מאת: יעל אייזנברג
מתוך: "דרך האושר", יוני 2007
אילנית (שם בדוי), נערה בת 13, סבלה מדיכאון ונהגה להסתגר מפני הסביבה. היא הופנתה לטיפול מילולי שלא צלח משום שגם בו לא הצליחה לתקשר. השלב הבא היה הפנייתה לטיפול באמנות. אילנית הגיעה אל המטפלת, ליאורה סוטו, כשהיא סגורה בעולמה הפנימי, לא מתקשרת ואף לא יוצרת קשר עין.
המטפלת החלה לבנות את הקשר עמה בהדרגה ובאיטיות באמצעות עבודה בחימר. עם הזמן התפתח בין השתיים דיאלוג שצמח מתוך העבודה המשותפת עם החומר: איך מפיקים חימר, באלו כלים משתמשים למטרות שונות, איך מתבצע תהליך השריפה ועוד. תהליך הכנת הכלים אפשר לאילנית ליצור עם המטפלת תקשורת לא מאיימת, וכך במהלך טיפול איטי והדרגתי הצליחה הנערה להיפתח לתקשורת – תחילה עם המטפלת ובהמשך עם הוריה ובני גילה.
התיאור הזה לקוח מתוך הספר "לגעת ברגש", שכתבה המטפלת באמנות ליאורה סוטו ונמצא בימים אלה בתהליך הוצאה לאור, וממחיש היטב את המרחב המיוחד המתאפשר בטיפול באמנות.
הטיפול באמנות הוא אחד מתוך חמישה תחומים הנכללים תחת המטרייה של "טיפולים ביצירה והבעה". ארבעת התחומים הנוספים הם טיפול בתנועה, טיפול בדרמה, טיפול במוזיקה וביבליותרפיה (ראה קישור).
"הטיפול ביצירה ובהבעה עושה שימוש באמנויות השונות ליצירת מרחבב בו מתרחש המפגש והתהליך הטיפולי", אומרת ד"ר שלומית ברסלר, ביבליותרפיסטית וראש המרכז להכשרת מטפלים ביצירה והבעה בסמינר הקיבוצים. "התיאוריות הפסיכולוגיות משותפות לכל התחומים, אך לכל תחום יש את השפה הייחודית, שהיא הבסיס להתרחשות הטיפולית".
לדבריה, הסיבה לשימוש בכלים היצירתיים נובעת מההכרה שלעתים כוחן של המילים מוגבל. "מילים לא תמיד מתאימות ומספיקות לתיאור העולם הפנימי והתהליכים הרגשיים", היא אומרת. "האמנות, לעומת זאת, היא שפה של דימויים, המאפשרת ביטוי עשיר יותר של החוויה הרגשית. בנוסף, השימוש בדימוי מקל את הנגישות לרמות הלא מודעות שלנו, אליהן מכוון הטיפול. זה לא אומר שבמסגרת הטיפולים ביצירה והבעה אין שימוש במילים לצורך עיבוד והתבוננות על החוויה, אבל התהליך הוא דיאלוג בין התנסות יצירתית-חווייתית, לבין העיבוד וההתבוננות שמאפשרות המילים. הדיאלוג הזה מאפשר אינטגרציה טובה יותר בין החלקים הקוגניטיביים והרגשיים".
התערבות טיפולית ללא מילים
ד"ר שלמה שנהר, פסיכולוג קליני בכיר ומנהל סניף יואב בת.ל.מ, רשת ארצית לטיפול פסיכולוגי, ייעוץ ואבחון, אומר שאפשר לחלק את המוח לשלושה אזורים: הרמה הפרימיטיבית של גזע המוח, המערכת הרגשית והניאו-קורטקס שאחראי על התפקודים הקוגניטיביים. "הטענה שלי היא שכל הבעיות הנפשיות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מתרחשות במערכת הרגשית", הוא אומר. "כאשר המערכת הרגשית לא מדברת בשפה מילולית והחשיבה ההגיונית כן – נוצרת בעיית תקשורת קשה בין שני החלקים. הטיפולים האקספרסיביים טומנים בחובם פוטנציאל אדיר של ריפוי, משום שהם מדברים בשפה של המערכת הרגשית".
כאן אנו מגיעים לחיבור של הכלים הייחודים לתרפיות בהבעה ויצירה ולעבודה הטיפולית עם ילדים. "המאפיינים של תחום הטיפול ביצירה ובהבעה הופכים אותו למתאים במיוחד עבור ילדים, משום שהוא מאפשר אבחון והתערבות טיפולית עם או בלי מילים", אומרת ד"ר ברסלר.
