גם בבית אתה שם רגליים על הכסא? – על סמכות הורית וסמכות מורית

מאת: לב ארן
arangyl@walla.com

בשנים האחרונות נראה שהתחזקו שתי מגמות שנראות סותרות אחת את השנייה: מצד אחד יותר ויותר אנו שומעים על זכויות הילד ומדינת ישראל אף חתומה על אמנת האו"ם בנושא; מצד שני הסמכות ההורית הפכה לערך פופולארי ומתפרסמים אינספור מאמרים וספרים על סמכות הורית ועל גבולות שאמור ההורה הטוב להציב לילדו.

ניתן לטעון – ולא תהה זו התחכמות – שאין מדובר בסתירה כלל וכלל; הילד זקוק לגבולות למען בטחונו ובריאותו הנפשית והפיסית התקינה, ובמידה מסוימת גם הורים סמכותיים עם גבולות ברורים הם זכות שאסור לשלול מילד.

הדיון על זכויות ילדים וסמכות ההורים זקוק לצלע שלישית-מוסדית המשלימה את המשולש.

המוסד המרכזי המשפיע על הסמכות ההורית הוא גן הילדים. כאשר הילדים הצעירים מאוד נמצאים בפעוטונים או מעונות, הם עדיין צעירים מדי לשיחות ערכיות של הצוות, מה גם שהאלמנט הטיפולי – אוכל, שינה, ניקוי והחלפה – דומיננטי בגילאים הצעירים.

כאשר הילדים בבית הספר, סדר היום הלימודי הלחוץ דוחק את המטרות החינוכיות לקרן-זווית. למורים יש שאיפה "לדבר על חינוך" עם הילדים אבל בראש סדר העדיפויות עומד הרצון להישגים לימודיים של התלמידים, ובעיקר לקראת בחינות משוות של משרד החינוך.

גן הילדים – לפחות בינתיים – הוא המוסד בו ילדים המדברים היטב נפגשים עם צוות שנהנה מאוטונומיה חינוכית גבוהה, וסדר היום ונושאי הדיון נקבעים בראש-ובראשונה על ידי הגננת שהיא מנהלת הגן.

סדר היום המרווח יחסית מעניק גם אפשרות נוחה לדיונים ארוכים יחסית, מִבּלי שהדבר תוכנן מראש על ידי הגננת; וגננת היודעת להשתמש באירוע אמיתי מחיי הגן כאירוע מזמֵן לשיחה חינוכית-ערכית, נתפסת כגננת טובה ויצירתית.

ההורים של היום – זאת תאמרנה מורות וגננות רבות – זה לא מה שהיה פעם. ההורים של היום דורשים להיות מעורבים בחינוך, לעתים קרובות הם נותנים גיבוי לילדיהם מול המורים, הם לא מהססים להתלונן על מורים וגננות בפני המפקח, ועל המפקח בפני המנכ"לית. ישנן גננות שויתרו על ניהול גן רק כדי לא להישחק בקשר היומיומי מול ההורים, ואחרוֹת מעדיפות לא להתנגש עם הורים כמעט בכל מחיר.

ההורים של היום לא רק חזקים יותר, אלא גם ממַמְּנים יותר. בגנים רבים תקציב העירייה או המועצה מכסה בקושי את החשבונות וחומרי הניקוי, ואִלו ההפעלה השוטפת של הגן נעשית בכספים שמפרישים ההורים.

ברור שבמצב הקיים אף גננת לא רוצה להסתכסך עם ההורים, וגננת חפצת חיים תיזהר שלא להעביר ביקורת על הורים בפני ילדים. גם גננת המלאה כרימון טענות נגד הורים או הורה, תשתדל להשמיע את טענותיה בזהירות רבה, בלשון מקצועית נקייה, והרחק מאוזנו של הילד.

ועדיין לפעמים זה מִתפלֵק, עדיין קורה שהגננת מעבירה ביקורת על דרך החינוך של ההורים באוזני הילד. זה לא קורה מתוך תכנון, אלא דווקא מתוך אירועים בלתי-צפויים המשמשים עבור הגננת מנוף כדי להנחיל נורמות התנהגות.

