טיילנו בפריז וזה היה מזמן, אני, אדל, וסימון הקטן

מאת: ד"ר תור ר. גונן

ברברה מקלינטוק – אדל וסימון 
איירה: ברברה מקלינטוק
תרגמה: ריבה מאנה
הוצאת מטר 2007 (2006)

בין מאות ספרי הילדים המאוירים הישראליים והלועזיים הגודשים את ספרייתי אני מקצה מקום של כבוד ל"סלון הדחויים". "סלון הדחויים" הנו שם כולל שהענקתי לספרים המאוירים המעולים שיצאו לאור בישראל במהלך השנים מאז ימי קום המדינה ועד ימינו אך לא התקבלו על ידי הקהל הישראלי, נדחו, נשכח ונגרסו.

הסיבות לדחיה רבות, ואם נשער ונמנה כמה מהן, נוכל אולי להצביע על ליקויים באנינות-טעם או חוסר בשלות להכיל יצירות מופת מאוירות לילדים, חוסר חשיפה מספק שלהן באמצעי התקשורת, מפיצים רשלניים, יישור-קו עם תכניות טלויזיה רדודות, תאגידים המקדמים יצירות מסוימות ולא אחרות בהסתמך על תחשיבי רווחיות ולא על הערכות-איכות וכו'.

התייחסות זו נכתבת כדי שגורלו של הספר "אדל וסימון" יהיה שונה. הספר יצא לאור לראשונה בשפה האנגלית ב-2006, ובחירתה של הוצאת 'מטר' ולהוציאו לאור שנה אחת לאחר מכן, בתרגומה של ריבה מאנה ובהפקה איכותית, הנה החלטה ראויה לציון.

ברברה מקלינטוק, כותבת ומאיירת הספר, הנה יוצרת אמריקאית, בת להורים שבבעלותם היה סטודיו לצילום בניו-ג'רזי ולאב שהיה צלם. בילדותה נהגה לרשום ללא הפסקה, וקבלה עידוד רב לכך מהוריה.

השפעתם של שני תנאים אלו ניכרת היטב בספרה, המתאר את המסעות ברחבי פריז שעורכים סימון, ילד שובב, שכחן, סקרן, קל דעת ונטול דאגות ואדל, אחותו הבוגרת והאחראית שבאה לאסוף אותו מבית הספר. בכל סצנה, הנפרשת על גבי עמוד כפול, סימון מאבד פריט אחד שהטקסט מצביע עליו והמתבונן מתבקש למצוא. הטקסט ספוג באמירות דידקטיות ישירות לא פופולריות ובביטויי חוסר שביעות רצון מצדה של אדל לנוכח פיזור דעתו של אחיה.

אבל הטקסט, ואפילו הפתרון הלא-הגיוני של "סוף טוב", בו מוחזרים לסימון כל החפצים שאיבד במהלך היום, אינם העיקר בספר.

העיקר בספר הנם האיורים. איוריה של מקלינטוק מזכירים באיכות הרישום שלהם את עבודותיהם של המאסטרים הגדולים של האיור האנגלוסכסי והאירופאי של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, Edward Ardizzone ,Boyd Smith , Leslie Brooke, Carl Larsson ואחרים, וכמאיירת עכשווית היא יוצרת בכך רצף סגנוני, המשמר ומחיה את הקלאסיקה שאפיינה את תור הזהב של איור ספרות הילדים.

למרות שטון האיור איננו "מתוק" כזה של Elsa Beskow , S. B. Pearse , Margaret W. Tarrant ואחרים, יש בו נימה המזכירה גם אותם באיכות העגולה של הצורות, התחומות בקווי מתאר סגורים והרמוניים, המתארים עולם מוגן ובטוח. הבחירה בסגנון פיגורטיבי מסתברת שוב ושוב כבחירה נפלאה שמעולם לא איבדה מיכולתה לכבוש את לבו של המתבונן, כאשר היא פרי עטו של מאייר מיומן
(גונן, 1996).

המאיירת מחזירה את המתבונן העכשווי הצעיר לתקופה שאותה לא ידע, ומלמדת אותו פרק בהסטוריה אורבנית, בעוד במתבונן המבוגר, בעל הקונוטציות התרבותיות, היא מעוררת תחושה נוסטלגית עזה.

היא מצליחה לעורר זאת משום שאיוריה הריאליסטיים מחיים בנאמנות כמעט צילומית את ההתרחשויות העירוניות של תחילת המאה ה-20, שנים שבהן כרכרות הסוסים והמכוניות הממונעות הראשונות נסעו זו לצד זו על כבישים מרוצפי אבנים. למרות האווירה הקלילה, הכמו-אימפרסיוניסטית, הנוצרת כתוצאה מאלפי קווקווי רישום עדינים, מאיכות צבעי המים הפסטליים והאור המיוחד שהם יוצרים, ומן הפרספקטיבה המרוחקת כשל מבט ציפור, הכניסה לפרטי פרטיהם של אביזרי הלבוש, הבעות הפנים והאובייקטים השונים היא מקסימלית ומעוררת השתאות.