"לפעמים, בעיקר בעבודה עם ילדים צעירים יותר, נשארים בתחום המטפורה ושפת האמנות, כי עדיין לא קיימת יכולת מספיק טובה להמשגה מילולית (למשל, זיהוי רגשות ומיונם). לדוגמה, כשילד לוקח בובת דרקון, משתולל בחדר וטורף את כל היצורים סביבו, הוא מבטא תוקפנות בלי לומר זאת במילים. הטיפול כבר מתקיים כאשר מאפשרים לו לבטא חלקים שבדרך כלל הוא אינו יכול לבטא. בהמשך ניתן לקחת זאת הלאה ולעשות קשר בין הדרקון ובין הכעסים של הילד. השימוש בדימוי מאפשר לילד הרחקה שמגנה עליו (זה לא אני, זה הדרקון), ומתוכה מתאפשר העיסוק בתכנים מאיימים (כמו הסמליות של החלום)".
כאן עולה השאלה המתבקשת: מה ההבדל בין התרפיות בהבעה וביצירה, לבין חוגי העשרה שונים. "ההבדל המשמעותי נובע מכך שבטיפול באמנויות השונות הדגש הוא על התהליך הטיפולי שבו האמנות מהווה כלי", מסבירה ד"ר ברסלר. "אולי לעין בלתי מקצועית מבחוץ זה יכול להיראות אותו הדבר, אבל צורת החשיבה של המטפל והתנהלות הטיפול שנובעת ממנה מושתתות על התיאוריות הפסיכולוגיות ועל הבנה עמוקה של האיכויות התרפויטיות הגלומות בעצם המעשה היצירתי. בנוסף, היא מאפשרת לו לעשות שימוש בכלי האמנותי במטרה לקדם את הרווחה הנפשית של הילד ולעזור לו בבעיות הספציפיות שבעטיין הופנה לטיפול. בהחלט נכון לומר כי במקרים רבים עצם התהליך היצירתי הוא תהליך תרפויטי כשלעצמו, כמו בחוגים שונים, אך יכולה להיות בהם תחרות גדולה ואיום עבור ילדים מסוימים. בטיפול בתנועה המטפל ער לתהליכים הללו, וינסה בדרך לא מאיימת ואטרקטיבית לעודד את הילד לתנועתיות".
שאלה נוספת שיכולה להתעורר אצל ההורים נוגעת להבדל בין הטיפול הפסיכולוגי לטיפול שנעשה במסגרת תחום היצירה וההבעה. "אני סבורה כי בכל הנוגע לעבודה עם ילדים יש קרבה רבה בין דרך עבודתו של הפסיכולוג הקליני לזו של המטפלים ביצירה והבעה", אומרת ד"ר אלה בן ברק, פסיכולוגית קלינית, מנהלת סניף אורנים של ת.ל.מ, רשת ארצית לטיפול פסיכולוגי, ייעוץ ואבחון.
"גם פסיכולוגים קליניים שעובדים עם ילדים יתקשרו איתם דרך חומרים משחקיים. הם יאפשרו להם לפרוס את עולמם הפנימי בצורה כזו שתאפשר להם להתבונן ולהצטרף אליהם כדי לבצע את השינוי המתבקש".
לדבריה, מילות המפתח לעבודה עם ילדים בטיפול פסיכולוגי או בטיפול ביצירה והבעה, הן 'התנסות' ו'חוויה'. "הילד לא מגיע מיוזמתו לטיפול, להוציא מקרים בודדים, אלא מובא על ידי ההורים", היא מסבירה. "במקרה כזה צריכה להיווצר ברית טיפולית בין הילד למטפל. ברית כזו תושג, לפחות בשלב הראשוני, רק אם הסיטואציה הטיפולית תהיה אטרקטיבית עבור הילד. אחרת הוא לא ירצה לבוא".