מקרה ראשון: בבוקר אביבי אחד ניסתה גננת להנחות מפגש עם הילדים. כדי להגביר את העניין במפגש, השתמשה הגננת בשפה תיאטרלית ובנתה משחק תפקידים בין הדמויות השונות בהצגה. לפתע, לכדו עיניה של הגננת ילד שהניח את רגליו על כסא נמוך ששייך לפינת בובות. "גם בבית אתה רגליים על הכסא?!" שאלה-נזפה הגננת בילד. בדרך כלל שאלות כאלה לא זוכות לתשובת הילד. הוא מבין שיש פה אמירה של הגננת שמשמעה: אסור לך לעשות את מה שעשית. אך הפעם נתקלה הגננת בילד קטן, בן ארבע בלבד, שהתעקש לענות. "כן, גם בבית אני שם" הוא ענה. "אני בטוחה שכשאבא שלך רואה אותך עם רגליים על השולחן, הוא לא שמח מִזה" (כך במקור). "אבא שלי אפילו שם [רגליים] על השולחן כשהוא רואה טלביזיה" עונה הילד ולא ברור אם הוא שש אלי קרב או פשוט לא מבין את הסיטואציה.

בינתיים עוד שלושה ילדים – כולם בנים – מצטרפים לשיחה וטוענים בתוקף שגם אביהם מניח רגליו על שולחן או כסא בזמן צפייה בטלביזיה. הגננת מאבדת שליטה וצועקת על הילדים שדיברו בלי הצבעה ובלי רשות, ומזכירה להם שזה נוגד את כללי המפגש. צעקות הגננת משתיקות את הילדים, והיא מסכמת את הנושא: "אני בטוחה שאף הורה בגן לא מתנהג בצורה כזאת". היא ממשיכה את המפגש ומתעלמת ממלמולי הילדים שאומרים בשקט שאבא שלהם דווקא כן שם רגליים על השולחן.

מקרה שני: גננת מהמגזר הממלכתי-דתי מגיעה עם ילדי הגן שלה למרכז העֲשרה. מנחה המרכז בודק עם הילדים איזה שפות הם יודעים. הגננת מספרת לילדים שיש הרבה שפות בעולם, אבל העברית היא שפה מיוחדת, קדושה.

למשל – היא אומרת – אסור להכניס לשירותים מילים כתובות בעברית, כי אפילו האותיות העבריות הן קדושות. "אבל אבא שלי קורא עיתון בשירותים" מוחה אחד הילדים. "מותר לקרוא עיתון ומותר גם ספר" אומרת הגננת "אבל לא בעברית". הילד לא מוותר ומספר איך אביו נכנס עם עיתוני יום שישי לשירותים וקורא בהם שם. הגננת מבקשת מהילד להפסיק הדיון כדי להמשיך במפגש עם המנחה. הילד מציית כביכול אבל ממשיך ללחוש לחבריו "באמת אבא של קורא עיתון בשירותים".

אלה רק שתי דוגמאות, אבל הן עונות לתחביר רחב יותר.
– הגננת מתכננת או משתתפת במפגש שנועד להנחיל ידע ולא ערכים לילדים.
– אירוע מסוים במפגש גורם לגננת לנקוב בהתנהגות מסוימת כלא-רצויה, את האירוע מפרשת הגננת כגורם מזמֵּן המאשר לה לחנך, ולא רק ללמד.
– אחד הילדים מספר לגננת בפורום הכולל את כל הגן, שהנורמה הבלתי-רצויה מקובל ואפילו שוררת בביתו.
– הגננת מסרבת להאמין לדברי הילד או מתעלמת מדבריו.
– הגננת מפסיקה את השיחה בנושא וחוזרת או מצייתת למסלול המפגש המתוכנן.

הגיעה שעת האוכל ואם תמתינו בסבלנות, תכף תשמעו את הגננת מעבירה ביקורת על אִמא זו או אחרת. הנה ילדה מוציאה כריך עם גבינה לבנה, ילד שני יושב מול משולש פיצה. שניהם לא אוכלים. "תאכלי את הפרוסה שלך" מנחה הגננת את הילדה. "אני לא אוהבת גבינה, זה לא טעים" עונה הילדה.

"כדאי שתבקשי מאִמא שתכין לך משהו שאת אוהבת" אומרת הגננת. "ביקשתי ממנה אבל היא שמה לי גבינה" מסכמת הילדה. "אני משתגעת מהאמא הזאת" אומרת הגננת לסייעת לא ממש בלחש "כמה [פעמים] ביקשתי שתִּתן לה פרוסה עם שוקולד כמו שהיא אוהבת. סתם, סתם נזרק אוכל לפח".

