אלוהים לא מרחם על ילדי הגן

מאת: נירית צוק

הורים וילדים אוקטובר 2006

מחקר שהתפרסם לאחרונה, שכתב פרופ' עמוס רולידר, ראש המכון לחקר ולמניעת אלימות של ילדים ובני נוער במכללה האקדמית עמק יזרעאל, חושף נתונים מדאיגים על אלימות בקרב ילדי הגן. ממצאי מחקרו מצביעים על שיעורי הצקה גבוהים במיוחד בגני הילדים בישראל. "כ-61.3 אחוזים מילדי הגן מהווים קרבנות הצקה על בסיס יומי, כאשר ברוב המקרים סוג ההצקה הוא פיזי, וכולל בעיטות, דחיפות, משיכה בשיער וכדומה".

פרופ' רולידר אומר כי מהשוואה עם מחקרים דומים בעולם, עולה כי שיעור קרבנות ההצקה בגני הילדים בישראל גבוה בהרבה מאשר במדינות אחרות. יתרה מכך, נמצא כי שיעורם של קרבנות ההצקה בגני הילדים בארץ גבוה אף בהשוואה לנתונים שנאספו בהתייחסות לשיעורי ההצקה בבתי הספר היסודיים והתיכוניים בעולם. הממצאים על תופעת האלימות בקרב ילדי בית הספר חמורים אף הם ומעידים על הידרדרות במצב, ובין השנים תשס"ב לתשס"ה אף חלה הכפלה בתחושת חוסר הביטחון של התלמידים בבית הספר .

הילד כטאבולה ראסה
"בגני הילדים בישראל קיימת תת תרבות של הצקה", קובע פרופ' רולידר. "קרוב לחמישית מהילדים חווים הצקה אחת ביום, כמחצית מהילדים חווים בין הצקה אחת לשבע הצקות ביום, ומיעוט של ילדים חווה כמות עצומה של הצקות – 8 עד 12 ביום".

משרד החינוך בתגובה
אלה אלגריסי, מפקחת למניעת אלימות ופיתוח כישורי חיים בשפ"י – משרד החינוך, מציינת כי בבתי הספר פזורים גורמים מטפלים שונים. "אנו נמצאים במאבק להגדיל את מספר היועצים, אבל בשל בעיית תקציב עדיין אין יועצת בכל בי"ס יסודי".
כיצד אתם מתמודדים עם התופעה?

"עיקר העבודה נעשה מול גננות ומול הצוותים החינוכיים. העבודה העיקרית מתמקדת בהתייצבות הגננת מול ההורים ויצירת שיתוף פעולה ביניהם. בבתי הספר מופעלות תכניות שונות ללימוד כישורי חיים שיסייעו להתמודדות".

"הגילויים האחרונים מראים שבבתי הספר היסודיים יש היום אלימות רבה יותר מאשר בחטיבה, ואותנו זה הפתיע. בנוסף לכך, ישנה החמרה בהתנהגויות הקצה, כמו התעללות מינית בין ילדי הגן. ברור לנו שצריך להיות ערניים, וככל שנטפל בגיל הנמוך יותר, כך האלימות תפחת".

יזהר שער, פסיכולוג קליני חינוכי ורפואי בכיר בת.ל.מ (רשת ארצית לטיפול פסיכולוגי, אבחון וייעוץ), טוען כי כדי שנוכל להבין את תופעת האלימות בכללותה חשוב להכיר את הגדרתה המדויקת: "אלימות מלווה בקונוטציה שלילית ומתארת התנהגות תוקפנית המכוונת מילולית ו/או פיזית על ידי יחיד או על ידי קבוצה כלפי אדם אחר או כלפי קבוצה אחרת, וגורמת לנזק גופני ו/או נפשי לקרבן. מדובר בשדה נרחב של התנהגויות שחלקן מאפיינות כל אחד מאיתנו בעוצמה כזו או אחרת: הקנטה, קללה, העלבה, איומים, מכות, פגיעה ברכוש, התעללות וכו'".

אולם לדברי שער, לאלימות יש פן נוסף: "האלימות משתמרת בחברה כיוון שיש בה גם אספקטים חיוביים, כמו תוקפנות חשיבתית שפורצת מקורות ידע ומשמשת מקור ליצירה וליצירתיות" אומר שער. מצד שני, "ידוע כי הפרת חוקים באמצעות התנהגות אלימה, מהווה נקודת התייחסות לא תקינה – אם לא ילמדו שזו התנהגות לא מקובלת הם יסבלו מתוצאות התנהגותם ולא יפתחו התנהגות המוסרית".

