מאת : מירי מתתיה , מ"א בחינוך, מלווה הורים וצוותים חינוכיים בחינוך הקונבנציונלי ובחינוך וולדורף.
לשאלות ומידע נוסף: miri_mat@walla.co.il
מדפי הספרים, הטלויזיה, האינטרנט וכמובן אנשי חינוך, מטפלים ואנשי מרפא ולבסוף חברינו ומשפחתנו- כולם מסוגלים לייעץ לנו בנושאים אשר קשורים בחינוך ילדים. טוב שכך, כי אחרת היינו מרגישים בודדים נורא עם התינוק בן החודשיים שצורח בכל יום מאז שהוא הגיח לאוויר העולם מהשעה שש בערב ועד חצות. עצה טובה ולפעמים זרועות שנשלחות לאסוף אותו ולאפשר לנו מנוחה- עושים את כל ההבדל.
גם המטפלות והגננות נזקקות לתמיכה, הדרכה וסיוע בהתמודדותן עם הילדים, אשר נראה שהם נהיים יותר ויותר מאתגרים ככל שעוברות השנים.
מצד שני, אם אנחנו שואפים לחינוך בעל מימדים נוספים, אולי נבחר בגישה האנתרופוסופית, אשר מניחה שלילד יש גוף ונפש וגם רוח. על פי תפיסה זו, הילד הגיע לעולם על מנת לערוך מסע התפתחותי, ואנו כהורים ומחנכים צריכים לסייע לו במסעו, ואגב כך- גם להשתנות בעצמנו.
בכל הגישות הרווחות כיום- אנחנו אוהבים את ילדינו הפרטיים ואת אלו שאנו מחנכים ורוצים להעניק להם את הטוב ביותר. כל גישה שונה ביחס לשאלה: מהו הדבר הנכון עבור הילד? מהו, בעצם, הטוב ביותר? החברה הצרכנית והצרחנית שמה דגש נכבד על צרכנות כדרך להתמודדות עם אתגר החינוך: היא מציעה ריהוט מפואר למעון ולחדר הילדים והנוער, ביגוד מושלם או צעצועים מרהיבים וערכות הפעלה שונות. אך בגישה החינוכית האנתרופוסופית- הדגש הוא על האדם המחנך: ההורים, המשפחה הקרובה והמורחבת וכמובן הגננות והמורות. לאחר מכן ישנו דגש עצום על הסביבה החינוכית אשר תתמוך בהתפתחות- שתהיה שלווה, הרמונית וטבעית ושתספק מענה לצרכים האמיתיים של הילד.
בכל הגישות הרווחות כיום- "הילד במרכז". גם חינוך וולדורף (שהוא אופן החינוך אשר נובע מן הגישה האנתרופוסופית) שם את הילד במרכז. הילד הוא לחלוטין במודעות שלנו כהורים ומחנכים. אך איננו מטרידים אותו בפנייה כשאינו זקוק לכך: "מה ציירת חמודי?" או: "מה אתה עושה?" גם איננו מעניקים עידוד אשר כל מטרתו להביא את הילד להגשים את הציפיות שלנו: "איזה יופי! תמשיך ככה!" אלא מניחים לו למצוא את המרכז של עצמו: מה הוא באמת צריך? למה הוא באמת זקוק? באיזה אופן הוא יבטא בצורה הטובה ביותר את הייחודיות שלו? מצד שני, כאשר הילד זקוק לנו- אנחנו זמינים באופן מלא- ללא הטלפון הנייד ביד.
בעיה נוספת אשר נובעת מן בתפיסה של "הילד במרכז" היא, שלעיתים הילד פשוט כובש לא רק את המרכז, אלא את כל הטריטוריה שמסביבו ונותר חסר גבולות מספקים, ואף מפגין חוסר כבוד לאחרים וחוסר התחשבות בהם. בחינוך וולדורף מנסים להתמודד עם הקושי הזה בכך שמציבים גבולות מסביב למרכז- שהוא מאפשר ורחב מאד. אין שום דרישה לצייתנות עיוורת בחינוך וולדורף, אלא ישנה גישה אשר שטיינר כינה: סמכות אוהבת. ההורים והמחנכים לומדים כיצד להציב גבולות באופן שממחיש לילד שהוא מוגן ונאהב ושהם יודעים למה הוא זקוק על מנת לגדול בצורה מיטבית.
בכל הגישות החינוכיות הרווחות כיום, התפתחות הילד חשובה מאד, אך הקצב אמור להיות מהיר ככל האפשר. התפיסה הרווחת היא: "מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר!" הילד נחשף למסכים ולתכנים שאינו מסוגל להתמודד עמם מכיוון שגופו, שכלו ורגשותיו עדיין אינם בשלים דיים. אך חינוך וולדורף דוגל בהתאמת ההתפתחות לקצב האישי של הילד. הוא מאפשר מרחב חלומי שבו תתרחש ההתפתחות בקצב אישי ואיטי מאד. אם נדמה את חינוך וולדורף לגידול עצים, נאמר שככל שהעץ יגדל באופן איטי יותר ויקבל את הדשן, האור וההשקיה הדרושים לו- כך יוכל להעמיק את שורשיו ואחיזתו בקרקע, והפרי שלו יהיה מושלם יותר. אכן, בכל הגישות ההתפתחות חשובה, אך בגישה האנתרופוסופית, חשוב גם הקצב הנכון והמתאים וגם התכנים אשר הילד נחשף אליהם.
בכל הגישות הרווחות כיום, ההורה והמחנך מקבלים "מתכונים" או "חוברות הדרכה" להפעלת הילד- משל היה הילד מכונית שצריך לבדוק לה שמן ומים ומידי פעם להביאה למוסך לתיקון. אך בגישה האנתרופוסופית, אשר רואה בכל מהלך בחיים שלנו מהלך של התפתחות בהתאם לצרכינו, נראה שגם ההורה והמחנך מתפתחים ביחד עם הילדים שבטיפולם. לכן, כאשר אנו דנים בהתפתחות של הילד, עלינו להתבונן גם בתהליך שעוברים המבוגרים שסביבו. על פי האנתרופוסופיה, במהלך גיבוש דרכם החינוכית, נמצאים המחנכים בתהליך התפתחותי שהוא מאד משמעותי להם עצמם. אין מתכון שהוא נכון עבור כל הילדים, אלא עלינו לחפש ולגלות מהי האינדיבידואליות של הילד שלנו.
ולבסוף… כל הגישות החינוכיות הרווחות עוסקות בגוף ובנפש. הן מתמקדות בבריאות הגופנית של הילד, בניהול נכון של עולמו הרגשי ובהעשרת יכולתו השכלית. אך הגישה האנתרופוסופית מביאה היבט נוסף לחינוך – מבלי לוותר על הנושאים החשובים הללו. היא מביאה איתה תחושה עמוקה שהאדם שונה מבעלי החיים בכך שיש לו "נשמה יתרה".
Facebook
Twitter