בינתיים הסייעת שמה לב לילד השני שלא נוגע במשולש הפיצה. היא מבררת אתו את העניין ומתברר שהוא מבקש שיחממו לו את הפיצה בטוסטר. הסייעת לוקחת את הפיצה לתנור במורת-רוח גלויה וצועקת לגננת מהמטבח: "איזה ילד מפונק, הוא חושב שהוא נמצא אצל אמא שלו במטבח".

גם כאן ניכר שהביקורת שמשמיע צוות הגן על הורים, ובעיקר על אמהות, לא מתוכננת ונולֶדת בסיטואציות לא-רשמיות מתוך הנחה שהיא לא גורמת נזק; לרוב הילד לא מעביר הלאה את הביקורת, וגם אם כן, להכחשה נמרצת של מבוגר יש כוח רב יותר מאשר לתיאור הססני של ילד.רוב הסיטואציות שבהן מעביר צוות הגן ביקורת על ההורים נעשה בהיסח הדעת וחוסר ערוּת לעניין.

היום ברור לכל גננת שמי שמגדל את הילד וקובע לו כללים הוא מוסד ההורים. יש לכך גם ביטוי מוסדי. נדרשת הסכמת הורים לצורך כל דבר ועניין, מאבחון ועד לפרסום תמונת הילד ממסיבת חנוכה בעלון המקומי.

לא תמיד זה היה כך. בעשור הראשון לקום המדינה הרגיש משרד החינוך שהוא לא מחנך רק את הילדים אלא גם את ההורים. הדוגמא המפורסמת ביותר היא שימור פרחי הבר שהפכו למוגנים באמת רק אחרי שהילדים לא הרשו להורים לקטוף שום פרח לפני שהתברר האם מדובר הפרח מוגן.

אבל יש גם דוגמאות פרוזאיות יותר: בתוכנית הלימודים של משרד החינוך לכיתות א-ד משנת 1954 (אני מודה לפרופ' איתמר אבן-זהר על ההפניה) מסבירים למורים שצריך לבדוק שהילדים מחליפים תחתונים לפחות פעם בשבוע, אוכלים את הקשה של הלחם, אוכלים ירקות שלמים למען השיניים, ישנים שעה אחרי ארוחת-צהרים, מורידים בגדים ומחליפים לפיז'מה לפני הכניסה למיטה, משתמשים בממחטה אישית, משתמשים במברשת שיניים אישית ושואפים אוויר דרך האף.
במסמך כתובים ההרגלים שיש לעקור אותם: צפייה בסרטי בלשים, השארת לכלוך בבית-השימוש ועוד כהנה וכהנה.

משרד החינוך בראשיתו עודד את המורים לפקח על חינוך הילדים וקבע קריטריונים ברורים מי ההורה הטוב. היום הוא משדר למורים, שההורים הם עַם שלא כדאי להתעסק אִתו.

הסבר מקובל להידרדרות הסמכות ההורית הוא המסר הכפול שמשדרים מבוגרים לילדים. ברובד הגלוי דורש המבוגר כבוד ומשמעת, אבל לאמיתו של דבר מצפה המבוגר מהילד לחוסר-משמעת ואפילו חוצפה.

במאמרה של פרופ' עפרה מייזלס: "סמכות הורים, סמכות הורים, היבטים תרבותיים בחברה הישראלית" (שפורסם בשנה שעברה בקובץ "החינוך במבחן הזמן – 2" בעריכת איתן פלדי) מצוין מחקר משנות השבעים ובו נדרשים ילדים לענות על שאלות ערכיות ונורמטיביות שונות.

בשאלון המופנה לילדים יש שלוש אפשרויות: אפשרות אחת לעילום שם, שנייה לגילוי שם, ובאפשרות השלישית השאלון ותשובות הילד יוצגו לראווה כך שגם הורים ומורים יוכלו לקראם. הממצאים המפתיעים, שהיו בניגוד לממצאים במדינות אחרות, הם שככל שתשובת הילד היתה חשופה ומוצגת יותר, כן התשובה היתה 'מוסרית' פחות. משמעות הממצא היא שהילד חש שהמבוגר מצפה ממנו לחוסר משמעת.