שער מזכיר כי המרכיב האלים טבוע בנו כבני אדם. לדבריו, אלימות היא אלמנט דרוויניסטי הישרדותי שמתקיים בכל חברה לדורותיה, ואכן התוקפנות שירתה ומשרתת את האדם, הן לבניית מקומו בהיררכיה החברתית, והן כקו הגנה מול קבוצות אחרות. אם כך, אין פלא שהתופעה באה לידי ביטוי כבר בגיל הרך. "ילדים בשנותיהם הראשונות, מתנהגים כמו שהם מרגישים, כאשר תוקפנות היא אחת מדרכי התקשורת שלהם", מסביר שער. "אולם בתהליך סוציאליזציה טבעי, רוב הילדים ממתנים ומעדנים את התנהגותם התוקפנית באופן המקובל בחברה".

נקודת ההנחה ממנה יוצאים רוב החוקרים העוסקים בנושא האלימות היא שילד בגיל הרך הוא בבחינת "טבולה ראסה", הרוכש את התנהגותו דרך למידה מהסביבה. "ילד בגיל גן לומד בהרבה דרכים בו זמנית", אומרת ד"ר דורון לדרר, ראש המסלול לגיל הרך במכללת סמינר הקיבוצים. "ראשית, הוא לומד באמצעות חיקוי, בזמן שהחברה מהווה את המודל שלו – הכוונה היא להורים, למחנכים, לטלוויזיה, למחשב וכו'. המצב הנוכחי רע מאוד כיוון שדמויות החיקוי בעייתיות – החל מהחברה הרחבה, שבה מקללים, זורקים לכלוך וכו', דרך ההורים, ועד הדמויות הכוחניות מהטלוויזיה ומהמחשב. כשמחברים את אלה לסיטואציה המדינית-פוליטית של היום, הכל נעשה מסובך, כי המצב מחייב אותנו לחנך את הילד לנהוג שלא על פי המודל שהוא רואה".

אבדן הסמכות ההורית
האשמה המרכזית מופנית כלפי ההורים ומתייחסת לאבדן סמכותם. "בניגוד להורי העבר שחינכו את ילדיהם, היום ההורה הוא בעיקר עושה דברו של הילד", אומר פרופ' רולידר. "הסיבה העיקרית נעוצה בכך שההורה כמעט אינו נמצא היום בבית, בין השאר בשל סיבות אובייקטיביות הקשורות במצב המשק. ברור שכדי לפרנס משפחה בישראל נחוצים היום שני בני זוג עובדים, אולם הבעיה היא שגם כאשר ההורה כבר נמצא בבית הוא עמוס בנקיפות מצפון, ולכן במקום לחנך את הילד, הוא עסוק במתן שירות ופיצוי. לשירות שהורים אלה נותנים יש שני כללים עיקריים: 'לא להרגיז את הקליינט', ו'הלקוח תמיד צודק'. כאשר המערכת המשפחתית מבוססת על כללים אלה, אין פלא שהמצב חמור".

מסדה סטודני, רכזת הייעוץ החינוכי בגיל הרך של משרד החינוך במחוז חיפה, מצביעה על בעיה נוספת. "ההורים מוצפים היום במידע בנושא ההורות", היא אומרת. "אולם בתהליך הלימוד חסרים להם תהליכי הערכה עצמית, ומי שבעצם מעריך אותם בפועל זה הילד הקטנצ'יק שבאמצעותו הם יודעים אם הצליחו או לא. מצב זה יוצר בקרב ההורים תחושת בלבול וחוסר אונים". מתוך ניסיון עגום להתמודד עם תחושת חוסר האונים הזו, מאשימים ההורים לא פעם את הדמויות החינוכיות בבית הספר ובגן הילדים.

אתי בנימין, יו"ר ארגון ההורים בירושלים, מאשרת כי היום מקובל שהורים מגיעים לבית הספר כדי "להראות למורה": "בכך הם בעצם מעבירים לילד מסר שהכל מותר, ואם המסר שלהם הוא כפול, אי אפשר לצפות מהילדים לא להיות אלימים". לדבריה, ההורים אינם לוקחים בחשבון את העובדה שגם הגננת או המורה עצמם חווים תחושות דומות של חוסר אונים ובלבול, מאחר שכולם מתפרצים נגדם ומפנים כלפיהם תוקפנות. חוסר האונים של המורים בהקשר לסמכותם ולגבולות שעליהם להציב בפני הילדים ובפני ההורים, אינו תורם להתמודדות עם בעיית האלימות.

תסכול ומערכת אדישה
רק כשבודקים מה בדיוק קורה בשטח, מבינים עד כמה המצב חמור. בנימין, המייצגת את קולם של ההורים, אומרת כי "בזמן שמורה צריך להוות דמות אמפתית הקשובה לצורכי הילד, ויחד עם זאת סמכותית ומציבה גבולות, ישנם מורים שמדברים בצורה אלימה, מתלבשים בצורה בלתי נאותה, וחסרים לחלוטין אהבה למקצוע. הם באים לבית הספר רק כדי להחתים כרטיס, וחמור מכך, רבים מהם מודים שברגע שמתרחש מולם מעשה אלימות, הם מסובבים את הראש ומתעלמים".

