יום הקהילות: מבט חדש על הוראת השואה בגילאי הגן

מאת: יעל ארזי ויותם בנשלום

ביום השואה של שנת 2001 מילאו את מקום הגננת הקבועה והמנוסה שתי סייעות צעירות בראשית דרכן, בהן אחת המחברות. הנוהג המקובל בגן היה להסביר לילדים בני ה-3 וה-4 כיצד נשמעת צפירה ולהסביר להם כי יש לעמוד במהלכה. שתי הסייעות התמרדו כנגד הרעיון. לא ייתכן, חשבו, לעבור על אירוע כה משמעותי לסדר היום. הן הושיבו את הילדים במעגל והעניקו להם את הגרסה הראשונה בחייהם לסיפור השואה: היה היה בארץ גרמניה רשע מרושע ושמו היטלר, שרצה להרוג את כל היהודים (כמו המן, העירו הילדים). הוא גירש את היהודים מהבתים שלהם, העביד אותם קשה ולא נתן להם מה לאכול. הרבה יהודים מתו, אבל בסוף, ילדים, ניצחנו את היטלר הרע וקיבלנו מדינה.

ניסיון התמודדות תמים מסוג זה נידון לכישלון בשל הבעייתיות הטמונה בעיסוק בנושא רגיש כמו השואה בגילאי הגן. ראשית, המוות הוא קשה להבנה ולעיכול אצל בני גילאים כאלה, שהרעיון של אובדן בלתי הפיך רחוק מעולמם. הקושי שיש למבוגרים לדבר על המוות בינם ובין עצמם רק מוסיף ומכביד על הכלתו בקרב בני הגיל הרך (סמינלנסקי 1995). שנית, ילדי הגן מצויים בשלב התפתחות רגשי הגורם להם לחוש הזדהות ותחושת שייכות מוגברות, והם חווים כל מעשה עליו הם שומעים כאילו הדברים אמורים בהם עצמם. הזדהות זו אף גוברת לנוכח העובדה שהם מתקשים להבחין בין אירועים שהתרחשו בארצות רחוקות בעבר ובין מה שמתרחש כאן ועכשיו (גולדהירש 2008). שלישית ולבסוף, זוועות השואה הן כה נוראות ורחבות היקף עד שגם מבוגרים מתקשים לקלטן ולעבדן. ילדי הגן  אינם ערוכים להבנת השואה, ואינם מסוגלים לחוש את הצער והאבל שחלק מהגננות דורשות מהם להביע במסגרת יום האבל הלאומי. המעט שהם מסוגלים להבין עלול לגרום להם  למועקה ולחרדה, אם לא לבעתה של ממש.

מובן, על כן, מדוע נקלעים גם אנשי חינוך מנוסים למבוכה כאשר הם עוסקים בנושא השואה מול ילדי הגיל הרך. משרד החינוך והמוסדות להוראת השואה אינם מספקים תכנית מוגדרת, והם חלוקים בדעותיהם בשאלה האם יש בכלל צורך להעלות את הנושא. רוב הגננות המייחדות מקום לעיסוק בשואה במסגרת הגן נוטות לקשר אותה לסיפורי גבורה ותקומה לאומית ואינן מתמודדות  עם מהותה (לכך מכוונות גם המלצותיהן של ניר-יניב, 1990, ושל דגן, 1993). בסופו של דבר, בהיעדר מדיניות חינוכית, מקבלים ילדי הגן מידע הנוגע לטקסי יום השואה ולא לסיבה שבגללה הם נערכים. בסופו של דבר הם מספקים את סקרנותם באורח אקראי ובלתי נמנע דרך פיסות מידע שהם משיגים מן הגננת, המשפחה, התקשורת וכן הלאה. הפעוטות שמתחת לגיל הגן אינם מקבלים אף את זאת.