ד"ר ברסלר מסכימה כי קיים טשטוש גבולות בתחום הטיפול בילדים בין הפסיכולוגיה הקלינית והתרפיות ביצירה. "זה נכון שיש ממד משחקי המשותף לכל האינטראקציות עם ילדים", היא אומרת. "אבל ההבדל הוא שבטיפולים ההבעתיים משמשת שפת האמנות כשפה המרכזית, באמצעותה מתרחש הדיאלוג הטיפולי. מטבע הדברים, חדר הטיפולים של המטפל באמנות ייראה אחרת מחדר הפסיכולוג: הוא יהיה מותאם יותר (מבחינת גודל, ציוד, מבנה וכדומה) לעשייה האמנותית הטיפולית. כמו כן, המטפל באמנות מתמקד יותר, הן בהכשרתו והן באבחון ובהתערבות הטיפולית, בכלים האמנותיים".
כיצד מתאימים את תחום הטיפול ביצירה והבעה לילד ולקשיים עמם הוא מתמודד?
"ההחלטה על הפניית הילד לתחום טיפולי מסוים מתקבלת אחרי האינטייק – כלומר, מפגש עם ההורים, בו הם מספרים על הילד והקושי שבעטיו פנו לטיפול", מסבירה ד"ר בן ברק. "לעתים מתקבלת ההחלטה להפנות את הילד לתחום אמנותי מסוים על סמך מידע מתוך האינטייק, לפיו לילד יש נטייה לאותו תחום שקרוב ללבו".
יש מקרים בהם הבחירה תהיה דווקא מהכיוון ההפוך. "למשל, ילד שיש לו קושי בהשגת המטלות ההתפתחותיות הגופניות-תנועתיות יופנה לטיפול בתנועה, בו תתאפשר לו התנסות במקום לא מאיים ומקבל", אומרת בן ברק.
לדבריה, אין נוסחאות לפיהן ניתן לקבוע שלבעיה כזו או אחרת מתאים טיפול כזה או אחר. "זה נכון שיש משהו בילדים היפראקטיביים שמתחבר טוב לתנועה, ושבעיות סביב נושא ההפרשות יכולות להתחבר היטב לעבודה עם חומרים בטיפול באמנות, אבל לא בהכרח מחייב", היא אומרת. "בסופו של דבר, הטיפול ביצירה והבעה מכוון לדינמיקה הנפשית שמתחת לסימפטומים, ובכל תחום מתאפשר לה ביטוי שונה. גם ההפרדה בין התחומים אינה נוקשה: מטפלים מתחום אחד יכולים לעשות שימוש בכלים מתחום אחר, וההבדל יהיה במינון ובדגשים".
חלק ב'
ד"ר שלומית ברסלר, מנהלת התכנית להכשרת מטפלים ביצירה והבעה בסמינר הקיבוצים, מספרת על סוגים שונים של טיפול ביצירה לילדים בארץ
"תחום הטיפול ביצירה והבעה התפתח מאוד בארץ בעשרים השנים האחרונות, הן ברמה המוסדית והן ברמה הפרטית", אומרת ד"ר שלומית ברסלר. "ברמה המוסדית הטיפול ניתן במסגרות חינוכיות שונות – בחינוך הרגיל והמיוחד, בתחנות לטיפול בילד והמשפחה, בבתי חולים וכן במסגרות פרטיות של מכונים וקליניקות".
"את ההתפתחות ניתן לראות בכמה מישורים. מישור אחד הוא מספר המטפלים הרב שעובד במגזר המוסדי והפרטי. המישור השני הוא קיומן של תכניות רבות להכשרת מטפלים (סמינר הקיבוצים, אוניברסיטת חיפה, מכללת דוד ילין, לסלי קולג', סמינר לוינסקי והמדרשה בבית ברל). לשם השוואה, בארץ יש כחמש תכניות בהן ניתן ללמוד טיפול בתנועה, לעומת שלוש בלבד בכל ארצות הברית".
"המישור השלישי הוא תהליך שמתרחש כיום (ועדיין לא הסתיים) לעיגון המקצוע בחוק, דבר שלא קיים כמעט בארצות אחרות. יה"ת הוא האיגוד המקצועי של המטפלים בתחום, וקיימת בו הקפדה רבה על תהליכי הדרכה מקצועית לחברים בו".
טיפול באמנויות
"בטיפול באמנות עושים שימוש בחומרים כגון: צבעי גואש, עפרונות, פלסטלינה, חמר, חומרי גזירה והדבקה ועוד", מסבירה ליאורה סוטו, מטפלת באמנות. "העבודה בחומר (למשל: לישת פלסטלינה, דחיפת בהונות לתוך גוש חמר) יוצרת שפה ויזואלית-תחושתית ומהווה בסיס לדיאלוג הטיפולי שמתקיים בין הילד לבין החומרים והצבעים, ובין הילד לבין המטפל.