קווי המתאר השחורים והדקיקים מתארים באופן קפדני להפליא את פרטיה של המציאות היום-יומית בפריז שלפני כמאה שנה. רמת הפרוט הזהה, המוקדשת לכל פרט בסצנה, מאפשרת לנו לחוש שהכל חשוב באותה מדה, שאין דבר שהנו חשוב יותר או חשוב פחות.

תשומת הלב לפרטים הקטנים ביותר באיור הנו מרכיב שחשתי תמיד בחסרונו בספרים הישראליים, והוא וודאי פועל יוצא של מאפייני תרבות המתנהלת מתוך חפזון, חסרון כיס, השפעת ערכי-עבר שהשרישו העדפת צמצום תמציתי על פני שפע ובעיקר – חוסר מסורת איורית ורישום אקדמי.

ספרה של מקלינטוק עשוי, איפא, להוות הפתעה אמיתית עבור הילד הישראלי והוריו, החיים בדרך כלל בסביבה עירונית מוזנחת, חסרת השראה ונטולת מסורת ארכיטקטונית בעלת ערך אסתטי. הוא מספק חוויה של תרבות-חיים יום-יומית שונה לחלוטין מזו המוכרת, כזו שבגללה אנחנו מטיילים בערים האירופאיות ששימרו את מה שאפיין אותן בעבר. דלתות בית ספרו של סימון מגולפות וגבוהות, המונומנטים ההסטוריים לצד בתים ישנים בני מאות שנים שנותרו כחלק אינטגרלי ממרקם החיים העכשווי.

אדל וסימון הם אולי הגיבורים הרשמיים של הספר, אבל סיפורם אינו אלא עילה לתיאור הגיבורה האמיתית: פריז וההווי האנושי המגוון הממלא אותה בימים שטופי שמש.. יופיה של פריז, האור והאווירה המיוחדים שלה מתוארים במיומנות רישומית וביכולת קולוריסטית בלתי רגילה.

העיר נפרשת לעינינו בסדרה של סצנות פנורמיות על גבי פורמט רחב ידיים, והדפדוף בספר מקנה לנו תחושה של טיול ממשי. הרחובות המרוצפים, גשרי האבן, הבתים העתיקים, עליות הגג הציוריות, הכנסיות, הגנים המוריקים וחלקות השעשועים שבהם, מופעי החוצות, בתי הקפה האנינים, מוזיאון הלובר, דוכני המכירות (ביניהם הדוכן המיוחד לספרים ישנים ועתיקים שכל ביבליופיל מכיר), תחנת המטרו שעוטרה בסגנון ארט-נובו, ועוד.

המאיירת מציגה בדיוק אגבי ובאמינות אמנותית סצנות אנושיות רבות ומורכבות, שבהן לכל אחת מן הדמויות המשתתפות יש אינטראקציה שונה עם הסובב אותה, תנועה וביגוד ייחודי משלה, והבעה רגשית שונה, החל מבעלי המקצוע המציעים מרכולתם ואומנות דשנות עדויות שביסים וסינרים לבנים וכלה בבורגנים שאינם נאלצים לעבוד לפרנסתם, אדונים גבוהי-מגבעת וגבירות בכובעים מצויצים ובצווארוני פרווה.

מעבר לכך, האיורים, העשירים בסצנות-מִשנה קטנות, קוראות לילד להמציא אין-ספור סיפורים משלו אודות כל אחת ממאות הדמויות הגודשות את הסצנות השונות, זאת בניגוד לכל הנאמר בגנותם של איורים ריאליסטיים ומפורטים, המחבלים, כביכול, בדמיונו של הילד לתאר את הדברים.

אדל וסימון, המודגשים מאד על גבי הכריכה, נבלעים באיורי הספר עצמו בהמון הרב ואינם מהווים בהם מרכז, עד שובם הביתה. אין שום דבר המייחד את אדל וסימון, המהווים חלק אינטגרלי קטן מאד ממרקם חיים שלם, ולכל דמות משנה שולית מוקדשת אותה תשומת לב המוקדשת לגיבורי הספר. למעשה, ההתרחשות שבה הם מעורבים ושעליה אנו קוראים בטקסט היא שולית מאד באיורים, בהם מתרחשים אירועים רבים נוספים שאינם מוזכרים בטקסט.