כפי שכתבה אמיתי-דרור (2008), כאשר מתמודדים עם נושא הוראת השואה לילדי הגיל הרך יש "לשקול מה רלוונטי לחייהם ומה איננו רלוונטי […] מה ראוי להיות חלק מעולמם ומה איננו מתאים להיות חלק מעולמם החווייתי בשלב זה של חייהם הצעירים, מה עובר אליהם ואיך – ומה ראוי שייחסך מהם". בהתאם להמלצה זו, אנו מבקשים להציע אירוע חלופי ליום השואה המיועד לילדים עד גיל 4.

במקום להתמקד בלימוד פרטיו של טקס יום השואה או להתעלם ממנו כליל– נכון יהיה לחשוף את הילדים לקסמו של מה שהיה ואבד. ניתן לעשות זאת באמצעות הפעלות חווייתיות, המשחזרות את חיי היומיום של הקהילות היהודיות בתקופה שלפני השואה.

כך, לדוגמה, ניתן להפגיש את ילדי הגן עם סיפורים המתארים את חייהם של בני התקופה, כמו עיבודים של יאנוש קורצ'אק ושלום עליכם לפעוטות. ניתן להשמיע מוסיקת כליזמר וללמוד על הכלים השונים: להציג בפני הילדים כלי נגינה כמו כינור, תוף, קלרינט ואקורדיון, ולאפשר לילדים להתנסות בגרסאות צעצוע שלהם. אפשר להתמקד במאכלי העדות השונים, כמו צ'ולנט, שקדי מרק, צימעס, קומפוט, ואף חמינדוס וג'חנון, ולהביאם אל הגן.

ביום השואה של שנת 2007 הביאה עמה אותה סייעת, שהפכה בינתיים למטפלת בפעוטות, בובה בדמותו של יוסי, ילד יהודי מזרח אירופאי. הילד "סיפר" לילדים שהגיע מארץ רחוקה הנקראת פולין, ושהוא מדבר בשפה הנקראת יידיש. יוסי שר לילדים שיר: אוי מיין קעפלע טוט מיר ויי! אוי מיין בייכלע טוט מיר ויי! (אוי, כואב לי הראש! אוי, כואבת לי הבטן!). השיר, שלווה בתנועות ידיים מבארות, ריתק את הילדים, שניחשו בכוחות עצמם מה כואב ליוסי בכל פעם והצטרפו לשירה ביידיש בהתלהבות ובשמחה. כשבאו ההורים לקחת את ילדיהם, קראו הפעוטות: אמא, את יודעת, יש שפה שקוראים לה יידיש!

ישנן אפשרויות רבות להפוך את יום השואה ליום המשלב בתוכו למידה חווייתית על יהדות אירופה ועל יהדות התפוצות בכלל; מרבית יהדות התפוצות נעלמה בסופו של דבר בעקבות השואה, ועל כן ראוי לשלב גם תכנים מקהילות שלא חוו את השואה על בשרן, כגון הקהילות הספרדיות. בגילאים המתקדמים יותר ניתן להמשיך במתכונת זו לצד יום השואה ולא במקומו. את היום הזה, על כל גלגוליו, ראוי לכנות בשם "יום הקהילות".

יום כזה הוא אירוע נחוץ. חשוב להסביר לילדים מנין באו, בבחינת "והגדת לבנך", ולהפוך את הלימוד לחוויה נעימה. יש להעביר לילדים תכנים מסוימים מאוד: עלינו להדגיש את מה שאבד ופחות את הדרך שבה אבד. ילד אינו יכול להבין שגנבה היא דבר רע לפני שהוא מבין מה זה רכוש, אינו יכול להבין רצח אם אינו יודע מהם חיים, ואינו יכול להבין השמדת עם לפני שהוא יודע מה זה עם. יתר על כן, יום הקהילות עשוי לענות על חסך הקיים בתרבות הישראלית: הצורך בריטואל שיציין את אורחות חייו של העם היהודי במרוצת אלפיים שנות גלות. באורחות חיים אלה יש יסודות רבים הראויים לאהבה ולציון. גם אם מצבנו הנוכחי טוב מזה של סבי-סבינו, ראוי להתייחס אל תקופת הגלות כאל תקופה מעצבת ולא כאל תקופה אפלה.

