הספרים שאפילו תינוקות יכולים לקרוא

מאת: מיריק שניר

נולדה בתש"ח, עם המדינה, בגליל העליון. אחת מ-12 אחים ואחיות אם ל-9 וסבתא ל-11. מורה בבית ספר יסודי, בחינוך מיוחד ובגיל הרך. מנחה הורים ומחנכים, סופרת ילדים. את סדרת הכתבות, המתפרסמת כאן לרגל שבוע הספר העברי, היא מקדישה באהבה לסופרת הילדים מרים רות ז"ל.
היכנסו כאן לאתר של מיריק שניר

ילדה: "אני רוצה להקריא לך בספר הזה".
ילד: "אבל את בכלל לא יודעת לקרוא!"
ילדה: "בספר הזה אני כן יודעת!"

מבוגר: "אתה יודע את זה בעל-פה?"
ילד: "אני יודע את זה בעל-ראש!"

קל להיווכח שילדים מתעניינים בקריאה מגיל צעיר ביותר. אך למדו לשבת, וכבר הם אוחזים בספר ו"עושים את עצמם" קוראים (סביר להניח שפעוט הגדל בחברה ללא ספרים, יעשה משהו אחר עם ספר, אם יינתן בידו). הפעוטים שלנו כאילו אומרים: הבטנו סביבנו וראינו שנולדנו לחברה קוראת, אז באופן טבעי התחלנו ללמד את עצמנו לקרוא (כמו ללכת, לדבר, לרכוב על אופניים ועוד…)

בן שנה היושב עם ספר ביד, מעלעל בו וממלמל כקורא, כבר עבר כמה שלבים חשובים במסע הזה: הוא כבר "החליט" שמיומנות הקריאה קיומית עבורו, אחרת לא היה משקיע בה; הוא כבר הביט בנו והקשיב לנו, הקוראים, כדי לקלוט איך אנחנו עושים זאת; הוא כבר החל להתאמן בחיקוי הפעולות והצלילים של הקריאה.

שימו לב, "ההחלטה" שהוא עשה ללמוד קריאה היא לא של ההורים ולא של משרד החינוך. היא שלו עצמו, וכך עליה להישאר לאורך כל התהליך.

מאושרים שהצליחו לקרוא את הטקסט

מדוע רוב הילדים לא משיגים את יעד הקריאה ש"הציבו" לעצמם, למרות מרגישים כמו מבוגרים (איור: אליאור שניר)
שבמקביל הם מצליחים ללמד את עצמם לדבר? אני סבורה שהסיבה לכך נמצאת במפגש: ילד-ספר-מבוגר. כאשר הקטנטנים מגלים התעניינות בספרים, אנחנו נענים בהתרגשות ומקריאים להם ספר ראשון, שבו בדרך כלל יש תמונה אחת ומילה אחת בכל דף.

באופן מופלא, תוך זמן קצר, מצליחים הינוקות שבחיקנו לחבר בין הכדור שבתמונה לבין המילה כדור (ואת שניהם – לכדור שלם). הם אומנם ממלמלים "דו" במקום כדור, אך מתמלאים הערכה עצמית על שהצליחו לקרוא מאה אחוז של הטקסט. את המרכאות למילה "לקרוא" אנחנו מוסיפים, הם לא, והצדק עמם. הם כבר עשו כמה צעדי ענק בהבנת תהליך הקריאה, שבלעדיהם אין רכישת קריאה. מלאי ביטחון בעצמם, הם משוכנעים שההצלחה מובטחת להם גם בהמשך.

בינתיים, אנחנו אומרים לעצמנו משהו כזה: 'יש לנו עסק עם יצור נבון. חבל לחכות עד שילמד להגות באופן מושלם – כדור. קל להבחין שרמת ההקשבה שלו משיגה את רמת הדיבור'. צדקנו, הוא כבר מסוגל ואוהב להאזין לקריאה של שיר-סיפור קטן, אבל לא התחשבנו בכך שבשלב הזה הוא מסוגל "לקרוא" בעצמו רק בספרים עם מילה אחת, ועל זה חבל לו לוותר.

בוא אליי פרפר נח… מד

שעת הסיפור בשלב הזה הזאת נשמעת על פי רוב כך: "בוא אלי פרפר נח…" – פה כולנו עוצרים, והילדים משלימים בהתלהבות – "מד!" למה? אולי מפני שקלטנו, עד כמה שמחים הפעוטים להשתתף בקריאה, ואנחנו שומרים להם את זנבות המשפטים להתענג עליהם.

בספר מעין זה, כבר אין לפעוט תחושה שהוא מצליח לקרוא בעצמו מאה אחוז של הטקסט. לצד ההנאה העצומה מההאזנה ומההשתתפות ב"קריאה" של הברות ספורות בכל עמוד, מבצבץ בו חשש ראשון: שמא לא יצליח במשימת לימוד הקריאה שלקח על עצמו. אז עולה בו תהייה ראשונה: מה לא הבין נכון ביחס לקריאה?!