נקודה זו, המוחמצת בספרי ילדים עכשוויים רבים, היא אחד מן המאפיינים הערכיים המייחדים את הספר, ובתקופה האגוטיסטית העכשווית, שבה הילד הנו תמיד מרכז התמונה, האיורים מציגים אופציה פרופורציונלית מאוזנת יותר.

ספרה של מקלינטוק נע בין רבדים רבים. מעבר להיותו יצירת אמנות, המקנה למתבונן ערכים אסתטיים, הוא ספר לימוד גאוגרפי-הסטורי המקנה לילד בגיל הרך ידע על אתרי תרבות מרכזיים, והדבר מודגש במיוחד על ידי מקראה המפרטת ייחודו של כל אתר.

הוא גם ספר משחק משעשע, המפתח מיומנויות קוגניטיביות של חקירה, התבוננות, תשומת לב לפרטים וזיכרון. הקשרים בין הטקסט לאיור הנם רובד נוסף שניתן להנות ממנו. אנו קוראים על התרחשות מסוימת אבל איננו יכולים לראותה באופן מיידי! אנו צריכים לחפש אותה. אנו יודעים שסימון מאבד פריט אחר פריט, וזה המקצב החוזר האהוב כל כך על ילדים בגיל הרך, ואנו מוזמנים למצוא אותו בתוך שלל ההתרחשויות הסוחפות בכל איור ואיור. מאפיין משחקי זה נוטע את הספר בגלריה עשירה של ספרי משחק מאוירים כ"איפה אפי", "פינוקי" ואחרים, והופך אותו להרפתקאה מרתקת.

מקלינטוק השכילה לאתגר את המתבוננים ברמות קושי שונות במציאת הפריטים האבודים, ובכל איור הרמה משתנה. הספר הנו ספר דידקטי המאזכר בטון הכתיבה את הז'אנר של ספרי חינוך במובן המסורתי של המלה, ואיננו מתבייש להיות כזה באופן גלוי. בכך הוא משחזר את ספרות הילדים המאוירת של המאה ה-19, שבה בניגוד לנימה הדידקטית בטקסט, האיור סיפק שפע שעשוע (גונן, 1991; גונן, 1995).

אלו המצויים מעט יותר בספרות הילדים המאוירת יגלו לפתע, בסצנה המתרחשת בגן הבוטני, גם את דמותן של מדלן וחברותיה, גיבורות ספרו של לודויג במלמנס מ- 1939, שחזרו אחורה בזמן מתקופה מאוחרת הרבה יותר… מדלן, כרגיל, מתוארת אחרונה בשורה, מסובבת ראשה ומשתעשעת במבטיה עם כלבלב משוטט בעוד חברותיה הולכות בסך אחרי מאדאם קלבל… יש לומר שהאיזכור ההומוריסטי מספרו של במלמנס הנו הומאז' מתבקש מצדה של מקלינטוק. אחרי הכל, במלמנס היה הראשון שחשף את הקהל האמריקאי הצעיר לנפלאותיה של פריז, והחליט לספק לו גם מקראה של אתרי התרחשויות בספרו (גונן, 1999).

'אדל וסימון' איננו ספר של פעם אחת. אנחנו נשאבים לתוך שפע ההתרחשויות, נבלעים בהן בהנאה למשך שעות רבות גם לאחר שמצאנו את החפצים האבודים ולא שבעים. הספר, מלאכת מחשבת של רישום מעולה, צבעוניות נעימה, דפים עבים בעלי מרקם חלק בגימור מאט וגוון צהבהב כמו-ישן המעניקים לספר איכות של אלבום תמונות ישן, הנו מחווה של הערכה ליכולתו של הילד להעריך ספר טוב. ספר נוסף שמקלינטוק כתבה ואיירה הוא The fantastic drawings of Danielle .

ביבליוגרפיה

גונן, ר. (1991) – הסוכר בתה המר: האיור בספרות לילדים במאות ה- 17 -19. משקפיים, 12. עמ' 49-46.

גונן, ר. (1995) – מסרים ערכיים בספרי ילדים ישראליים מאוירים לגיל הרך בין השנים 1948-1984 .
מעגלי קריאה, 24-23: ספר מאסף לזכרו של פרופ' יוסף שורץ. עמ' 53 – 94 .

גונן, ת.ר. (1996) – מקורותיו ההסטוריים והאמנותיים של האיור בספרות הילדים המערבית. באמת, 10-9.
עמ' 142-109.

גונן, ת.ר. (1999) – אמריקאי בפריז ופריזאית באמריקה: במלמן ו"מדלנה". ספרות ילדים ונוער, 25, ג'.
עמ' 15-34 .

O כל הזכויות שמורות לד"ר תור גונן ,18.4.2008