לפני כמה עשרות שנים, בשנות החמישים, למדו הילדים על גודל אבדנה של יהדות הגולה בעל כורחם: משיחת הדוד והדודה ביידיש, ממבטאם הזר של המבוגרים, מסודרה של אמא וממטבחה של סבתא. כיום הילדים אינם יונקים את התרבות הזאת בבית הוריהם: תרבותם של ילידי הארץ הינה תרבות ישראלית. תרבות הקהילות היהודיות בגולה הוקצתה מחמת מיאוס, יגון ושאיפה ליצור "יהודי חדש". הממסד הישראלי גיבש תפיסה שהעמידה את חשיבות החורבן מעל לחשיבותו של מה שנחרב, ובסופו של דבר הקטינה את המודעות להיסטוריה שממנה צמחה מדינת ישראל. התמקדות בלעדית בחורבן עלולה לצמצם את השיח ההיסטורי לכדי קוטביות צרה  של הפסד וניצחון, שואה וגבורה.

יום הקהילות, במתכונתו המוצעת, עשוי להביא תועלת לא מועטה. הוא יכול להפוך את חווית ההתמודדות עם השואה, שקטנים וגדולים מתייחסים אליה כאל אגדת אימים בלתי נתפסת, לחוויה אישית ונוגעת. לחומרי יום הקהילות מתוודעים היום ילדי ישראל רק במהלך לימודיהם העל-יסודיים, והם מתייחסים אליהם כאל חומר לבחינה במקרה הטוב; אם יפגשו בהם בעודם ילדים רכים ייגשו אליהם בעתיד בחדווה רבה יותר ויוכלו להפנימם.

יום הקהילות יחזק את זהותם של ילדי ישראל היהודים, משום שהוא יאפשר להם להתחבר למורשתם דרך היכרות חווייתית עם תוצריה של תרבות עשירה: אמנות ואמונה, ספרות והגות, תבשילים וערכים. גיבוש זהות חיובי שכזה יכול להוות חלופה לגיבוש זהות שלילי המבוסס על תחושת רדיפה וקורבנוּת. לאחר שיתפסו הילדים את המגוון והעושר שאבדו לבלי שוב בשואה, ידעו להעריך בהמשך חייהם את גודל האסון.

בהקשר ההומניסטי הכללי ילמדו הילדים שיתחנכו על ברכי יום הקהילות להכיר כמה מהפנים שמאחורי המספרים והעובדות היבשות. בהקשר הציוני הפרטי יבינו  שעם ישראל ראוי למדינתו לא רק כפיצוי על הנזק שנגרם לו, אלא גם מתוקף היותו עם מוגדר בעל תרבות ייחודית. מכיוון שיום הקהילות מבקש לגעת בכלל עדות ישראל – הרי שיש לו גם פוטנציאל לצמצם את הפערים העדתיים.

עלינו להתייחס לתקופת הגלות כאל תקופה היסטורית רלוונטית, לא כאל ימי ביניים חשוכים שבין מלכות ישראל הקדומה ומלכות ישראל המודרנית. יום הקהילות המוצע כאן מנסה לחתור לכך דרך גישה ייחודית להוראת השואה לגיל הרך ובכלל. הוא מבקש להציג בפני הילדים את ההיבטים החיוביים בחיי היהודים בתפוצות, ולגרום להם להבין שהשואה היא לא רק הפרק הראשון בסיפור תקומת מדינתנו, אלא גם הפרק האחרון בסיפור תולדותיהם של אבותינו.  

מקורות :                                                                                                                            

אמיתי-דרור, ד' (2008). ימי זיכרון בגן. פורום גננות בגני ילדים, http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=370&MessageId=116200947

גולדהירש, א'  (2008). אקטואליה נכנסת לגן. הד הגן, 73(2): 8-11

דגן, ב' (1993). נושא השואה בגיל הרך: לבטים והתמודדות. בתוך: לוינסון, ש' (עורכת), פסיכולוגיה בבית הספר ובקהילה. תל-אביב: הדר, 148-162

ניר-יניב, נ' (1990). אתגרים ומעשים: גן הילדים בישראל – 40 שנה. תל אביב: ספרית פועלים