בינתיים, ההקשבה שלו ההולכת ומתחדדת: "יש עוד המון ספרים על המדף וחבל על הזמן", "את 'בוא אלי פרפר נחמד' אנחנו מרגישים שכבר מיצינו. האם אנו נעצרים לברר אם גם הקטנים מיצו?! את ה"עו(ד) פ(ע)ם" שלהם יש לנו כל מיני דרכים לעקוף.

כך, ככל שהסיפורים המוקראים מתארכים והחריזה הופכת לפרוזה, משתתקים הפיות הקטנים, שהשתתפו בהנאה ובהתלהבות בקריאה, ונפערים ביחד עם העיניים והאוזניים – להקשבה בלבד.

האיור של המבוגרים

אין עוררין על כך ששעות הסיפור הללו הן שעות חסד קסומות ורבות ערך, וכל המרבה בהן הרי זה משובח. אך טוב אם נהיה מודעים לכך, שלצד ההנאה הרבה של הקטנים מן ההקשבה לסיפורים, ולצד הערצתם הגוברת לכישורי הקריאה שלנו, גדל ומעמיק בהם הספק לגבי כישורי הקריאה שלהם.

ואז, יום אחד – כל ילד בזמנו ובדרכו – עולה על תגלית מרעישה, והיא שהסיפורים שהמבוגרים מקריאים לו, לא נמצאים בציורים, אלא בסימנים השחורים שעל הדף. ילדה אחת קראה לזה: "האיור של המבוגרים".

משגילה את סוד הקריאה, מתעוררת בילד תקווה מחודשת – שהפעם יצליח ללמד את עצמו לקרוא. אך הספרים הנקראים לו בשלב זה הם רבי מלל. אפילו אם הוא יודע אותם בעל פה, אין סיכוי רב שיוכל לחבר את מה שהוא שומע עם מה שהם רואה, ולפענח באופן ספונטני את סימני הקריאה. רוב הילדים מנסים, בגלוי או בחשאי, ונכשלים. תסכולם חוזר וגובר, ועדיין הם אינם מוותרים.

חוזרים לספרים של קטנים

במוקדם או במאוחר הם מגיעים למסקנה הגיונית מאוד, שככל שיהיו פחות סימנים שחורים על הדף, רכישת הקריאה תהיה קלה יותר, והסיכוי שלהם לפענח את סוד הקריאה יגדל.

במהלך מתבקש ומובן מאליו (להם, לא לנו) הם חוזרים לספרים הראשונים,

שבהם יש מעט מלל, ומבקשים לקרוא אותם יחד איתנו שוב ושוב. התפנית הזאת מבלבלת מאוד את המבוגרים, שמתמלאים דאגה מן ה"נסיגה". זו הסיבה שכמעט כל ילד צפוי מתישהו לשמוע את המשפט: " …זה ספר לקטנים, ואתה כבר גדול!"

מה עשינו במשפט הזה? גרמנו לסכסוך פנימי בליבו של הילד בין שתי השאיפות הגדולות שלו: השאיפה להיות גדול, והשאיפה להצליח ללמד את עצמו (לקרוא – וכל דבר אחר). לא מעט ילדים מעדיפים להיחשב גדולים. ובאכזבה מעצמם ומאיתנו הם דוחקים לקרן זווית את חלומם: ללמד את עצמם – לקרוא.

חוששים מכישלון

בדרך לכיתה א' הם נושאים על גבם, מלבד תיק בית-ספר חדש, עוד תיק בלתי נראה ומכביד, של כשלונות, תסכולים וחששות ביחס לקריאה, שלעיתים קרובות מדי מגשימים את עצמם.

נכון שבהמשך, מרבית הילדים ייקנו את מיומנות הקריאה בדרך זו או אחרת, אך הם לא יזכו לתחושה העילאית, של הצלחה להגשים בדרכם משימה שלקחו על עצמם. אותה התחושה שממנה הולכת ונבנית בתוכם הערכה עצמית. הם גם לא ייקחו צידה לדרך – לחיים, הרגשה שהם חיים בחברה קשובה, הנענית לצורכי אישיותם הייחודית.

ראיתי ילדים רבים מתקדמים שלב אחר שלב ברכישת קריאה בתהליך מרתק של ניסויים ותגליות:
* כאשר מתחשבים ומכבדים את הבחירות שלהם: מה יקראו, כמה, מתי, איך ועם מי.
* כאשר בכל גיל מקבלים בהבנה ובאהדה את המשיכה שלהם גם אל ספרים מעוטי מלל.
* כאשר מאמינים בהם, ממש כפי שהם מאמינים בעצמם.