוקה קינסתטית והגברת מתח שרירי ונפשי
* הגברה נוספת של המתח
* היווצרות חווית חרדה, היווצרות תחושת בלבול ומצוקה

מתח חסום בשרירים יוצר בגוף ובנפש תחושה של חרדה, בלבול ומצוקה. מאחר שהשרירים אינם יכולים לדבר קשה לילד ולסובבים אותו להבין מה קורה לו אבל הוא מראה סימנים של חרדה בלתי מוגדרת. החרדה, הבלבול והמצוקה הפיזיולוגיים מתחילים להשפיע על ההתנהגות ועל התפקוד הכללי מבלי שיש לכך הסבר נראה לעין.

הערה: מפרקי הגוף הם צמתים של זרימה-עצירה
כך, כל מפרק בגוף הוא גם איזור חיבור משאר חלקי הגוף וגם איזור הפרדה משאר חלקי הגוף. חסימה מתמשכת של התנועה עלולה לגרום לכיווץ מתמשך במפרק זה או אחר. הכיווץ המתמשך עלול לשבש את התנועה בשל המפרק הזה. במקרים קיצוניים עלול להיגרם גם כאב. ושוב, העובדה שהסיבה היא תהליכים פיזיולוגיים-מוטוריים נסתרים גורמת לכך שקשה לפענח את סיבת השיבוש והכאב.