המטרה היא לאפשר לילד להביע את עולמו הפנימי ואת הקונפליקטים שלו. ילד החוצה דמות שצייר בשפכטל מעביר למעשה מסר שהוא מרגיש חצוי בין שני הוריו. ילדה שבונה קערה מחמר, מרגישה באמצעות העבודה בחומר שלראשונה היא מסוגלת לבנות את עולמה. ילד הממיין שוב ושוב בדידים צבעוניים לפי צבעים, מחפש סדר פנימי בעולמו".
לדברי סוטו, בשפת האמנות התוצרים של הילדים מהווים הוכחות ומראות למציאות פנימית. "לפעמים התוצר הוא שיקוף פנימי המאפשר לילד להתבונן בעצמו בבהירות רבה יותר, ולפעמים התוצר משמש את הילד כמפלט ממציאות פנימית לא נסבלת. בכל מקרה, התהליך והתוצר הם פתח לדיאלוג הטיפולי".
טיפול בתנועה
"התנועה היא תופעה גופנית וגם סיפור של רגשות, חוויות זיכרונות ויחסים. היא יצר מולד המאפשר לחקור, לנסות, לגלות, להתקרב ולהתרחק", מסבירה איילת כהן, מטפלת בתנועה.
"באמצעות התנועה יוצר המטפל ברית עם הילד, וכך נוצר מפגש זורם ולא מאיים, בו באים לידי ביטוי הכוחות והיצירתיות של הילד. שפה לא מילולית זו מסירה חלק מההגנות שנבנו במהלך השנים ומאפשרת מפגש עם הקשיים".
"הורים שואלים אותי: 'למה כשאת רוקדת או משחקת כדורגל עם הילד זה טיפול?" תשובתי היא כי משחק כדורגל בחדר הוא טיפול בהתבוננות עם דגש על היבטים רגשיים, כמו עד כמה הילד מתחרה ורוצה לנצח, מה המחיר, מה קורה כשהוא מפסיד, האם הוא יכול לשאת תסכול".
"כל תנועה, משחק וקול מעוררים רגשות, זיכרונות, געגועים וציפייה. אני כמטפלת רואה ומקשיבה, מפרשת את הדברים בהתאם לצורך, באותו רגע או בהמשך. לעתים אני מעמתת את הילד עם קשייו, תסכוליו ויכולותיו. כך הוא יכול לקחת אחריות ולעשות שינוי".
"התנועה היא יצר מולד המאפשר לחקור, לנסות, לגלות, להתקרב ולהתרחק"
טיפול בדרמה תראפיה
בדרמה תראפיה נעשה שימוש בשפת התיאטרון בכדי לאפשר את ביטויה של דרמת הנפש הפנימית במרחב של המטפל והמטופל.
"התיאטרון הוא אמנות שמשלבת תחומים רבים כמו תנועה, משחק, מוזיקה ויצירת תפאורה, וכל אלו יכולים לבוא לידי ביטוי בחדר הטיפולים, בו תחפושות, איפור, ספרים, מוזיקה, קרטונים (ליצירת תפאורה), בובות שונות ואביזרים נוספים מאפשרים את 'המחזת מחזה הנפש'", מסבירה קרן שפירא, מטפלת בדרמה תראפיה. "הטיפול יכול להיעשות באופן פרטני או בקבוצה".
"בגלל שבדרמה תראפיה משלבים אמנויות שונות, היא מספקת לילדים עם נטיות שונות מגוון אפשרויות תפקידים. למשל, ילד שלא רוצה לשחק, יכול לקחת חלק בכתיבה של הסיפור או ביצירת התפאורה".
"המרחב התיאטרלי מאפשר מציאות של 'כאילו', בה הילד יכול להיות מישהו ומשהו אחר, ועל ידי כך להביא לידי ביטוי חלקים מודחקים ו'אסורים', ולהרחיב את הרפרטואר הפנימי ואת יכולת ההתמודדות שלו עם משימות החיים. למשל, ילד שגדל ללא דמות אב וכל הזמן צריך להיות החזק והמנצח, יוכל בתוך תהליך טיפולי מתמשך ולאחר יצירת ביטחון, לשחק גם תפקידים חלשים יותר, ולתת למטפל להיות החזק. דוגמה נוספת היא של משחק תפקידים, בו ילד המתקשה לדבר עם אמו בגילוי לב מנסה לשחק עם המטפלת סיטואציה שבה הוא מספר לה דברים וכך 'מתאמן' בתקשורת מסוג זה".