ד"ר לדרר מצביעה על המערכת הבית ספרית כולה כמי ששותפה לתחושה הקשה שנוצרה בקרב התלמידים. "המערכת טועה לחשוב כי ככל שיהיו בגן או בכיתה כללים מובנים ונוקשים יותר, כך תפחת האלימות. אבל בשטח ניתן לראות כי כאשר יש לוח חוקים וכללים, מפסיק השיח האמיתי סביב דרכי ההתנהגות", היא אומרת.

פרופ' דן בר-און מהמחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, סבור כי מלבד הדוגמה הרעה שנותנים המבוגרים לילדים ומלבד הקשיים של מערכת החינוך, בעיית האלימות קשורה למצב חברתי נתון הנובע מכך שאנו מתקיימים כיום במציאות עולמית וארצית רבת מתחים ורבת תרבויות. "בישראל יש היום מגוון תרבויות: רוסים, אתיופים, דתיים, חילוניים ועוד. במצב הקיים, הקודים החברתיים אינם ברורים ונוצר תסכול. כאשר התסכול הזה מתורגם לאלימות בזמן שהמערכת אינה רגישה לכך, אלימות זו רק מקבלת עידוד".

מאבק בכל החזיתות
הפתרון להפחתת תופעת האלימות בקרב ילדים אינו פשוט ומצריך מעורבות בו זמנית של מספר גורמים. לפני כולם, מדובר בילד עצמו. שער אומר כי יש להרחיב את מוקד ההתייחסות ממיגור הגורמים המשפיעים על הפרט להתנהג באופן אלים, לעידוד הבחירה החופשית שיש לאדם בצורת התנהגותו. "מכיוון שמדובר בתהליך דיאלקטי, יש להביע, מצד אחד, הבנה ואמפתיה למצבו הרגשי של הילד בשיחה מלב אל לב עם ההורה, המורה או הפסיכולוג, ומצד שני, לתת לגיטימציה לפיתוח תהליכים שבהם ילמד לקחת אחריות על התנהגותו. הדרישה להתנהגות הולמת צריכה לבוא לידי ביטוי למרות הקשיים השונים".

נציב הדורות הבאים בתגובה
מנציבות הדורות הבאים נמסר בתגובה, כי החברה הישראלית נמצאת במצב שבו כולם רגילים להיאבק באלימות, במקום להשקיע את מרב המאמצים בטיפול במניעתה. לדידם, תופעה זו משפיעה על צביונם של גני הילדים, והמגמה המסתמנת היא שהגנים הופכים בהדרגה למקום שאינו בטוח עבור ילדינו, כיוון שהם נחשפים יותר ויותר לאלימות סביבם.

"מערכת החינוך בארץ צריכה ומסוגלת לאמץ דפוסי חשיבה שבהם תהיה מעורבות ילדים בתכנים, פיתוח רמת אכפתיות גבוהה של המחנכים כלפי הילדים וכלפי הוריהם, מעורבות של גני הילדים בקהילה, תוך חיזוק תחושת הלכידות החברתית וחלוקת מבנה הפעילות היומית לקבוצות קטנות עם יחס אישי", אומרים בנציבות הדורות הבאים. "כל אלה יתרמו ליצירת בסיס נכון שיאפשר לילד להתפתח כאדם חברתי, בלתי אלים".

מודעות ההורים לנושא והירתמותם אליו חשובה מאוד. לדברי שער, על ההורים לגלות מוכנות לקבל התנהגויות מסוימות שאינן דרמתיות: לא כל ילד שנושך הוא תוקפן, ולכן חשובות ההבנה והמודעות לתהליכים התפתחותיים. כמו כן, חשוב לעודד את הילד במצבים חיוביים ולהעניק לו תשומת לב לטיפוח הערכתו העצמית. שער מוסיף כי על ההורים להחליט על גבולות, להעבירם לילד בצורה ברורה, ולעמוד על קיומם. "הצבת גבולות מסייעת מאוד לילד לקלוט את ההבדל בין אסור ומותר", הוא אומר. "אולם לילדים אנרגטיים כדאי למצוא תיעול נכון, כמו לצאת החוצה, להשתתף בחוגים מתאימים, לעודד את השתייכותם לקבוצות חינוכיות ועוד".

שער מתייחס לתכניות הנחוצות להתמודדות יעילה עם התופעה. "תכניות למניעת אלימות הן אלה המעלות את האחריות ואת המודעות לנושא בקרב הורים, ילדים, מורים וגננות, תוך התווית קווים מנחים ברורים, שעל פיהם יש לפעול לפני, במהלך ואחרי אירועים אלימים", הוא אומר. תכנית מוצלחת, בעיניו, היא כזו שתשתלב במסגרת הפעילויות היומיומיות גם מבחינת תכני הלימוד וגם מבחינת התנאים הפיזיים של המקום.