פרופ' מייזלס מתארת גם את עולם המבוגרים כעולם של זלזול בכללים וחוסר כבוד כלפי החוק, והיא מציגה תמונה של גשר רעוע ועליו שלט חד משמעי האוסר עלייה עליו – ועל הגשר כמובן חבורה של צועדים. המנהיג הוא מי שמסרב ללכת לפי הנהלים, וקובע לעצמו את החוקים.

התיאור של מייזלס משקף יפה את המציאות, וברור אפילו ברמה האינטואיטיבית שקיימת ציפייה של המבוגרים לשובבות ושבירת כללים של ילדים. במו-עיניי ראיתי גננות שהתקשו לאכוף את סמכותן על ילדים, מפני שהן היו מוקסמות מהחוכמה שלהם או מהיצירתיות שלהם.

לגבי הקשר בין ציות לכללי המדינה לבין סמכות המבוגר אני פחות משוכנע בהסבר. זכיתי לטייל בכל מיני מקומות בהם חוקי המדינה היו המלצה בלבד, ואילו צייתנות הילדים כלפי הוריהם ומוריהם היתה גבוהה.

בכל מקרה, גם אם נקבל את ההנחה שהמסרים הסותרים יוצרים חוסר ציות, עדיין נזדקק להסבר משלים, למשהו שיעניק תובנה מדוע בשלושים השנים שעברו מאז הממצאים המפתיעים, המשיכה להידרדר הסמכות ההורית.

הדוגמאות שהובאו קודם באות להראות שחלוקת העבודה בין בית-הספר לבין הבית השתנתה באופן שמקשה על מימוש סמכות-המבוגר. עם קום המדינה בית-הספר ייצג נורמות ברורות שמותר היה לו לאכוף בלי קשר לערכים השוררים בבית. לא ברור עד כמה הנהלים נאכפו בבתי הספר, והאם המורים באמת שאלו את התלמידים האם הם צופים בסרטי בלשים או מתי החליפו תחתונים, אבל ברמה המוסדית בית הספר הוביל את הפנמת הנורמות בחברה.
גם כאשר נעלמו הנהלים החודרניים, המשיך בית הספר להנחיל ערכים כחלק מרכזי של תפקידו. היום, הבית הוא מנחיל הערכים ולבית הספר מגיעים ללמוד מקצועות ולהצליח בבחינות.

למרות שהתהליך ברור, עדיין אין חלוקה ברורה ומובנת של אחריות לחינוך הילדים, ואזור הדמדומים הזה מוביל לביקורתיות יתר של מורים על הורים ושל הורים על מורים; אם אתה מאשים, סימן שאתה פחות אשם.

לא כל אנשי החינוך מצליחים להפנים את השינוי, ובעיקר קשה ההפנמה בגן-הילדים שבו עדיין מעוצבות הנורמות של הילד. הגננת מאמינה באמת ובתמים שהאמא לא מחנכת את יוסי כראוי, אבל כשיוסי מבין שהגננת שלו מבקרת את אמא שלו, נפגע כבוד שתיהן בעיניו.

אנו חיים בעידן ביקורתי ביותר, אבל דווקא בזמננו אין לגיטימציה למורה להעביר ביקורת על הורים. באופן מעשי, הביקורת היא בלתי נשלטת וכשסוגרים לה את הדלת הראשית, היא באה מהדלת הצדדית, דֶלת מרירה יותר, דלת כעוסה יותר; הילד מבין שאופן ההתנהלות אצלו בבית אינו מקובל על הגננת ואולי אינו נכון. הגננת רצתה רק לשחרר קצת קיטור, אבל בעצם היא סיפרה לילד אמת לא נעימה על הנורמות בביתו.

ייתכן ומהלך תיקון ושיקום סמכות המבוגר מתחיל משיתוף פעולה בין הורים ומורים ברמה הנורמטיבית; משמע להנחיל לילד מוקדם ככל הניתן שקיימות שתי מערכות חוקים שלא חותרות אחת תחת השנייה גם אם הן שונות. ככה זה בגן (או בביה"ס) וככה זה בבית.

מול החשש שסוג כזה של אמירה יבלבל את הילד, קיים הסיכוי שהורים ומורים ירגישו נינוחים ובטוחים יותר במגרשם הביתי, ואפילו יעניקו תמיכה אלה לאלה.