טיפול במוסיקה
בטיפול במוסיקה יש אפשרות ליצור עבור הילד את הסביבה הצלילית הדרושה לו כדי לעבור שינוי באופן פרטני או קבוצתי. "במהלך הטיפול נחשף הילד לאפשרויות ביטוי כמו נגינה, אלתור בכלי נגינה וקול, שירה, חיבור שירים והאזנה, כשהמטפל, השותף ליצירה, בוחר להתערב באופן מוסיקלי ומילולי לטובת התהליך", אומרת גילה סיני, מטפלת במוסיקה.
"לדוגמה, ילד המפגין התנהגות תוקפנית יקבל לגיטימציה לשחרר ולבטא רגשות כעס ותסכול באמצעות נגינה על תופים. התיפוף יכול להיות גם אמצעי ליצירת מיומנויות של ארגון וקואורדינציה וליצירת תחושה של אחדות בקבוצה".
"התוף הוא גם כלי ידידותי לאימון מוטורי אצל ילדים עם קשיים בתחום זה: ילד שמכוון מקוש למקום המתאים במקצב מסוים נהנה מחוויה נורמטיבית של נגינה, במקום להרגיש שהוא עסוק בעבודה על מגבלותיה".
"בדומה לתוף, מבחר הכלים בהם משתמשים לטיפול במוזיקה מאפשר מבחר של גירויים למטרות טיפוליות שונות. בנוסף לקצב שמאפיין את כלי ההקשה, ישנם מרכיבים מוזיקליים נוספים כמו מלודיה, הרמוניה ועוצמה, שמאפשרים מגע עם תחומים רגשיים נוספים".
"בעשייה מוזיקלית משותפת", אומרת סיני, "מתרחש שילוב בין הקשבה ובין הבעה. כשילדים מאלתרים ביחד נדרשת מהם הקשבה בשילוב העזה ומוכנות לתפיסת מקום וזמן", היא מסבירה. "האינטראקציה המוסיקלית מאפשרת למשתתף בקבוצה ללמוד מהנוכחים כיצד להרחיב את הביטוי האישי באופן שתואם את השיחה המוזיקלית. בהמשך יכול הילד ליישם את המיומנות התקשורתית שלמד גם במפגשים שאינם מוסיקליים ומחוץ למסגרת הטיפול".
ביבליותראפיה
התהליך הביבליותראפי עם ילדים מאפשר להם לבטא רגשות מכל הסוגים באמצעות "מתווך": דמות מסיפור קיים או דמות שהם ממציאים (בכתיבה, בסיפור בעל פה, בציור, במשחק, בדרמה או בתאטרון בובות). "הדמות הבדויה מאפשרת להם לספר את סיפורם האישי מבלי לחשוש משיפוט, מחשיפה או מאשמה", מסבירה ד"ר שלומית ברסלר, ביבליותראפיסטית.
ד"ר ברסלר מביאה כדוגמה את טלי, ילדה בת חמש שסבלה מהזנחה רגשית והגיעה אליה לטיפול. "טלי הביאה למפגש הטיפולי את הסיפור אודות משה בתיבה, אותו למדה בגן לקראת חג הפסח. היא סיפרה את הסיפור שוב ושוב, ובכל פעם הדגישה את החום והנועם שחש משה התינוק בזמן שאמו, אביו ואחותו, עטפו אותו בשמיכות רכות והניחו אותו בתיבה. היא אף ציירה את הסצינה שבה מניחים בני המשפחה בעדינות את משה העטוף בתיבה. אחר כך היא החליטה להיות משה וביקשה ממני לעטוף אותה ולהניח אותה בין הכריות, על השטיח. היא שכבה והתנדנדה 'כמו על הגלים', כך היא אמרה לי".
"באמצעות דמותו של משה", אומרת ד"ר ברסלר, "טלי ביטאה ואף מימשה בסיפור ומשחק את כמיהתה לחום ואהבה של משפחה. בנוסף, היא המחישה את חוויית הנטישה המלווה אותה, מבלי שתיאלץ לדבר עליה באופן מפורש וישיר. הביטוי בסיפור ובציור אפשר לה פורקן, וההתנסות שצמחה ממנו יצרה עבורה חוויה מתקנת ומנחמת".
Facebook
Twitter